פרשיות דרכים – השבוע הזה: פרה אדומה: חוקה, חיים ומוות ומרחב ההשהיה – חביבה פדיה

פָּרָשַׁת חֻקַּת: עַל חֻקָּה, חֻקִּים, וְהַגְּבוּל בֵּין חַיִּים וָמָוֶת

מתוך שיעורי פרשת השבוע מאת פרופ' חביבה פדיה

פתיחה: חֻקַּת הפרה האדומה

שבת שלום וברכה אנו נמצאים היום בפרשת חֻקַּת: “וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָּרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל” (במדבר יט, א–ב). הפרשה ממשיכה ומפרטת כיצד יש ליטול את אותה פרה אדומה, ובעצם מתואר כאן ריטואל שלם הכרוך בהוצאתה מחוץ למחנה, שם היא הופכת לקורבן. אלעזר הכהן לוקח מדמה ומזה לכיוון פני אוהל מועד, ולאחר מכן מתבצע טקס שלם של שריפת הפרה והכנת התוצר הכלול מעץ ארז, אזוב ושני תולעת, אשר מתערבב בתוך אפר הפרה ולאחר מכן ב“מַיִם חַיִּים” (במדבר יט, יז), כך יש ביד הכהן מכל של מים המופקים מאותו אפר המעורבב עם העץ, האזוב והשני. לאחר שמַזִּים ממנו, אדם שנטמא בטומאת מת יכול לחזור ולהיכנס למחנה ולאוהל מועד.

כשבני ישראל הגיעו לארץ ישראל, אותו ריטואל הוסט ויושם על מרחב ירושלים, בית המקדש והר הזיתים: מה שהיה אוהל מועד הפך להיות המקדש, ומה שהיה “מחוץ למחנה” הפך להיות הר הזיתים, שמשם צופים אל שער המקדש. זה הפך לעניין של “טומאת מת” – כלומר, הפעולה הריטואלית הזו הפכה, לאורך הדורות, לאחת הסיבות שבגינן אנשים אינם יכולים להיכנס למקדש, ובימינו – להר הבית. שכן מאחר שחדלו לעשות את ריטואל הפרה האדומה, כל אדם נחשב טמא בטומאת מת על פי ההגדרה ההלכתית, ועל כן אינו יכול להיכנס לתחום הר הבית. לפיכך הדבר הפך לאחת המניעות העיקריות מעלייה להר הבית, ואלה החפצים לעלות להר הבית הפכו את חיפוש הפרה האדומה ועשיית אפרה למרוץ של ממש, כאילו דרך זה תיפתר הבעיה היסודית של הר הבית כיום שהיא בעיה רחבה ומקיפה מאד.

בין חוקה לחוק: מעמדה המיוחד של ה’חוקה’

אך נפנה כעת את תשומת לבנו לסוגיה נוספת, ואולי בהמשך נחזור לסוגיה המשיחית. הסוגיה שאליה נפנה היא העובדה שהטקס הזה, מצוות עשיית הפרה, נקרא “חֻקָּה”. שהרי האלוהים אומר למשה “זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה”, וחז”ל מלמדים על מהותה של ה”חֻקָּה” כגזרה שאין רשות להרהר אחריה (עיינו רש”י במדבר יט, ב). כלומר, יש מעמד מיוחד לחוקה בתוך מערך החוקים, למעמד מיוחד זה של החוקה בתוך מערכת חוק מודעים כבר מחדשי השפה העברית, שבאים מהשכלה רבנית גם אם עזבו את העולם הדתי. הם היו ערים לכל הקונוטציות הטמונות במילים שבתוך השפה העברית ובכל הטרמינולוגיה העברית לדורותיה. אף שהמושג “חוקה”, במשמעות של קונסטיטוציה, הוא מושג שמקורו בשפות לועזיות, והוא מתפתח בהדרגה ובפרט מהמאה השמונה עשרה באופן משפטי באירופה ובארצות הברית – בעברית הביטוי לכך הפך להיות המילה “חוקה”, מילה המייצגת חוק שהוא מפתח, חוק שהוא מֵעַל מערכת חוקים נתונה, ובעל דרגה גבוהה יותר משאר החוקים.

