פרשיות דרכים – השבוע הזה: מדבר כמתנה: ענווה, כעס והחצנת הקודש

חביבה פדיה

המדבר כממשות, דמיון וסמל

אנחנו פותחים השבוע את ספר במדבר. ספר במדבר מרוכז, כשמו, בתנועות של בני ישראל במדבר. המדבר מהווה ממשות, מהווה מקום של דמיון, ומהווה גם סמל. בממשות, המדבר הוא איזור נופים צחיחים ברובם אשר דורשים הרבה ידע כיצד להתמודד ולשרוד – והנודדים בו עסוקים בחיפוש אחרי צמחים, אחרי מים, אחרי מזון. בדמיון, הרבה פעמים המדבר משמש כמקום של מחיקת כל הדמיונות, מחיקת כל האחיזות, משל להתחברות למימד של האין, כך זה גם בספרות המוסר, וגם בספרות הפנטזיה ובסמל: האין יכול לבטא את תשוקת האיון בתודעה או במישור הקבלי התחברות לספירה המייצגת את האין כמו ספירת כתר.

מה המדבר מסמל ברמה מוסרית? אחת המידות העיקריות שהמדבר מסמל היא מידת הענווה. ולכך מתחברת דרשת חז"ל, שעוד נעסוק בה בהמשך, על הפסוק "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" (במדבר כא, יח). כלומר: מתי מגיעות המתנות? מתי מגיע חסד? מתי מגיע שפע? הוא מגיע בזיקה לעמדה של המדבר – העמדה של הזיקה אל הענווה.

ענווה, שני המקלות, וסכנת החנופה וגסות הרוח

רבי יעקב יוסף מפולנאה, תלמיד הבעל שם טוב, מספר ושואל על "הָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג): וכי אפשר שיחשוב עצמו גרוע מכל אדם אחר, הרי ראה שהשם יתברך דיבר אתו פנים בפנים, מה שאין כן עם זולתו? והוא מספר שהוא שמע מאחד החברים בחוג הבעש"ט, שהיה כל כך דבוק בו יתברך עד ששכח אם יש בני אדם בעלי ערך זולתו. והוא מסיים "דברי פי חכם חן – כי חסרון בני אדם תולה בעצמו."

מידת הענווה הזאת, כאשר רבי יעקב יוסף ממשיך לחשוב עליה ולהגות בה ולפתח את משמעותה, הוא מקשר אותה לרעיון של שני המקלות שזכריה רואה בחזונו: "וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת, אֶחָד קָרָאתִי נֹעַם וְאֶחָד קָרָאתִי חֹבְלִים" (זכריה יא, ז); שני דפוסי חינוך בדרכי נועם או בדרכי הענשה. ואלו בעצם תפקידם של תלמידי חכמים. אותנו כרגע פחות מעניין הפירוש המקורי של חז"ל אשר דורשים שמדובר בתלמידי חכמים שבארץ ישראל ותלמידי חכמים שבבבל – לימינו אנחנו יכולים אולי ליישם את זה בצורה אחרת, לשתי הדיסציםלינות העיקריות בחינוך וליכולת לתווך ביניהן. אבל שני המקלות האלה, כפי שמביא רבי יעקב יוסף, הם בזיקה לשתי מידות רעות שקיימות, גם אצל חכמים ולא רק אצל הציבור והם המידות של חנופה וגסות רוח.

ובעצם הוא אומר: שתי המידות האלה של חנופה וגסות רוח מקשות גם על הנהגת הציבור ואינן מאפשרות לאדם לתפקד כראוי. מידות אלה לא יכולות להתחבר לתלמידי חכמים – חנופה וגסות רוח – ובעצמן הן מקריסת את כל הציבור. הציבור אינו רואה את המכשלה הזאת, ולבסוף היא המכשלה שלא רק שבכל דור ודור היא חוזרת על עצמה אלא שהיא זאת שמכשילה את כל הדור.

