ליל הסדר... והכאוס: גלויות עיליות וגלויות תחתיות מסע הנשמה: המתח בין העיגול והריבוע בליל הסדר

לזכרו של אליעזר בוצר ז"ל (בעקבות הגדה של פסח, הגדת השלום האינסופי בביאורה של חביבה פדיה, לפרטים ראו למטה)

תשע מאות יום למלחמה: חד גדיא בראשית ההגדה

תשע מאות ימים למלחמה. שנה שלישית שבה ליל הסדר עובר תוך כדי מלחמה. מיד אחרי השביעי באוקטובר, כשעשינו את הקדם־סדר הראשון בבאר שבע, מיקמתי את חד גדיא בראשית ההגדה, שרנו  אותו אז כולנו בראשית ההגדה, בעקבות שירתה של צביה פרנק ויגודה, כדי להזכיר לעצמנו את המחזוריות הגדולה של חיים ומוות, ואת הגלגל הגדול שאנחנו  גם נעים בתוכו, נלכדים בתוכו, ואמורים להיאבק איתו. וכך היה גם בשנה שעברה, כאשר קיימנו את הקדם־סדר בבית ספר אלשיך למוזיקה מן המזרח בתל אביב, וההרכב המאוד יפה של רוחמה כרמל ושחורי ואחרים שביצעו על פי הזמנתי ופנייתי המיוחדת ביצוע נהדר ומטלטל לחד גדיא.

השנה אנחנו שוב נדרשים להזכיר את חד גדיא בראש ההגדה, ועדיין המילים רלוונטיות כמו תמיד. אנחנו חולמים יחד על גאולה מתוך מדינה ריבונית, ואסור שחלום הגאולה העתידית ירסק ערכי מוסר מופלאים.

המעגל האינסופי: בין מעגל האור למעגל הדמים

את כל ההגדה עוטף המעגל – המעגל האינסופי, מעגל האור האינסופי, המעגל של הקערה; הקערה שהיא קערת המלכות. התנועה המעגלית שיכולה להטיב, ויכולה חלילה להפוך ללופ טראומטי, למעגל דמים של חד גדיא, כאשר כל פעם אנחנו רואים את המעגל האינסופי של המכה שמכה את מי שבא אחריו. ואנחנו שם כצופים כקורבנות וכמקרבנים ואין סוף לסבל.

ולכן אנחנו נושאים תפילה בראשית הסדר הזה להפסיק את מעגל הדמים, ולעבור להתעלות, לתהליך של עבודה, למעגל האור האינסופי.

חד גדיא כמסע מחזורי של האדם: פירושו של רבי משה חיים קליינמן

בסוף ההגדה הבאתי פירוש שמפרש את תהליכי חד גדיא בצורה מאוד אינדיבידואלית, קיומית, כמסע מחזורי של האדם בתהליך חייו. וכאן  הגיבור הוא כל אדם, כמו בתפיסה של ששה גילים לאדם שמציג אותה שייקספיר במחזהו "כטוב בעיניכם" (As You Like It, מערכה ב, תמונה ז), כמו התפיסה שמציג אותה מדרש סדר יצירת הוולד בקהלת רבה (קהלת רבה א, ג), כל אדם יכול להיות גדי, יכול להיות שׁוּנְרָא, יכול להיות כַּלְבָּא, יכול להיות שור, מקל, מים, אש. כל אדם הוא הכול.

עם זאת, היכולת של הגדילה האינטגרטיבית היא היכולת  להגיע לסובלימציות, לפתח את כל הצדדים הבהמיים והטורפים והאלימים האלה, ולכנס אותם למקום שמואר – דרך האור שמביא את ההסתכלות הטרנסצנדנטית על הקיום.

את הפירוש היפה הזה שהבאתי בתוך ההגדה כתב רבי משה חיים קליינמן מבריסק, ומשם הוא גם מופיע בסידור רבי יעקב עמדין, צך םסידור בית יעקב.

מן הפרשנות האינדיבידואלית אל ההסתכלות הקולקטיבית

אני חושבת שדווקא היום כמימוש של העקרון של " היום הזה", אנחנו צריכים להסתכל על חד גדיא לא רק בפרשנות אינדיבידואלית – למרות שהיא תמיד אהובה עליי ועדיפה עליי כעמדה קיומית – אלא גם בפרשנות הקולקטיבית. אנחנו צריכים להסתכל על המקומות שבאים בתוך כל קבוצה, בינינו ובתוכנו. אנחנו יכולים להסתכל על הקיום שלנו כגדי או כשור, כחתול או ככלב, ו לרסן אלימות ולפתח את הטוב, ולנסות להגיע לאינטגרציות העמוקות האלה בין מים ואש – ולמעגל החיים. לבחון את היחסים בין אדם לאדם קבוצה לקבוצה ועם לעם כי משמעות החד גדיא היא מעגל דמים שרשרת מחזורית של קורבן ומקרבן.

