מעגל וריבוע: עקרונות יסוד בהגדה של פסח

שיחה בין־תרבותית

פרופ' חביבה פדיה, נאוה לויט בן־נון, נעמה אושרי

הקדמה

בשבוע שעבר התקיים שיעור קדם־הסדר של פרופ' חביבה פדיה, ובית המדרש הפיץ בעקבותיו מעין "פרטיטורה" – תמצית תודעתית של כל ליל הסדר – אותו ניסחה פדיה. מן הפצה זו עלה הרעיון לקיים שיחת המשך, ובמסגרתה פרופ' פדיה תציג את העיקרון היסודי. בשיחה תשתתפנה שתי חברות לדרך בתנועה הרוחנית לשלום: נאוה לויט בן נון מנקודת מבט תודעתית, ונעמה אושרי מנקודת מבט בודהיסטית. המפגש מוקלט, ומי שנרשם דרך הקישור יקבל את ההקלטה בדואר אלקטרוני: reshimoisrael@gmail.com

1. חביבה פדיה

עיקרון המעגל ועיקרון הריבוע בהגדה של פסח

פרופ' חביבה פדיה:

אלה ימים קשים מאוד, ובוודאי ההתנגשות בין מושג "ליל הסדר" לבין הכאוס הכללי שבו שרויה המציאות היא אחת ההתנגשויות החריפות ביותר שידענו. המושג "סדר", במשמעותו המקורית, נובע מן הרעיון שיש סדר של פעולות הנעשות אחת אחרי השנייה, וכמו כל ריטואל – כאשר מבצעים רצף של פעולות מוגדר, נוצר בסיומן שינוי בממדי הזמן, המקום והתודעה. שינוי זה יכול להתחולל בריטואל פיזי־קהילתי, אך גם בריטואל מיסטי־תודעתי. זהו הרעיון היסודי של "הלילה הזה" – ליל הסידור והתיקון. מכאן נגזרים במסורת היהודית מושגים כ"סידור" ו"תיקון".

זמננו קצר; בעקבות השביעי באוקטובר ושלוש שנות מלחמה – מי שיער שנגיע גם לליל סדר שלישי המתרחש בעיצומה של מלחמה – עבדתי על תמצות משמעויות של ליל הסדר שאספתי לאורך כל חיי: מסע חיים, מסע רוחני, מסע ששורשיו בתורות שקיבלתי מסבי המקובל בילדות, ושהוא פרי פיתוח נרחב של מסע תודעתי אישי.

שני עקרונות יסוד בהגדה של פסח: המעגל והריבוע

מתוך עבודה זו שהיא עבודת  חיים עלו בי שני עקרונות יסוד שאני רואה בהגדה של פסח: עיקרון המעגל ועיקרון הריבוע.

עיקרון הריבוע בולט ביותר בהגדה, שכן הוא מופיע בארבע כוסות, ארבעה בנים, ארבע קושיות, ועוד. חלק מן השירים והבתים כתובים ממש במשקל מרובע ומכילים ארבע שורות. ברגע שעולים על כך, ממש מרגישים את הריתמוס של ההגדה מן הבחינה הזאת.

העיקרון השני – עיקרון המעגל – מופיע בשני אלמנטים יסודיים בהגדה, ודווקא אלמנטים שלכאורה אינם מדוברים ואינם נאמרים במפורש. האחד הוא עצם המנהג שהקערה של פסח תהיה עגולה, והסימנים יהיו מסודרים עליה באופן המזכיר את אילן הספירות הקבלי. על ידי כך קיים תמיד אובייקט הנושא עליו משא – ריטואלי או מדיטטיבי – המכיל את אילן הספירות ומבטא את הרצון לסנכרן וליצור הרמוניה בין חלקים הנמצאים למעלה, למטה, ימין ושמאל.

מעגל הקערה מקושר עלי ידי לשתי פרשנויות מרכזיות של המיסטיקה היהודית בעניין המעגל: (א) המעגל המייצג את האין־סוף, הסובב את כל העולמות ומכיל את הכל – הוא "סובב כל עלמין" בלשון הקבלה; (ב) המעגל הפנימי, שהוא המעגל שבמציאות – מעגל שבור ופגום, שבו נדרשת עבודת תיקון השכינה, קרי: המלכות.

מעגל נוסף, לכאורה צנוע, אבל מרכזי ביותר ועמוד שידרה של התנגדות עד כדי דואליזם של טוב ורע, המופיע בסיום הסדר הוא שיר־העם "חד גדיא" – שהוא למעשה מעגל של קורבן ומקרבן: המכה מכה את המוּכֶּה, וחוזר חלילה, ואנחנו מנסים להבין מה סופו של עניין.

ההצעה שהעליתי בהגדת השלום האינסופי היא שעלינו לשים לנגד עינינו כבר בפתיחת הסדר את שני המעגלים הללו: גם את המעגל הטראומטי של "חד גדיא" – שאותו אנו מבקשים ככל האפשר לעצור לבלום ולהתמיר – וגם את המעגל האינסופי, מעגל התיקון, מעגל המלכות.

מתח בין הטרנסצנדנטי לפוליטי

על ידי המתח בין המעגל לריבוע אנו מחזיקים את המתח בין הטרנסצנדנטי לבין ההוויה בעולם הזה. שכן יפה לדבר על דברים עמוקים וטרנסצנדנטים, אך קיימת מציאות פוליטית שפעמים רבות דורשת מענה, תגובה ופעולה. כיצד מסנכרנים בין פעולה לאי־פעולה, בין הטרנסצנדנטי לבין האנושי וההסכמי, בין הרוחני לבין הסכנה שדתות מתקבעות בעמדה פוליטית כזאת או אחרת? בין האוניברסלי ובין הזהות הפרטית? זהו המבנה היסודי הכללי: פעימת המעגל ופעימת הריבוע.

המעגל מוביל אותנו פעמים רבות לאיפוס, ליכולת להשתוות, לדממה, ליכולת להקיף ולהכיל. הריבוע מוביל אותנו לסדר את התודעה בצורה צלולה בין ארבעה ממדים: מציאות, דמיון, פוליטי וסוד. וכך, בשתי הדרכים גם יחד, אנו מקיפים עמדה אתית בתוך המציאות שבה הרוחניות אינה הופכת לכלי המדרדר ומשמיד את המציאות, אלא להיפך – לכלי אוסף ומכיל.

כיצד מחברים בין תרגול תודעה, בין המידות המיסטיות, לבין העמידה הצלולה בתוך המציאות – זוהי אחת המשימות הגדולות ביותר. וליל הסדר מאפשר לנו לקיים ריטואל מסוג זה, ריטואל חבורתי ומסע תודעתי פנימי אינדווידואלי. רק בדרך זו אני יכולה באופן אישי להתחבר לרעיון החירות.

