פרשיות דרכים – השבוע הזה: מנורה וחצוצרות: אור, רוח ודיבור, יש ואין

חביבה פדיה

המנורה והחצוצרות: במשכן ובמסע המדברי

פרשת בהעלותך פותחת בציווי הנוגע להדלקת המנורה: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח, ב). הביטוי "בהעלותך" מתייחס, כמשמעו הפשוט, להדלקת נרותיה של המנורה שנצבה במרכז המשכן. הפסוקים מדגישים כי מעשה המנורה נעשה "כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנוֹרָה" (במדבר ח, ד) – כלומר, משה ראה תחילה את המנורה בהר, כעין תוכנית ארכיטקטונית, ורק לאחר מכן עשה אותה.

בפרשה זו שני דימויים מרכזיים משמשים את בני ישראל: המנורה, שליוותה את העם בתוך המשכן, ושתי חצוצרות הכסף, שליוו את העם בנדודיו. שני הדברים הם אובייקטים של קדושה שהייתה להם פונקציה ממשית, אך בד בבד הם מהווים ייצוג של רעיון. כל אחד מהם, בזמנו, קיבל משמעויות סמליות הנוגעות להתבוננות התודעתית, המיסטית של האדם.

המנורה כסמל קוסמי: מזכריה הנביא ועד לחסידות

חזון זכריה: לא בחיל ולא בכוח

הסמליות של מנורת הזהב מופיעה כבר בימי בית שני, כאשר זכריה הנביא חוזה בימים הקשים של הקמת הבית השני. כל האווירה האפוקליפטית – חורבן הבית הראשון, הניסיון להשתקם, הצל של הגלות ובניית בית שני הנחווית כ"יום קטנות" – היא הרקע לחזון. זכריה אומר: "רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב" (זכריה ד, ב), וחזון זה הופך אצלו לדימוי המצב של כל העם, דימוי של פעולה בעולם. המנורה הופכת לסמל המקיף את כל המציאות ונותן אידיאל כיצד המציאות צריכה לפעול. אידיאל זה מסתכם במילים: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת" (זכריה ד, ו).

המסר ברור: מדובר בעם של מעטים מול עמים גדולים, ומדובר על כך שהדברים ייפתרו לא בכוח הזרוע ולא בצבא, כי אם ברוח. זהו המסר שה' מעביר דרך זכריה, ומסר זה נוגע לאופן שבו על העם ומנהיגיו ללכת בניגוד להלכי רוח משיחיים אפוקליפטיים.

חשוב להבין כי המנורה היא מנורת אור, לא מנורת אש. האור מסמל טוב, מסמל חסד, מסמל שפע היורד לעולם. האור מסמל את כל מה שהוא הפוך מאלימות, וכל מה שהוא הפוך משריפה, מאש, מהגברת הכעס, מהדינים ומהמלחמה בעולם. מעבר לטוב ולרע הזמניים, המנורה, לאורך תולדות ישראל, שימשה גם כנקודת מוקד למדיטציה ולהתבוננות פנימית.

מסורת ההתבוננות במנורה: עדות המזרח ושיויתי

בפרט חזקה הייתה מסורת ההתבוננות במנורה בקהילות עדות המזרח. כל הסמל של המנורה נקשר שם למזמור התהילים "לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת מִזְמוֹר שִׁיר" (תהילים סז), ולרעיון של "שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים טז, ח) – המציגה את המנורה כאובייקט וכמושא חזותי של ריכוז ודבקות (במקביל ובדומה לפונקציה של מנדלה). המנורה מייצגת מבחינה זו את הישות עצמה, ואת האופן שבו השפע האלוהי יורד לעולם.

מדוע? משום שבחזון שזכריה רואה, הוא רואה את המנורה מוקפת בשני עצים, עצי זית, צנתרות הזהב מובילים באופן מיידי את השמן שהופק מהזיתים ביד בלתי נראית לתוך המנורה, וכך היא דולקת ללא הפסקה. המנורה פועלת אפוא באופן ניסי מתוך הרוח והשפע של האל.

