שיעור לקראת חג השבועות

פרופ' חביבה פדיה

שיעור זום — מכון רשימו

פתיחה: כוונות השיעור ותודות

אני שמחה לראות את כולכם. נעשה שיעור קצר וממוקד, היות שזה גם ערב חג לכולם וכולם עסוקים. השיעור הזה הוא קצת דומה למתכונת של השיעור שהעברתי לקראת ליל הסדר, במובן זה שהוא גם בא לעזור להתיידד עם החוברת של סדר תיקון ליל שבועות — למי שיש אותה — ואמור לעזור גם להשתמש בה נכון. אם היה לי יותר זמן הייתי כותבת את זה כספר; הרבה זמן, אבל השנים הזמן דחק והמלחמה כבדה, ואז בעצם רציתי לעשות את הדברים קצת מהר. ברוכים הבאים, ואני אנסה לעשות את זה ככה — כמה שיותר בהיר וברור.

קודם כל אני רוצה להודות לאומנים שתרמו לחוברת: צביקה לחמן, עם הציורים הקשורים למגילת רות, ולאיריס שפירה שתרמה לנו צילומים נפלאים מהשדות של עמק יזרעאל. כל הדברים האלה הצטרפו למתכונת מאוד יפה.

א. רקע עיוני: הפרדס כארבעה ממדי תודעה

עכשיו, בחג השבועות אני אדגיש כמה דברים. רבי מאיר בן גבאי — בספרו 'עבודת הקודש' (המאה השש-עשרה) — מגדיר את חג השבועות כהזדמנות להתברך ולטעת את עץ החיים. זוהי הגדרה מאוד חשובה. היות ואני יוצאת מנקודת הנחה שהריבוי הוא בעצם האחד, והאחד הוא הריבוי, אז בעצם יש בתפיסה שלי קשר בין עץ החיים לבין הפרדס.

המטרה העיקרית של ההרבה מעשייה שלי — וגם של חוברת זו — היא בעצם היכולת לבודד בין ארבעת המימדים של הפרדס כארבעה ממדי תודעה: לא ארבעה ממדים שדרכם קוראים את הטקסט המקראי, אלא ארבעה ממדים של תודעה — הפשט, הרמז, הדרש והסוד. זה אינו עיקר השיעור, אבל אני רוצה שתשימו את זה בתודעה ותזכרו אותו לאורך הדברים.

ב. שלושה אלמנטים מרכזיים של חג השבועות

1. התיקון — חידוש התורה

אחד השבועות מציע מספר הקשרים. האחד המפורסם שבהם הוא הרעיון של התיקון. רעיון התיקון נולד כרעיון של חידושי תורה — היכולת לתקן את התורה מחדש ולהעמיד אותה מחדש. זהו דבר שהמסורת היהודית בונה אותו בזיקה לרובד של השדה, בזיקה לכך שחג השבועות הוא חג הביכורים, חג הקציר, חג של אדמה. הדבר הזה דומה למהלך הקיים בעיקר בשלושת הרגלים: כל חג נוגע באדמה ומציע גם פירוש בתורה.

מה זה מחייב אותנו בזמנים של משבר? זה מחייב אותנו עוד יותר לשים לב שהקבע העמוק של היחסים בין יהדות וישראל הוא היחס בין אדמה, ארץ, מקום ומרחב — לבין הגדרה של שפה ותורה. הדבר הזה הוא אחד הדברים העיקריים הדורשים תיקון — דורש הסדרה מחדש.

אני יודעת שמאוד מקובל ברחבי הארץ לעשות ערבים של פאנלים בחג השבועות. אני אישית מעדיפה ערבים של מעגלי שיח ולא ערבים של פאנלים, כי הרעיון של תיקון הדיבור הוא היכולת לשבת בקבוצה ולהסדיר את הדיבור מחדש. כל מי שיכול לעשות את זה הערב — עם חברים, עם משפחה, עם אנשים ברחוב, עם אנשים בקיוסק — זה הדברים הכי חשובים. לייצר מעגל שיח שבו בהדרגה, בקשב ובהבנה, מגיעים לרמת רגיעה כזאת שמאפשרת לכל אדם לשמוע את הדעות השונות של הזולת, ולנסות ולהתחיל להגדיר מילים מחדש. ההגדרה הזאת היא בעצם שלב השיוף של הדיבור ברמת הפשט — היא הסעד ההכרחי לשם תיקון.