כלומר ההבדל והרצף  הוא בכך שבלשון חז”ל, “חֻקִּים” הם אותם חוקים שאין להם טעמי מצוות גלויים וברורים – אין דרך להבין אותם ואת טעמי המצווה שבהם. אך דווקא בקיומם נוצרת הצהרה על האמונה בכלל המערכת, שהיא מערכת קומוניקטיבית ורציונלית. כלומר, יש משהו כָּמוּס מהבנה, והחוק הדתי הכָּמוּס מהבנה מהווה בה־בעת מפתח, קוד וצופן, הנמצא מעל המערכת כולה.

הגבול בין חיים למוות: הסבר אנתרופולוגי

עכשיו, אם אנו מסתכלים על התקופה שבה בני ישראל נודדים במדבר, ואנשים שמגיעים אל המקדש ומקימים מקדש – אנו נמצאים בתקופה שבה שבטים וקהילות חיים בצורה הכי אורגנית, הכי קרובה לאדמה, הכי קרובה למציאות של נדודים, של רועי צאן. ולכן השמירה – גם על הפריון, וגם על חיים ומוות, וגם המעבר ממה שמגדיר בריאות וחולי למה שמגדיר טומאה – נע על ציר קצר ביותר: בקלות, משהו שאינך רגיש לו בחוקי ההיגיינה יכול להפוך למגפה, ובקלות מחלה יכולה להפוך לטומאה. אין ספק שזהו, בכל זאת, אחד ההסברים האנתרופולוגיים לחשיבותן של ה“חומרות” הגדולות שהתורה מטילה בנושאי מחלות, צרעת, מוות, וההפרדה בין מוות לחיים.

ובכל זאת אנו רואים שהפרשנים תוהים: למה צריך לעשות חוק כל כך חריג ויוצא דופן, שקשה לרדת לטיבו ולמשמעותו? למה צריך לעשות ריטואל כל כך יוצא דופן המפיק מים מיוחדים להזאה שאדם חייב לעבור דרכם אחרי שאדם נפגש במוות? למה זו הדרך היחידה שלו לחזור לחיים – דרך המכל הזה, שיש בו פעולה אלכימית מסוימת המקשרת מוות וחיים: אפר של פרה אדומה עם צמיחה ויגטטיבית? אולי הדבר בא לסמן שבאמת מה שחוזר לעפר ונשרף, עולה אחר כך בתוך זרעים, גם של עצים וגם של שיחים, נבלל במים והופך להיות כוח של חיים חדשים. הדבר מסמל את מעגל התמורות שקיים בתוך הטבע. אף שהיהדות היא תרבות שאינה שורפת גופות אדם, הפרה מייצגת, במקרה הזה, את אותו עניין, את רעיון ההוויה האורגנית החוזרת לעפר וממנה בוקעים דרך זרעים ומים חיים חדשים.

טעמי המצווה: שיטת ר' יוסף בכור שור

ר' יוסף בכור שור, שהייתה לו לעתים חשיבה פשטנית־רדיקלית, שואל מדוע יש לעשות בכלל את כל המצווה הזו, ומביא כמה תשובות שחלקן נלקח מן המדרשים והמשנה, אך הוא מארגן את כולן באופן יפה. הוא מציע סיבה אחת: כדי שלא יהיו בני אדם מצויים אצל מתיהם מתוך חיבה – כלומר, יהיה קשה לאדם להיפרד מן המת, ומתוך חיבה לא ייפרד ממנו. אך סיבה שנייה, קיצונית לכיוון ההפוך, היא שלא יעשו מעורם נאדות ושטיחים, ומעצמותיהם כלים להשתמש בהם. חז”ל אף מחריפים זאת עוד יותר במסכת חולין, כשהם שואלים: “מפני מה עור אדם מטמא? – שלא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחים” (בבלי חולין כב ע“ב).