2. נעמה אושרי

חירות, קארמה והרמוניה – נקודת מבט בודהיסטית

נעמה אושרי:

מהי חירות?

סיימנו במילה "חירות", ואני חושבת שהחירות היא האתגר הגדול שלנו – הן במובן האישי והן במובן הקולקטיבי. אומר כמה מילים על מה שחירות אינה, ועל מה שהיא כן.

חירות אינה המקום שבו אנו עושים מה שעולה על דעתנו ומה שנפשנו חפצה בו. בהיבט הבודהיסטי, לחשוק במשהו פירושו להיות מחושק אליו – לאבד את הצלילות ואת היכולת להשתוות, הן בצד האישי והן בצד החברתי. אינני יכולה להשתוקק למשהו מתוך רצון לאחוז בו כאילו כולו שלי, ובכך לאבד את ראיית האחר.

חירות דומה יותר להרמוניה, במובן של השתלבות וזיקה – מה שאנו מכנים "זיקת הגומלין": הרעיון הבובריאני הרואה את האחר לא כ"לז" (אובייקט) אלא כ"אני־אתה", וממנו נובעת האחריות. חירות הולכת יד ביד עם אחריות – לא אחריות במובן שאני הציר המרכזי ואני חופשי לעשות כרצוני, אלא מקום שבו אני יכולה לראות את היותי נתונה בזיקה ולהיות פרי המעשים שלי ושל העולם. אני "זרע המעשים שלי" – ביטוי המוביל אל המושג המורכב בפילוסופיה הבודהיסטית הנקרא "קרמה" (קארמן, סנסקרית: कर्मन).

חשוב לציין: קרמה אינה שכר ועונש, אלא אחריות גדולה – דומה לאחריות אקולוגית. אנו רוצים שמרחבנו יהיה פנוי ומיטיב, ומעשינו קשורים זה בזה: החלטותינו, חלומותינו, תקוותינו וגאולתנו. הגאולה לפעמים נתפסת כמשהו שהוא בחשבון האחר – אך לא לכך הכוונה. חירות, אם כן, אינה מה שאני רוצה לעשות ואני בראש הכל, ואינה התעלמות מן האחר. הייתי אומרת שחירות היא סוג של הרמוניה הכוללת גם חוכמה וגם חמלה: החוכמה היא לראות את אריגת האירועים ואת מרקמם, והחמלה היא היכולת לפתוח את העיניים כלפי סבל האחר ולדעת שהדברים קשורים זה בזה.

הפילוסופיה הסינית־דאואיסטית: מעגל, עץ ועונות

אני מודה לחביבה על עניין המעגל והריבוע. השיח עליהם הוא שיח פיוטי המאפשר חשיבה אוניברסלית, אף שניתן לתפוס את המושגים הללו ברבדים רבים. ברצוני להוסיף את ההסתכלות הבאה מן העולם הסיני והדאואיסטי.

אנו נמצאים עתה באביב – עונת ההתפרצות. מעגל החיים, מעגל העונות, הוא מהלך הבא שנה אחר שנה, אך בכל שנה יש משהו שמתפרץ מחדש. החירות קשורה לאותה התפרצות, לכוח החיים, לאור הגדול והמקיף – לאותו עניין שאנו מוקפים בו, שהוא מתנת האביב לכולנו.

יחד עם זה מצוי מוטיב העץ בפילוסופיה הסינית – העץ המלבלב, הירוק. כדי שהעץ יהיה פורה צריך לגזום אותו ולשים עליו מגבלה. היחסים בין "מתכת" ל"עץ" בעולם הסיני – הקשורים לעקרון ה"וו־שינג" (חמשת היסודות) – מקבילים לדינמיקה שבין מעגל לריבוע: לריבוע יש כוח לסדר ולהגביל את המעגל. מצד אחד אנו רוצים להתפרץ ולחוש את החופש שיש בו יציאה מעצמנו אל העולם ואל הטרנסצנדנטי; מצד שני, הסדר מאפשר לארגן, אך גם מקבע.

הקיבעון (stagnation) הוא סכנת הסדר, וההיבריס – הסכנה שנחשוב שאנחנו במרכז – היא סכנת ההתפרצות. לכל צד, בריבוע ובמעגל, יש יתרון וחסרון: למעגל יש סדר משלו, הוא מקיף, מוקף ואינסופי, אך גם קיימת סכנת "חד גדיא" – החזרתיות, הקורבניות. ושאלת השחרור ממנה.

בשפה הבודהיסטית: כיצד לפתוח את המעגל הסמסארי – לצאת ממעגל הסמסארה (סנסקרית: संसार, גלגול נצחי)? יש שתי דרכים כלליות: האחת – על ידי חוכמה: לראות את הקשר, ולהבין שעמדת הקורבן היא עמדה פנימית שניתן לפתוח. "חד גדיא" מתאר כיצד מחשבה לא צלולה הופכת למעשה מזיק לעולם. הדרך השנייה – במקום לנתק, להזין; לעשות מה שנקרא antidotes (תרופות נגד): לכל מעשה של אלימות פנימית לעשות מהלך אחר.

גם בריבוע האתגר הוא כיצד לא להתקבע. בשני המקומות, המפתח הוא שער של תשומת לב ונוכחות – להסתכל כיצד פועלת התודעה שלנו. ולבסוף: האתגר לעבור מתהליך אישי לתהליך חברתי דורש ממד של טקס, ולשם כך אנו זקוקים לשפה חדשה – כיצד לקחת את הטקסים השונים שאנו רגילים בהם ולכונן שפה חדשה.

3. נאוה לויט בן־נון

תודעה, שדה רלוונטיות ומעגלי ההצטמצמות – נקודת מבט קוגניטיבית

נאוה לויט בן־נון:

שתי משימות מתחרות של התודעה

אציג מסגרת מושגית שאנסה להשתמש בה גם בהמשך. מה שאנו מבינים יותר ויותר בעולמות המחקר הקוגניטיבי – בניסיון להסביר את התודעה ואת אופן המפגש שלנו עם העולם – הוא שבכל רגע ורגע התודעה שלנו עומדת בפני שתי משימות לכאורה מתנגשות.

האחת: לנסות להתחבר לכל מה שקורה בעולם – להיות קרובים ככל האפשר למידע המגיע מכל הערוצים, כדי להבטיח שנהיה בסדר ברגע הבא ושנשרוד. זוהי משימה הישרדותית המבקשת חיבור לכל. אך מכיוון שמשימה זו בלתי אפשרית, מתחרה בה מנגנון צד־שני הצריך להחליט מה חשוב עכשיו. כלומר, בכל רגע ורגע התודעה שלנו מייצרת "שדה רלוונטיות" – מה הכי רלוונטי כעת. אלה שתי משימות מתחרות.

