פרשיות דרכים – השבוע הזה: קורח: הדרך, היעד והתהום

חביבה פדיה

קורח

א. פרשת קורח ושאלת המחלוקת לשמה

שבת שלום. אנחנו נמצאים השבוע בפרשת קֹרַח – הפרשה שיותר מכל מזוהה עם המחלוקות; הפרשה שמזוהה עם הרעיון של "שניים אוחזים בטלית", זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. לאורך הדורות היו פרשנים רבים שניסו להתמקם בשאלת המחלוקת שבין משה וקורח – מי היה הצודק, מי היה הצדיק ומי היה הפושע. נדרשתי לזה מספר פעמים, אבל היום אני אלך בגישה אחרת.

אני אלך בגישה שלפיה איננו יודעים באמת, ולעולם לא נדע, מי הוא קורח ומי הוא משה, מה נכון ומה לא נכון. השאלה העקרונית אינה אם אדם בא בשם הקדושה והסמכות שאלוהים העניק לו, ולא אם אדם בא בשם הטיעון שהקדושה היא דמוקרטית ושכולה שייכת לכלל ישראל. שאלת המניע, שאלת הדרך ושאלת היעד – היא השאלה היסודית שקובעת אם דברים נעשים לשם שמיים או אינם נעשים לשם שמיים.

גם אם אדם בא ואומר: "הקדוש ברוך הוא אמר לי" – זה עדיין אינו מעיד שהדבר נעשה לשם שמיים. גם אם אדם בא ואומר: "אני עושה את זה למען התורה, למען עם ישראל" – גם זה אינו מספיק. כלומר, אין די בעובדה שאתה אומר שאינך עושה את הדבר למען עצמך כדי לומר שהוא נעשה לשם שמיים. שאלת "לשם שמיים" אינה רק שאלת ביטול האגו; היא שאלה מורכבת בהרבה, שיש בה מרכיבים נוספים רבים.

מרכיבים אלה נחלקים לשלושה ראשים: שאלת היעד, שאלת הדרך שבה הדברים יתממשו, ושאלת הכוונה – כלומר, האם הדברים יתבצעו כאן מתוך מניפולציות כאלה ואחרות. לכן, ברגע שעומד מאחורי המעשה רעיון של "סיר הבשר" – בין אם הדבר עומד מאחורי משה ובין אם עומד מאחורי קורח – הרי שיש כאן מניפולציה, יש כאן רצון שאינו רצון נקי וטהור. ואם יש כאן סתירה לדרך המוסר, הדרך אינה נכונה; המטרה אינה מקדשת את האמצעים – שום מטרה אינה מקדשת את האמצעים.

ב. הדרך היא היעד – על ההתאמה בין האמצעים לבין המטרה

מה שנשאר לאדם הבוחר באמת בדרך הרוחנית, בדרך השלמה בחייו, הוא ההתאמה בין הדרך לבין היעד: שכל יום ויום, כל רגע ורגע, וכל מעשה ומעשה, יהיו גזורים בצורה שלמה, צלולה ומוסרית עם הרעיון של המטרה. ובכך מגיעים לאיזשהו שיווי משקל שבו הדרך היא היעד והיעד הוא הדרך.

שכן מה שיש לנו בחיים, מלבד מעגלי הזמן – הגדול, הבינוני והקטן – הוא בסופו של דבר את היום הזה. את היום הזה ואת האופן שבו אנחנו נוהגים בו. זאת השאלה הגדולה.

ומכאן: אם בין קורח ובין משה עומדת שאלת הסמכות ושאלת המשאבים – שאלת הסמכות האלוהית ושאלת "סיר הבשר", שאלת התרומות וכל הדבר המופיע בסוף הפרשה ונותן לה את כיוונה – ייתכן שזו אחת הסיבות שבגינן פרצה המחלוקת, ולא בהכרח שאלת השוויון והדמוקרטיה, כפי שהעליתי באחת הדרשות הקודמות.

ג. ארץ חמדה וחרדה – המרגלים, קורח, ותכונת ארץ ישראל

כיצד נוגע עניין זה לשאלת המרגלים, המתבקשים להגיע לארץ ישראל? המרגלים גם אומרים שהארץ זבת חלב ודבש בהתחלה, אך גם פוחדים ממנה. הדבר נוגע לשאלה היסודית שהוגדרה על ידי דורות של מקובלים, תאולוגים ואנשי מחשבה ביהדות – והוגדרה כ"ארץ חמדה וחרדה".

אותה תכונה – שהגדיר הרמב"ן – היא תכונתה של ארץ ישראל: שהיא מקיאה את יושביה כאשר הם מתנהגים בדרך שאינה טובה (ויקרא יח, כח: "וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם"). הדרך הלא טובה, היא הדרך שבגינה האדמה פוערת את פיה ובולעת את אנשי קורח. מה שבולע את אנשי קורח המורדים במשה – את קורח ועדתו – היא התהום. התהום נפתחת והאנשים נבלעים בארץ (במדבר טז, לב).