הריקות המדברית והתאווה כמניעת המתנה

בספר במדבר נפגוש עוד הרבה תנודות ותנועות – זו מהות הספר. דווקא התנועה הזאת בלב הריק, בלב הנוף המדברי, השממה, החסר – היא כל הזמן גורמת לחיפוש אחרי היש: במובן זה שמחפשים מעיין, מחפשים אוכל, מחפשים בשר, רוצים לנגוס, רוצים לאכול, רוצים לרכל אחד על השני. כל מיני רצונות, כי הריקות גורמת לכך ש"הָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה" (במדבר יא, ד). והתאווה היא לא רק תאווה לאוכל ולמים – היא גם תאווה לכבוד, כמו שאנחנו רואים בפרשת קורח. והיא כולה בעצם תאווה שמלווה את כל הספר, התשוקה שמתעוררת בלב המדבר, ולמעשה מונעת את המתנה.

אנחנו יודעים שגם גדולים באומות העולם – כמו למשל גנדי, עם המסרים העמוקים שלו לפציפיזם ולסובלנות בין הדתות – הרבו להתייחס לסוגיה הזאת של הכעס, והאופן שבו אתה לוקח דבר שלילי והופך אותו לעצם למתנה. אלא אם כן אתה עושה מהלימון לימונדה. אתה מגיע בסופו של דבר למתנת הכעס. והמתנה היא על ידי כך שאתה בעצם מסוגל לדמיין – יש כאן עבודה תודעתית, עבודה מדיטטיבית, עבודה של דמיון, שהיא בעצם צורה שבה אתה מדמיין משהו חיובי – פרח או כל דבר אחר – שבעצם עוזר לך בסופו של דבר להתמודד עם הכעס שמציף אותך. זהו עיבוד הנטייה השלילית, הליבידו של התיסכול, למתנה.

מצוות הציצית: ההצצה, הדמיון וגבולות הכוחניות

עוד מצווה שמופיעה בספר במדבר היא מצוות הציצית. הציצית היא חוטים ממשיים – הציצית שהיא חוטים שתולים בטלית – ואצל כל אדם היא מקבילה  ל"צִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ" (שמות כח, לו; לט, ל) של הכהן, רעיון הציצית קשור לכל התורה של ההצצה ולכל התורה של הדמיון. עוד נרחיב על כך בהמשך. אבל כאן מה שאנחנו רואים הוא שהציץ הוא המתנה, וההצצה שלא במקומה היא זלילת הכבוד השמור רק לאל. כלומר: אי אפשר לחבר את הכעס ואת הציץ. אין אפשרות לחבר את הכעס ואת הציץ, כי הם שני דברים מנוגדים. הציץ בא לתת את מתנת החסד לעולם, והכעס בא לפעול מתוך אלימות ומתוך אנרגיה של אלימות.

ולכן כל חיבור של רעיון של ציצית, או של תג שמכריז על דבר כזה או אחר, גם אם זה משיח, או של דגל שמכריז על דבר כזה או אחר – כל הפגנה שכזו היא בעצם הפגנה שבאה לומר מה? היא הפגנה שבאה להראות כוחניות, והכוחניות הזאת בעצמה פוגעת במידת הענווה, ולמעשה גם פוגעת במידת השכינה. היא פוגעת בעניין של "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה".

"לֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ": הצניעות כתנאי לקדושה

אנחנו מסתכלים השבת על פרשת במדבר – ובמה היא מסתיימת? היא מסתיימת בפסוק "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ" (במדבר ד, כ). כלומר, יש את הצורך לכבד את הקדושה ולהימנע כביכול מן ההצצה, כמו אותם ארבעה שנכנסו לפרדס (חגיגה יד, ב). אחד הציץ ונפגע, אחד הציץ ומת. וההצצה הזאת היא הצצה שיש להימנע ממנה.