ב. פתיחה: ליל הסדר כריטואל של חבורה ותודעה

ריטואל חבורה ותודעה

מה שמיוחד בליל הסדר, הוא שמצד אחד זה הוא ריטואל שמלכתחילה נועד לחבורה, ריטואל שמזמן התקרבות לב ופנים בין חברי החבורה; זה מאוד מיוחד כשמנסים לכנס יחד את מושג החבורה ואת מושג המשפחה ואת מושג הקהילה – לתת קול לכולם, לנשים, לילדים, לגברים; כולם מקבלים קול, כולם שרים, כולם מדברים. עם זאת מצד שני הוא עשוי להתבאר כולו כמסע המיסטי, מסע הנשמה של היחיד. הוא נושא את שני הפירושים ומזמן רגעי מפתח של אינטגרציה ביניהם במהלך הסדר.

ארכיטקטורת ליל הסדר: המתח בין העיגול והריבוע

מעניין גם להסתכל על המבנה.  יש ארכיטקטורה מאוד  מסודרת לערב הזה, והוא ממש מפוסל ועשוי בצורה מושלמת. והמתח הגדול, או הקונפליקט, או ההתנגשות, או הדרמה בלילה – הקונטרפונקט, אולי אפשר לקרוא לזה – נוגעים למתח בין העיגול והריבוע.

גם העיגול וגם הריבוע מופיעים בצורה בינארית. זאת אומרת, המעגל הגורלי הוא המעגל של חד גדיא – המעגל של חד גדיא אנחנו לכודים בו. ובאמת זאת הייתה הבסיס להחלטה שלי, מהסדר הראשון אחרי השביעי באוקטובר, להעביר את חד גדיא לראשית ההגדה, כדי לדבר על הסכנה של המעגל הגורלי ועל הרמה שאנחנו צריכים להיחלץ ממנו. אבל ישנו גם המעגל של היעוד של שרשרת המטאמורפוזות וההתמרות  מתוך הפציעה הטראומטית. המעגל גם מיוצג באמצעות הקערה – הקערה המיסטית, קערת הסוד, קערת החוכמה, קערת ההכלה – אלו שני השחקנים הראשיים של העיגול, של המעגל.

ולאורך כל ההגדה, ציר נוסף, שכן היא נעה בצירי אורך וצירי רוחב. לאורך כל ההגדה הציר של הריבוע: ארבע קושיות, ארבעה בנים, ארבע כוסות ועוד; אפילו שירים ובתים רבים בהגדה שמעוצבים בארבע שורות במכוון – מרגישים את המשקל ואת המוזיקה שלהם.

 המתח שאציג אותו נוגע לכך שישנם גם צדדים חיוביים לריבוע, זאת אומרת: היכולת להתמודד עם העולם בצורה סדורה, במשנה רציונלית, מהירה, ברורה, במישור הפוליטי (הריבוע); ומצד שני, היכולת לקיים תודעה מיסטית ורוחנית (המעגל). אלו לא דברים סותרים – להפך, במקורם הם יכולים להיות דברים משלימים, דברים ששואפים לשלמות. ולכן יש לנו את המתיחות בין שני סוגי הריבוע ובין שני סוגי המעגל: גורל וייעוד, מכניות של המחשבה או תודעה שצלולה ומתעוררת.

את כל זה אנו מתבקשים כקהילות וכמשפחות לתזמר לתוך ערב אחד שבו ישנם אנשים בעלי תודעות שונות – ולכן, כמו שאמרתי, הקריטיות היא לקרוא את ההגדה בעוד מועד ולהתכונן לפני כן. בליל הסדר לא צריך בכלל להתייחס להגדה אלא כמו פרטיטורה שנלמדה מראש, מבנה שהופנם, ועכשו  באים לבצע, ולבצע אותה בעומק תודעה וכוונה, הפרפורמנס החי והמכוון הוא ליל הסדר עצמו.

היות וליל הסדר הזה של שנת תשפ"ו, שנה שלישית למלחמה איזורית מתרחבת, כל כך מיוחד וכל כך קשה להיכנס בו – קהילות שונות, אנשים באים מקצוות שונים מאוד, וקשה לדבר על תודעה של קהילה – לכן אמרתי שאני  מנסה ללמד את ההגדה שאולי כמה אנשים התחילו להכיר אותה.

ג. תיקון המעגל: הקערה, המצות והשבירה

הקערה כסמל של אינסוף ושכינה

השולחן הוא כמובן הסמל לכל השולחן המשותף – הוא הסמל לבית, למדינה, לאזור, לעולם. ועליו מונחת הקערה, שמסמלת את המעגל, שהוא המעגל המיסטי. ואנחנו גם מבטאים בהתחלת הסדר בו־זמנית את המעגל המיסטי ואת החרדה מהמעגל הגורלי.

יכול להיות שיש אנשים שלא יאהבו את הרעיון לפתוח את ההגדה בחד גדיא, אבל אני רואה בזה סוג של אמירה: זה הכל בחירתכם. כל אחד יכול להחליט את ההחלטה שלו אחר כך, אבל לפחות, כי אני מניחה שרבים יבחרו שלא לפתוח בשיר זה את הערב, הרי שאולי אפילו בכוונה, צריך רגע להתכוונן ולחשוב על המשמעות הזאת של ערב ליל הסדר כחג של זכירת גאולה שהיתה הנתון בהווה במעגל חד גדיא איזורי ולהתפלל לעתיד המשתחרר מכפיפות למחזוריות זאת.