התהום הזאת הפוערת את פיה, האדמה הזאת הפוערת את פיה – היא אותה אדמה שעליה אנחנו מלבישים את ההגדרות של "ארץ" ושל "מדינה". היא אותה אדמה שאליה אנחנו רוצים לבוא כמי שבא הביתה. היא אותה אדמה שעליה נאמר: "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר לה, לג), ואותה אדמה שנאמר עליה: "וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ" (ויקרא כ, כב).

ואולי בשל סיבה זו ממקם המדרש את קורח ועדתו בעומק הים, בתוך תהום, שם הם שרים את שירי תהילים שלהם עד אותו רגע שבו תיגמר ההיסטוריה, ואחד מהם יוכל לעלות מפני הקרקע ויהפוך להיות היהודי הנודד המחפש את סוף ההיסטוריה מתוך סבל ייסורים וענווה גדולה.

ד. משיחיות, אלימות ובלבול שבין דרך ליעד

מה פירושו של מדרש זה? ומדוע הוא נקשר לעניין קורח? כי הדבר נקשר גם לסוגיית המשיחיות – אותה משיחיות שהיא בעצם בלבול עמוק מאוד בין שאלת הדרך ובין שאלת היעד, ובין שאלת האמצעים; הנקודה שבה בני אדם מרשים לעצמם לפעול בצורה לא אנושית, לא מוסרית, לא חוקית ולא ראויה.

היה זה שבוע קשה ברחבי הארץ. מצד אחד – היה הפיגוע ליד כוכב יאיר. אדם צעיר ואמיץ שילם בחייו  בעת שרצה להגן, ואנשים נוספים נפגעו. וכרגיל ראינו קבוצות של צעירים המתפרעים וחושבים שהדרך להגיב על מעשי טרור היא להגיב עליהם במעשי טרור, במעשי פשע, במעשי השתוללות – כפי שראינו בחווארה וכפי שראינו בחברון.

המשמעות של אנשים הבוחרים בדרך זו, הבחירה בדרך האלימה, הבחירה במעגל הדמים – היא הכבדה על הארץ,  כך אנחנו הולכים ומכבידים על הארץ שנאמר עליה כבר שאינה יכולה לשאת את הדמים האלה. היא ארץ שיש לה תכונה להקיא את יושביה. ארץ חמדה וחרדה: החרדה היא מפני קדושתה. בשמירת הארץ ובשמיטתה יש לזכור שקדושת האדמה כפופה לקדושת חיי אדם – וכאשר הדבר הזה מתערער, התהום פוערת את פיה. ולכן התהום פוערת את פיה ובולעת את בני קורח.

ה. הסתרת הפנים – סימפטום וסמל

נחשוב על הנקודה הזאת שבה בני אדם – בדרך כלל צעירים – סבורים שהם פועלים נכון. בדרך כלל הם מקשיבים לעצת בני גילם, ואם מדריך אותם מישהו הבוגר מהם – יש לו אחריות גבוהה מאוד על כך שאינו בולם אותם ואינו עוצר אותם. ואם הסביבה משדרת בשתיקה שטוב שהם עושים זאת, כי כך כביכול צעירים אלה שומרים עליהם המבוגרים עם משפחותיהם– הרי שזו שגיאה קשה מאוד ומעשה לא מוסרי ביותר. זהו מעשה שמערער את האושיות של הצידוק לקיומה של מדינת ישראל – שכן מדינת ישראל ביקשה להיות בית לעם היהודי, ביקשה להיות בית מוסרי לעם היהודי, ולא בית שבשמו נעשים מעשים אלה – גם אם אתה חווה את עצמך כקורבן, גם אם אתה חווה את עצמך כמי שנפגע. זאת לא הדרך.

הרעלה, המסכה וכיסוי הפנים בעת שאדם עושה מעשה אלימות – באים בגלל שהאדם יודע שאסור לו לעשות את המעשה הזה. זה אינו רק בגלל שהוא אינו רוצה להיות מזוהה על ידי המשטרה או על ידי מצלמה חכמה שתזהה אותו. בואו נחשוב לעומק מה מייצגת הרעלה מבחינה סמלית: היא מייצגת את זה שאני מסתתר מאחורי מסכה כאשר אני פוגע בפניו של הזולת. אין לי פנים כאשר אני משחית פנים.

המשמעות של האמפתיה, המשמעות של כבוד לחיי אדם, המשמעות של המחויבות לחיי אדם – היא המחויבות לפני אנוש. ואני חושבת שאין אדם שאינו מזדעזע כשהוא רואה פני תינוק שנפגע, פני אדם שנפגע, בני אדם שמתו שלא בצדק, בני אדם שנהרגו – גם לאחר שאנחנו מקבלים את ההסברים כיצד קרה ומדוע קרה. הסתרת הפנים היא בעצם סימפטום של הסתר פנים העמוק שחלה כרגע על כל המרחב הישראלי, ליקוי מאורות, חוסר חסד מוחלט– הסתרת פנים המייצגת את העובדה שאני עוצם את עיניי מלעשות טוב. ועל מי נאמר שיעלה בבית ה'? "מוֹנֵעַ עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע" (תהלים קיד, טו) – האדם העושה את הטוב הוא שיעלה בבית ה'. הטוב הוא הוא בית ה'.