מכאן ניתן לדבר על שני מעגלים: האחד הוא מעגל הנובע מאיום (threat) – הניסיון להחליט מה חשוב ורלוונטי תוך שאנו נותנים לרגשות פחד, לאירועים טראומטיים ולניסיונות עבר קשים להיות אלה המובילים את שדה הרלוונטיות. השני הוא מעגל שפעולתו מנסה להרחיב את שדה הרלוונטיות אל מעבר למודלים הפנימיים הקשורים לסכנה, להטיות שליליות ולתבניות הבסיסיות שאיתן אנו מנסים לסדר עולם מסובך זה. האחד מוביל למקום של צמצום; השני – לגמישות בשדה הרלוונטיות: לפעמים לצמצם אותו ולפעמים להרחיב אותו.

אני חושבת שברמה עמוקה – לפחות כפי שאני מפרשת את עבודת הבודהיזם, המסע שהבודהה הלך בו, ואת עבודת הנביאים, ואת עבודת המיסטיקנים – כולם עסקו בפעולה כנגד המעגל המצטמצם: כנגד ההצטמצמות של שדה הרלוונטיות אל מקומות הנשאבים לתוך הטראומה ולתוך הסכנות. ודווקא לפעול כנגד ולהרחיב את שדה הרלוונטיות שוב ושוב, כדי שיהיה אפשר כל פעם מחדש לפגוש מידע חדש שיכול לסייע לצאת ממעגלי "חד גדיא".

1. חביבה פדיה

ההגדה כטקסט פוסט־חורבני, ארבעת הבנים ושפת הפעולה האתית

פרופ' חביבה פדיה (המשך):

הפריבילגיה שאין: מגבלות העבודה על התודעה האינדיבידואלית

הרעיונות הגדולים שהמזרח הרחוק הביא – ההתבוננות, היכולת להתמודד עם הריקות – פעמים רבות נולדו בתקופות תמורה עולמיות מזעזעות, במצבים כאוטיים חברתיים. ובכל זאת, לאדם בימינו אין את הפריבילגיה להתעלם ולעבוד רק על התודעה האינדיבידואלית. זה אפשרי מבחינה עקרונית – כל אדם יכול לבחור בדרך זו, ואף בשעות שהעולם עובר תהפוכות קיצוניות ניתן "להתבצר במגדל התודעה". ואכן, בשעות כאלה נולדו חלק מן הדתות, התורות והשיטות שנתנו ברכה עצומה לעולם.

אך אפילו בימים אלה ממש, ניתן לראות כיצד תהליך מחיקת תודעות ותורות גדולות ממשיך להתקיים  – כדוגמת הניסיון הסיני בימים אלה ולאחר הרצח הגדול שפקד את העם הטיבטי, לדכא את השפה הטיבטית ותרבות המיעוטים ולהשליט רק את השפה הסינית – תהליך המחיקה נמשך עד היום. מדוע אין בימינו את הפריבילגיה? משום שמרחב המדיה, שהפך את כל העולם לישות אחת, שינה לחלוטין את מושג המלחמות. ואחת השאלות הגדולות העומדות לפנינו היא מה מקומם של אנשים המתרגלים תודעה. כל כך הרבה אנשים בהכשרה מקצועית – רופאים, רופאי נפש, פסיכולוגים – מרגישים קושי לתת מה שמקצועם דורש, אם הם מציבים את עצמם לחלוטין בצד שמאל או לחלוטין בצד ימין הם לכאורה מתקשים להכיל את המטופל ולתמוך בו. אדם המתרגל תודעה, מתוך היכרות עמוקה עם המעגל ועם הקצוות, מרגיש שהוא בא לעולם כדי לאסוף וליצור הרמוניה – לכלכל תודעה. הוא לא יכול לעמוד רק בקצה אחד. כיצד עושים זאת?

מן הסיסמאות אל השפה החדשה

המעגלים הקארמטיים השומרים אותנו בקצוות קשורים פעמים רבות לסיסמאות. וזוהי נקודת השפה החדשה – להשתחרר מן הדיכוטומיה ומן הסיסמאות. זה חזק עתה יותר מתמיד, שכן אנחנו נעים מכוח ה"הדף"  – שהוא גם "הדף" בשפה. ספרות היוגה מגדירה קרמה כ"תוצאה המדויקת של תנופה הנגרמת מן ההדף הקודם". כמו מכונית שאיבדה את הבלמים ונוסעת במהירות מסוימת – הזמן עד שתיעצר הוא ה"הדף הקארמטי". ובאותם רגעים ממש אנו נמצאים בטראומה מתמשכת, כי אנחנו מייצרים עכשיו את ההדף של ההדף הבא. מה שמתרחש עכשיו באזורנו הוא פרי ההדף הקודם, אך הוא גם מייצר את ההדף הבא.

ולכן, אפילו אם אני רוצה לצעוק – ואני אכן צועקת צעקות הקשורות לצד הזה – יש צעקות אחרות שאני רוצה לקרוא: בואו נשנה לגמרי את השפה. מה שאנחנו משיגים על ידי צעקה המקבעת צדדים במאבק אינו מוביל להשתחרר מן ה"הדף" הקארמטי. וכאן נכנס השיח בין המעגל לריבוע: בין השאיפה המיסטית־התודעתית לבין הצורך בניסוחים רציונליים. צורך זה הוא דוחק מאוד כרגע, ולכן כל כך הרבה אנשים מכיוונים רבים מרגישים שהם נלכדים בתוכו.

החוכמה והחמלה בהגדה של פסח

במובן מסוים, החוכמה והחמלה מתגלות בליל הסדר: המעגל האינסופי – ה"סובב כל עלמין" – הוא מעגל החוכמה, שמכיל את כל היצורים ואת כל האנושות. המעגל הפנימי הוא מעגל החמלה, שכן אי אפשר להתקיים בתוכו ללא חמלה. זו הסיבה שאני מצטטת לעיתים קרובות את רבי משה קורדוברו (מחבר "פרדס רימונים", צפת, מאה ה־16), המדבר על שני המבטים של השכינה: אחד כלפי מעלה, לשאוב מלמעלה את החוכמה, ואחד כלפי מטה, להעניק את החמלה. גם אצל רש"ז, ר' שנאור זלמן מלאדי מייסד חב"ד, מופיע הדימוי של ציפור בעלת שתי כנפיים – החוכמה והחמלה – שכן אי אפשר לעוף בכנף אחת בלבד.

זה דורש מאיתנו תיאום בין האידיאה ובין שפת הפעולה. לכן עלינו לצמצם ככל האפשר את המטענים, ההפרזות, הסמלים והסיסמאות שאנו טוענים בקצה האידיאי כדי להגיע לתווך  הפרגמטי, כדי לקרב את הדברים לפרקטיקה אתית שכולם יוכלו לחבור אליה. זה מאמץ גדול – שכן ברצוננו להמשיך להתקוטט, לריב ולדייק את מילות ה"אחר" עוד שעות רבות – אך אין לכך הזמן. ולכן תרבות ההפגנות, במובן מסוים, צריכה להשתנות.

