בין העיגול למרובע: עיון בשביעי של פסח

חביבה פדיה

שיעור לקראת שביעי של פסח

פתיחה: שביעי של פסח וקריעת ים סוף

עומדים אנו בפתח שביעי של פסח. שביעי של פסח מקושר במסורת המועדים היהודית לקריעת ים סוף – בני ישראל ההולכים במדבר ופרעה היוצא לרדוף אחריהם. הבריחה הזו של שבט העבדים, ופרעה הרודף אחריהם, כמו מתנתבת לכיוון המצרים, לכיוון ים סוף. התרגיל הזה נעשה, ככל הנראה, כתרגיל הסחה, שכן נאמר במפורש: “וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר” (שמות יד, ג). הדבר נועד להטעות את פרעה, שיחשוב שהם תועים במדבר, ולהובילו אל אותו מקום שבו אפשר לנצחו באמצעות שימוש באיתני הטבע – ולא באמצעות נשק, שלא היה ברשותם. הרי גם לא היו שקולים בני ישראל לחיל פרעה במספר.

דומה אפוא שכל זה היה תרגיל מכוון, אשר השתמש בתבונה – תבונה המונחית על ידי ההשגחה – אפשר לקרוא לתבונה זו תבונה נוודית, מדברית, המכירה את ים סוף ואת התהליכים שבו, ובהשגחה עליונה. כל זה מוביל בעצם אל הסיטואציה שממלכדת את חיל פרעה מול מיצרי ים סוף. בהמשך ללימוד שלנו בליל הסדר, אני מבקשת להתבונן בדברים אלה גם בקטגוריות של העיגול והמרובע.

המבוך המרובע: היונה בין אויביה

כשבני ישראל מגיעים אל ים סוף, המדרש אומר שהם היו משולים לאותה יונה, שמאחוריה, מלפניה ומצדדיה מציקים לה אויבים שונים, והיא איננה יודעת כיצד להינצל מן המבוך הזה (ראו שיר השירים רבה ב, יד; מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, פרשה ג). את המבוך הזה – שהוא מבוך מרובע – ממצה אבן עזרא בסוג של חידת שיר שכתב על ארבעה שעמדו על שפת הים: צוּר, צַר, צִיר וְצֹאן. “צָעַק צֹאן אֶל צִיר, צִיר אֶל צוּר, צוּר אָמַר לְצִיר: חַלֵּץ צֹאנִי מִיַּד צָר”. כלומר: חידת המרובע – המרובע שהוא כביכול ההילכדות בדינמיקה של העולם הזה, של המלחמה וההרס.

המטה, שם בן ע״ב והמעגל

כאשר משה נוטה את המטה בידו על ים סוף – לפי אחד המדרשים, השמות שהיו כתובים על המטה היו שם בן ע״ב (ראו שמות רבה ח, ג; פרקי דרבי אליעזר פרק מ). לפי המסורת המיסטית – וזה בולט מאוד אצל ר' אברהם אבולעפיה (למשל בספר חיי העולם הבא) – השם הזה נכתב בצורה של מעגל. כך יש לנו כאן מרובע, וכביכול חילוץ על ידי מעגל. מעגל המייצג במקרה זה חסד.

דיברנו על הכוח הכפול של המעגל: המעגל הקרמתי מחד – המעגל של הסאמסרה, המעגל החוזר על עצמו, המעגל הגורלי – לעומת המעגל כנקודה של עבודה תודעתית, של השוואה, של  השקטת וחיבור יש ואין – המעגל של האור האין־סופי. מנגד עומד המתח של הריבוע: הריבוע הקוסמי, ריבוע שהשמירה הנכונה עליו היא שמירה על היקום. הריבוע הוא ארבע רוחות העולם – גשטלט של קיום, של התקיימות העולם, של ארבע עונות, של ארבע רוחות השמיים – וגם, מתוך ניהול נכון של ארבע השאלות וארבע הקושיות שמקיפות את הקיום ובעיקר הנחיית דרך הפרד"ס שתכליתה פיתוח ארבעה ממדי תודעה לשיפוט המציאות.