ו. הסתרת הפנים ברחבי המרחב הישראלי – גזרת קורח בדורנו

אם הגענו למקום הקשה הזה שבו מעשי אלימות ונקם מתגלגלים במרחב, כאילו שהם לְמַעֲשֶׂה מביאים את גאולת הארץ – הרי שגם החלומות המשיחיים שוקעים בתוך תהום הנשייה ואין להם משמעות. הם מאבדים את משמעותם, כי כמו שאמרנו, הגאולה האמיתית היא ההתאמה בין הדרך ובין היעד: היעד הוא הדרך והדרך היא היעד.

רק אדם שחווה יום יום בחייו האישיים והפרטיים את השמחה שבקיום מצוות, שבעשיית הטוב, שבלימוד תורה, שבעשיית צדקה וחסד, שבהיות עָנָו וצנוע עם אלוהיו, שבעשיית הטוב והישר בין אדם לאלוהים ובין אדם לחברו – הוא האדם שיכול לדבר על גאולה. זה הדבר היומיומי, הסיזיפי – אבל כמו שהוא סיזיפי, הוא גם ממלא את הלב בשמחה. אנחנו צריכים כולנו לקרוא לכולנו – כל אחד לרעהו – לחזור הביתה לאותם עוגנים מהותיים אלה.

וכך סיטואציית הסתר הפנים הולכת ומתרחבת ברחבי כל הארץ, בכל המגזרים. כל מגזר ומגזר מגיע לנקודת הקיצון שלו. ובשם הטיעון שלכאורה הדבר נעשה לשם שמיים – נוצרת פריקת עול, והיתר לעשות כל מעשה שאינו מוסרי, כולל מה שראינו בהפגנות החרדיות. המשמעות של הפגנות בסדר גודל כה גבוה היא, בסופו של דבר, לא רק ערעור סדרי המדינה, אלא הנכונות מלכתחילה לפגוע בחיי אדם – שכן ברור שהרג ופציעה קשה הם הנזק המיידי, הצדדי והראשי שייגרם מכל ההפגנות הללו, מלבד מה שקשור בחילול השם ומלבד מה שקשור בעלבונה של תורה.

פשוט מאוד: אין כאן הגנה על התורה, יש כאן עלבון התורה. ועלבון התורה המתקיים בכל כך הרבה הקשרים מוביל בסופו של דבר, בצורה ישירה, לפגיעה בחיי אדם, לרמיסת הערך של שלום ושל חיי אנוש – והוא מתבטא בצורה הישירה ביותר גם בכיסוי הפנים, בהתחבאות ובטשטוש הזהות. כפי שנוכחנו שוב ושוב, לא רק השבוע אלא גם בשבועות הקודמים: אנשים מטשטשים את זהותם כדי לפגוע ולעשות מעשה רשע – לכאורה לשם שמיים, לכאורה למען ישראל. האם "כִסְדֹם היינו, לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ" (ישעיה א, ט).

ז. סוף דבר – הדרך הישרה כדרך הגאולה

על כן אמר הרמב"ן שארץ ישראל היא ארץ מיוחדת שאינה יכולה לשאת את עוברי העבירה. היא גן עדן והיא יכולה להיות כגיהנום המקיא את יושביו. וזו המשמעות של הסתרת הפנים – שאנחנו אינם מצליחים כרגע להתרומם מתוך התהום הגדולה הזאת, אותה תהום שלתוכה נדרשים ליפול לשמוט לשקוע ולהיפרד מן הרעיונות שהם רעיונות שווא.

לכן, אין זה כל כך משמעותי אם אנחנו דנים בשאלה האם משה צדק או האם קורח צדק, כי לאורך הדורות היו חכמים שאמרו שמשה הגן על רעיון הקדושה והאלוהות, והיו צדיקים חסידים וחכמים שאמרו שלא – שזה היה קורח. אין זו הנקודה. הנקודה היא: מאיפה מדבר בעל הסמכות? מה מטרתו? אם מטרתו לייצר מניפולציה, לייצר בלבול בין הדרך לבין היעד, אם מטרתו לסכסך בין אחים, לגרות למלחמת אזרחים, לגרות איש  את אחיו לאלימות – הרי זו הדרך הפסולה. ואם מטרתו לייצר דיבור ודיאלוג והבנה, ולהחזיר אותנו לדרך הישר לא לדרך של "איש הישר בעיניו יעשה" – "לֹא הֶחָזָק יַעֲשֶׂה, כִּי אִם-הַיָּשָׁר בֵּינֵינוּ יַעֲשֶׂה" – הרי זו הדרך.

שבת שלום.