כלומר, הצורך להגדיר את הגבולות בין חיים למוות הוא כל כך קיצוני, כי אין אנו יודעים מה יכול לעבור בראשם של אנשים. אנו יודעים שגבולות אלה נחצו במקומות שונים – באושוויץ, למשל, הופקו מוצרים רבים מעורם ומשמנם של בני אדם. אך כאן אנו אומרים שכדי שגבולות אלה – הגבול בין חיים למוות – לא יֵחָצוּ, אין לעשות מעור האב והאם שטיחים כפרדיגמה, וכךלא מעור כל אדם אחר – שטיחים, סבונים, קוסמטיקה, נעליים, או כל דבר אחר.

הגבול הזה – הגבול בין החיים והמתים – בא למנוע שימוש בעור המת ובעצמותיו. ולכן, ברגע שאדם מת, סנקציית הטומאה – שהיא סנקציה החלה על כל המרחב שלו, על אוהלו ועל ביתו – באה להכניס אותו מיד לתחום הטאבו, שכן הטאבו הוא זה שמונע את אותו רגע שבו אדם שמת והפך לגווייה ייתפס כהופך לאובייקט גרידא: רוח האלוהים יצאה ממנו, וכביכול הגוף הוא רק אובייקט. וכאשר כך, יש סכנה שהאדם יעבור למישור האובייקטלי, ויתחיל – חלילה – להשתמש בו כמקור למוצרים, דברים שאנו מכירים אותם מתרבויות קדומות, או ממצבי הישרדות קשים.

מן הפרה האדומה לחוקי היסוד: המתח שבין חוקה לחוקים

שאלה זו – שאלת חיים ומוות – עלינו כעת לחבר אל שאלת המתח שבין החוקה ובין החוקים, כדי להבין למה דווקא המוות והחיים עומדים על קו המעבר שבין חוקה ובין חוקים. שכן העמדת הגבולות היא בעצם מטרתה של החוקה, שהיא “חוקת עולם”.

נזכיר לעצמנו מה היא חוקה כפי שהיא מתקבלת כיום במישור הפוליטי: כידוע, בישראל אין חוקה פורמלית כתובה, ויש שתי אפשרויות גדולות לחוקות – יש מבנה של  חוקות פורמליות, כמו זו הקיימת בארצות הברית, וישנה חוקה המתגבשת בהדרגה, תוך כדי צמיחתה של קבוצה או קהילה, כפי שקיים בישראל. לתקן את החס בקוד מקור מארגן באים לכך חוקי היסוד. חוקי היסוד נועדו להיות חוליות – כשם שחוליותיו של תנורו של עכנאי נדונו אחת לאחת (בבלי בבא מציעא נט ע“ב) – וחוליות אלו אמורות  לצמוח ולהתגבש בסופו של דבר לחוקה שלמה, שתגדיר את האופן שבו תתנהל המדינה, מה הן זכויות האזרח, ומה הם היחסים בין הרשויות. לכן חוקי היסוד במדינה שאין בה חוקה מקבילים למעמדה של חוקה: יש להם מעמד גבוה יותר, מאחר שהם עוסקים גם במוסדות השלטון במדינה, וגם בזכויות היסוד של האזרחים החיים בה.

אך זכויות היסוד של האזרחים מטילות מיני מגבלות על אזרחים אחרים, וזוהי נקודת ההקבלה לחיים ולמוות. כלומר: האם זכותי ללמוד תורה מטילה את חובת המוות על האחר? וכאן מתחילה להתפתח הבעיה האתית המשמעותית, הקיימת כעת, כשמנסים ליישם זאת תחת כנפיה של מדינה.

