פרשיות דרכים – השבוע הזה: הקדושה שאינה מחללת: תיקון האלימות

שיעור של פרופ׳ חביבה פדיה: קדושה כמילוי, חילול כריקון

פתח דבר: הציווי הכפול לכהנים

שלום רב. היום אנחנו בפרשת אמור, והפרשה הזאת –  וכמוה, בכלל, כל ספר ויקרא –  במרכזה הכהנים, תורת הכהנים, והדברים שעליהם הכהנים מופקדים. בפרשה הזאת מופיע פסוק שנתעכב עליו קצת. הפסוק הזה אומר על הכהנים: "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם" (ויקרא כא, ו).

נשאלת השאלה: למה להגיד את הדבר הזה פעמיים? למה לצוות על קדושת הכהנים, ולהגיד שהם לא יחללו את שם אלוהיהם? לכאורה, כל אחד מן הצדדים עשוי היה להספיק. אבל בעצם יש כאן ציווי כפול –  הציווי להיות קדושים והציווי לא לחלל –  הם מופיעים זה ליד זה כי זהו ציווי על הבו זמניות הכרוכה ביחס לישות ולאינות.

 לכאורה אפשר להציע שזהו משפט נרדף ושני חלקיו מבארים זה את זה; זו אחת הדרכים להבין את הדברים. דרך נוספת היא להבין שיש כאן ציווי כפול: יש להתבונן במשמעות הקדושה ובמשמעות החילול: כאשר הקדושה היא פעולה של מילוי, והחילול הוא פעולה של ריקון. ננסה להבין רגע את הריתמוס ואת מה שנקבע בין שני הצדדים וההיבטים האלה בעבודת השם –  ולמה דווקא הציווי הזה נאמר לכהנים, למה הוא שם, ולמה הוא נכפל שוב ושוב לכהנים. הפסוק הזה מהדהד, כמובן, את כל השרשרת של המילים שנענות סביב המילה "חילול".

קדושה כמילוי –  עמדתי על זה לא פעם –  קשורה גם למילה "לגדוש", שפירושה למלא. הקדושה כצורה של מילוי, אם כן, היא אחת הפונקציות של הקדושה (ויש לה עוד). וחילול כריקון –  זה כמובן בא מהקשר למילה "חלל", שמשמעה גם מרחב (space), אבל גם, בעצם, ריקות. ומשם הדבר מועתק: חלל וריק. ומשם הוא מועתק גם לעניין הגוויה במוות –  כי בעצם בגוויה של חלל אין נשמה יותר; כשמישהו "נופל חלל" החיים מתרוקנים מתוכו.

הכהן כמודל לכל אדם

אם כך, אם ניקח את הכהונה –  כדרכה של החסידות, שבה המודלים של הצדיק, של החסיד ושל הכהן עומדים זה לצד זה; ועוד לפני כן הקבלה כבר מדגישה וכך מייד עם עליית הקבלה, שכל אדם הוא כמו כהן –  יש כאן איזשהו מסר לכל אדם, שכל אדם נדרש גם לפעולת הקדושה כמי שנוגעת בריקות וגם לפעולת אי־החילול כמי שנוגעת בישות.

לעיתים קרובות דווקא האנשים שמופקדים על הקדושה הם ממחללי השם. לכן תמיד, כשיש פנייה לכהנים, יש להזכירם שקדושים יהיו ולא יחללו את שם השם. כי לפעמים, מתוך הקירבה לקדושה, לחוק, מתוך התחושה ש"אני מזרים את האנרגיה", "אני מבצע את הפעולה", "אני זה שכביכול מוריד את הכריזמה או את החסד מן האלוהות אל האדם", "אני זה שמעביר את האובייקט מכאן לשם", "אני זה שנכנס למשכן ויוצא מן המשכן" –  מכל הדברים האלה יכולה לבוא, בעצם, תחושה של קפיצה מוטעית מן הקדושה אל חילול השם.

והחילול הוא בעצם ריקון. מה שאני אנסה כרגע לומר בקצרה ממש הוא שהחילול נובע מהשתבשות: למלא את החלל כאשר אין צורך למלאו, ולרוקן את הקדושה במקום שאין לרוקנה. החילול הוא, במילים אחרות, למלא באכזריות, בלכלוך, באלימות –  את הריקות שצריכה להיות בין אדם לאדם, את כבוד המרחב שבין אדם לאדם, בין קהילה לקהילה, בין עם לעם; ולרוקן ברגל גסה את מלאות החיים מגופו של אדם.

זוהי המשמעות. כלומר, הדבר שמחבר בין אי־הכבוד לקדושה לבין הסכנה של החילול הוא בעצם האלימות; כי האלימות היא זאת שגורמת לאקט הזה –  להיפוך הזה –  להתרחש.

הרי כל מנהיג שבוגד בקהל שלו הוא בעצם אלים כלפי הקהל והציבור שהאמין בו; כל אדם שרוצח, זה הקצה של האלימות; כל אדם שחושב שהדרך שלו לתפוס בעלות על דברים היא לירוק בפרצוף, היא לבעוט ולהכות –  זוהי אלימות, וזה חילול. כלומר: מילוי במקום הלא־נכון, בכוח –  זה כל הדבר.