רבי נחמן מברסלב: המנורה, התורה ואור הגנוז

רבי נחמן מברסלב מזהה את המנורה הזאת עם התורה, ואת גולת הזהב המוזגת שמן לתוך המנורה ומזינה אותה – כדי שתדלוק תמיד באור – הוא מזהה, בהמשך לפירוש רש"י, עם המעיין היוצא מבית ה'. כלומר, המעיין היוצא מבית ה' הוא כוח הלימוד וכוח התפילה. באשר לשבעת הנרות המתוארים כ"שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת" (זכריה ד, ב) – גם כאן רבי נחמן מעדיף ללכת בעקבות רש"י ואומר שמדובר במכפלה של שבע בשבע כלומר מ"ט אורות, שהם האור הגנוז לעתיד לבוא, הקרובים ביותר לחמישים שערי בינה.

לחזון הגדול נוסף עוד ממד: שני העצים משני צדדי המנורה מוצגים לא כעצי זית – אלא הם עץ החיים ועץ המוות. בפרשת השבוע הקודם, חג השבועות, עמדנו על פירושו של רבי מאיר בן גבאי, לפיו העץ שבו מדובר בחג השבועות הוא עץ החיים – היכולת להגיע אל עץ החיים. כלומר, המנורה מוקפת ביכולת לבחור בטוב וברע, והיכולת להפריד בין הטוב והרע היא הרגע המשמעותי של היות עץ החיים נטוע בתוך המציאות ומאציל עליה טוב.

הרוח האלוהית: מענה לשאלת הכאוס

"וַיֹּאמֶר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי... לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי" (זכריה ד, ה–ו). הדיבור – הן הדיבור של תפילה ותורה בעולם הדתי, הן הדיבור של הבנה בעולם הלא-דתי – הוא הדיבור הדיאלוגי, הדיבור שיש בו קשב. הוא האקט המברר את הטוב מהרע, ובכוחו יכול להיות האור במנורה. לדעת רבי נחמן, אור זה משלים את כל החסרונות.

רבי נחמן שואל: מה היא הרוח הזאת שב"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי"? ועל זה הוא משיב: זאת רוח אלוהים שמרחפת על פני המים (בראשית א, ב). כלומר, העולם יכול להיות בתוהו ובוהו, יכול להיות בכאוס – אך יש את ההכוונה, יש את הארכיטיפ של המנורה כמנורת אור, השואפת לעשות את האינטגרציה בין עץ החיים ועץ המוות שהוא בעצם עץ הדעת טוב ורע שעלול להתהפך לעץ מוות, לעשות את הברור של הטוב והרע, להתגבר על הכאוס ולשאוב מרוח אלוהים שמרחפת על פני המים – להאיר לעולם, ולהטיב, ולא לזרוע פחד, כאב, אלימות או שנאה.

מבחינה זו המנורה היא דגם של הישות, שכן היא נותנת מנגנון של פעולה בין שמיים וארץ. המנורה כאן היא כמו סולם, כמו מה שמכנים Axis Mundi – ציר העולם. דרכה מתרחשת כל הפעולה המעגלית של השפע, של החלוקה, ושל יכולת החיים. היא הופכת להיות הדגם שאלוהים מצפה שכך יתנהג העם, וכך יבינו המנהיגים – שכן זכריה רואה את זרובבל עומד שם, וכך אלוהים מצפה שמנהיגי העם יביאו אותו לדרך האור. אור הוא חסד, בניגוד לאש המסמלת את הדינים.

החצוצרות: הדיבור כעלייה מלמטה למעלה

המנורה והחצוצרות: שתי תנועות משלימות

ההסתכלות הזאת הלוקחת מן הפרשה מוטיב סקרמנטלי – אובייקט של קדושה – והופכת אותו לאובייקט סמלי, מופיעה גם בהקשר אחר בפרשה: בקשר החצוצרות הכסף. הקדוש ברוך הוא מצווה את משה: "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצֹצְרוֹת כֶּסֶף" (במדבר י, ב), ועל פי החצוצרות האלה תהיה תנועת המחנה.

המנורה היא תמונה והחצוצרות הן מוזיקה. המנורה היא הישות והחצוצרות הן סמל לאיון. ועוד: השפע יורד אל המנורה מלמעלה למטה, ואילו החצוצרות עולות מלמטה למעלה. כלומר, יש כאן שתי תנועות משלימות – של תמונה ודיבור, של מוזיקה וראייה, של עלייה וירידה – שביחד יוצרות את המעגל הקוסמי של השפע.

