פרשיות דרכים – השבוע הזה: ציצית כבלימה: ראייה, קדושה וגבולות האלימות

חביבה פדיה

שלח-לך

א. מצוות הציצית בפרשת שלח לך

המציאות הכללית בחברה הישראלית רווייה באלימות, והימים הם ימים קשים. בסוף פרשת "שלח לך", פרשה שנפתחת בציווי "שלח לך מרגלים ויתורו את הארץ", מופיע הציווי על עשיית הציצית – פרשה שנכנסה גם לקריאת שמע ישראל.

וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְיָ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם. אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים, אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם (במדבר טו, לח–מא).

זהו הציווי העוצמתי הנלווה לציווי על עשיית הציצית; הוא כולל מצווה של ראייה, מצווה של זיכרון, מצווה של ה\עשייה: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת" – "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ" – "וּזְכַרְתֶּם" – "וַעֲשִׂיתֶם". כלומר, שלוש פעולות חיוביות קשורות לעשיית הציצית. ולאחר מכן פעולה שלילית אחת, ציווי לא תעשה: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". ולמה כל זה? שוב: "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם" – הזכירה והעשייה מקיפות את ה"לא תתורו" מלפניו ומאחריו. ובסיום נאמר: "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם" – ההגדרה של הקדושה בפרשת ציצית נובעת מהבלימה "לא תתורו" ומהחיוב לראות לזכור ולעשות בהתאמה.

ב. הטלית והציצית כתרבות של בלימה – פרשנות קבלית

בעולם שהיה קרוב הרבה יותר לעולם של הטבע, עולם ראשוני וחקלאי, בתרבות של קהילה אורגנית שאנחנו כיום די רחוקים ממנה – תרבות הטלית והציצית הייתה קרובה מאוד לבגדו של האדם. אנשים היו מתעטפים בבגד, מתעטפים בגלימה, וסימון הציצית על הבגד היווה סוג של תזכורת תמידית – בדיוק כדי לדעת מתי לבלום.

כי "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" – הוא סוד הבלימה. וסוד הבלימה כרוך בסוד החוכמה. שכן בספר יצירה אנו שומעים: "עֶשֶׂר סְפִירוֹת בְּלִימָה" (ספר יצירה א, ב), ומוסבר שם כי זוהי עצמה תת מערכת בתוך מערכת החוכמה. החוכמה יש לה ל"ב נתיבות, והיא מורכבת מעשר ספירות בלימה ומעשרים ושתיים אותיות שיחד מעניקות לב שומע ולב חכם. היכולת לייצר שפה – מסומלת במארג, במטווה של הטלית – והיכולת לבלום, לעצור, לקבוע את גבולות הבד, את גבולות הטלית, מהווה דוגמא להתווית יעד בו הליכה בדרך ויעד הם אותו דבר. הקדושה היא הליכה בדרך ולא רק יעד. היעד הוא קדושה. היעד הוא הדרך והדרך היא היעד ומשום כך עשיית הציצית וציווי לא תתורו. לא תסטו מדרך המוסר.

ה"בן איש חי" – הרב יוסף חיים מבגדאד – ממקם את מצוות הציצית בפרשת בראשית, כאשר הוא מחבר את הרעיון של עשיית הטלית לל:ב נתיבות חוכמה, ליכולת לרקוע שמיים ולבנות ארץ, וליצור קדושה הקשורה בלב נתיבות חוכמה. בכך הוא ממקם את הציצית כמצווה הראשונה הקשורה בסיפור בראשית. הציצית של הכנף היא פתיל תכלת – רק פתיל תכלת, לא יותר.

כאשר המדרש יבוא ויגיד שבפרשה הבאה, פרשת קורח, הופיע קורח לפני משה עם טלית שכולה תכלת ושאל: "כיון שהיא כולה תכלת, חייבת בציצית או לא?" – שכן אם כולה תכלת, לשמה היא צריכה ציצית? זאת אחת הפרשנויות שהמדרש נותן (במדבר רבה יח, ג). אך מבחינה אלגורית, היא פרשנות מעניינת במיוחד, משום שהיא מעלה את השאלה: מה גבולות הדת, ההתקדשות, האלימות כמו גם מה גבולות ההתגרות.

ג. הצניעות כאי-אלימות – קריאה נבואית

כאשר אנו שומעים את הפסוקים הנפלאים של הנביא מיכה: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב, וּמָה יְיָ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו, ח) – אנחנו יודעים שהדרך הזאת של הצניעות, אחת הדרכים לתרגם אותה היא דרך של אי-אלימות. "הַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" – היא היא אי-אלימות. ובוודאי שהיא שוללת אלימות דתית. אין לייצר אלימות בשם הקדושה.