ארבע צורות של הסתכלות: פרדס וסנכרון התודעה

ארבע צורות מקיפות את ההסתכלות על המציאות, ורק על ידי התיאום והסנכרון בין המימדים של פשט, רמז, דרש וסוד – כלומר ההכרה שלכל דבר יש גם אישור רציונלי, ושאחד אינו בא על חשבון השני – אפשר להתנהל בצורה בת־קיימא בעולם. (הגדרתי מה מייצג כל ממד תודעה בשעורים שונים וכן בהגדה של פסח) הרגע הזה, שבו אנו מתחילים לדבר על ההגדרות הגאומטריות הללו – על מרובע חסום בתוך עיגול או על עיגול חסום בתוך מרובע, הגדרות שיש להן הגדרה מוצקה בגאומטריה ומהוות פיגורה לצורך התבוננות רוחנית ומדיטטיבית – הוא רגע של יישוב התודעה ושל התכווננות מחודשת.

ארבעה מימדים של שירה: תודה, עדות, תורה ותודעה

נחשוב רגע על השירה לנוכח טביעתו של פרעה. יש לנו מספר הקשרים בהם מופיעה שירה בתורה: שירת תודה,  שירת עדות, התורה כשירה, ואחרונה חביבה שירת התודעה. שירת התודה היא מה שמרים אומרת בפרשתנו: בואו נשיר עכשיו במחולות את שיר התודה לשם על הים, “כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם” (שמות טו, כא). השירה כעדות מופיעה בסוף ספר דברים, ושם, בצורה הברורה ביותר, העדות שואפת להשלים את הברית. היא קובעת למעשה, שאין די בברית שבה שותפים שני גורמים שביחד קובעים שהיא תתקיים ביניהם, אלא יש מצבים שבהם גם עד אחד יכול להעיד ״וְעַל פִּיו יָקוּם דָּבָר״. וכאן אלוהים מעיד בעם על הדברים שהוא מבקש שבני אדם יבינו כאתיקה המוחלטת. דברים שאינם נתונים למשא ומתן.

עדות אחרת היא העדות שבאה מן ההדף של המעגל הטראומטי – העדות שמכשילה את מעשה השירה. מרוב המימדים הגבוהים של האסון, של חורבן הדברים, של חורבן הזיקה בין המילים והדברים – השירה נעלמת. ולא בכדי: הקדוש ברוך הוא אומר ״מַעֲשֵׂה יָדַי טוֹבְעִים בַּיָּם וְאַתֶּם אוֹמְרִים שִׁירָה?!״ (בבלי מגילה י ע״ב; סנהדרין לט ע״ב). התורה עצמה נחשבת כשירה – אנו רואים זאת כאשר אלוהים אומר למשה לשים את העדות בתוך הארון; כלומר התורה עצמה נקראת לוחות העדות, כשם שהיא נקראת גם לוחות הברית. דיברנו כמה פעמים על המתח שבין הברית לעדות ועל אופני ההשלמה ביניהן.

השירה האחרונה, ברמה הגבוהה ביותר, היא שירת התודעה – השירה המסנכרנת את העיגול והריבוע על ידי מעשה של היפוך, מעשה של יכולת להפוך את הדברים לפי הצורך בפרספקטיבה.

ר' עזריאל מגירונה: אינסוף כהשוואת היש והאין

מה יש לנו בכל הסיפור הזה? ר' עזריאל מגירונה מדבר על האין־סוף בהגדרה הייחודית שלו, שהוא מחדד אותה מאוד בהשוואה לשאר המקובלים: האין־סוף הוא זה שמכיל את היש ואת האין כאחד. זוהי הגדרה שמייחדת אותו מאוד, והוא אומר שהמצב האין־סופי הוא מצב של השוואת היש והאין. זו השוואה באחדות גמורה – כביכול מצב שאפשר להשוותו לכך שהאור האין־סופי, וכל הכינויים, השמות והמלבושים, הופכים לבטא אותה אחדות עצמה. תודעת הפרסונלי והאוניברסלי מתמזגות בלי למחוק זו את זו היא המקבילה לכך בממדים הסופיים של קיומנו כאן.