הקטע המפורסם שיש בעמוד 14 בחוברת הוא קטע מספר הזוהר — מהקדמת ספר הזוהר — שבו מתבסס רעיון התיקון. רבי שמעון בר יוחאי יושב ולומד בתורה כל הלילה. אחד המנהגים החשובים הוא להיות ער כל הלילה וללמוד, והוא 'מתקן'. אנחנו רואים שכאן מתבסס הרעיון שהתיקון הוא קישוט — עוברים מדבר לדבר. הדבר העיקרי שאני רוצה להדגיש: הלימוד נעשה מתוך מצב חירום מסוים. יש איזו הרגשה שצריך לעשות משהו חשוב, והדבר החשוב שצריך לעשות הוא לחדש את התורה. מכאן אני אומרת: בכל דור ודור, המשמעות של קבלת תורה מסיני היא היכולת לקבל אותה ולחדש בה. זה לא רק עצם המסירה — זה המסירה והיכולת להמשיך ללמוד בה ולחדש בה.

בנושא החידוש, בעמוד 16 אני מביאה מרבי זאב וולף מז'יטומיר, אחד מגדולי החסידות ומתלמידי המגיד ממזריץ' (ספרו 'אור המאיר', המאה השמונה-עשרה). והוא אומר דבר מאוד חשוב:

"כשאדם רוצה לעשות קישוטים לשכינה על ידי תורה ותפילה, אינו חשוב כל כך בעיני כבודו יתברך, כיוון שמקשט את השכינה עם דברים יקרים ורמים שכבר הם יקרי ערך. אבל כאשר האנשים המשכילים אשר הכרתם חזקה וכוחם יפה, משיגים מהאורות הבהירים וגם משם מעלים ניצוצות קדושות, ועושים מהם קישוטים לשכינה ומקשטים אותה בקישוטים שלא היו..."

זה הדבר שאני רוצה להתמקד בו: היכולת למזג בין קישוטים שהיו לבין קישוטים שלא היו — בין המסורת ובין החידוש. וברגע הזה, שהחברה הישראלית נמצאת במצב כה טראומטי ועם אלימות מסלימה והולכת, הדבר העיקרי שאנחנו צריכים לעשות הוא הסידור הזה והתיקון של השפה. כיוון שהשפה הפכה לכלי גרוף — לדבר שכל הזמן משקף אחד לשני בצורה פגומה את המציאות. ולכן זה הדבר הראשון.

כל הנושא של מעגלי השיח סביב תורה ואדמה — אני לא ארחיב עליו בשיעור זה, אך אם תרצו תוכלו לשאול אותי. זה בעצם החלק הראשון של החוברת, כמעט עד עמוד 24–25: פשוט הצעה לכל מי שהוא מורה, מדריך, הורה או בעל משפחה — לעשות מעגלי שיח ולנסות להוביל אותם בצורה הכי שקטה והכי הגיונית. ותראו כמה הגדרות שונות יש לאנשים למושג 'אדמה', למושג 'משיחיות', למושג 'תורה', למושג 'זמן' — ומכאן תבינו למה אנחנו נמצאים במשבר כה עמוק. כל מה שנצליח לרכך — אחד בקשב של השני — נוכל להוביל לטוב.

2. שמיטה והרפיה

האלמנט השני של חג השבועות הוא שמיטה. לא השמיטה הרגילה, כי לחג השבועות — היות והוא חג מספר חמישים — יש זיקה לנושא היובל. אתם זוכרים שהיובל הוא שנת החמישים: 'וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִיא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ' (ויקרא כה, י). הסיום שלהם: 'בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ' (שם, יג).

היות שכל חג שבועות מתרחש אחרי ספירה של חמישים ימים מפסח, השיבה שצריכה להתרחש היא אל נקודת האחיזה והשורש — צריכה להתרחש אחרי שמיטה מוחלטת, שחרור, ואומץ רב להתיר אחיזות קודמות, לרפות, לבדוק, לשלוח לחופשי. רק מהמקום הזה לגשת לשיחות שאנחנו עושים. ההגדרה השנייה היא איפוא שמיטה והרפיה — ולא דבר כל כך קל.

3. היישות — סדר, שושנה ותיקון

הדבר השלישי הרלוונטי מאוד לחג השבועות הוא נושא היישות. בכל מה שקשור לאדמה ולשדה, הוא מתבטא בשושנה. מי שמכיר את המנהגים היהודיים, יודע שהמנהג הוא לקשט את הבית בצמחים, עשבים ופרחים, ואת בתי הכנסת — ובהרבה מאוד מקומות — מעטרים בשושנים. אני רואה את השושנה כסמל של סידור היש, ואדגים זאת מיד יותר טוב.

אדגים זאת באמצעות סיפורו של רבי נחמן מברסלב — הסיפור הנוגע בבן מלך ובשפחה שהתחלפו (ממעשיות: 'מעשה ממלך ומלכה'). רבי נחמן מציע שם בסוף הסיפור שישנו כיסא אומנותי מיוחד מאוד, המכיל את כל החיות ואת כל היצורים — די דומה לכיסא שלמה המלך. הוא מביא שם רעיון מעניין: אנחנו נמצאים בסיטואציה שבה בן המלך מגיע לעיר שבדיוק המלך של המדינה מת. המדינה נקראת 'מדינה טיפשית ומלך חכם', וכשהמלך מת, המדינה נקראת 'מדינה חכמה ומלך טיפשי' — דברים שרבי נחמן אומר אותם, ואנחנו בהחלט יכולים לשמוע את הצלילים שלהם ולחשוב על מדינה חכמה ומלך טיפש בימינו, ולחשוב מה זה אומר על הדיסוננס הגדול.