תיקון המעגל קשור לכל הצעדים הראשונים שנעשים בראשית הסדר. לפי המסורת שקיבלתי, הסימנים של הפסח תמיד היו מסודרים על קערה עגולה. הקערה העגולה היא ודאי גם אוביקט הכרוך מלכתחילה בתרבות המגש העגול בארצות המזרח, עם זא נראה כאן גם משמעות סמלית. היא באה לסמל בו־זמנית את האינסוף ואת השכינה. השכינה בחינת קערה – זה ברור למה: הכלי, המכל, המקבל וכולי. והאינסוף שהרבה פעמים מציירים אותו כמעגל כי הוא עוטף את הכל.

במעגל, בסימן העליון של הקערה, מונחות שלוש המצות. הן מהוות את  הסימנים של הכתר, החוכמה והבינה הם סימני הדעת. הם  המתיחות בין היש והאין, שהם  השאלות העיקריות שבאות אחר כך לתוך המציאות: איך אנחנו  עוסקים בדעת ובתבונה לאורך הסדר ובתוך המציאות.

הקערה, העיגול הזה שלה, מייצג את המלכות – המלכות, השכינה היא הקערה שמכילה את הכול – כאמור העיגול מייצג גם את האינסוף. ואם נרצה במושגים קבליים יותר חזקים, אנחנו יכולים לקרוא לזה ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. הסובב כל עלמין – זה ההיקף, האינסוף, ההיקף של הקערה. והפנימיות, שזאת הקערה, המלכות עצמה. הסמליות הפרסונלית של כל המעגל היא מלך שהשלום שלו. לכל אחת מהמידות אנחנו יכולים לחבר את מידת השלום ולשאול את עצמנו איך אנחנו עכשיו מתמודדים עם היש והאין. אלו שלוש המצות שנמצאות בראש הקערה: כתר, חוכמה ובינה – שהם שלוש המצות.

שבירת המצה: האקט הראשון של הסדר

עכשיו האקט הראשון שמופיע, לאחר המתח שמובנה כבר בהתחלה בין האינסוף לבין הקערה, הוא  ההתבוננות. אני חושבת שכל סדר נפתח בהתבוננות הזאת של המתח הזה בין העיגול והמצות – המצות שמייצגות גם את השכינה.

יש עדות שבהם מיד בהתחלת הסדר, כמו למשל בעדות של מרוקו, מיד בהתחלת הסדר הם מרימים את הקערה ומיד אחר כך שוברים את המצה ומייצגים בזה את שבירת ים סוף, מייצגים בזה את שבירת הדינים. השנה האקט הראשון של השבירה יוקדש לשבירת המעגל של חד גדיא. בכל מקרה, גם מי שלא נוהג לפי פרשנויות אלה, כבר בהתחלת הסדר שובר את המצות כדי  לייצג את האלמנט שאנחנו משעים אותו מאותו רגע.

האפיקומן הוא אם כן אלמנט שמושעה מהתהליך של המעגל, הוא יוצא החוצה – וזאת  השכינה, השבר, החסר. והשבר הזה נמצא בהמתנה ובהשעיה עד סוף הסדר, שבו הוא יחזור כמו חלק מפאזל שנשבר, ויחזור להיות בתמונה הכללית. האם זו השיבה לשפיות? השיבה להיסטוריה? השיבה אל העצמי? או שמא זו אלימות מושעית שנבקש להחזירה באופן מתוקן ושפוי כמידת דין בונה ולא הורסת?

שוב, יכול להיות שאתה עושה את הדברים האלה ומסביב יש הרבה רעש של המשפחה וכל מיני דברים, אבל את או אתה יכולים בתודעה לכוון: מהו הדבר הזה שהוא  השארית, שאותו אנחנו משעים? או אם יש זמן ואם יש אפשרות להרחיב את הדיבור, ללמוד, ללמד, אז אפשר באמת לחשוב: מהו הדבר הזה שאנחנו רוצים כרגע להשעות אותו מהשולחן? יכול להיות שזאת האלימות עצמה, יכול להיות שזאת החרדה, שזאת הפניקה, שזאת הנקמה שאנו מתאווים כי בתהליך סובלימטיבי יהפכו לנחמה. אנחנו רוצים שמשהו אחד ייצא כרגע מהשולחן ויאפשר לנו להתמקד  תודעתית באור האינסופי.

ד. העיגול בתוך הריבוע והריבוע בתוך העיגול

רבי שמעון אבן לביא: המתח בין העיגול והריבוע אצל בעלי הסוד

הדבר הראשון שאני רוצה להביא אותו זה באמת דבר מאוד אהוב של רבי שמעון אבן לבי בכתם פז, בפירושו לזוהר. שבו הוא  מסביר את המתח בין העיגול והריבוע אצל בעלי הסוד.

רבי שמעון אבן לביא (1486 לערך – 1585 לערך) היה מקובל שחי בלוב, מחבר פירוש כתם פז על ספר הזוהר, שהוא מן הפירושים המקיפים ביותר שנכתבו על הזוהר. בפירוש זה הוא מסביר:

העולם העליון הנעלם הוא דומה לעגולה, לעיגול, והעיגול מורה על דבר שאין לו התחלה ואין לו סוף, כמו שנדע מצורתו, לסיבת הסיבוב שבצורתו – לא תוכל לצייר בו לא התחלה ולא סוף. ולעומת זאת הריבוע מחובר מד׳ קווים לד׳ פאות, ולכן אומר שהריבוע הוא העטרה, כלומר ספירת מלכות, שממנה ולמטה נגבלו הפאות בשיעור ובמידה.