ההגדה כטקסט פוסט־חורבני

ה"הדף" הספציפי הזה יכול לגרום לעיוורון: אנשים יכולים לחוות את העוצמות המופעלות כרגע ברמה האזורית כתהליך של גאולה. אך כוח אינו סימן לגאולה – דווקא היכולת שלנו להוביל הסכמות ושיתופים היא הנקודה המובילה לגאולה.

ולגבי ארבעת הבנים וארבע הקושיות – ברצוני לומר דבר שבעיניי הוא משמעותי: אותו רגע שבו הבנתי שחלקים גדולים מן ההגדה נוצרו לאחר חורבן בית שני שינה מאוד באזני ובעיני את המוזיקה של הבנת הטקסט. אין זה טקסט שנוצר מלכתחילה רק כדי לתחום את יציאת מצרים לתאר את הגאולה הקדומה בעת שבית המקדש היה קיים. כשמסתכלים על ההגדה כטקסט פוסט־חורבני – לאור המחקר של חוקרים כגון י' תבורי, ש' ליברמן ואחרים – היא מקבלת מוזיקה אחרת. אדם שחווה חורבן ומחזק את עצמו על ציר הזיכרון הארוך – על משהו טוב יותר שהיה בעבר הרחוק ושאפשר לשאוף אליו – החזרה אליו אינה חזרה מדויקת לעבר, אלא חזרה אל משהו חדש, שלישי: מעבר לעבר הרחוק ומעבר לחורבן הקרוב.

זו הסיבה שהחכמים היושבים בלילה ומדברים ביבנה ובבני ברק – המוזכרים בהגדה – יושבים במבצרים שהפכו למעוזי לימוד תורה לאחר חורבן המקדש, כשהיה צורך בשפה חדשה. הטקסט בא ואומר דברים משמעותיים: ארבעת הבנים השואלים ומנסים להבין את השינוי – אולי יש כאן מוזיקה כפולה, מורכבת יותר.

אני מציעה שארבע השאלות הן כנגד ארבעה מצבי נפש: החכם שואל "מה החוקים, מה המשפטים?" – החוכמה כאן היא שהוא אומר: "בואו נקבע כללים, לא ניסחף בצרות האידיאולוגיות." ה"רשע" הכביכול, השואל "מה העבודה הזאת לכם?", בעצם אומר שאם אנשים יסתנכרנו על פרקסיס (praxis), יסייע הדבר; אם תמצאו את העבודה המשותפת ביחד, הכל יהיה בסדר. ה"שאינו יודע מה לשאול" וה"תם" מבטאים את המכה הטראומטית של ה"הדף". יש כל כך הרבה אנשים בישראל היום שאינם יודעים מה לשאול, וכל כך הרבה שאומרים: "מה זה? כשכל כך הרבה אנשים מתנגדים, כיצד דברים קורים בצורה כזאת?" המעגל שואל תמיד על האדם העירום, והריבוע עסוק בזהויות – גם זוהי נקודה לסנכרן בין המעגל לריבוע.

ולשם כך אנו זקוקים לא רק לעוד מילים, אלא לשפה חדשה: לשון שתוכל להחזיק מציאות שבורה, לרפא את השיחה, ולתרגם את הטקסים שאנו רגילים בהם לצורות חדשות של חיים משותפים. בהקשר הזה, 'שפה חדשה' כפי שניסחתי אותה, הינה ניסיון מודע לטוות 'רשתות חדשות להחזקת המציאות ולריפוי השיחה', מתוך הוויית הטראומה שלאחר 7 באוקטובר, ובתוך מאמץ לחשוב את הקיום מחדש 'בפיכחון, שורשיות ועומק'. לכן, מאז פרוץ המלחמה אני שבה וקוראת לניסוחה של שפה חדשה; לשם כך הוקמו גם כתב העת המקוון הנושא שם זה וגם ההוצאה לאור שבה ראו אור 'הגדת השלום האינסופי' וספרי המועדים הנוספים.

2. נעמה אושרי

שפה חדשה, פסיכולוגיה ומרחב בין־שיחי

נעמה אושרי (המשך):

כמה מחשבות ראשוניות: מאחר שאנחנו מדברים ב'שפה חדשה', נדרשת גם נגיעה תרבותית. אינני מדברת בשם הפסיכולוגים ואינני פסיכולוגית בהכשרתי, אך אני חושבת שהשיח סביב השאלה כיצד לממש את עבודת התודעה בתוך מרחב שיחי ציבורי – מרחב שבו ניתן לחבר בין הפנימי לחברתי – הוא המאמץ שאנו כולנו נקראים לו בשעה זו.

הגשר בין עולם הנפש לעולם הרוח

העולם הנפשי נותר בתוך מעגל שאינו מכיל בהכרח סוגיות כמו מוסר, חמלה ובעיות של מוות – דברים שבהם עוסקת יותר התרבות. ואני חושבת שהאתגר שלנו – אנשי הנפש, אנשי הבריאות, אנשי הרוח, אנשי הפואטיקה, אנשים שהלב וההחלמה האנושית הם בנפשם – זה באמת לראות את הגישור האפשרי, להתחיל לבנות תבניות של חיבור בין מושגים בשפות מהעולם הנפשי, שאביו היה רופא, לבין העולם הרוחני, שיש לו אלמנטים מיסטיים ואלמנטים אחרים. ואני חושבת ששם אנחנו מוכרחים להתחיל להיפגש.

אני חושבת שמי שראה את זה היה יונג, לפני כשישים שנה, שהצביע על העתיד בעניין הזה של השפה המתהווה – כיצד המוות נכנס לחדר הטיפולים, וכיצד חמלה ומוסר נכנסים איתו.

משה ובודהה – מכוני תרבויות

מעניין לראות את המהלך שעשה משה ואת המהלך שעשה בודהה כמכוני התרבויות השונות, כזורעי התרבויות השונות. זה מאוד מעניין: שניהם יצאו מתוך ארמון, שניהם יצאו אל תוך הסבל – האחד ראה את הסבל, הזקנה, החולי והמוות; השני ראה את האבלות. האחד לקח והפך את העם לעם ואמר: יש לעם הזה גם כתובת; והאחר אמר: אין לי עניינים בסופו של דבר. הבודהיזם בכלל, כאשר הועתק ממזרח אסיה, לא עסק – וזאת לקונה גדולה – בעניין החברתי, בשאלה כיצד לעשות חברה, אלא הפוקוס הוא פוקוס של האדם הפרטי.