אבל אני אלך לדימוי הכיסא. רבי נחמן אומר שכל חיה או פרח שהיו על הכיסא הזה היו כמו מנגנון מקולקל שזז ממקומו, ולכן הוא לא עבד, והמוזיקה שהכיסא יכול להשמיע לא נשמעה. זה נותן לנו דוגמה של הסדר: מציאת הסדר היא מציאת הזיקה וההרמוניה בין הגורמים השונים. כשהזיקה וההרמוניה בין הגורמים השונים נמצאות נכונות — באותו רגע בן המלך מניח את השושנה בראש הכיסא, ואז המוזיקה הנפלאה נשמעת שוב. ואז באותו רגע אנחנו מדברים על מצב של מדינה שיש בה חוכמה ומלך שיש בו חוכמה. אנחנו מדברים כאן על סנכרון — על שאלת הסנכרון והתיקון בין הקולקטיב לבין היחיד.

אבל שוב, יש כאן אמירה שנובעת מהרבה רעיונות עמוקים בספרות הקבלה והחסידות — שמנקודת המבט של התפיסה אין רוע אמיתי, אלא כל רוע הוא צורה של סידור שהשתבש. המאמץ שלנו כשאנחנו באים לתקן הוא למצוא את הסדר של הדברים ולהציע סדר אפשרי. ממה שאמרתי קודם לגבי ממדי התודעה — למצוא את הסדר האפשרי ברמת הרציונליות והתבוניות, ביהדות תבונית — זה למצוא את זה ברמת הפשט. ואילו השושנה כאן היא סמל של הישות.

ג. מצב החירום, ביטול תורה לשם קיומה, ועתיק יומין

האלמנט הנוסף הוא שאלת הקשר בין תורה למצב החירום. עד כמה אנחנו מקשרים את הרעיון הזה לתורה? זה מופיע בעמוד 28 בחוברת, והוא הרעיון של 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ' (תהלים קיט, קכו). כלומר, הרעיון שיש מצבים שהתורה העליונה מפרה את התורה התחתונה — לכל חוק יש חוק שיכול להפקיע אותו.

זאת שאלה מאוד חשובה, כי היום במדינת ישראל יש הרבה כוחות, גורמים ואנשים שחושבים שזה מסמכותם ובידם להפקיע את החוק, או לומר 'אנחנו התחלנו לחיות רק לפי חוק התורה ואנחנו לא חיים יותר לפי חוק המדינה'. לא על זה מדובר. אלא מדובר על כך שדווקא ברמת הפשט, ברמת הרציונליות והתבוניות, חוק המדינה הוא חוק תקף. ואילו חוק התורה — שצריכה כל הזמן להתגמש, לחיות ולהיוולד מחדש — נוגע למגע שבין התורה שבידינו לבין התורה של 'עתיק יומין'.

אני רוצה להיות בטוחה שאתם מבינים את המושג 'עתיק יומין'. זהו מושג מאוד משמעותי במסורת היהודית. הוא מופיע בתחילה בספר דניאל, בהתגלות שיש לדניאל כשהוא רואה את אלוהים כ'עתיק יומין' — בדמות זקן עם זקן לבן, מאוד אנתרופומורפי — ורואה כביכול את יום הדין. ביום הדין הזה הוא רואה את האל יושב, 'וּנְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי' (דניאל ז, י). המושג 'עתיק יומין' ו'יום הדין' הפך להיות קשור בתודעה היהודית, ובפרט ספר הזוהר מבסס אותו כהתגלות אלוהית הקשורה למצב החירום — כשהמציאות נשמטת לנו מבין הידיים וצריך לעשות מעשה חדש. המעשה החדש, שרק המנהיג יכול לעשות אותו, הוא ההחלטה היכן אפשר לקשור מחדש את החוק ולפרש את התורה מחדש.

המעשה הזה — אם תסתכלו בעמוד 31 — שם אני כותבת: תחושה של זמן קצר ומבוי סתום. רשב"י ב'אידרא רבא' (ספר הזוהר, פרשת נשא) מגדיר את השדה כשדה התודעה הקולקטיבית-על-מודעת של הדור — שאמור להחזיק אותו. השדה הזה סובל כי רק מעטים מעבדים אותו, וגם הם די מבולבלים בשאלה: 'עַד מָתַי נִשְׁעָן עַל עַמּוּד אֶחָד?' ואנחנו מגלים את כוח הקבוצה. לכן בליל שבועות יש את מנהג החבורה להתכנס כקבוצה ולהתחבר ביחד כדי לתקן.

