ערב יום הכיפורים תשפ״ז: כפרה, תשובה ופנים בפנים | חביבה פדיה

ערב יום הכיפורים תשפ"ז. אנחנו מסתובבים תמיד סביב השאלה: כפרה מהי? מה זה כיפורים? מה פירוש "לכפר"? ומה באמת הקשר בין כפרה ובין תשובה?

אם אנחנו יוצאים מנקודת ההנחה שכפרה נדרשת במקום שבו הייתה פגיעה בממשות – פגיעה שאין לה תקנה – הרי שכבר אמר קהלת: "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת" (קהלת א, טו). ולא בכדי משפטים מעין אלה מייצגים נאמנה את מסורת החכמה. גם את  ספר יונה אפשר למקם כשייך במידה רבה למסורות החוכמה, ום הוא לכאורה לא מבין את רעיון התשובה. לא קהלת, לא יונה, לא משלי ולא איוב מאפשרים לנו להתעלם מן הסדר הזה של המציאות שהוא הסדר של החכמה: יש פגיעה בממשות; הפגיעה בממשות גוררת אובדן שאין לו תקנה; והאובדן גורר אחריו ענישה, ולעיתים אף שואה, שלא ניתן פשוט לבטלן כאילו לא אירעו. לכן ספרים אלה קרובים יותר לתפיסה כמעט קארמתית ומתנגדים לא מבינים או לא מבטאים את רעיון התשובה והסליחה.

הדבר מסביר לנו מדוע לאורך כל הדורות, ועד ימינו ממש, היו אנשים דתיים, אנשים בעלי נטיית לב דתית או מיסטית, שנמשכו הרבה יותר לרעיון הכפרה מאשר לרעיון הטהרה. אנשים שנמשכו לרעיון הכפרה היו לא אחת גם אנשים שעשו הרבה יותר מעשים של מניעה ושל הימנעות, משום שהם חששו מן הפגיעה הזאת בממשות. ולכן הם נסוגו לאחור באמצעות הימנעות: אם על ידי צום, אם על ידי תעניות, אם על ידי גלגולים בשלג ואם באמצעות כל מיני פרקטיקות שמטרתן הייתה בעצם להימנע מלפגוע בממשות, ובד בבד לטהר את הממשות של העצמי – אותה ממשות הקשורה למעשה ולגופניות.

זהו באמת אחד החידושים של החסידות, כאשר היא באה וניסתה לומר שיש מקומות שבהם הטהרה – כלומר, הרצון דווקא לטבול בתוך ה"יש", ולאו דווקא לאיינו – היא שיכולה לחולל את השינוי בממשות.

*

אז מה נאמר ומה נדבר עכשיו, אחרי שלוש שנים של מלחמה? שלוש שנים שבהן אנחנו מגיעים ליום הכיפורים כאשר כל קבוצה וקבוצה, כל קהילה וקהילה, ובוודאי גם עם מול עם, עסוקים כולם בהאשמות, בהטחת אשמה על הממשות זה בזה. וברגע שיש האשמות כלפי הזולת ואין הכרה באשמה העצמית, לא ניתן לכפר; לא ניתן אפילו לחשוב מהי כפרה. וכאשר אין כפרה, כיצד יכול להתחולל תהליך של תשובה?

ואם הכפרה נוגעת לפגיעה בממשות, כיצד התשובה, שהיא לכאורה תהליך רוחני לחלוטין, המדבר על רעיון השיבה אל המקור, יכולה בכלל להיות קשורה לכפרה?

באים בני ישראל ואומרים: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה" (איכה ה, כא), ומנגד בא הקדוש ברוך הוא ואומר: "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם" (הושע יד, ה). כלומר, השיבה ההדדית היא שיכולה להיות ריפוי וכפרה לממשות, אף על פי שהיא תהליך המתרחש ברוחניות. שכן שיבה הדדית, למרות הפגיעה בממשות זה של זה, נעשית אפשרית ברגע שבו שני הצדדים מכירים באשמה על העבר, שומטים טינה והאשמה בהווה ומסוגלים להסתכל קדימה, אל העתיד. אז יכול להתחולל תהליך של תשובה.

ולכן, תמיד כאשר אנחנו שומעים על התשובה, אנחנו פוגשים פסוקי הדדיות וביניהם הפסוק הדיאלוגי: "מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי, וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד" (ירמיהו לא, ב). כלומר, יש כאן קשר ויש כאן הדדיות, ורק מתוכם נשלם תהליך התשובה.