ואני חושבת שממשה ועד מרקס ופרויד, הנושא של תיקון אדם, תיקון עולם ועשיית צדק הוא משהו שאי אפשר להתעלם ממנו – כמו שורש גנטי של הרוחניות שלנו. כאן, לעומת המקומות של המזרח, המוטיבציה הייתה מוטיבציה פנימית: תעשה את הדבר בהלימה עם העולם, והעולם יסתדר מעצמו. ואני חושבת שכאן, בתקופה הזאת המיוחדת מאוד, שבה גם השערים שלנו פתוחים – מזרח ומערב – וגם הלבבות והמוטיבציות, ואנחנו מחפשים דברים: זה יפה ומשמעותי לראות כיצד אנחנו מושיטים יד או פותחים שער אל עולם המזרח, אבל גם כיצד אנחנו מביאים ממנו משהו מן עולם התודעה – לא רק לשדה הפסיכולוגיה ואפילו לא לשדה המחקר, אף שאני מאוד חושבת שאי אפשר לדלג על זה – אלא למצוא להם שורש בתוך השפה והתרבות העברית, הישראלית, היהודית. אלה לא דברים שונים. אולם לעשות עלייה למושגים לוקח הרבה זמן, ובאמת דרושה כאן שפה חדשה.

הזיקה כעיקרון יסוד: האני הבוחר והנבחר

אני חושבת שמה שיש בשפה הבודהיסטית ואשר הייתי מאוד רוצה לראות יותר במחוזותנו, זה המקום שבו אני יכולה לומר: הריקות של האני – במובן של ה'התאיינות' וה'התאדות' שמפחידה אותנו. מה זה נקרא 'לא להיות'? מה זה נקרא 'להיות חלל'? כל הדברים האלה, שאנחנו בתרבות ה'יֵש' רוצים שיהיו דברים – אלא לראות את היותי נתונה בזיקה, כפי שאמרתי קודם, כי זה עיקרון מאוד מאוד חשוב.

וזיקה – זה אומר להסכים להיות לא רק בעלת מיקוד שליטה פנימי, שאני מחליטה, ואני קובעת, ואני מנהיגה, והבחירה היא בחירה חופשית; אלא להבין שאני בוחרת ונבחרת בעת ובעונה אחת. I'm being chosen – אני נבחרת – על ידי העולם. העולם עושה אותי, לא פחות מאשר אני עושה את העולם. ולכן האינטרס שלי הוא שהעולם יהיה מיטיב – כמהלך אקולוגי – כדי שגם אני אוכל להיות חלק ממנו. אני לא מרכז ההוויה.

הדבר הזה הוא פשוט, ומצד אחד כל כך טבעי. אבל גם בהיסטוריה של המדע אנחנו יודעים שכבר ביוון הקדמונית האדם ידע בראשו שהוא אינו מרכז העולם – נדרשו לו כמעט אלף שנים כדי לקבל את הדבר הזה ולתת לו גושפנקא מדעית. אבל עדיין, מבחינה אישית – הייתי אומרת נרקיסיסטית – אנחנו חושבים את עצמנו למרכז: לא מרכז של עיגול, אלא מרכז של ריבוע שהוא מנוצר על ידי קודקודיו. וזה מהלך, כי ברגע שאני אבין שאני לא המרכז – אז קל לי לעשות מהלך של סליחה.

החמלה, המבט והסליחה: לקח מדרום אפריקה

אני רואה, למשל, מה שנעשה בדרום אפריקה: קודם כל – אני כאדם מסכים לראות. החוכמה היא לראות, להודות, לראות ולהסכים לראות – לא להסכים לקבל; אני לא צריכה לומר 'איזה יופי' – אבל אני לא מסיטה את הראש, לא מסיטה את המבט. ואז הלב נפתח, כי אני מבינה שאני באותה מידה יכולתי להיות שם, או אהיה שם, או הייתי שם. ולא צריך מיסטיקה גבוהה מאוד כדי לראות את זה. ואז – לראות בעין ולהושיט את היד – אלה מהלכים שהולכים יד ביד.

מאוד יפה בעיניי המשוואה הזאת, המחשבה הזאת על קארמה, וגם על 'לראות' – קרמה מאפשרת לנו ללכת אחורה. אני לא מדברת על 'להתעיין', אלא ללכת אחורה – it's not about me. הדבר הזה בוחר אותי ואני נבחרת, ואז להגיד 'סליחה' זה לא דבר כל כך קשה. קשה לנו להגיד סליחה כי זה פוגע בישות שממנה אנחנו מתקשים להיפרד. אבל אמירת סליחה, התפנות, הליכה אחורה, שמיטה, וההבנה שיש עוד אנשים ועוד נקודות מבט – הפרספקטיבה הזאת של הזקנים (Elders) היא מקום שבו אנחנו יכולים להתחיל להקשיב אחד לשני ולראות את ההגיון גם מתוך חוסר הסכמה.

אנשים אומרים: 'אם אני אסתכל, אז אני אידבק בדבר הזה, או שאאלץ לקבל ולומר שזה צודק.' האם אני יכולה לקבל את העובדה שיש דברים, אבל לא בהכרח להחיל עליהם את מושג הצדק? ויפות בעיניי המילים: 'במקום שיש צדק, אנחנו לא יכולים לזרוע ביחד פרחים ולא לקצור יופי.'

חמלה חד־צדדית וחשיבת מערכות

יש מאמר – אפרופו מה שנאמר – מאוד יפה, משני הצדדים של החמלה: המחשבה שרק אני חומלת, אבל הצד השני לא – ברגע שאנחנו תופסים צד, אנחנו כבר בתוך אותו מהלך שמדבר בסיסמאות ובאידיאות, ולא יכולים לחבר – לא עליונים ותחתונים, לא חוץ ופנים, לא 'אחר' ו'אני'. ומה שקורה לנו מול אנשים שהם האויבים שלנו – איראן ואחרים – קורה לנו גם בתוך החברה שלנו, וקורה לנו גם בתוך הנפש שלנו. והמקום הזה שאומר 'ללכת אחורה ולתת מקום לאחר' – כדי להתסקרן ולהכיר – הוא דבר שאנחנו יכולים לתרגל, וחשוב מאוד לעשות כן.

אז אני חושבת שהכיוון הוא זה: לקחת את איכויות החוכמה והחמלה מן הבודהיזם, ולראות כיצד הן יכולות לשרות בתוך השפה שלנו, שמדברת על תיקון עולם – אבל תיקון לא במובן של 'אני עושה', אלא השתלבות בתוך המעשה שהוא גדול ממני באיזשהו מקום.