אקטים של היפוך לנוכח גלי הים

בואו נחשוב רגע על אקטים של היפוך שיכולים לקרות לנוכח גלי הים, ברגע של מצוקה, כאשר האדם עטוף מכל הקצוות בריבוע הבא לכלותו. אנו מדברים כאן כרגע במישור האינדיבידואלי, במישור זה מדובר ביכולת להפוך – להכניס את העיגול לתוך הריבוע או את הריבוע לתוך המעגל – על ידי יכולת מדיטטיבית, שבה אתה או את מגדירים  לעצמכם, משייכים זיקות כל דבר למה שהוא.

החזרה שלי כרגע  לערכים גאומטריים היא חזרה המאפיינת מצב המבקש למשמע חורבנים שגדולים מפשר ומשמעות. לא בכדי אנו רואים את שפינוזה מחבר את ״תורת המידות״ שלו (Ethica) בדגם של ספר גאומטריה. זו דעתי: בגלל שהוא בא להשליט שקט מסוים, סדר מסוים בדברים. מצד אחד יש לו את ההגיונות הקרטזיאניים כדוגמא מצד שני יש אצל שפינוזה  תודעה עמוסה בהיסטוריה, של כאב גם אם לא ישירה, שיש איזשהו ניסיון לאפס אותה.

הקוסמי הכפוף לעיגול: בין יחיד לקולקטיב

הנקודה של היכולת להבין מתי הקוסמי, הריבוע, היקום, הפרדס, יהיה כפוף לעיגול הגדול של ההשוואה, של ההשקתה – בתודעה האנושית הן תמיד נכונות. דרך אגב, תמיד טוב לתודעה של היחיד לעגל את הזוויות ולהיכנס לתודעת ההשוואה הגמורה. אבל בתודעה פוליטית וחברתית זה פשוט תהליך של עבודה, והוא לא יקרה ללא קולקטיב, ללא קבוצות של אנשים, שכל אחד לוקח על עצמו מטרה. כל אחד מאיתנו לוקח מטרה ואומר: אני עובד עכשיו על הנקודה הזאת – איך פה, בעצם, זה יתבטא בקו שבונה את הריבוע מצד הרציונל, בקו שבונה אותו מצד המדומיין והמדיה, וכן הלאה. זאת עבודה, והעבודה הזאת שקולה להקמת עולם.

המשולש והיפוך הפירמידה: מגן דוד כתרגול תודעה

העבודה של המשולש מזכירה לנו, באופן מסוים, דימוי מוכר מאוד – דימוי המגן־דוד. יש עליו הרבה מאמרים ומחקרים, ולכאורה מגן־דוד אינו ״מגן־דוד״: אפשר לקרוא לו ״חותם שלמה״, אפשר לקרוא לו כך ואפשר לקרוא לו אחרת. לא ניכנס כאן לדבר על פירושיו ומקורותיו. ההיגיון של המילה ״דוד״ הוא, כמובן, הסימן של המשולש – הוא הסימן של האות דֶּלְטָא ביוונית. אך העיקר הוא שהסימן הזה הוא סימן של היפוך הפירמידה: יש משולש שקודקודו מגיע למרום, ויש משולש שקודקודו מגיע לתהום.

מעבר לאיך שאני מבינה את הסימן הזה, מטרתו, בעיקר, היא תרגול תודעה ליכולת להפוך הסתכלות, להפוך פירמידה, להפוך את ההסתכלות על הדברים. אם בשבעה באוקטובר הגדרתי את המשולש הקטסטרופלי ואמרתי, שאי אפשר להבין את העקדה של היהודים והמוסלמים בו־זמנית על הר המוריה בלי להביא בחשבון את הצד הנוצרי – אני חושבת שהיום, שלוש שנים לאחר מכן, ברור מאוד שזה אכן משולש: משולש יהודי, נוצרי ומוסלמי. הדבר זועק לשמיים.