עוד דבר: אין אנו יכולים לצפות מחוקי היסוד – שנועדו לכונן את התחליף לחוקה הפורמלית, כלומר לדבר על סוג של חוקה אורגנית – שיכוננו על ידי אלימות, על ידי מעשי אלימות קשים ועל ידי השתוללויות. שכן אין אנו יכולים לקדם את רעיון התורה תוך שאנו מתנהגים לא כדרך שבני תורה צריכים להתנהג. יש בכך תרתי דסתרי: אין אדם יכול לבוא ולומר “אני מקדם כעת את הערך העליון של התורה”, ובה בעת להחצין החוצה התנהגות שאינה התנהגות של תורה – קללות, גסויות, מכות, אלימות פציעה שבירה והסתכנות בהרג ועוד.

תורה ודרך ארץ: מלאכה, עבודה ושירות צבאי

לכן באה המשנה והבדילה בין שאלת המלאכה ושאלת העבודה, וכבר נקבע: “אָדָם לְעָמָל יוּלָּד, וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף” (איוב ה, ז). “עמל” היא אותה עבודה, עשייה חסרת תכלית וחסרת משמעות, ו“מלאכה” היא מלאכה שיש בה “מלאכת מחשבת”. ואפילו כאן באו חז”ל ואמרו: “יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ” (משנה אבות ב, ב) – כאשר המשמעות המקורית של “דרך ארץ” אינה נימוסים והליכות, אלא משמעות של עבודה ופרנסה.

עכשיו, ניתן להתווכח האם “עבודה” משמעה עבודה, כפי שאנו רואים שכל גדולי ישראל היו אנשים שטרחו לפרנסתם. ניתן לשאול את עצמנו האם המלאכה הזו, שלכל הפחות מידת ההסתפקות בה – כפי שמופיעה אצל חז”ל ואצל הרמב”ם בספרו “משנה תורה”, בערכי המוסר שהיו מקובלים אצל גדולי ישראל – שלא להתפרנס באמצעות התורה, “ולא קרדום לחפור בה” (משנה אבות ד, ה) – כל השאלות הגדולות הללו מעמידות אותנו כעת בפני שאלה: היכן עומד שירות בצבא? האם הוא עומד בקטגוריה של “עבודה”, או בקטגוריה של “מלחמה”?

ומאחר שאנו כיום חיים בחברה ששמה לעצמה, כבר מזה כמה שנים, את הרעיון שבעצם הצבא הוא עבודה – כפי שמופיע גם במקרא, ש“יש עבודת הצבא”, עבודת המלחמה – אנו מאוד מאוד רוצים, ואני מאוד מאוד דוגלת בכך, שהחברה הישראלית תשתחרר מ“עבדות למלחמה”, ושתהליכים משמעותיים הקשורים במדינה ובצבאה ובחתירתה לשלום ישתנו באופן מהותי. אני דוגלת מאוד בהסדרתם בדרכי נועם של מכלול הערכים – “סל הערכים” – הנוגע לתורה, למלאכה, ולצורך להתגונן, או חלילה, בעת הצורך, להילחם. אך מה הם המנגנונים שדרכם זה קורה? מה הם המנגנונים שדרכם מצטרפת הסדרה זו?

מרחב ההשעיה כתיקון לזמננו

הרחקת הפרה האדומה באה ליצור רֶוַח ושיהוי בין החיים ובין המוות. היא באה ליצור זמן שהוא זמן שאף אחד לא נוגע בו, מרחב שהוא טאבו, ושסביבו יכולים דברים להתנהל. זאת בתקופת התורה – אך לא בתקופתנו. אך מה יכול להיות בימינו? מה יכול להיות בימינו? מה הם מושגי החלל והזמן בימינו? מה הם מושגי ה“תאוצה” כלפי המשיחיות בימינו?

נראה לי שאולי הדבר העיקרי שעלינו לדבר עליו, כאשר כל כך הרבה חללים ממשיכים ליפול, מאז מלחמה שהתחילה לפני כשלוש שנים – הוא, בעצם, לעצור לרגע ולעמוד מסביב לאותו אוהל המוקצה כעת במרחב ובזמן: אוהל המוות, המוקצה במרחב ובזמן. רק ההסדרה שסביבו תאפשר את החזרה לאוהל מועד, שבו כולם יכולים להתוועד לפני האל. אך כאן, כרגע, נוצרת קְרִיעָה – וקריעה זו נוצרת, בין היתר, מתוך האלימות, מתוך המחשבה שניתן לחוקק חוקים באמצעי אלימות.