חזרה למקור: רסטורציה ורפורמציה

ובעניין של חזרה קדימה וחזרה אחורה – אני חושבת שכאשר אנחנו תמיד ממציאים את עצמנו מחדש ללא סוף, אנחנו לא רק עוסקים בחדשנות, אלא גם מתרחקים מהשורשים שלנו. והאופן שבו אנחנו יודעים לחזור אל השורשים שלנו, במסורת הזאת, הוא לרוב להיות 'אורתודוקסים' – ואורתודוקסיה זה 'צלב': זה ה'אורטו', אלה הקווים הישרים. אני חושבת שהחיפוש שאנחנו יכולים לעשות עכשיו הוא חיפוש הנוגע למקור, וזה אתגר מאוד גדול – רוחני ואנושי – שיכול לתת לנו הרבה מוטיבציה והרבה אופטימיות. לחזור למקור בראי הרגע הזה, במה שנקרא לא רק 'רסטורציה' אלא גם 'רפורמציה' בתוך המהלך הזה. ובשביל זה צריך כלי התבוננות, ואף על פי שחיי מושקעים בעולם של המזרח – יש כלי התבוננות שאני חושבת שאי אפשר להעתיק אותם בצורה של 'להידבק' אל תוך המהלך שלנו; הם חייבים לעבור טרנספורמציה. ואני חושבת שמשהו בתוך ההשתברות שלנו עכשיו הוא גם ממשש ומחפש ומאתגר אותנו בשדה הזה של השפה.

ארבעת הבנים כמרחב של שאלה

ואני אגיד רק דבר אחד בהקשר זה: ארבעת הבנים – אני חושבת שזאת הגדרה יפה מאוד שבסוף שואלת 'מה החוקים ואיך מתנהגים'. וגם הטמון בזה שאינו יודע לשאול – זה מה שאנחנו לא רואים, מה שאנחנו לא רוצים לראות. וההסכמה לראות היא להכניס חוכמה גם לתוך זה שאינו יודע לשאול. זה חשוב – שאנחנו לא יודעים לשאול כי אנחנו נמצאים במצב שעוד אין לנו פרספקטיבה. אבל להיות עם איזושהי השתוקקות, או הזמנה לתוך מרחב הראייה – אני חושבת שזה חשוב ומיטיב.

חביבה פדיה:

נעמה, תודה רבה על הדברים המאוד עמוקים האלה, המאוד מקיפים. ובאמת מאוד חשוב להבין שבעצם לא צריך להיות צודק, צריך קודם כול להסכים לראות. אבל מרוב חרדה שאם נהיה שם ונהיה רואים נהיה גם אשמים אנחנו לא רוצים לראות, ואז המעגל ממשיך ומתפתח, ממשיך וצובר תאוצה שלילית.

3. נאוה לויט בן־נון

קרמה, תנאים ותופעות מתהוות (Emergent Properties)

מכל הדברים שאפשר היה להגיד, אני לא אדבר על הקשר בין קרמה להסתכלות של מה שנקרא 'חשיבת מערכות' (Systems Thinking) – שבעיניי חשוב מאוד כרגע, לא רק לדבר על חמלה ועל תשומת לב והקשבה, אלא כיצד אנחנו מפתחים את הקוגניציה שיכולה להבין את המערכת המורכבת הזאת, ואז לחבר אותה למקום של הקרמה. אני לא אדבר על זה. אני רוצה דווקא לעצור ולומר עוד מילה.

אני רוצה להגיד שכאשר אנחנו יכולים לראות כיצד סיבות, תנאים ונסיבות מביאות לתוצאות – שמביאות לסיבות, לתנאים ולנסיבות שמביאות לתוצאות – וכיצד אנחנו יכולים להבין שמסף של הרבה מאוד תופעות יכולות להתהוות או להופיע, מה שנקרא emergence / emergent property – כל מיני תופעות, גם מדהימות כמו קשת בענן, וגם מעכרות וממרגיזות כמו פקק תנועה; ואני גם יכולה לדבר על אלימות קולקטיבית, אלימות קבוצתית, שהרבה מאוד אנשים שאין להם כלל כוונות לאיזושהי אלימות קשה מאוד, יכולים בלי כוונה להיות חלק ממנה – אם אנחנו לומדים לאמן את המוח שלנו לראות את הדברים האלה, אנחנו יכולים להבין ולהסביר הרבה מאוד מהתופעות הקשות שאנחנו רואים עכשיו, וגם להבין מדוע תקווה היא תמיד אופציה.

אבל אני דווקא רוצה להישאר ולהשאיר איזשהו דבר פרקטי שאני לוקחת מהטקסט של חביבה, שקשור באמת לחכם ולשאלה החכמה שכתבה בטקסט, ולשאלה הרעה. אני חושבת שאם אנחנו מבינים כיצד המוח שלנו עובד – שיש לנו את כל המודלים הפנימיים האלה – אז אנחנו גם יכולים להבין את ההסברים שהרבה פעמים אומרים לנו גם מכיוון תורות החוכמה וגם מכיוון הפסיכואנליזה: שיש בתוכנו הרבה מאוד צדדים, הרבה מאוד חלקים, הרבה מאוד ארכיטיפים. וכפי שאמרה חביבה: בכולנו יש גם את החכם, וגם את הרשע, וגם את התם, וגם את זה שאינו יודע לשאול.

מחקר המוח: דרך מי אנחנו מסתכלים על המציאות

ואני רוצה לספר לכם מחקר שתמיד שב ומלמד אותי: נתנו בו לאנשים להיכנס לתוך ה־MRI, וביקשו מהם, פעם אחת, להסתכל על מציאות קשה – תמונות קשות מאוד – דרך עיני דמות חזקה, כזו יותר 'קלינט איסטוודית', כך הייתה הדוגמה שנתנו שם במחקר; או להסתכל דרך העיניים של 'וודי אלן' כזה – חלשלוף, חסר אונים. והתגובות המוחיות של אותו אדם ששוכב שם – פעם ככה ופעם ככה – משתנות כתוצאה מאיזה עיניים אנחנו מסתכלים על המציאות.

ואני חושבת שיש כאן הזמנה שבאה ואומרת: אנחנו מסתכלים על המציאות, וכשאנחנו מתחברים למילה 'שלום' ובטח פועלים כך, יש לנו את השאלות – את השאלה החכמה: 'מה העדות, החוקים והמשפטים? מה הדבר הנכון לעשות? מה הערכים שאנחנו צריכים לתמוך בהם? מה פלס המאזניים?' – ויש לנו את החום הפנימי הזה, את הדמות שמתוכה אנחנו מנסים לענות על השאלות האלה.