הסכנה של שבירת החוק ושל שבירת התורה היא סכנה שנשתכפת משבירת היחס בין התוקף לבין המשמעות — וזה, פחות או יותר, תמיד היה מצבה של האלוהות בתודעה רבה. להרבה אנשים כרגע זה המצב של הציונות ושל מדינת ישראל, ולכן העוצמה והחריפות של השאלה היא כל כך גדולה בימינו.

רשב"י מציג גם את הרעיון שכדי לצאת מתחושת מצב החירום הזה, צריך להסתכל פנים בפנים — לא לשבת בקיומו של קו אחד. אפילו המנגנון של הספירות האלוהיות בקבלה לא מתואר יותר כקו, כספירה מתחת לספירה, כמערכת היררכית — אלא כפנים אל פנים. וכאשר רבי נחמן מברסלב יגיע למצב זה בתורתו על חג השבועות, הוא ידבר על הצורך להבין כיצד מחברים את השדה מחדש.

זה נשמע אולי עמום, אבל המשמעות שלו היא שכל קבוצה וקבוצה במגזר הישראלי צריכה לפשפש בתוך עצמה, בעקרונות האידיאולוגיים שלה, ולמצוא: היכן ביטולה של תורה זהו קיומה, ומאיפה מתחילים לקיים את הדברים מחדש? היכן נעשים שלושת הפרויקטים שאמרתי — התיקון, ההרפיה, הגדרת מצב החירום. התיקון: היכן אנחנו מתחילים להיכנס למעגל שיח ודיאלוג. ההרפיה והשמיטה: על מה אנחנו יכולים לוותר, היכן אנחנו יותר מדי מזדהים עם עצמנו ולא מצליחים לשמוע את האחר — תוך שמירת הגבולות, כי בסופו של דבר יש דברים שהם מוצקים ושהם בסלע. ולכן גם בא הדבר השלישי: מהו מצב החירום? יש כאן כמה שאלות מאוד יסודיות שהחג הזה דורש אימות של הדור שלנו עם שאלת הנצח של התורה.

וכמובן שההתנגשות הגדולה בין דת ולאומיות, בין סדר ואלימות, בין משיחיות לבין גאולה שפויה — כל השאלות האלה הופכות להיות כרגע היכולת לערער את הצירי הקטגוריים היסודיים של הדעת: 'לֹא תִּרְצָח', 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'. הם מראים לנו שאנחנו צריכים לדעת לזהות מה קורה כרגע בין התורה העליונה לבין התורה הארצית. התורה הארצית אינה יכולה לבוא בשם התורה העליונה ולומר 'מותר לי לפרוע חוק כרצוני כי אני מחובר לתורה העליונה'.

הדבר הבא: אנחנו צריכים לזכור שזו הסיבה שחג השבועות נקרא 'עצרת' — כי הכל מתכנס לתוכו. הוא עוצר ואוסף את הכל.

ד. התיקון ההיסטורי: רבי יוסף קארו בסלוניקי, חג השבועות הרצ"ג

בשנת 1533, כשרבי יוסף קארו ורבי שלמה אלקבץ ישבו בסלוניקי ולמדו אצל רבי יוסף טייטצק — וזאת הייתה אחת הסיטואציות החשובות של דור הגירוש — הגיעה אליהם הידיעה שרבי שלמה מולכו נשרף על המוקד ועלה על קידוש השם. הידיעה הזאת זיעזעה מאוד את רבי יוסף קארו, היות ורבי יוסף קארו — כך נראה — הכיר את שלמה מולכו, פגש אותו בסלוניקי והתרשם ממנו מאוד.

ההתגלות המפורסמת שהייתה לרבי יוסף קארו בחג השבועות של השנה שאחרי אותה ידיעה הנוראה — היא הרגע שבו השכינה מתגלה מתוך גרונו ומתחילה לצוות עליו ללכת לארץ ישראל. לפני כן הם למדו בתורה כמו שמקובל בכל ערב שבועות, ורבי יוסף קארו מספר מה הסדר שתיקן. הנה לשונו: 'זה הסדר שתיקנתי וסידרתי בלילה ההוא'. ואז הוא מספר: קראנו מ'בראשית' — אחדו — 'בנעימה ובקול גדול', כלומר שרו את זה במוזיקה בטעמים. אחר כך קראו מפרשת 'ואתחנן', אחר כך מספר מה עוד קראו: קראו את ההפטרה של 'שלושים שנה' — כלומר, ההפטרה של חזון המרכבה (יחזקאל פרק א), שנהגו לקרוא אותה — וגם את ההפטרה של חוק הנביא, שגם היא הייתה נהוגה — בפרט כשהתורה הייתה נקראת שלוש שנים במסורת ארץ ישראל הקדומה. ואחר כך הוא אמר את האלפא-ביתא וכולי — כל זה בהמיה, ביראה, בניגון ובטעם 'לא יאומן'.