וכותב רבי נחמן מברסלב באחת מתורותיו בליקוטי מוהר"ן, כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום, כי מי שרודף אחר הכבוד אינו זוכה לכבוד אלוהים אלא לכבוד של מלכים, והכל חוקרים אחריו ושואלים: מי הוא זה ואיזה הוא, האם באמת מגיע לו הכבוד הזה? ובעולם המציאות המוגבל הזה מתחילים לרנן, חולקים עליו ואומרים שאינו ראוי לכבוד. אבל מי שבורח מהכבוד, שממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום – הוא זוכה לכבוד אלוהים, ואין בני אדם חוקרים על כבודו, כי "כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר" (משלי כה, ב) ואסור לחקור על הכבוד הזה.

כמובן שהוא מיישם כאן כלל דיאלקטי, אבל יותר חשובה מהשאלה הזאת היא הנקודה שכבוד אלוהים – אותו כבוד שאי אפשר לחקור עליו, ושאי אפשר להציץ בו, ושאי אפשר לזון את הנפש ממנו – הוא הכבוד גם שאי אפשר להפגין אותו מתוך כעס. לא ייתכן לישב את הכבוד הזה, את כבוד אלוהים, במקום של הכעס. לא ייתכן ללבוש את הסמלים – והסמלים האלה, שנועדו להחזיר את האדם למידת האיזון ולמידת היושר, בין אם זה ציצית, בין אם זה הדגלים שמדובר עליהם בספר במדבר, בין אם זה סמלים אחרים – הם לא מיועדים לפעולות של כוח ושל כעס, הם לא מתחברים עם מדים שמייצגים עמידה אחרת בתוך העולם ובוודאי שלא מתחברים עם אלימות כח או חלילה מעשי פשע ורצח.

עיקר הדרך להגיע לכבוד אלהים מציע נחמן היא כשישמע בזיונו – ידום וישתוק, כלומר יהיה כמדבר. כשאדם חושב שביזו אותו זה רגע של תיסכול וכמעט כל אדם עלול לשגות ולהחצין באותו רגע וצריך להשתלט על זה זו עבודה. דווקא משום כך חייבת להיות מלכתחילה חציצה בין סמלי קדושה וחול. אנחנו חוזרים לנקודה הזאת, שהמדבר הוא מקום הצניעות, והעובדה הזאת שהמדבר הוא מקום הצניעות היא העובדה המכריעה.

הפגנת הקדושה כתגובה טראומטית, ועיקרון "לשמה"

אנחנו מסתכלים עכשיו  על הפסוק החותם את הפרשה ולא יבואו   "כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ", ומה שיכול לקרות לאדם, לקבוצה, לקולקטיב, או לעם שספג מכה נצחת, שספג טראומה, או שמרגיש שברגע מסוים ידו על התחתונה – שהוא דווקא ירצה להראות שכל הזמן ידו על העליונה, והוא ילך בכיוון של החצנת הקודש ושל הפגנתה בכל מחיר. ועל כך נאמר שאין לעשות את זה. שהפסוקים האלה בסוף פרשת במדבר מדברים על כך: "שלא יבואו לראות כבלע את הקודש".

על כך כותב בעל ה"אמת ואמונה" שלא תהיה הכוונה כאשר עושים דברים לזכות להשראת שכינה – אפילו זה נחשב למטרה שבאה לספק את האדם מרצונו – אלא רק לשם שמיים ממש. "אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדּוֹם לַחְפֹּר בָּהֶם" (אבות ד, ה) – היינו, אפילו בענייני יהדות אין להתגדל במדרגות גדולות. צריך הכל רק לשם שמיים, ולא לרצות להתגדל, ולא קרדום לחפור בהן. היינו, אפילו אסור לפתוח את ההסתרות הגנוזות – צריך להיות לשם שמיים. המשמעות היא שאסור להינות מהקדושה.

והנקודה הזאת, שאסור להינות מהקדושה, היא בעצם הצניעות בסמלים ובסממנים שהם כביכול הסממנים של היותו של האדם דתי – הסמלים שיכולים להיות קשורים לשלל המצוות שהזכרנו עד כה – והם העמדה שלו שנמצאת בתוך העולם כדי להזין את העולם ומתוך כך חשוב לא לחבר אותם לסמלי תגי וסימני עולם החול והכוח. ומתוך העמדה הזאת של הענווה, של ריסון הכעס תבוא מתנה – "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה".