במעבר מהושענא רבה לשמחת תורה, שלוש שנים לאחר השבעה באוקטובר, עולה השאלה כיצד עוברים מטראומה וקיבעון להתחלה חדשה – מן היום השביעי אל היום השמיני, ומקבלת התורה אל חידושה. דרך המדרש, הקבלה והחסידות נפרש המעבר מ'כותנות עור' ל'כותנות אור', מן התורה הכתובה על קלף אל תורה הכתובה בלב. 'תורה חדשה מאיתי תצא' היא חזרה אל השורש, מתוך הקשבה, אחריות וחסד, כדי ליצור מרחב משותף שבו התורה מחוללת טוב ושומרת על כבוד האדם וצלם האלוהים.

ערב יום הכיפורים מעמיד מחדש את השאלה מהי כפרה ומה היחס בינה לבין תשובה: הכפרה נדרשת במקום שבו נעשתה פגיעה ממשית, ואילו התשובה מבקשת לחולל שיבה אל המקור ולפתוח אפשרות של תיקון גם במקום שבו את הנעשה אי אפשר להשיב לאחור. דרך קהלת, ספר יונה, האר״י, האדמו״ר הזקן ורבי נחמן מברסלב, מתוארים עשרת ימי תשובה כתהליך של צמצום, ביטול הרצון והחזרת היחסים למצב של "פנים בפנים" – לא באמצעות האשמת האחר בלבד, אלא מתוך הכרה הדדית באחריות ובכאב. אחרי שנים של מלחמה, אובדן והאשמות הדדיות, יום הכיפור