ובעצם הדבר הזה נובע מריקנות שהולכת וגדלה בתוך הלב פנימה –  כשהלב כבר אינו מזהה מה הם האורגנים האמיתיים של הקדושה, ואינו עושה את העבודה הצנועה, העבודה הפשוטה שצריך לעשותה יום־יום ודקה־דקה. ואין שם קיצורי דרך. כי כל אדם עומד עירום לפני השאלה הגדולה של הקיום, של ההוויה, של חיים ומוות, של האלוהות, של האחר. יכריע מה שיכריע –  אבל שומה עליו תמיד לעשות את העבודה הנכונה: להיות צנוע ולא לפגוע בזולתו. כאשר הדבר הזה לא נעשה, לא רק שאין קדושה –  יש חילול, נוצר החלל הגדול.

הדרך אל המלאות: הנקודה בתוך המעגל

והדרך להגיע בחזרה אל הריקוד, לחולל, לחיות תוך כדי פעולה של מחול, לגעת בריקות היא בעצם הדרך לנסות לאזן מחדש את השלווה ואת הקשב. הדרך להגיע מחדש אל המלאות היא, בעצם, מציאת הקשר בין הנקודה הפנימית לבין המעגל הגדול –  המעגל העוטף אותנו, בין אם זה בחברה, בקהל, בקבוצה, או בַּיַּחַד.

ולכן הרבה פעמים הציור של החוכמה הוא ציור של נקודה בתוך מעגל. הציור הזה –  הנקודה בתוך המעגל –  מייצג גם את החוכמה וגם את החמלה,  בצורה מאוד פשוטה. שכן יש כאן גם את נקודת המרכז של הקיום, וגם את שטח המעטפת של הקיום, ובין שניהם נוצרים סנכרון ואיזון (נוכל להשוות אותם לשני מוקדים שונים לאגו מרכז ומעטפת).

המלאות יכולה להיות מלאות ממש קטנה –  כמו נקודה. ומשם אני יכול לאפשר למרחב של הריק להתקיים, ולתת את המרווח שצריך להיות ביני לבין האחר, וביני לבין כל אדם שהוא, כל קהילה, וכלל עם –  שזו, בעצם, המשמעות של אי־אלימות. ומשם באה ההלימה, הפעם, אל ציור המעגל, שבו בעצם כל הנקודות שוות. לכן הציווי של הקדושה תמיד בא יחד עם הציווי שלא לחלל.

השבת היא קדושה משום שלפי המסורת היהודית יש את המצווה לא לחלל אותה. כלומר: לבנות את הארכיטקטורה של הריקות של השבת –  כיום שבו לא עושים דברים, כדי לאפשר למלא את הדברים באופן הנכון. השבת –  שמופיעה גם בפרשה שלנו, פרשת אמור, בהמשכה (ויקרא כג, ג) –  מופיעה כראשונה לפני כל המועדים, כדגם. והדגם הזה בא לומר בדיוק את שיווי המשקל שבין הנקודה ובין המעגל. וכל פעולה הכי קטנה של אלימות יש בה, למעשה, משום חילול הנקודה הפנימית הזאת.

ולכן אנחנו רואים גם בהקדמת הזוהר, שהתיאור של השבת מקביל לתיאור החוכמה, והיא מופיעה שם גם כן כנקודה בתוך המעגל. זה בעצם אותו מודל, אותה פרדיגמה.

אלימות במרחב הציבורי בימינו

בימים שבהם נפשם של אנשים סובלת מאינפלציה קיומית והיד קלה על ההדק או על הסכין, כשהחברה מזלזלת באלימות במרחב –  חשוב לזכור: אלימות אינה דבר שאתה יכול לשלוט בו, לנתב אותו באופן מניפולטיבי ולעצור אותו, כמנהיג, ברגע שבא לך. ברגע שיש הנהגה ויש תחושה שבעצם הותרה הרצועה –  האלימות מחלחלת ועוברת ממגזר למגזר. מתוך גזענות מוסווית התקדמה המגמה(הרווח השולי: העולם נקי מאשמה כלפי היהודים  

חזרה לעמדה המיתית היסודית שהיהודי הוא אשם ורוצח) 

 לעצום עין מפני האלימות במגזר הערבי; אחר כך זה עובר לעוד ולעוד כיוונים.

בסופו של דבר: אלימות היא אלימות היא אלימות. ככל שאדם מזלזל במקדש החיים של אדם אחר, כך, בסופו של דבר, הריקון –  המרחב –  הולך ומתמלא בשפה שכולה אלימות ופוגענות. והדבר הזה, בעצם, של היפוך היוצרות בין הריק והיש, בין הריקות והמלאות –  היפוך היוצרות הזה הוא ההפך מכל בניין, מכל עולם, מכל תוכן; והמשמעות שלו היא, בעצם, חורבן.

ולכן האזהרה הזאת מופיעה בפרשת המועדות שנמסרת לכהנים. שכן הכהנים הם אלה שמופקדים על הריתמוס של הזמן, על הריתמוס של הקדושה, על הריתמוס של היש והריקות. וכל אדם מתבקש להיות כהן –  גם במקדש חייו, וגם בזיקתו לחברה ולקהילה שבתוכה הוא חי. אחרת –  אנה אנו באים?

שבת שלום.