מאזני הקדושה: מן הקורבן אל "צדק צדק תרדוף"

חביבה פדיה

דברים לשבת פרשת אחרי מות–קדושים

פתח דבר: בפתחן של פרשות אחרי מות–קדושים

שלום, ושבת שלום. אנו עומדים בפתחה של שבת פרשות אחרי מות–קדושים. בפרשה הקודמת שמענו כבר על מותם של שני בני אהרן, והדיבור שם – ובפרשה שלפנינו – מתחיל מן הרגע הזה, של מיתת שני בני אהרן בקרבתם לפני המזבח: "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (ויקרא ט"ז, א').

השאלה הגדולה ביותר, לאחר שהעם או קבוצה הקריבו קורבן גדול מאוד, היא זו: האם בעקבות הקורבן הזה הם ימשיכו להקריב קורבנות ולחשוב שהמחוייבות לקורבנות שכבר הוקרבו היא שמוכרחים להמשיך ולהקריב ומתוך כך להגיע למצב שהקורבנות הם כבר קורבנות של שווא? זו שאלה גדולה מאוד, שכן המשקל הגדול של הקורבנות עלול להטות את הכף מן המקום של סגירת האירועים, מן המקום של תיקון, ממקום של השתוקקות לריפוי והחלמה ומחוייבות אליהם – ובעצם גם מן מקום של הכרה ונשיאה באשמה מכל אלה להטות את הכף להמשך הקרבת הקורבן ולעיתים גם לטשטוש בין אני לזולתי. השילוב של כל הדברים האלה יחדיו, כלומר הרצון לתקן לרפא להחלים תוך כדי ההכרה של נשיאה באשמה, הוא זה שמאפשר את התזוזה מן הרגע של המוות, מן ה"בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ", ומאפשר התחלה חדשה.

הפרשות שלפנינו מבוססות גם הן כמו הפרשות הקודמות - תזריע-מצורע - על ריטואלים קדומים מאוד. ריטואל הכפרה הוא ריטואל קדום מאוד, והרעיון ביסודו הוא שישנה פעולה של קורבן אשר במהותה יכולה לייצג את הכפרה – זה הוא אחד הרעיונות העתיקים והקדומים ביותר בתרבות האנושית;  הטיהור מעוון של פגיעה בחיים מיוצג בצורה של פיצול: פיצול בין השעיר לעזאזל לבין השעיר המוקדש לשם, אותה פרשה, פרשת אחרי מות היא זו שלפי מחזור קריאת התורה קוראים אותה גם ביום הכיפורים.

רגע זה הוא רגע שיכול גם לבלבל, שכן לכאורה יש כאן טוב מוחלט ורע מוחלט. אך בעצם, הטוב והרע כאן אינם מוחלטים, אלא במובן מסוים – בגלל שזהו ייצוג – אין כאן טוב ורע מוחלטים, משום שהשעירים הם רק ייצוג; ייצוג לטוב ולרע שבנפשו של כל אדם, ובני האדם עצמם ממשיכים לחיות. כלומר, הייתה כאן קביעה שבאה לאפשר חיים ולא באה לאפשר מוות; היא באה למנוע מוות. ואסור להתבלבל בנקודה הזאת: מותו של השעיר לעזאזל –  אינו מייצג מוות של בני אדם, אלא מייצג את סיומם של החטאים, את היכולת לכפר או לחצוץ בין החטאים, כביכול, שלא להיות חשוף (exposed) במובן המאגי של המילה. ייתמו חטאים ולא ייתמו חוטאים. שכן הרבה מן המאגיה מיועדת בעצם לגונן על האדם, שלא יהיה חשוף, שלא יהיה בו אותו אלמנט של חשיפוּת למשהו שעלול להזיק לו.

הפיצול הזה הוא פיצול יסודי, אשר בא לייצג את החובה לברר – וזהו גם הרעיון של בירור הניצוצות בקבלת האר"י. בירור הטוב והרע הוא, בעצם, סוג של משימה: משימה נפשית, משימה מוסרית, משימה התפתחותית, הקשורה הן בתודעה פרטית והן בתודעה קולקטיבית.

מאזני צדק: המידה, המשקל וזכר יציאת מצרים

כדי לבצע את הפעולה הזאת, ישנם מכשירים – מכשירי מדידה – אשר המטרה והתכלית שלהם היא להציע אפשרויות של מידה, אפשרויות של קני מידה. ואכן, בפרשה הבאה, היא פרשת קדושים, נאמר לנו הפסוק: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. מֹאזְנֵי צֶדֶק, אַבְנֵי צֶדֶק, אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם; אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא י"ט, ל"ה–ל"ו).

מדוע דווקא לעניין הזה של המשפט אומרים את "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"? משום שבדבר הזה האדם הכי יכול ליפול, במעבר מהיותו נשפט כעבד להיותו שופט כאדון. כך גם בנושא של הגרוּת, כמו שנאמר: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט, ל"ד). דווקא התחושה של העבדוּת עלולה להוביל את האדם אל המוסר הכפול. ובאמת, כל מה שפרשת אחרי מות ופרשת קדושים דנות בו, בסופו של דבר, הוא סוג של מוסר כפול.