*

התשובה, כפי שמגדיר אותה האדמו"ר הזקן (ר' שניאור זלמן מלאדי, לקוטי תורה, פרשת אחרי, ד"ה "כי ביום הזה יכפר" [המאמר השני], כו ע"ד–כז ע"ד), קשורה בהחזרת "פנים בפנים". רק בהחזרת פנים בפנים נתקנים כל עשרת ימי תשובה, תהליך כואב של צמצום חיתוך ונסירה קדם להחזרת הפנים זה אל זה. ומה שאני לוקחת מדבריו הוא שהחזרת הפנים בפנים אכן דורשת שניים; היא דורשת את הדיאלוג, היא דורשת את ההדדיות.

כאשר מתאפשרת החזרת הפנים בפנים, הדברים האלה מתרחשים לפי המסורת המיסטית יום אחר יום בעשרת ימי תשובה, החל מן היכולת לצמצם את הרצון. כך, כפי שמסביר האר"י ביחס לראש השנה, שהוא המועד של ההתחלה: וההתחלה מתחילה מצמצום, מביטול של כל רצון ורצון. מכאן מגיע ראש השנה כנקודת השיא של הצמצום, של השורש, של העוגן ושל הפנימיות; ומשם נמשך התהליך לאורך כל עשרת ימי תשובה, ובתוכם היום שהוא שיאו של התהליך, יום הכיפורים (ראו ר' חיים ויטאל, שער הכוונות, דרושי ראש השנה, דרוש ג; פרי עץ חיים, שער ראש השנה, פרק ב, "ענין הנסירה אשר בי' ימי תשובה).

בסופו של דבר אנחנו מגיעים ליום הגדול הזה, יום הכיפורים, היום העשירי, שעליו אומר האדמו"ר הזקן כי ביום העשירי, יום הכיפורים, נתקנת בחינת ההתנשאות. כלומר, דווקא משום כך יום הכיפורים מייצג את הכפרה: משום שהוא מבטא את הנכונות לביטול הממשות, מתוך ההבנה העמוקה שמעשה שצריך לכפר עליו הוא מעשה שפגע בממשותו של האחר.

"כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז, ל). זהו פסוק יסודי המגדיר את הדבר: "מכל חטאתיכם" – החטאות של הפנימיות; "לפני ה' תטהרו" – כלומר, לפני אותו רגע שבו העצמות הטהורה מתלבשת בשם, ואחר כך עצם ההתלבשות בשם יכולה להיעשות מתוך טהרה. וזוהי ההתחדשות.

*

אם כך, הדרך היחידה היא אדם אל אדם, במקום הפגיעה; קהילה אל קהילה, במקום הכאב; עם אל עם, במקום האשמה וההאשמה ההדדית. ההכרה ההדדית באשמה היא שיכולה להבטיח את התיקון בממשות, לבטל את הסתרת הפנימיות ולאפשר להסתכל זה בזה פנים בפנים.

זאת אומרת, הרעיון שמתקיים על הציר שבין אדם לאלוהים – "כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיהו נט, ב) – מחייב אותנו לשאול מדוע הקדוש ברוך הוא דורש שעוונות שבין אדם לאדם יכופרו דווקא באמצעות העבודה שבין אדם לאדם. והתשובה היא שהאדם עצמו צריך לעשות את העבודה הזא היות ולא מספיק המקום המופנם שלו כאדם או קהילה מול אלהים "שלו" צריך וחובה להיות זה אל זה לא רק אדם לאדם קהילה לקהילה גם עם לעם כל באי עולם.

ובא גם רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה א, אות יד) ומוסיף על העיון הזה, שאותו הצגתי מתוך דברי האדמו"ר הזקן, ומדגיש את הרעיון: "הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו". כלומר, בתוך נקודת המקום הזאת אין עוד רצון מלבד הנכונות להנכיח את קיומו של האחר. זהו מה שנותן האל לעולם, וזהו גם מה שאנחנו מתבקשים לתת ברגע הסליחה והכפרה.

*

אז יהי רצון שיתקיים בנו הפסוק: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ", ונגיע למדרגה הגבוהה הזאת של האפשרות לשבת זה מול זה, פנים אל פנים.

אני מאחלת לכולם ומברכת שנזכה לשנה טובה, טובה יותר, טובה ומיטיבה יותר. גמר חתימה טובה ובשורות טובות.