האם המשולש הזה של הדתות המונותאיסטיות חייב לעבוד רק בכיוון שבו הקודקוד הוא של דת אחת – הדת המנצחת – אל אחד הוא האל הנכון, והאחר הוא תמיד ״האחר״ שאיני יכול לסבול את ראייתו, שאני רוצה להשמידו לכאורה? או שאנו יכולים לחשוב על המשולש כעל מתהפך, כך שהוא מציע הצעות נוספות? הצעות שיכולות להיות, כפי שכתבתי והסברתי, ברמה של שפה הסכמית: בהבנה שהמוחלטות האחת של המקור יכולה לבוא בשפות רבות, וצריך לבנות את העולם אל המקום הזה, המכיל דיאלקטיקה. שכן ההילכדות באחד הכתבים אינה לעולם דיאלקטית, ועל כן אין בה דבר מהיכולת להפוך את הפירמידה ולהסתכל על הדברים בצורה אחרת.

טביעת פרעה: שם בן ע״ב ושבירת המעגל הקרמטי

הדבר הנוסף שאומר אותו לסיום, לפני שנדבר על אותו מחזה עצום שבו פרעה טובע בים ממרכבותיו: ר' יוסף ג’יקטיליה, בצורה מרשימה מאוד, מתאר זאת כאילו ש״וְיָסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת״ (שמות יד, כה) – היא הסרת אופן הטבע. זה כמו הסרת הטבעת – הסרת מה שמוטבע בדברים – והיכולת, בעצם, לשבור את המעגל הקרמטי, לשבור את המעגל של ״חד גדיא״, ולנתב מציאות בחסד מחדש. האופנים של המרכבה הם גלגלי הסמסרה.

שכן מהי המהות של שם בן ע״ב? היא, בעצם, תודעה מיסטית, והתודעה המיסטית היא התודעה הזאת – התודעה של היכולת לחתור להשוואה. אלא שטעות היא לחשוב שאת היכולת לחתור להשוואה אנו יכולים לעשות על ידי קפיצה לוליינית מן האינדיבידואל שהשלים את עצמו ישר אל תודעת ההשוואה האחת, בדילוג על קיומו של עולם, של מציאות, של בני אדם, של אנשים, של חברה, של פוליטיקה, של משטרים גוססים – שבעצם כאן נדרש לתת להם מענה. וכאן נכנסת העבודה של קהילות, עבודה של קבוצות.

הרשת, השתי והערב, ונקודת הצִיּוּן

באמצעות הקווים שכל אחד מאיתנו עושה עבודה אנו יוצרים מכלול. זוהי הרשת. כאן אנו לוקחים את הקווים שבונים את הריבוע והופכים אותם לקווים מקבילים, ויוצרים מהם את השתי והערב. השתי והערב הזה מייצר מטריצה. השתי והערב הוא צורה של קואורדינציה – קואורדינטות במרחב. הם חותרים, בעצם, להגיע לנקודת צִיּוּן. ולנקודת הצִיּוּן אפשר לקרוא גם נקודת ״צִיּוֹן״ – צִיּוֹן, במשמעות האמיתית והמהותית של הדברים, שמירושלים תצא תורה. אם לא – אזי אין לדברים משמעות.

אם אנו מתייחסים לגלי האלימות הענקיים המתרחשים כעת בכל העולם – בלי להפריד אותם כרגע מכל צידוק כזה או אחר – המשמעות שלהם עבור מסות קריטיות של בני אדם היא דרמטית ביותר. ואם בתהליך האפלה הזאת אנשים משתמשים, כספסרי מלחמה, בניסיון מהיר לגרום לעוד אלימות, להמיט עוד מוות, לגרום עוד נזק, או להעביר עוד חוק שלא כדין – או לומר ״אני נפשי הצלתי, העיקר עבר חוק מוות״, בלי שמישהו באמת נתן את דעתו על השלכות חוק דין מוות למחבלים, ככל שזה נשמע "מלהיב" כביכול למישהו ברגע הראשון, כביכול פתרון לטרור – בעצם איננו מבינים מה משמעות הדבר.