לכן, מכל מקום, מתבקשת הפקת לקח – אף שאנו כעת במאה ה־21, ואיננו חיים בתנאים שבטיים ואורגניים כאלה, ומן הסתם דרכינו צריכות להיות דרכים אחרות. אם אנו מעיינים מה אפשר להפיק לימינו ולזמננו, עלינו להפיק את הנקודה הזאת של ה“השעייה” – ההשעייה הזאת, וההשעיה של מרחב־הזמן, בין אם זה מרחב־הזמן המשיחי של אוהל מועד, ובין אם זה מרחב־זמן אחר – מרחב־זמן שבו הצרכים והערכים שלי מצדיקים את כל האלימות שתינקט כנגד הצד השני.

סיום: חידת הפרה האדומה ושלמה המלך

אלו, בעיקר, ההרהורים שכבר נאמרו. נאמר במדרש ששלמה המלך מאוד רצה לרדת לטעמה של פרה אדומה, ולא הבין אותה. ובסופו של דבר, המדרש דורש את הפסוק שאמר שלמה – “אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי” (קהלת ז, כג) – על נושא הפרה האדומה: שלמה המלך, החכם מכל אדם, אמר שדבר אחד הוא אינו מבין (עיינו במדבר רבה יט, ג; קהלת רבה ז, כג).

מהי  החידתיות הזו? ברצוני למקם אותה כעת בנס המחזיק את הישראליות, שהיא כל כך הטרוגנית. החידתיות הזו, המתכנסת לנקודת זהות משותפת – היא זו העומדת תחת התקפה הקשה. הניסיון לערער את  אותה ולהוביל אותה להזדהות אך ורק דרך אלימות, הוא דבר מסוכן, שיכול לפגוע באותה נקודה פלאית, שהיא נקודת “אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני”. כלומר, אותו נס פלאי, המחזיק תחתיו את כל מערכת החוקים, לערער את  המערכת האקולוגית של ההתקיימות היהודית־הישראלית, לערער את האפשרות לנסח בעתיד חוקה שתשכיל להמשיך ולהחזיק הטרוגניות המכילה הדדית זהויות במערכת זכויות וחובות הגיוניות תוך מחוייבות לערכי היסוד  ההומניים והבנת משמעות וקריטיות קודים אתיים לקיומו של משטר פוליטי.

לכן עלינו לחזור למרחב השהות ולמרחב ההשעייה, ולדון מחדש בגבולות האלה ובהסדרים האלה, הנוגעים, מצד אחד, לחיים ולמוות, ומצד שני – לחיים של תורה, תורה במשמעותה האמיתית: תורה שחיים בה, והישענות  האדם על התורה והחצנתה הן במידות טובות, כפי שמקובל במסורת היהודית – מתוך עוני, מתוך ענווה, מתוך צניעות, מתוך התמסרות ללימוד ולערכיו, ולא מתוך השתוללות ואלימות. ערעור הגבולות המכבדים ניכר בעירעור השפה ובלגיטמציה לגייס לכל מאבק את שפת החיים והמוות. אולי בגלל ששאלת השלום והמלחמה החיים והמוות מוסיפה ונעקפת מתפרצת האלימות מבפנים. ומנהיגים שלא מרסנים את בני קהילתם מחצינים אלימות על צאן מרעיתם. האם בסוף הוטחנו באמצעות המוות כולנו מחוץ למחנה. כיצד חוזרים? במציאת האיזון החדש. חוקי יסוד שהם מפתח וקוד למערכת החוקים כולם לא יכולים להיות מושגים באמצעות אלימות. המים האפר העץ האיזוב תולעת השני כולם יסודות שונים ויחד הם נצרפים לתרופה.

ובימים אלה, אני מקווה שנשמע בשורות טובות. שבת שלום וכל טוב לכולם.