ה. תיקון ליל שבועות כמסגרת לאיחוי נפשי — חריזת היש

בין תוכניות הרדיו שלפעמים אני אוהבת להאזין להן, נמצאת תוכנית הרדיו של אלכס אנסקי, אחד מהשדרים המיתולוגיים של הרדיו. הוא כבר כמעט אינו מגיש תוכניות רדיו, אבל הוא מרגיש את כל המוזיקה. לפעמים יש לו שעה שבה הוא משמיע קצת מוזיקה קלאסית, ובדרך כלל אינו מספר שם סיפורים. פעם אחת, לפני כמה חודשים, הוא סיפר סיפור בתוכנית הבוקר שלו. הוא סיפר שאחת ממכריו התחילה לדבר בחרוזים, והיא הלכה לקבל ייעוץ, נגשה לרופאים ולפסיכולוגים, ובסופו של דבר חוות הדעת הייתה שהיא מדברת בחרוזים בגלל טראומה — היא לא יכולה יותר לשאת את הסיטואציה המלחמתית בישראל, והיא התחילה לדבר בחרוזים. אנסקי היה כל כך מרוצה מזה, שאמר שהנושא מרתק ומעניין אותו מאוד, וביקש שכל מי שמכיר מישהו שקרה לו דבר כזה — ישלח לו מכתב לרדיו. אני בוכה להגיד שהושפעתי כל כך שכמעט כל אותו יום דיברתי בחרוזים. אחר כך זה פשוט היה כאילו יש בזה משהו מדבק.

מכל מקום, כשבאתי להתכונן היום ללימוד, עלה לי רעיון ופתאום הבנתי — הבנתי יותר טוב את מה שכבר ידעתי אבל שכחתי. תמיד התייחסתי לכך שהתגלויות של אקסטזה קשורות בטראומה, דיברתי על התגלויות של בהלה, והסברתי שהתגלויות ב'אידרא רבא' — הסיבה שאנשים נאחזו בסדר של האלפא-ביתא — הייתה כדי לייצר סדר תודעתי בזמן שהתודעה מתפרקת ומתפרצת באופן אקסטטי. האחיזה באל"ף-בי"ת היא משהו שאתה זוכר, כמו שאתה זוכר לספור — וזו אחת הסיבות שיש מחרוזת בתפילה שאתה סופר: 1, 2, 3 — זה מכניס סדר למחשבה.

ופתאום הבנתי בבת אחת שיכול להיות שתיקון ליל שבועות — גם בו יש איזו שארית של אותה חוויה של התגלות וטראומה. ובעצם הבנתי את עצמי יותר טוב: למה רציתי בחוברת שכתבתי גם להמליץ לכל אדם שיעיין בדברים כמידת יכולתו ויחליט מה הוא משרשר בתיקון שבועות שלו. כלומר: באמת יש מצווה ויש חשיבות ויש מסורת לשרשר לימוד תורה, אבל אין הכרח שזה יהיה סדר X או סדר Y. אפשר לגוון, לבחור, לחשוב. וזה נותן הרבה סיפוק, כי אתה בוחר את שרשרת התורה שלך — את הקטעים הרלוונטיים עבורך, המעניינים אותך — וגם אתה יכול לייצב את התודעה. אתה בונה את המנדלה של התורה העליונה שלך, שהיא התודעה שלך. ולכן יש בזה חשיבות רבה. רואים את זה אפילו מדבריו של רבי יוסף קארו — שזה לגיטימי: הוא אומר 'זה הסדר שתיקנתי וסידרתי בלילה ההוא', כי אין כאן הלכה פסוקה — הוא מסדר את הסדר.

פתאום הבנתי שלחרוז תורה דבר בדבר הוא המקבילה לדבר בחרוזים — זה מייצר יציבות. ולכן פתאום הבנתי את העומק ברעיון הזה: שדווקא כששומע על מותו של שלמה מולכו על קידוש השם — שאותו הוא כל כך העריץ ואהב — הוא מרגיש צורך לתקן ולסדר את החרוזים, את השירים, כמו דברי עדות. ואחרי עיצוב התודעה הזה פורצת ממנו ההתגלות: השכינה דוברת מגרונו ואומרת לו ללכת לארץ ישראל.

לחריזה הזאת אני קוראת 'חריזת היש' — 'חריזת היש' כי אדבר על העין בהמשך, ולכן חריזת היש היא די מקבילה לפסוק: 'הֲלֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ' (ירמיהו כג, כט) — כלומר, זאת האש של המציאות.