כל אלו הם, בעצם, פעולות מחטף באפלה, תחת המעגל הקרמטי הגדול של הגורל. אין אלו פעולות של יקיצת התודעה, של הבנה, של הסתכלות צלולה. אין בהן נקודת צִיּוּן.

נקודת החוכמה והמעגל כסמל ההשוואה

ולא בכדי, כאשר הזוהר דורש את הופעתה של הנקודה, הוא מזהה אותה עם החוכמה – כי זו מהות החוכמה. אחרי שמסורטטת כביכול התוך, מופיעה נקודה אחת, והיא נקודת החוכמה (ראו זוהר חלק א, טו ע״א). הנקודה הזאת היא הנקודה הפנימית של המעגל; והסיבה שהמעגל הפך לסימן של ההשוואה היא, שכל נקודה ונקודה על המעגל – מרחקה לנקודת המרכז שווה, ולכן הוא הפך לסימן כה משמעותי של שוויון: בין אם זה שוויון בין מעמדות העם, או בין קבוצות, ובין אם זה שוויון שאנו יכולים לכנותו דמוקרטי, ובין אם זה שוויון בין בני אדם.

סיכום: שירה, היפוך, ומעבר הים

על ידי הפעולות הללו – שאנו שומרים על המתיחות בין הריבוע לעיגול,  והדילאקטיקה שבין המשולש שקודקודו מופנה למעלה למשולש שקודקודו מופנה למטה, ארבעת המימדים של השירה – תודעה, עדות, תורה ותודה – והיכולת להפוך את המשולש – כל אלה מביאים אותנו לעולם שבמהותו יכול להיות עולם נגאל, עולם שיזכה אותנו לומר שירה ולעבור את הים.

למרות הפיתוי העצום לדרוש את המציאות כאילו היא יכולה כעת להדהד לנו את המציאות של התנ״ך, ולמרות הפיתוי העצום שיכול להיות לדרשנים לעשות זאת – אני חושבת שעדיף ורצוי להבין שזה הפתרון המהיר, והפתרון הלא נכון. המֵצָרים המהותיים שאנו נמצאים בהם כיום הם המֵצָרים הגדולים האלה של הניסיון של המרובע והעיגול לבלוע זה את זה, בלי ראיית האחר; שבלעדיה כל המבנה כולו של הקיום יכול לקרוס. הדבר קרוב יותר מאי־פעם, דווקא בשל התקדמותו האדירה של האדם: כמהות הפרוגרס שלו, כך גודל הרגרסיה שיכולה לבוא ברגע אחד. ומשום כך אמרו חז״ל: ״כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ – יִצְרוֹ גָּדוֹל הֵימֶנּוּ״ (בבלי סוכה נב ע״א). כגודל ההתקדמות, כך גודל מהירות הנפילה.

אז הגאולה הנדרשת מאיתנו בשביעי של פסח הזה היא להחזיק בתוך שביעי של פסח את התודעה של ערב פסח – של הפשפוש לאור הנר בחדרי הלב – ואת היכולת לבצע את המהפכים הלוליניים האלה, שהם תודעת העידן החדש: עידן הכפוף גם לפרדיגמות דטרמיניסטיות, וגם למשחק החלקיקים האלמנטריים של הקיום.

שנשמע בשורות טובות

שהציוויליזציה האנושית על שלל עמיה ומדינותיה תשכיל לחיות בעולם בר קיימא

חג שמח, ככל שאפשר, ובשורות טובות לכולם.

ציור: ברוח קדים עזה | יגאל פדידה