המגיד ממזריץ': שני חצאי צורות – (חצוצרה=חצי צורה)

גם כאן מופיעה הטענה בדבר הבחירה בעמדה הרוחנית. המגיד ממזריץ' מפרש את הציווי "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצֹצְרוֹת כֶּסֶף" כרמז לשתי חצי-צורות. כלומר, המילה "חצוצרות" נדרשת כמרמזת לשתי חצי-צורות. מהי אפוא החצי-צורה? (הדבר בזיקה לדרשות המופיעות גם אצל רבי אברהם אבולעפיה); חצי צורה היא האדם, האדם אינו  צורה שלמה בלי המגע עם האל. ההפנייה של המגיד, היא לחזון יחזקאל, על כיסא הכבוד מתאר יחזקאל כי ראה כ"דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה" (יחזקאל א, כו). חזון יחזקאל, הוא החזון בו יחזקאל רואה מעל הרקיע דמות אדם – המרמזת לדמות האלוהית – כלפי מטה משתקף האדם האנושי; בחזון זה הרקיע מוצג כראי בוהק המשקף כלפי מעלה וכלפי מטה את ההשלמה ההדדית בין אלוהים ואדם.

אומר המגיד ממזריץ': האדם הוא רק דם – כלומר, האותיות הסוגרות את  המילה אדם הן ד"ם ורק כשהדיבור האלוהי שורה בו,  מצטרפת לדם האות א'. מהי האות א'? האחדות. כשהאדם דבק בקדוש ברוך הוא – שהוא אלופו של עולם, שהוא ה"אלף", האלף בה"א הידיעה, שהוא הוא האחד – רק אז נעשה באמת  "אדם". אם אין את האלמנט הזה של הדבקות, של מודעות, של תודעה, אין מותר לאדם מן הבהמה. ניתן להבין זאת בהקשר דתי מצומצם, כמדובר רק על אלוהים במובנו הצר ביותר, אך אפשר גם להבין זאת בצורה חופשית יותר: שמדובר על האינסוף, שמדובר על הרוחניות, על כל מה שהוא מותר האדם מן הבהמה.

הקדוש ברוך הוא עשה כמה צמצומים דרך כמה עולמות אומר המגיד ממזריטש כדי שתהיה אחדות עם האדם, שלא היה יכול לסבול את בהירותו. האינסוף מצטמצם לא לתוך עצמו אלא לתוך תודעת האדם ואילו האדם, לפי סברת המגיד שהיה מיסטיקאי הדבר בדרך האין והפרישות, צריך לפרוש עצמו מכל גשמיות עד שיעלה דרך כל העולמות ויהיה אחדות עם הקדוש ברוך הוא, עד שיתבטל ממציאות – ואז ייקרא אדם. זהו טקסט מאוד מיסטי, שהוא אחד הטקסטים הפרוגרמטיים ביותר בנושא האיון העצמי ובנושא ההתבטלות של האדם.

אחדות ואינטגרציה: משמעות הניואנסים של המנורה

כאשר אנחנו מסתכלים על שני הטקסטים הללו – על המנורה מצד אחד ועל החצוצרות מצד שני – ומפקיעים אותם מהקשרם הפשוט ורואים בהם ייצוגי הארכיטיפ, של שני ממדי הקיום, ממדי הישות והאיון, אנחנו רואים ששניהם רוצים להיות גם דוגמה ומראה לקבוצה, לקולקטיב, לעם – ומבקשים שהאדם יזכור את הרוחניות, את האחדות, ואת ההרמוניה, את האיזון בין יש ובין אין במסע הקיומי.

ומכאן אנחנו מבינים את הניואנסים הקטנים שיש במנורה עצמה: שהיא עשויה מקשה אחת – דבר שהרבה יותר קשה לצקת, כי צריך לצקת אותה בבת אחת. התבנית צריכה להיות מוכנה, לשים שם את הזהב הרותח ומיד לצקת את כולה, ללא הדבקות וללא חיבורים. ועוד: הנרות צריכים להסתכל אל עבר פני המנורה, זה על זה ואל תוך העמוד המרכזי. כלומר, יש כאן ריתמוס של אחדות מצד אחד הבחנה של עיקר וטפל, ומצד שני התחברות של כל האלמנטים האלה כאחד.