עיקר היכולת שלנו לבנות עולם מתוקן נמצאת ביכולת שלנו לשער – לשער מעשה. המעשה לשער, כמו שהקדוש ברוך הוא כשגילף את העולמות שיער ואמר: דין יהניין לי ודין לא יהניין לי. השיעור הוא מעשה של לומדנות של קני מידה, והוא מייצר את קני המידה למציאות ש הוא גם קנה מידה תבוני, גם קנה מידה רוחני – והיכולת לייצר מציאות שאנו מחזיקים אותה והיא מחזיקה אותנו.

ארבעה מצבים של עיגול וריבוע

יש לנו שני מצבים:  העיגול בתוך הריבוע והריבוע בתוך העיגול. המצב של העיגול המקיף את  הריבוע – הוא המצב שבו התודעה מקיפה ובאותו רגע מוותרת על חיי החולין ועל העולם הזה; המצב של המעגל בתוך הריבוע – זהו מצב בו העולם הזה מחזיק את התודעה בתוכו. המצב של המעגל שהוא מחזיק את הריבוע בתוכו – זה המצב שבו העולם הבא נמצא במודעות גבוהה מאוד. והמצב של הריבוע שמחזיק את העיגול – זה המצב של השכינה הלכודה בתוך העולם הזה ובמצבי הגלות השונים שלו.

הריתמוס המרובע בהגדה

העולם שלנו הוא עולם שדורש את הכלים האלה של התמקדות במציאות. בשל הצורך הזה התמקדות חוזר לאורך ההגדה הריתמוס של הארבע. וזה ריתמוס קבוע שמדבר על ארבעה בנים – הרשע, התם, החכם וזה שאינו יודע לשאול – ארבע הקושיות, ארבע הכוסות. כולם מייצגים את הריתמוס המרובע שאני רוצה להוביל אותו גם לסוגיית הפרד״ס.

את סוגיית הפרד״ס אנחנו חייבים בזמן הזה לעדכן ליכולת שלנו להחזיק ארבעה ממדי תודעה של פשט, רמז, דרש וסוד, אבל לקחת אותם קדימה: לא להסתכל על הפשט כאילו זה רק לפרש את התורה כפירוש רש״י, ועל הרמז כאילו זה רק אלגוריה, ועל הדרש כאילו זה עוד איזושהי אגדה, והסוד הוא הקבלה – אלא ננסה לפרש את זה מעט אחרת, ואז נראה שזה סוג של עמידה בתוך העולם שמחזיקה את קיום העולם ומאפשרת גם את הקיום הרוחני. הפרד"ס כפרדיגמה וכהנחיית ביצוע שיחה של קבוצות החולקות זו על זו בתפיסת המציאות. לכך אני מקדישה זמן ומשאבים מאז ה7.10.

ליל הסדר: העיגול מנסה להחזיק את הריבוע בתוכו

כמובן שליל הסדר הוא לילה שהעיגול מנסה להחזיק את הריבוע בתוכו, שעולם הבא – העולם של החירות, העולם של הגאולה – בא ואומר: בואו ננסה עכשיו להחזיק את הגלות בפנים. אבל תקשיבו, כשאני אומרת שאני מחזיק האת הגלות בפנים, זה לא אומר שאני מוותרת על הפעימה של הגלות. הפעימה של הגלות היא איזשהו מודוס קבוע של קיום, של מידות, שבלעדיו אין משמעות לגאולה.

נזכור שבהרבה קהילות ישראל, בתוך ההגדה, המוזיקה של ההגדה הייתה הרבה פעמים דומה למנגינות של תשעה באב. וזה דבר שמשותף גם לאשכנזים וגם לבבלים ולמרוקאים. נכון, ליל הסדר סיפר את הסיפור של גאולת מצרים שהייתה בעבר, ואנשים היו במולדת שהייתה באותו זמן המולדת הזמנית שלהם; הם דיברו בשפת האם וחשבו על שפת האב – השפה של ארץ ישראל וירושלים הבנויה. הסינכרון בין שפת אם ושפת אב עדיין נותר כמשימה ראשית אם חושבים על השפות האלה גם במשמעות פילוסופית ואליגורית.

אנשים התעקשו לקיים את ליל הסדר גם אם הם היו אנוסים, גם אם הם היו מאחורי מסך הברזל. אסור שחלום הגאולה עכשיו, או החלום של גאולה עתידית, ירסק את הערכים של המוסר – כי זאת גלות שממנה אי אפשר להשתחרר. ולכן  המתח בין הריבוע והמעגל הוא מתח קבוע שאנחנו חייבים להחזיק אותו ולקיים אותו, וזה מה שבא להזכיר לנו הסיפור של הגורל. על אחת כמה וכמה שעלינו לזכור זאת בימים של תהליכים גורליים.

האפיקומן: הגדרת החסר והשבר

אחרי שאנחנו עושים את האקט של להחביא מעצמנו את האפיקומן, אנחנו  – ממש חשוב – שכל משפחה וכל קהילה וכל קבוצה תגדיר לעצמה את הסמל של האפיקומן. מה אפיקומן מסמל עבורי? הדבר שאני מחביאה, שאני משעה, שאני מוציאה הצידה. מה אני מקווה להחזיר לעצמי בסוף הערב הזה של ההגדה? השבת העצמי, מחשבת הקהילה, התיקון של יחסי ישראליות־יהדות – מה אנחנו מקווים בסוף הערב הזה? איזושהי נחמה, איזושהי תקווה, איזשהו מעשה. מה, איפה אנחנו רואים את עצמנו בדבר הזה?