הרשע כ'מטיל ספק': גמישות בין חלקי הנפש

אבל מה שאהבתי מאוד זה כיצד חביבה הסבירה את השאלה הרעה – 'מה העבודה הזאת לכם' – ואמרה: אפשר להסתכל על זה כאילו הרשע לועג לחכם, אבל אפשר להסתכל על זה על דרך ההיפוך: כלומר, עזוב אותך מהמבנים, עזוב אותך מהאידיאולוגיות – מה הדבר שאפשר לעשות? שאולי הוא אפילו פרדוקסלי, אולי אינו תופס את כל המרחב המושלם של מה שאנחנו רוצים לראות. אנחנו רואים את זה הרבה ברשתות החברתיות: יש אנשים טובים שהם ממש עם ערכים הומניסטיים, ואז יש מישהו שאינו יושב להם בדיוק על המסגרת – ואז מתחילים להילחם אחד בשני. וזה מזכיר לי את הרשע שבא ואומר: 'אבל למה? מה זו האחיזה הזאת בכל המסגרות האלה?'

אז המקום הזה שאולי מבקש מאיתנו עוד אלמנט של חירות – זוהי תנועה גמישה בין החלקים השונים שבתוכנו, כולל החלק הטראומטי, והחלק המיואש, והחלק חסר האונים, והחלק החכם, והחלק הרשע – שגם יודע לפרק את כל המבנים. וקורה לנו אולי בכל פעם מחדש להסתכל על הדברים ולהביא הרבה מאוד גמישות ומוכנות; כמו שאמרה חביבה – להסכים להיות בתוך המקום הלא שלם, הלא מושלם של המציאות, שכנראה כרגע, בתוך המורכבות האדירה, אנחנו לא נצליח למצוא את השלם המוחלט הזה. וניסיוננו לאחוז בו הוא גם מה שלא מאפשר לנו לאחד כוחות, לפתוח את הלב, להיות יותר בחמלה, למצוא דרכים לגשר – אצלי גם בשולחן הפסח, עם אנשים שחושבים מאוד אחרת ממני. אני לוקחת את זה כתרגול לערב: לנסות לעבור בין כל ארבעת האחים ביתר גמישות.

1. חביבה פדיה

פרופ' חביבה פדיה

השאלה הרעה: פרשנות מחדש

אני רוצה לענות על שאלה שעלתה כאן בצ'אט – נדמה לי פולינה שאלה – מדוע אמרתי שזאת השאלה הרעה. באמת לא התכוונתי שהרשע הוא רשע, כאילו שאנחנו באים ואומרים 'הוא הרשע'. אלא להפך: אמרתי שהוא זה שבא ומעיז, ודרכו אפשר להבין שדרך מאוד טובה היא להבין מה 'העבודה', מה צריך לעשות. אפשר לקרוא לו, במקום 'רשע', 'מטיל ספק'. כן, זה אפשרי. הוא מערער את הסיטואציה, אבל הערעור בא לומר – ומה שאני מציעה לקחת מן הרשע הוא משהו מאוד ברור: בואו ננסה לחשוב מה 'העבודה' – פשוט לפנות חלל מכל הסיסמאות וכל האידיאולוגיות. זאת גם אופציה.

אבל בלי ספק, לשבת אל השולחן – זה האירוע. זה האירוע, כי השולחן הוא שולחן הסדר. זאת האדמה, זה הארץ, זה המדינה, זה העולם, זה המשטר. לשבת אל השולחן – זה האירוע. ודברים שקורים בזמן שאוכלים, או בזמן שרעבים – גם זה האירוע. וגם הסף של הבית, והדלת, ידית הדלת, והפלישה לתוך הבית, וההכרח להיסגר בבית – כאילו, בעצם זה האירוע.

אלימות, כוח ושאלת הסדר העולמי

ואני רואה עוד שאלות שעלו כאן בצ'אט – הייתה שאלה על אלימות. ברצוני להדגיש שיש לא לבלבל בין כוח לבין אלימות. ואני חושבת שהשאלה הזאת היא שאלה עצומה מבחינה פילוסופית. אני חושבת על קריסתם או חוסר תיפקודם המיטבי של רוב מנגנוני הפיקוח שנננקטו העולם מאז מלחמת העולם השנייה, כמעט כל המנגנונים הבינלאומיים שאנחנו מכירים: בתי המשפט, בריתות ואמנות שקרסו או לא קרסו, ברית נאטו, ירידת מסך הברזל ועוד אירועים – בלי ספק, אנחנו נמצאים בסדר עולמי חדש. אבל אנחנו לא נמצאים בסדר העולמי החדש הזה רק השנה – לפחות עשרים שנה ויותר, לפחות מאז קריסת מגדלי התאומים: זה היה האירוע הסמלי המכונן שהראה שבשם הדמיוני, ובשם סיסמאות על 'מערב' ו'איסלאם', 'אימפריה מול מערב', אפשר לצאת למלחמות ענקיות.

הנקודה שאני רוצה להעלות היא: האם העולם מיצה את מנגנוני ההחוק המגובים בכוח שלו כנגד אלימות? אני חושבת שלא. מנגנוני כוח שהם חוקיים, מוסדרים על ידי בריתות, הסכמות, בתי דין בינלאומיים, ושיקול דעת שהיה צריך להינתן כבר מזמן בשאלות של טרור וכדומה – ואני חושבת שזה נכון גם לגבי מדינת ישראל. בקלות רבה, אנשים מבלבלים בין הסוגיה של הפגנת כוח לבין הסוגיה של אלימות – כאילו שאם צריך להפגין כוח, נותנים בכך גם אישור לאלימות. וללא ספק, אחת הבעיות הקשות האיומות שאנחנו נמצאים בה כרגע היא שכאשר אנשים מרגישים שפרצה מלחמה אזורית – מותר 'להשתולל' באלימות בכל דבר. זה לא תהליך שהתחיל רק עכשיו, אבל עכשיו הוא מגיע לנקודת קצה שלו.

וכאשר אני מדברת על חוסר סימטריה בין מעגל למעגל – בואו נסתכל על זה: אלה מעגלים שחופפים בחלקם. אנשים יכולים להמשיך להילחם בתחומים שלהם: מי שיוצא ונאבק בסוגיית הטרור היהודי, מי שיוצא ונאבק בסוגיית האלימות החברתית – כל אחד יכול להמשיך במעגלים שבהם הוא נאבק ועומד שם את עמידתו הפוליטית הצלולה. אבל אנחנו צריכים לחשוב על המקומות שבהם המעגלים חופפים, ואנחנו אומרים את הדיבור הרחב, הגדול, הכולל, המכליל – שמגיע מדרישות עמוקות יותר, מעבר לסיסמאות הדיכוטומיות, ומנסה לייצר את התשתיות לסדר עולמי חדש. כי אנחנו מאוד מאוד רחוקים מזה – ובמדינת ישראל בפרט.

ואנשים שנאבקים על תודעה רוחנית ועל תרגול אינדיבידואלי – במובן פרדוקסלי, לדעתי – נמצאים בראש החץ של הדרישה לבריתות בינלאומיות שמעבירות את המבנים החברתיים־פוליטיים משיח האלימות אל הבמה שקשורה בכוח – בכוח הסביר של החוק. וזאת השאלה הגדולה: כיצד עושים את זה? אני לא אומרת שאני יודעת, אבל בהחלט אנחנו צריכים להסתכל גם על הנקודה הזאת.