ואצל החצוצרות, בפרט בפירוש המגיד, יש סרקולציה בין העולם העליון והעולם התחתון: האדם מדבר במטרה להביא את הדברים לתובנה, לדבקות, להבנה הדדית ולמניעת שפיכות דמים. כשאדם מנותק מהמטרה האידיאית המשמעותית של קיומו כאדם, הוא מוביל לשפיכות דמים – הוא רק דם. אבל רק בזכירת ה-א' אנחנו מוצאים את הדרכים היותר משמעותיות, היותר רציונליות, היותר פשוטות להתמודדות עם המציאות. וזו גם נקודת החיבור בין רציונליזם ומיסטיקה. מה שיש ומה שאין לעשות במציאות ושאלת התודעה והשאיפה לאור ואי אלימות

מבחינה פסיכולוגית יש חרדה מהרגע של 'התקפות על חיבורים' (בשפה של ביון). ולכן המנורה – פרחיה, גביעיה, כפתוריה – באה לסמל האידיאל של איחוי החיבורים, את חיבורי מעשה האומן, את יכולת המנהיגות, את יכולתו של משה לייצר חיבורים, ועל ידי כך לייצר שלמות ואחדות – לייצר את העם מקשה אחת, אבל לטוב: לא כל העם ברעו, אלא כל העם במיטבו.

מן המיעוט אל הרוב: האתגר המודרני

זהו הריתמוס הנוצר בין החצוצרות ובין המנורה בפרשתנו. כל דרך אחרת מובילה את העם להיות במצב מתמיד של "מִתְאוֹנְנִים" – כפי שהסברתי בדרשות שלי בשנים שעברו: מתאוננים מלשון "אני ועוד אני ועוד אני" – ובעצם זה מה שאינו מאפשר לקבוצה לבחור את הדרך הטובה וללכת אליה בדרך הרוחנית והמדויקת.

חלק ניכר של החזונות הללו נוצרו בזמן שהעם היהודי היה במצב של מיעוט, במצב של סבל, במצב של מרדף, אם בימי הסבל של בית שני ואם בתקופת העוני והמחסור של עליית החסידות במאה השמונה עשרה. ואנחנו זוכרים לדוגמה את סיפורו של ח"נ ביאליק, "החצוצרה נתביישה" – סיפור חזק מאוד, המסופר על ידי אורח נודד המספר כי זו הפעם השנייה שהוא עושה ליל סדר שלא בביתו. הוא מספר זיכרון ילדות מתקופת מלחמת העולם הראשונה, ואיך משפחתו כשאר היהודים היו שרויים בטלטלה, מצויים בעיירה בין הגויים. לאחיו הבכור, שנלקח לצבא, הייתה חצוצרה – כלי הניגון של הגדוד – אך בסופו של דבר לא הועיל הדבר, ואיש לא שם לב לכך שלמרות שהוא יהודי הוא משרת בצבא. בסוף הסיפור מישהו שואל: מה קרה עם החצוצרה? מסתבר שכשהיו פליטים בורחים בעגלה, החצוצרה הייתה מוטלת מתחת לאחת המיטות באכסניה כשבועיים, ואיש לא נגע בה ואיש לא ניגן בה – והמספר אומר: "החצוצרה נתביישה". עלינו לדאוג שהחצוצרה לא תתבייש לא במצב מיעוט ולא במצב ריבונות.

ובין אם מדובר בחצוצרות של מעשה אדם ובין אם בחצוצרות של מעשה אלוהים, המבחן הגדול הוא לעבור ממצב המיעוט למצב של הרוב, למצב ההגמוני – ועדיין לשמור על הערכים הללו של האינטגרציה בין הישות והאיון. איון העצמי הוא מעשה ריסון שבא למנוע איון הזולת ומעשה הישות והדלקת המנורה נועד לחזק את מעגל השפע בעולם זהו המבחן הגדול שיכול להוביל אותנו אל ה-"אלף" – הן במשמעות הפנים-דתית, הן במשמעות התודעתית הרחבה יותר של ריכוז, שלווה, הבנה, ערנות וקבלה הדדית.

שבת שלום