כל אחד פה יכול לשחק את המשחק שלו לפי איך שמתאים לו ולרעיונות שלו, אבל מאוד כדאי לתת את הפעימות העיקריות ולחשוב מה היינו רוצים כאן. והדבר הזה יכול להרגיש, יכול לבוא בצורה יותר שלמה והרמונית למי שמתאים לו, ויכול לבוא בצורה יותר קרובה ובצורה יותר קשה אצל מי שמרגיש שהדברים הם קשים עבורו – ואכן הם מאוד קשים.

ה. לחם העוני: השכינה בגלות

אני מתקדמת כרגע ללחם העוני שההגדה מדברת עליו. כמו שאמרתי כבר כמה פעמים, ליל הסדר נפתח בהכרה שהמסע הוא מעגלי והוא אינסופי.

הגענו ל״הֵא לחמא עניא״. בבית שלנו, בבית סבא, תמיד אמרו ״הֵא לחמא עניא״; אף פעם לא אמרו ״הַא לחמא עניא״ – תמיד אמרו ״הֵא לחמא עניא״ בצירה.  הוסבר ובואר שזאת השכינה – השכינה שנמצאת בגלות. ולכן, כמנהג מקובלי בבל, היינו נוהגים לקום, לעמוד, להגיד את הדברים שלוש פעמים בעברית, מעולם לא ויתרנו על אמירתם בערבית יהודית, ומפעם לפעם היינו מחזקים את עצמנו במחשבה הזאת על השכינה.

כמו שאמרתי, זאת הפנימיות של הקערה – מלוא כל הארץ כבודו. אבל ההיבט הזה הוא גם היבט של אור שבור.

רבי משה קורדובירו: פניה הכפולות של השכינה

אחד המורים הגדולים בקבלה, רבי משה קורדובירו (הרמ״ק, 1522–1570), ממגורשי ספרד, כל כך העמיק לתאר את זה שהחוכמה היא כפולה ושיש לה פנים כפולות. בקבלה יש אמא עילאה ואמא תתאה, שכינה עילאה ושכינה תתאה. אבל בכל זאת, אחד הדברים המעמיקים שאמר הרמ״ק הוא ש לחכמה יש שני מבטים: מבט אחד היא מסתכלת כלפי מעלה כדי לקבל עוד ידע, עוד שפע, עוד חוכמה; ומבט אחד היא מסתכלת כלפי מטה כדי להאיר את פניה בחמלה למי שתחתיה. והחמלה הזאת של החוכמה היא על כל היצורים – על כל היצורים.

אם אנחנו מדברים על יצורים, קל וחומר על כל בני אדם. המושג הזה מופיע אצלו בספר תומר דבורה וחוזר אצלו גם בפירושו הקבלי לזוהר – הוא חוזר ואומר שהשכינה אינה עולה להתייחד עד שהפנים האלו התחתונים, הפונים לחול ולצער, יתעלו ממטה למעלה. כלומר התיקון הסובלימציה המטאמורפוזה העזרה למי שסובל, התיקון קודם לייחוד. ורק אז  פני החמלה, עולים לחבור אל פני החכמה העליונים "ויהיה עליון. כיצד? שכינה בעוני למטה – מתפשטת בעולם הצער. זאת אומרת, היא מסתכלת ורואה, מחזרת על הפתחים ואוספת כל תחינה, כל בקשה, כל שיר, כל מצווה, כל טובה, כל צדקה, ואז הפנים התחתונות שמסתכלות בחמלה כלפי מטה מתעלות כלפי מעלה." (פראפראזה).

הרמ״ק הוא גם הוגה דעות גם מקובל וגם מחבר ספר המוסר תומר דבורה, אבל ברור שדברים שנכתבים בספר מוסר אמורים להיות אמות מידה להתנהגותו של כל אדם. זאת הייתה כוונתו: לתאר את עולם האלוהות כדמות מראה לאיזשהו קנה מידה מוסרי של התנהגות. ואני חושבת שזה  משחק המפתח של המידה המוסרית הזאת. אדם, כל אדם, נדרש לפני חכמה ופני חמלה.

העבדות בארבעת ממדי הפרד״ס

אם תשימו לב, כשמסתכלים על ההגדה, המון המון בתים ושירים בה ממש כתובים בארבע שורות. למשל ״הא לחמא עניא – כל דכפין״ – אתם מרגישים שיש שם המון שירים שהקצב שלהם הוא ארבע שורות, שזה מאוד מעניין לאור המבנה המרובע שהוא כל כך יסודי בהגדה.

איך אני מבינה את העבדות? העבדות מתקיימת בכל אחד ממישורי הפרד״ס. מישורי הפרד"ס הם מישורי התודעה והתפיסה שדרכם מעובד העולם ובידינו לתקן אותו או להחריבו.