על חובה, בחירה ולימוד

האם עצם ההרגשה של המחויבות חייבת לשמר את מנהגי החג? אף אדם אינו חייב שום דבר אף פעם – רק מה שאת רוצה. ולפי המיסטיקה, גם המציאות היא אירוע של הלימוד – בעצם הבריאה היא מעשה של לימוד. ואני חושבת שהעידן שלנו מחייב אותנו היגמלות: צריך להיגמל – ואני אומרת זאת כדעה אישית – ולהיפרד מהצורך לומר ש'כל דבר הוא כל דבר'. כי היכולת לומר 'כל דבר הוא כל דבר' הובילה אותנו לדיכוטומיה קיצונית. עדיף שנחזור לזה שלא כל דבר הוא כל דבר: לא כל דבר הוא טרור, לא כל דבר הוא אלימות, לא כל דבר הוא כוח – אלא יש בכל זאת היררכיות והבדלים. ואז מתוך זה נחתור להשתוות.

מדיטציית המעגל, בדיקת החמץ ושבירת המצה

אני קודם כל רוצה להגיד: אף אדם אינו חייב לשמר שום דבר – אלא אנחנו יכולים לבחור כל מה שמתאים לנו ושאנחנו רוצים לחדש ולזרום אותו. אם יש לנו יין חדש וקנקן ישן, או יין חדש וקנקן חדש – כל אחד יעשה את הבחירה שלו. זה בכלל אינו מה שמדובר. אבל אינטגרציה מהותית בין אוניברסליות לזהות היא דבר טוב, כי זה מראה שהן אינן באות אחת על חשבון השנייה.

ואחת מהיכולות המדיטטיביות הגדולות של ליל הסדר היא ההיטהרות. קודם כל נדבר על השעה: השעה שבה התחלנו את האירוע הזה של הזום הייתה השעה שבדרך כלל, במסורת היהודית, מסיימים את בדיקת החמץ, למי שנוהג לעשות כן. אני לא מדברת עכשיו על חמץ מנקודת מבט של כשרות או לא כשרות, אבל אני כן רוצה להזכיר את אחת התפילות היפות, תפילה שחיבור החיד"א: 'יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתזכנו לטוהר ולחפש בנגעי בתי הנפש.' זהו – 'נגעי בתי הנפש' – הרבה קודמים לבית הפיזי והריאלי. ואני מאוד אוהבת את הברכה הזאת ותמיד אומרת אותה בהתרגשות מאוד גדולה.

ומבחינה מדיטטיבית – מדיטציית העיגול היא בעצם שתי דרכים: בעקבות ר' שמעון לביא, מפרש הזוהר ומחבר 'כתם פז'',[1] המדבר על שני מצבים – של הריבוע בתוך העיגול, או העיגול בתוך הריבוע. ואני חושבת שהדמיון הזה, היכולת לרוקן, היכולת לרוקן בתוכי את התודעה, היכולת להגיע לריקון מתוך שאיפה להרגיש את עצמי ככלי שמסוגל לעשות היפוך פרספקטיבה – זה אחד הדברים הגדולים שאפשר לעשות. יש לנו טקסטים מיסטיים המדברים שבתוך המדיטציה הזאת, לפעמים ברגע מסוים, אדם מרגיש כאילו כל היקום נראה לו כמו כף יד קטנה – הכל מתהפך פתאום, והוא מרגיש כאילו הדברים שחשב אותם עצומים נראים לו בגודל כף יד.

אז הנקודה הזאת של מדיטציית המעגל – המעגל המאיר, המעגל המיטיב, המעגל שמכנס את הקצוות, המעגל שבתוכו מתחוללת ההרמוניה בין ההתכוונויות – נראית לי הדבר המשמעותי ביותר. אם היה אפשר, הייתי יכולה לתת לזה הדרכה מפורטת יותר. אבל רוב האנשים כאן מתרגלים, אז זה יכול לעשות להם הד למשהו.

2. נעמה אושרי

ואני רק רוצה לומר ש'אמון', 'אמונה' ו'אמן' – היא לא רק ברכה; היא גם תרגול וגם מעשה של ההתהלכות בעולם.

אני מרגישה שהעדינות שבה את מציגה את הדברים, יחד עם האתגר, ובאמת מעשה של חירות בהתבוננות שלנו – בעדינות של הדברים, במורכבות של הדברים, בדקות של הדברים – להיות באימון, ולהיות באמון, ולהיות באמונה.

3. נאווה לויט בן־נון

ואני חושבת שאנחנו בעידן שבו לאנשי התודעה יש כאן משימה: לראות כיצד אנחנו מצליחים גם ללכת אל העומק ואל המקומות המאוד עמוקים של התודעה, אבל גם לחזור לחיים בתוך החיים המאוד מאתגרים, הקשים, הכואבים, הטראומטיים שאנחנו נמצאים בהם כרגע, ולהחזיק את שני המרחבים האלה עם הרבה מאוד חוכמה. זאת המשימה שלנו. אני חושבת שאין לנו הרבה מורים כרגע שיודעים להגיד לנו כיצד לעשות את זה, כי אנחנו אחרי תקופה ארוכה של עשרות שנים של שקט יחסי – ועכשיו הניסיון הזה להחזיק את שתי הקצוות הוא המשימה של כולנו ביחד.

1. חביבה פדיה

ובסוף ליל הסדר, בהרבה עדות, יש את המשחק הזה: ההורים מחביאים את האפיקומן והילדים מוצאים, או שהילדים מחביאים וכולם מחפשים. זה בעצם סוג של משחק שמנכיח, בצורה של מציאת האובייקט, את היחסים הבין־דוריים – כי ההורים מחביאים והילד מוצא, או שהילד מחביא וההורים מוצאים. אבל זה בעצם אומר: אנחנו מבינים שתרבות זה משהו שעובר בין גדולים לילדים. והמשחק הזה הוא גם משחק הסתרה עצמית, כי אנחנו בעצם משאירים את החלק הזה – כדי שיחזור אלינו מטוהר. ואיך הוא חוזר מטוהר? בגלל שבאמת עשינו את עבודת הדיבור, השיוף, ההתכווננות העדינה; והיכולת גם להיות במצב דו־לשוני, דו־קיומי. וזה הדבר שמחזיר לנו, בצורה מטוהרת, את מה שאנחנו לפחות מתאווים להיות.

[1] ר' שמעון אבן לביא (נ' כ-1486, טוניסיה; נפ' 1585, טריפולי) — מקובל, פייטן ורב. חיבר את הפירוש המקיף 'כתם פז' על הזוהר (נדפס לראשונה בטריפולי, 1795). כן ידוע כמחברו של הפיוט 'בר יוחאי'.