הדרך הזאת חולקת על הרעיון המעוות של כביכול-קידוש-השם-בכוח, כי הרעיון האמיתי הוא שהאדם הוא כמו טלית. וחז"ל הרי דורשים שהתכלת אשר דומה לצבע הרקיע, והרקיע דומה לכיסא הכבוד, וכל הצבעים האלה של התכלת מהדהדים אחד את השני בדברים הכי שקטים ויפים של הטבע – בין אם זה רקיע, בין אם זה ים – ואחר כך זה בעצם כיסא הכבוד, שמכיל את כל אוצר הנשמות (מנחות מג ע"ב; חולין פט ע"א).

זהו בעצם הרעיון של הטלית: הטלית היא מארג שמייצג את מעשה בראשית, ריקמה של חוטים. והמארג הזה הוא כמו העבודה של ריקמת השפה. אריגת השפה היא אריגה ב"אלף", בעבודה מדוייקת של "יש מאין" – היא מתנגדת להריגה בה"א, בכוח הגסות והאלימות – ובכך היא מייצרת את הבסיס לאי-אלימות. כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה ומארג השפה הוא העבודה העדינה של הידברות ביננו לשם תיקון עולם.

ד. השתוללות, אלימות ופירוק השפה – אבחנה ביקורתית

כאשר החזון נפרץ, ורבות הפעמים בהן האינטרסים של מנהיגים ואינטרסים של פוליטיקאים מסתבכים זה בזה, החשיבה הופכת להיות חשיבה מגזרית צרה ביותר, הפעולה הופכת להיות ממוקדת השגת כמות של כוח פוליטי השפה מתחילה להתפרק ואובדת – הן בתוך עצמה והן כלפי הזולת. כך נוצר הציר  המשובש והמוטעה לאלימות, כדי להשיג מטרות, גם מתוך אי-הבנה מוחלטת מהו הלגיטימי בגבולות האזרחות: מהי הפגנה לגיטימית, ומהו מעשה של התפרעות, של ונדליזם, של אלימות ושל סכנה לציבור כולו – וגם סכנה לאותם אנשים עצמם שעושים את זה.

העובדה שגדולי ישראל בדרשות נוספות קשרו את "הַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" לא רק לעמדת הענווה הכללית במציאות, ולא רק לעמדה שיש הבינו אותה כהייה  "יהודי בביתך ואדם בצאתך" – אלא גם לעמדה ספציפית לגבי הציצית, מתוך הסתייגות מאנשים שבכל מחיר מבליטים את ציציותיהם ובמקרים קיצוניים במיוחד –  אין כאן טעון כנגד הליכה עם ציציות גלויות, כל אדם יכול לנהוג כפי שהוא רוצה, אבל מה שחשוב הוא להבין את העיקרון: אדם לא יכול לנהוג במוסר כפול. הציצית לא יכולה להיות הצהרה על מוסר מול השם וקירבה לשם בזמן אלימות לאדם והיא גם לא סוג של הגנה מאלימות זאת.

המחשבה המוטעית בה אנו פוגשים לאחרונה בציבורים שמאבדים את המצפן שלהם היא  שהדת מעניקה לגיטימציה למוסר כפול – כביכול יש מוסר אחד לפני אלוהים ומוסר אחר לפני בני אדם, שמאפשר את כל האלימות וכל העוולות האפשריות, ואז בן אדם בא לפני קונו ואומר לו: "אני את נפשי הצלתי" – ואני כביכול בסדר עם הקדוש ברוך הוא. אבל יום הכיפורים מראה שזה לא כך: יום הכיפורים מצפה שהאדם יסדיר את הדברים בינו לבין חברו. המקום מכפר על עבירות שבין אדם למקום, ואינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו – אפילו ביום הכיפורים (משנה יומא ח, ט).

כלומר, יש כאן התנגדות מוחלטת למוסר כפול של מי שחושב שיבוא עם ציציותיו, יעשה מעשים אלימים, מעשי רצח, מעשי ונדליזם, מעשי השתוללות – ואחר כך יאמר שהוא מתפלל, קורא קריאת שמע מתחרט ביום כיפור ועושה את כל המעשים בצורה הדתית הנכונה, ובכך נפשו הציל. המוסר הכפול הזה הוא פגיעה אנושה ברעיון הקדושה.