מאז השביעי באוקטובר, חידדתי מאוד את הפרויקט של הפרד״ס. ואני חושבת ש ממדי התודעה של האדם צריכים להיות מחודדים וצלולים כל אחד לחוד. אני לא חושבת שתורת הסוד צריכה לצבוע ולשטוף את כל המציאות באור; אני לא חושבת שתובנות פוליטיות צריכות לבטל את הקיום של תודעה רוחנית; אבל אני אפילו לא חושבת שצריכה להיות סימטריה בין כל ממדי התודעה. אני חושבת שזה גם יכולה להיות טעות מאוד גדולה, אלא להפך – צריך לתת לכל ממד תודעה לעשות את העבודה הצלולה שלו.

ולכן אני מציעה שהפשט הוא עבדות בהבנת המצב של המציאות הממשית – להבין את הפשט, היכן הפוליטיקה לא חורגת מכלל המציאות. נכון, על זה בוודאי אפשר להתווכח הרבה, אבל זאת לא ההזדמנות לעשות את זה.

העבדות השנייה, הרמז, אני קושרת אותה לנושא הפנטזיה. כלומר, את הפשט אני קושרת לריאליה הפוליטית, את הרמז אני קושרת לפנטזיה, למדיה, לפייק ניוז, כל הדברים האלה – זה עוד סוג של עבדות של הדמיון.

את הדרש אני קושרת לדרישה המוסרית: ואם אנחנו טועים שם, אז נכנסים למצב עבדות נוסף, בלי להבין מה הצעד המכריע שנדרש ממני כשאי אפשר להתחמק מהכרעה מוסרית.

והסוד – הוא העבדות באי הבנת הסוד שבגלות הנשמה, גלות העקרונית שמלווה את הקיום, היחסיות של ההישגים בעולם הזה.

זה מבחינתי הפרד״ס. בכל אחד מהמישורים האלה אנחנו יכולים להיות עבדים ולא לשים לב. להגיע לאינטגרציה בין כל ארבעת המישורים האלה – זה פרויקט של חיים. זה לא קורה ברגע אחד, זאת עבודה. אבל צריך לעבוד כדי להיות בני חורין. וכל אשליה אחרת של גאולה היא לא נכונה.

את הדברים האלה פיתחתי לכדי תרגילים מובנים שאפשר להעביר אותם ולפתח אותם למערך שעור ודיבור בין קבוצות.

ו. מסע הנשמה בגלות: גלויות עילאות וגלויות תחתיות

קראתי לערב הזה ״מסע הנשמה״. מדוע? כי בחלק מספרי הקבלה מוגדר המסע הקיומי של האדם כמסע הנשמה בגלות. הנשמה, קודם כל, לפי הקבלה, לפי המיסטיקה היהודית – עצם הירידה לעולם הזה היא גלות. כך גם יש אחד מהשירים החסידיים: ״מפני מה ירדה הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא?״ – כן, זאת נפילה של הנשמה לעולם הזה. התפיסה של העולם הזה כגלות היא ממד תודעה שמקנה לנו את היחסיות להישגים הכוחניים שבעולם הזה.

ולכן, ״גלויות עילאות וגלויות תחתיות״ – מושג קבלי מיוחד זה מדבר על התהליך שבו  תהליך ההארה התודעתית בקיום הוא כשמתבהר לך עוד ועוד מישורים שבהם אתה גולה מעצמך. זה דבר שלא תמיד הוא מתגלה לנו בקלות, ואנחנו – הוא מתגלה לנו דרך שגיאות, דרך טעויות שלנו; לא תמיד עשינו את הדברים הכי טובים, ולא בכל דבר אנחנו מתפארים. אבל בעיקר השאלה: אם הצלחנו בסוף ללמוד מכל הדברים האלה, ודרכם, ודרך הייסורים האלה, ודרך תנאי הקיום הראשוניים שנפלו עלינו, ודרך עוד הרבה טעויות שעשינו – אם הגענו לאיזשהו מצב של השתחררות ושל התהרות, שזה  המסע דרך גלויות עילאות וגלויות תחתיות.

ההגדה כטקסט פוסט־חורבני

המחשבה שליל הסדר או פסח מדבר רק על גאולת מצרים, בצורה הכי פשטנית, בצורה הכי דתית־לאומית – היא לא נכונה. זו לא המטרה ולא הכוונה של החג הזה. בוודאי לא נכונה מבחינה קבלית, אבל אפילו מבחינה דרשנית פשוטה היא לא נכונה, כי הרבה מהטקסטים של ההגדה של פסח  נכתבו אחרי חורבן בית שני ותוך כדי החורבן.

שימו לב: האנשים שכתבו את ההגדה של פסח על כל נגזרותיה – הם לא היו האנשים שהביאו כבש לחצר בית המקדש ושחטו אותו בשמחה ובהלל. אלו היו אנשים שכבר ישבו בלוד ובבני ברק וביבנה. זאת אומרת, שכשהם יצקו את הזיכרון של מצרים ואת הזיכרון של הגאולה ממצרים, הם באותו רגע הרגישו חורבן בארץ. וכשאנחנו שומעים את זה, אנחנו שומעים את הכפילות של תיבת התהודה של ההגדה ומבינים משהו יותר עמוק לגביה.