ו. גאולה דרך הטבע — דיפלומטיה, שלום והפנמת ההון הסמלי של המסורת הספרדית

בעמוד 50 כתבתי — ורק לאחרונה נזכרתי בפסק ההלכה המפורסם של הרב עובדיה יוסף בנושא שלום תמורת שטחים — שאחד העקרונות הגדולים שצריך להחליף בסוגיית הלאומיות הדתית והלאומיות החילונית הוא הרעיון שגאולה דרך הטבע היא גאולה דרך מלחמות. זוהי טעות גדולה ביותר. גאולה דרך הטבע — זאת גאולה דרך הסכמות, דרך שלום, דרך הבנות. זה הדבר הטבעי שמגן על בני אדם. כמו שהרב עובדיה יוסף כותב בפסקו המפורסם: דווקא לצאת ממלחמה בשלום — זהו נס. ואם אדם יוצא להסכם ועושה הסכם הגיוני ורציונלי, זוהי דרך הטבע ולא אחרת.

ולכן זו אחת המשימות שמניתי אותה בראשית החוברת — כתיקון לחברה הישראלית: ללמוד גם מההון הסימבולי של הספרדים, ולא רק מההון הסימבולי של התרבות, ההלכה והמיסטיקה האשכנזית. אלא להפנים את הפנינים הגדולות שיש במסורת ספרד. לא אמרתי שכל אדם ספרדי ומזרחי שנתפוס אותו בחוץ מהווה בהכרח את דגל התורה — אמרתי רק שאנחנו צריכים לחזור לאחורי התורה, להוציא את התורה, לחדש אותה ולקבל אותה מחדש. כי לפעמים מי שמרוב שרוצה להחזיר עטרה ליושנה — עלול לקרוא עטרה ממקומה, והדברים מסובכים מאוד.

כמו שכתבתי שם — הגאולה דרך הטבע היא דיפלומטיה. הביטוי הנפלא בספר 'לקוטי מוהר"ן' לרבי נחמן מברסלב (תורה סד), עם התיאור שכל העולם הוא דיבורים, וכל העולם הוא גם שדה, פרחים ושושנים — ואדם הולך ומלקט: כשהוא מדבר הוא מלקט שושנים ופרחים. הגדולה של רבי נחמן בתורה הזאת היא שהוא בעצם מסביר לנו שאנחנו צריכים להאט את הקצב. זה כמעט אחד הדברים העיקריים שמייישב את התודעה בזמן שאנחנו — רבים בני אדם עם בני אדם — נכנסים לריבים. בין אם זה שני אנשים פרטיים, חברים, בזוגיות — או בין אם זה ריבים קולקטיביים. הדבר העיקרי שיכול לתת את האיזון הוא להוריד את ההעצה. אל תשכחו שטראומה היא העצה, ומלחמה זאת ההעצה האקסלנסית — ההעצה הכי גדולה. ולכן כולנו מרגישים עייפים ומועקים. הדבר הראשוני באותם מעגלי תיקון — הבאתי כאן גם את רבי נחמן כאילוסטרציה — זוהי היכולת להאט.

ז. מבנה השירשור — החוברת כמנדלה ואוצר לבחירה

לקראת סיום. הבאתי לכם את החלק של היש. כעת, כמובן שאני ממליצה מאוד לקרוא בכל שבועות את מגילת רות כמקובל — גם זה נכנס למחזור. אם היה לי תקציב זמן ואפשרות הייתי עושה חוברת יותר גדולה לחג השבועות, אבל לא היה לי. אז הבאתי דוגמה איך בעצם עושים מבחר: הבאתי את הכתאי משנה שאני מאוד אוהבת. למשל הבאתי את 'ארבעה ראשי שנים' — כי זה נותן את הטעם למה עושים את זה. ואני חושבת שמאוד חשוב תמיד לזכור את המשנה במסכת סוטה (פרק ט, משנה טו) — כלומר, את הסכנה של הגישה האפוקליפטית: 'בֶּן מְכַבֵּד אָב בַּת קָמָה בְּאִמָּהּ כַּלָּה בַּחֲמוֹתָהּ אוֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ, פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ...' וכולי — ולשים לעצמנו את היעד של: 'זְרִיזוּת מְבִיאָה לִידֵי נְקִיּוּת, נְקִיּוּת מְבִיאָה לִידֵי טָהֳרָה' (מסכת עבודה זרה, כ ע"ב) — כלומר, את הרעיון של חסידות ואנשי מעשה. זו דוגמה שלי; אתם יכולים לבחור דוגמאות אחרות.

אני מאוד חושבת שכדאי ללמוד לפחות חלק ממסכת אבות — מסכת החוכמה שלנו, מסכת הזקנים, מסכת הידע, פאר יצירה של המשנה. מאוד מאוד משמעותי לכלול בשירשור את מסכת אבות. מאוד משמעותי לכלול בשירשור את ספר יצירה — שהוא גם ספר החוכמה. אלה הדברים שמאזנים את היש. את היש מאזנת החוכמה, כמו שהיא מופיעה במסכת אבות ובספר יצירה. וכמו הברייתא של רבי פנחס בן יאיר — 'חסידים ואנשי מעשה' — אלה הדברים שמאזנים את הרצון, את היצריות ואת האלימות.