המוסר הכפול אינו דווקא מוסר כפול כלפי אלוהים. אין זה רק הרעיון של "נָבָל בִּרְשׁוּת הַתּוֹרָה" שעליו מדבר הרמב"ן (בפירושו ויקרא יט, ב), שהאדם בעצם שומר שבת, אך כל היום הוא עובד ומתרוצץ בהעברת דברים מחדר לחדר, עולה ויורד וכיוצא בזה – ואומר הרמב"ן שזו עבודה לכל דבר. זו עדיין דוגמה תמימה של "נבל ברשות התורה"; אולי אפילו כל אדם נכשל בזה ביום השבת. אינני יודעת; אין זו הנקודה.

הנקודה העיקרית היא שזה עדיין מוסר כפול בזיקה לאלוהים, כביכול – בזיקה לציווּי של אלוהים לקיים את השבת. המוסר הכפול הגרוע יותר הוא מוסר כפול שבו יש מוסר אחד לפני אלוהים ומוסר אחד לפני בני אדם. כלומר, אנשים המרגישים "אני את נפשי הצלתי" – את כל המצוות שבין אדם למקום אני שומר, ורק במצוות של מוסר בין אדם לחברו אני מזלזל, "אז מה?".

כאן נכנס המושג של המאזניים. המושג של המאזניים הוא מושג אופקי: הוא שָׂם כף מול כף, וקובע באמצע את התָּוֶךְ; והתָּוֶךְ הוא, בעצם, העמידה לפני האל, הציר האנכי של הקיום. הרעיון של "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים ט"ז, כ'), במשמעותו הקבלית – אנו יודעים כמה המקובלים החשיבו אותו, ודיברו על "צדק צדק תרדוף" כמייצג גם את הקדוש ברוך הוא וגם את השכינה (גם כאן ראו למשל הרמב"ן).

הרעיון של הכפילות של "צדק צדק תרדוף" הוא: צדק לי וצדק לך, צדק לאזרח וצדק לגר, צדק לַאֲנִי וצדק לָאַחֵר. צדק כזה – והמוסריוּת המוחלטת הזאת – הם חסרי מוסר כפול בנקודה הזאת. ומתוך זה שיכולים להיות הסברים שונים לצדק ולחכמה, וברור שתמיד ייתכנו שני נרטיבים בדברים שקשה  לאמוד הרי  בסופו של דבר, כאשר הדברים באים לפני הדיין, הדיין יכול להוביל את האנשים להגיע להסכם ולהסדר.

הדיין, השפה האחת והסכנה הפרדוקסלית

לכן זה כל כך חמור כאשר אנשים שהם דיינים ושופטים מאבדים את השפה, ומאבדים את היכולת להוביל את הציבור אל העמדה המוסרית של "צדק צדק תרדוף". שכן דווקא הרגע הזה – שלאחר הקורבן, התחושה החמורה של העָוֶל והתחושה החמורה של חוסר הצדק – באופן פרדוקסלי, הם הרגעים המסוכנים המועדים לפורענות של מוסר כפול וזה הפרדוקס מוסר כפול דווקא הוא מוביל לשפה אחת.

וזה עצוב מאוד. וכך זה יכול לקרות גם בקצה הקיצוני ביותר של השמאל וגם בקצה הקיצוני ביותר של הימין; כי לזה עלול להוביל הדאבל–סטנדרט (double standard). והמוסר הכפול המתרחש תחת כנפיה של הדת הוא בעצם סוג של מוסר כפול שבו אדם – אדם פשוט מן השורה, או אדם בעל עמדה, שהוא אפילו יכול להיות שופט או דיין או רב – חושב שמכיוון שהוא מכיר את השפה לדבר את הדיבור האלוהי, הוא יכול לקדם ולהשפיע על קהלו במושגים של אותו חוסר צדק, אותו עָוֶל, אותה שפה אחת של אלימות. ואז, בעצם, אין כאן "צדק צדק תרדוף".

וזהו רגע עצוב מאוד. התרבות הישראלית נסחפת מבחינת האלימות – בדיבור, בפעולה, במציאות – בצורה קשה מאוד. שוב ושוב אנו חווים רגעים כאלה שיש בהם טעם של חורבן. ואנו יודעים מה שכותבים חז"ל במסכת סוטה (משנה, סוטה ט', י"ב) אחרי חורבן בית שני: שמאז שחרב הבית "נִיטַּל טַעֲמָם שֶׁל הַפֵּרוֹת". וכוונת הדברים היא שמשהו בשמחת החיים אָבַד, ואנו זקוקים לחיוּת הזאת כדי לרפא את עצמנו כקולקטיב.

חתימה: לקראת "קדושים תהיו"

אנו, אפוא, זקוקים לשפה שיש בה את היכולת להעמיד משקולת אתית, את היכולת לשקול כף מול כף, ואת ההתחייבות שלא לקדם מוסר כפול. אין פירוש הדבר שבכל פעם שמישהו יבוא ויאמר "אני צודק, ואני אוכיח לך שבנקודה זו אני צודק", נהיה חייבים מייד לקבל את דבריו. אך זה כן מחייב שנהיה צריכים לשמוע, להקשיב, ללמוד, ולהיות מוכנים גם לפעמים להיות חכמים (כמו ב נהיגה בכביש משותף חכמים ולא צודקים כי זו המשמעות של עולם שיש בו גם אחרים) ולהגיע להסכמים ולהבנות – כדי לשמור על קיומו של העולם, לשמור על קיומה של המדינה, לשמור על קיומו של העם, ולעשות את הדברים בדרך הישר והטוב, ולקיים את הפסוק: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט, ב').

שבת שלום.