ההגדה מנסה לכונן זיכרון, אולם איזה זיכרון? זה משהו שהעם היהודי הכיר לאורך ההיסטוריה שלו – כי הוא שוב ושוב עבר את התודעה הפוסט־חורבנית שמנסה כאילו לייצר זיכרון פרימורדיאלי ש עוד לא התרחש, של משהו שכאילו אנחנו כביכול כבר לא נמצאים שם. ההגדה היא לא טקסט אפוקליפטי, הוא לא מדבר על הגאולה שתהיה בכוח הזרוע או מתוך חורבן גדול; הוא מדבר ומסתיים בתקווה שלשנה הבאה נהיה בני חורין בירושלים הבנויה.

ארבע הקושיות והפעימות של ליל הסדר

ארבע קושיות האלה – זו ההזדמנות שלנו. כמה פעימות בתוך הערב: ליל הסדר – מי שעורך את הסדר ומזמן קהילה, משפחה או חברים, יכול לכתוב לעצמו על פתק נייר ולחשוב שהוא היה מבקש מהנוכחים או המסובים לתת להם פירוש. ונתתי דוגמה: כמו למשל הקערה, האינסוף והשכינה, המתח בין המעגלים, השבירה של המצה, הרגע של השבר, הגדרת האפיקומן – כן, הגדרת החסר, הגדרת הגורם שמשהה.

הגורם הזה – אנחנו מדברים על המרובע. עזבנו את המעגל, הגענו למרובע. המרובע, כמו שהגדרתי אותו, המרובע הוא הפרד״ס, ואנחנו משחקים איתו עם ארבעת הבנים ששואלים את הקושיות האלה.שימו לב גם כששואלים ״מה נשתנה״:  יש ארבע קושיות – ״הלילה הזה כולו מצה, הלילה הזה כולו מרור, הלילה הזה שתי פעמים, הלילה הזה כולנו מסובין.״ זה מה שמיוחד בלילה הזה. ארבע היא תבנית, גשטלט, של היקום הקוסמי של מציאות בעולם נתון. את הגשטלט של מציאות שלא תחריב את העולם מבקש ליל הסדר להבין.

ז. פלס מעגל רגלך: הענווה כמוטו של ליל הסדר

רבנו בחיי בן אשר: מידת הענווה

אבקש לשהות רגע ולומר דבר על הענווה שבה ניגשים לליל הסדר. נעיין בכד הקמח של רבנו בחיי בן אשר – מקובל ופרשן מהמאה הארבע־עשרה שחי בספרד, והיה אחד מחוג אנשי הרשב״א, אבל גם מעורב בחוג הזוהר.

הוא  אומר שמידת הענווה היא ממוצעת בין הקצה הראשון שהוא גאווה והקצה השני שהיא השפלות:

והנה המיצוע בכל שאר המידות הוא הדבר הבינוני והטוב לאדם שיעבור לו ושיתנהג בו ושלא ייתן לאחד מן הקצוות, שהוא דבר רע. ואומר: ועל זה אמר שלמה ״פלס מעגל רגלך״ (משלי ד, כו).

המוטו שלי לכל הערב הזה הוא הפסוק: ״פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו״. פסוק נפלא מספר החכמה משלי (ד, כו); אני די רואה אותו כמוטו של כל הערב וכמוטו של המשחק בין מעגל וריבוע. כלומר, תכונן לך את המעגל – כי במעגל אתה גם מעיין, אתה גם מוותר על האגו, אתה גם יוצר הישות. ואז  ״כל דרכיך יכונו״ – הצעדים שלך בתוך המרובע הם מתקיימים.

הפלס: המאזניים וקני המידה

מידת הענווה הזאת היא כל כך מיוחדת. שימו לב שנאמר בהמשך ״פלס מעגל רגלך״. הוא  מפרש ״לפלס״ גם מלשון פלס – המאזניים. ודיברתי מקודם על המאזניים, על קני המידה. הפלס ממוצע בין שתי הכפות, ואין יוצא לחוץ. ואז

״יכונו כל מידותיך – כל מידותיו של האדם, כי הוא הדרך הישר ללכת בו. וזהו שהוסיף ביאור ואמר אחריו: ״אל תט ימין ושמאל״ (משלי ד, כז), כלומר שילך באמצע ולא ייטה לאחת הקצוות".

כמובן שכאן הוא מדבר ימין ושמאל בהקשר של המידות של חסד ודין, אבל אפשר איכשהו להשתעשע בעניין שגם אם היינו רוצים לכנס את הישראליות לאיזשהו דרך אמצע, זה גם היה יכול להיות דרך טובה לדבר על זה – שמעבר לכול צריך לחולל את דרך האמצע, דרך האמצע במובן הזה שדיברתי, שהיא קשורה גם בענווה ובמיצוע.

המהר״ל: העיגול, המחול והנקודה שבמרכז

מדוע אמרתי שהמעגל הוא, במובן מסוים, להיות בלי אגו? ברפרוף אזכיר את דבריו של המהר״ל מפראג (רבי יהודה ליוא בן בצלאל, 1520 לערך – 1609). המהר״ל בספר באר הגולה מדבר על זה בעיקר כשהוא מדבר על המחול, כלומר הריקוד. אבל ה״מחול״ בעברית הוא לא רק ריקוד – הוא גם ״לחולל״, כן?

להורות על עניין ההתעלות הזה, כי המחול הוא סיבוב ועיגול, ואין עיגול בלי אמצע. וידוע כי האמצע שהוא תוך העיגול הוא נבדל מכל העיגול, כי האמצעי הוא עומד בפני עצמו – אינו נוטה לא לימין ולא לשמאל, לא לפנים ולא לאחור. ובשביל זה האמצעי הוא נבדל מהכל.