אין אפשרות ללכת בדרכי הקדושה על ידי מוסר כפול. הדברים צריכים להיות חד משמעיים מבחינת מוסר וחוק כפי שבני אדם וחברה מבינים ומסדירים אותו. להיות תמימים: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דברים יח, יג).

ה. אלימות דתית וחילול השם

ואם אנשים כרגע מפיצים, בפריצה מוחלטת של גבולות השפה, המצאה של מיני אמנות ושבועות על מלחמות ונשבעים להילחם – מלחמות השם הן לא כאלה. ויש אנשים שמפיצים קריקטורות, למשל קריקטורות של אשתו של השופט סולברג – בגלל ההתייחסות שלה לשאלת גיוס הבחורים, שאמרה "מה זה פה ליל הבדולח"? ובגלל כך זכינו למעשה "אומן" של קריקטוריסטים בעולם החרדי, המציירים אותה כאילו ליבה נשבר על שבר עציץ, בזמן שהשבר האמיתי הוא שבר הציץ. ציץ הקדושה.  ועוד המון שטויות שקשה אפילו להעלותן על הדעת.

זו רק דוגמה קטנה מהנגע של האלימות שמתפשט בכל מקום בחברה הישראלית. הלגיטימציה לדקור בסכינים, הלגיטימציה להרוג נערים – נערים שמרגישים לגיטימציה להרוג נערים אתיופיים, וקשה להאמין שלא היה בכך שיקול דעת כלשהו, ושהעובדה שהם שחורים גרמה ליותר קלות בהדק. כל הדברים המכוערים, האכזריים, הסדיסטים האלה שפרקו כל עול וכל משמעת – כולם בגידה אחת גדולה ברעיון "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו, לט). בכלל זאת אלימות קשה כנגד ערבים, אלימות קשה כנגד פלסטינים, אלימות ביהודה ושומרון. המחשבה שהאלימות, הרצח, השריפה, ההשתוללויות, מעשי הוונדליזם – הם קידוש השם, היא הדבר הכי מוטעה שאפשר להעלות על הדעת. הדבר הזה הוא חילול השם, וגורם לאסון גדול מאוד שאנחנו טרם מבינים את מלוא משמעותו.

דברים אלו מקשים עלינו לשוב לראשית הפרשה ולשלוח אנשים "אֲשֶׁר יָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" (במדבר יג, ב), שיחקרו את הארץ הטובה – ארץ שתהיה ראויה לאנשים, ואנשים שיהיו ראויים לארץ. ארץ קונקרטית הקשורה לרעיון המהותי של ארץ האידיאה.

ו. הטלית כמארג המחזיר את סדרי הקדושה – קריאה לנהנות

באמת שאנחנו לא מבינים עד כמה שהטלית הזאת – המורכבת משנים עשר שבטי ישראל ומורכבת מהרצון לבנות קרקע ושמיים –  צריכה להיות עדינה, נקייה, ולהלך בדרך הקדושה והטהרה. ל"ב נתיבות חוכמה, כבר אמרנו.

כדי להגיע למצב שבאמת יהיו לנו מנהיגים שיתורו את הארץ הטובה מתוך "עֵינֵי הָעֵדָה" (במדבר כז, יז) – שיסתכלו על הארץ הטובה כמו שחז"ל ומקובלים דרשו, שהארץ הטובה היא גם ארץ ישראל של מעלה, ירושלים של מעלה – ומתוך איזושהי חזרה לעגינה במרכז להשליט מחדש סדרים ולמשמע את ההשתוללות של נערים שאין בה שום דבר מעבר לרצון לייצר עוד השתוללות, עוד נזק, עוד הרס. ואולי בסופו של דבר, ההשתוללות הזאת מבטאת שיממון מתוך ריחוק מלימוד תורה שיעמום וריקנות.

קשה לי לחשוב על אדם שבאמת לומד תורה שירצה להעביר כך את זמנו.

נחזור לרעיון הזה של הציצית כמצוה שמייצגת את "צִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ" (שמות לט, ל). וכל מנהיג ומנהיג, בכל מגזר ומגזר, ישב ויחשוב: איפה טעיתי, מה עשיתי רע, וינסה להחזיר בחזרה את עדרו לפחות לנקודת מרכז שיש בה יותר סובלנות – שאפשר יהיה לְהָצִיץ אִישׁ אֶל אָחִיו, ולהתחיל לדבר בשפה חדשה, שפה של שלום, של שמיים חדשים וארץ חדשה.

שַׁבָּת שָׁלוֹם