ח. הטבילה במקווה — סיום הטקס ופגישה עם עתיק יומין

אם כך, ליל שבועות מוקדש לשירשור היש — ודווקא עם הבוקר נוהגים לטבול. הטבילה מהווה נקודת ציון במערכת הריטואל היהודי, ואחד הריטואלים הכי מעניינים, כי בעצם זוהי ירידה למים מתוך מטרות קדושה, מתוך מטרות טהרה. אם אמרתי שהשבועות שווה לאש — 'כְּאֵשׁ בָּאֵ' — אז העין הולך אל המים; ההרפיה והטבילה הולכות אל המים. ויש כאן גם השלמה סימטרית.

ועכשיו מגיעה סגירת המעגל היפה של כל התהליך — של כל הריטואל הזה. כי בעצם הטבילה במקווה של חג השבועות מאוד מזוהה עם המגע עם 'עריך אנפין', עם 'עתיק יומין'. כלומר, הטבילה הזאת, לפי הכוונות — המים במקרה הזה מייצגים את האינסוף, והטבילה מהווה איזה אקט: כמו שנגיד שעברנו בשבועות את הלילה הארוך של הנשמה — שמסמל לכל אחד את הגלות שלו — יכול כל אחד לעשות את הרפלקציה על החיים שלו באותה שנה, ולהביא את זה אל השמיטה הגדולה של שבועות — שזה הרגע של השמיטה ושל ההרפיה. ובסיום המסע, הרעיון הוא שהירידה אל המים מייצגת את ההתכללות של כל מערכת הספירות, ואת הזיקה בין האינסוף לבין האחד, בין הריבוי, בין עץ החיים לבין הפרדס.

אני אקריא רגע מכוונות האר"י, כי הטקסט כתוב גם הוא מאוד יפה:

"ובהגיע השמור את הבוקר — מעט קודם עלות השחר — בעת שמשחירין פני הרקיע במזרח, אשר אז נקרא 'אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר' כנודע, אז צריך שתטבול במקווה ותכוון אל המקווה העליון שהוא כתר עליון דזעיר אנפין הנמשך לו בלילה הזה. כלומר, בלילה הזה שני הפנים של האלוהות — פני החמלה ופני הזעם — הם באינטגרציה. ובעצם הזעם מתמתק: זעיר אנפין מתמתק בעתיק יומין ואין זעם בעצם. ולכן המקווה העליון הוא כאילו ירידה למקור של הנפש, והוא נקרא שַׁעַר הַחֲמִישִׁי, כמו שבוער, ועליו נאמר: 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם' (יחזקאל לו, כה). ועל ידי כך אנחנו מקבלים תוספת קדושה מבחינת הכתר הזה. כך בשם האר"י: האחד הוא להמשיך כתר עליון דזעיר אנפין על ידי עסק התורה [...] ובאשמורת הבוקר אנחנו נשים 'שְׁוִינַן דְּמַטְרוֹנִיתָא' — שזה כבר האינטגרציה מול השכינה — ונכנס פה גם האלמנט של אינטגרציה של הקודשא-בריך-הוא וּשְׁכִינְתֵּהּ, וְתִטְבֹּל גַּם הַשְּׁכִינָה בַּמִּקְוֶה הָעֶלְיוֹן הַנִּזְכָּר שֶׁהוּא הַכֶּתֶר, וְגַם אֲנַחְנוּ שׁוֹשְׁבִינִין דִּילַהּ טָבְלִין עִמָּהּ."

הטבילה הזאת — אם תסתכלו, הבאתי בסוף גם את הציור ובעמוד 96 את הרעיון שהטבילה היא כנגד י"ג מדות של רחמים. בפסיכולוגיה משתמשים הרבה במילה 'מכיל' — מכיל, מכל ומוכל — זה דבר שמשתמשים בו רבות. וכאן הרעיון הוא שהאדם הטובל נכנס למיכל גדול, לבריכה, למקור מים, למעיין או לבאר שבו הוא טובל. ובעצם כל מקור המים הזה מייצג י"ג מבואי אור וחמלה.

והטבילה הזאת — שהיא בעצם המורפוזה של נהר האש, נהר דינור, המורפוזה למים — טבילה לשם מגע בשורש החמלה. ושימו לב: 'חמלה' ו'מחילה' — אותיות אדומות ביניהן, כן? ולכן גם נאמר במפורש ששורש המחילה תלוי בחמלה. הסליחה תלויה ביכולת לחמול — סליחה לזולת וסליחה לעצמנו.

וזה סוג של טהרה, כי בעצם אדם עובר את כל האירועים שקרו לו בשנה הזאת — או לפעמים ביותר משנה אחת — עם שירשור היש, עם הזולת-עצמי. כאילו שהתורה משמשת גם כתורה כשלעצמה, אבל גם כאובייקט, כאיזה שיקוף, כאיזה זולת-עצמי שמשקף לנו — והשרשור של כל היש מול הטקסטים החיצוניים ומול הפרספקטיבה על הנפש — הירידה אל המעיין, אל מקור מים חיים, לשם טבילה, לשם מגע עם העין, לשם הרפיה, לשם שמיטה — ובסופו של דבר: חמלה ומחילה. כיצד נצליח לקחת את החמלה והמחילה הזאת ולהחזיר אותה לתחום הקולקטיבי, לדיאלוג הקולקטיבי של התיקון? זה כאילו שהצלחנו לעשות מעגל.

אני לא יודעת אם באמת אנחנו יכולים להצליח לעשות את זה באופן מלא, אבל אנחנו לפחות חייבים להתכוונן לזה. זו התקווה.

ט. סיום: שירים לתיקון ליל שבועות

בסוף החוברת הבאתי ארבעה שירים שאפשר לסרוק קוד QR כדי לשמוע אותם. בחרתי אותם בביצועים הכי יפים לדעתי, ואגיד משהו אישי על כל אחד מהם.

השיר הראשון הוא 'קדמות מילות שפתי' — שיר מאוד יפה, כולו בארמית, קצת קשה. אבל הוא כל כך יפה. גם אם אתם לא מצליחים להתחבר למילים שלו, אני חושבת שאני המתרגמת הראשונה שלו לעברית — תרגמתי אותו בחוברת לעברית. היו רגעים שחשבתי שזה הצליח. אבל הכי כיף זה לשמוע את הביצוע: ביצוע אשכנזי קלאסי ויפה מאוד. ממליצה לשמוע אותו.

השיר השני הוא שיר עיראקי הנקרא 'עדות השם' — פיוט עיראקי שכתב רבי עבדה לחנין. השיר הזה הוא אחד השירים הנדירים שהיו בבית של סבא שלי — הסבא הגדול שלי, הרב המקובל הרב יהודה פתיה. יש לי סנטימנט מאוד גדול אליו, כי סבא שלי היה שר אותו בצורה ממש מטלטלת — מאוד שקטה, מאוד מדיטטיבית — בחג השבועות. הסנטימנט שלי גדל עוד יותר לאחר שאמא שלי ביקשה לשמוע אותו על ערז, דקה או שתיים לפני שהיא השיבה את נשמתה לבוראה. היא כבר באותו רגע לא דיברה — היא סימנה את זה באצבעות. ניחשנו איזה שיר היא רוצה לשמוע. זהו שיר של התעלות, שיר של עליית נשמה — הסנטימנט הוא מאוד גדול. הבאתי אותו בביצוע של אחי, שאני מאוד אוהבת להקשיב לפיוטים שלו.

כמובן גם הבאתי כאן את שיר העבודה — הסנטימנט לתרבות הציונית הישראלית: 'כחול ים המים ושיבולת בשדה' — שמתיה שלם, אחרי כמה הנפלאים של השירים. אני חושבת שיש פה איזה שלמות — כל אחד יכול להכין לעצמו את הלקט שהוא רוצה.

אני רוצה לאחל לכולכם חג שמח. ואם יש שאלות חשובות, אנסה לענות עליהן בקצרה — לא יותר מרבע שעה נוספת.

י. שאלות ותגובותד

[שאלה על מיקום השירים / הלינקים]: השירים נמצאים בסוף החוברת — יש שם קוד QR לסריקה. למי שאין את החוברת, מומלץ מאוד לעיין באתר הפיוט — 'piyut.org.il' — תענוג של ממש. מי שלא מכיר — מומלץ מאוד. שם מקלידים 'עדות השם' ומוצאים את הפיוט. לגבי 'קדמות מילות שפתי' — לא זוכרת אם יש שם, אולי יש; כי דרך אגב, הייתי בוועדה הראשונה כשהקמנו את האתר. לא תאמינו: בהתחלה היה ויכוח האם להכניס לשם פיוטים אשכנזיים, כי עד כדי כך הייתה תחושה שזה תיקון לאבל שנעשה על השירה המזרחית. לא ידענו שזה יתפס עד כדי כך. היום זה כבר דבר ברור מאליו שיש שם את הפיוטים של כל העדות. כך שמי שאוהב מסורת חסידית — יש שם אוצר בלום גם כן.

יכול להיות שלא עשיתי את זה כל כך מסודר, אבל אני מקווה שניסיתי להראות שאפשר להתקיף את חג השבועות מארבעה ממדים — מהכיוון המאוד רציונלי ומהכיוון המאוד מיסטי. חשוב לי מאוד להדגיש: לא לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה. אנשים לפעמים, מרוב שרוצים רציונליות — ועייפים גם מהשיח המטורף — לא רוצים לשמוע על מיסטיקה, או ההפך. אני דווקא אומרת: בואו נראה את המשותף שבכל, וכך נגיע למציאות הרבה יותר אינטגרטיבית, הרבה יותר שלמה, הרבה יותר שמיכה.

תודה לכולכם. שנשמע דברים טובים. אמן.