והרגע הזה שאנחנו מכוננים נקודה בתוך המעגל – ושהיא לא ימין והיא לא שמאל – אולי היא תהיה הנקודה שבה נוכל להקשיב אדם לאדם בתוך הישראליות. אנשי השלום להבנתי צריכים לחתור לחולל תווך בין קטבים.

המהר״ל חוזר על זה גם בספר תפארת ישראל, פרק לו, וחוזר על זה שהנקודה היא העיקר והיא אמצע העיגול. מבחינתי, הפיגורטיביות של הנקודה והמעגל היא גם דבר מאוד עיקרי במדיטציות ובתרגילי התודעה שקשורים לתרגולים התודעתיים שקשורים לערב פסח.

ח. שבעים שנה: זכירת יציאת מצרים בלילות

'שבעים שנה' – בהגדה נאמר: "הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתֵּאמר יציאת מצרים בלילות" (משנה, ברכות א, ה).  כמה מדרשים מובאים בעניין:

אמר רבי אלעזר בן עזריה: "הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתֵּאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשהּ בן זומא, שנאמר: 'למען תזכֹּר את יום צאתך מארץ מצרים כֹּל ימי חייך' (דברים טז, ג) – 'ימי חייך' הימים, 'כֹּל ימי חייך' להביא את הלילות".

ופתאום אנשים יושבים וזוכרים את יציאת מצרים גם ביום וגם בלילה. זהו מעין רגע שנאמר בו שאולי לפני כן לא ממש ישבו ודיברו כל הלילה, ופתאום זה מתפתח – יושבים ומדברים כל הלילה. ואנחנו יודעים מה הוא ה"לילה". לילה זה לא רק זמן ליניארי, פעימה בתוך היממה; זהו גם הלילה הארוך של הנשמה, זהו גם לילה של הגלות, זהו גם הלילה שמתאווה לאהבה ולשירה ולגאולה. הלילה הוא הכול, , במובן הזה. הלילה הוא גם הלילה שאחרי כן חז"ל דורשים – אחרי חורבן הבית – שיש בו משמרות, שהקדוש ברוך הוא שואג ובוכה על חורבן ביתו (בבלי, ברכות ג ע"א).

ובאמת, השאלה היא מה אנחנו שואלים בלילה הזה? כי אנחנו  נמצאים בהסתר פנים גדול מאוד בשנתיים-שלוש האחרונות. התהליכים הכאוטיים הם תהליכים עולמיים. חיינו מתרחשים בתוך לילה גדול. כפשוטו יש אנשים רבים בכל המרחב שלא ישנים ולא נרדמים. וכהשאלתו של העניין אין לנו כלים להבין לאשורו של דבר את ההשלכות של מה שמתחולל כעת תחת האפלה. הכאוס.

ארבעת הבנים כארבע שאלות תודעה

אני חושבת שבהתחלה, כשקבעתי את ליל הסדר הזה, את הקדם-סדר, קיוויתי שאולי אספיק לדחוס לתוכו גם שיחת פרשנות על מציאות, חברה ופוליטיקה, אבל זה פשוט נראה יותר מדי לערב אחד. אני חושבת שאולי אפריד את זה לעוד שיחה, אבל אני כן אומרת כאן את המינימום ההכרחי.

אני מציעה לתרגם את "ארבעה בנים" ואת ארבע השאלות הללו: לא לדבר על בן חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול, אלא לדבר על ארבע שאלות שמתרוצצות בינינו, בתוך כל אדם – השאלה החכמה, השאלה הרעה, השאלה התמה והשאלה הפצועה. (אני כותבת עליהם בעמוד 23). אני מצמצמת את ארבע השאלות הללו לארבע שאלות קצרות, תמצתתי אותן, ואני מוצאת שגם בליל הסדר הזה זה רלוונטי

השאלה החכמה: "מה העדות, החוקים והמשפטים?"

. "מה העדות, החוקים והמשפטים?" – זאת השאלה החכמה. בואו, חברים, מה צריך לעשות כדי שיהיה יותר טוב לכולם ויהיה נעים יותר לכולם לחיות במקום הזה, במדינה הזאת, בארץ הזאת, בעולם? מה הדברים הנכונים? מה החוקה? מה החוקים? מה המשפטים? בצורה הכי ישרה, פלס המאזניים, מדוייק ללא כחל ושרק – וזאת השאלה הראשונה, שאלה חכמה מאוד.

השאלה ה"רעה": "מה העבודה הזאת לכם?"

השאלה השנייה, "מה העבודה הזאת לכם?", זו שאלה שאנחנו מבינים אותה על דרך השלילה. אמנם הרשע לועג ואומר: "מה העבודה הזאת לכם?" אבל אם נראה את השאלה הזאת על דרך ההיפוך, היא שאלה מצוינת, כי השאלה אומרת: עזוב אותך מאידאולוגיות, בואו נשאל מה הפרקסיס שהחברה שלנו צריכה? על אידיאולוגיות אפשר לריב לפרקסיס אפשר להתכנס ממקומות ומקצוות שונים.

וגם מעשה השלום הוא פרקסיס. הסכמות ובריתות הם פרקסיס. אם אנחנו מפחיתים את משקל ההצהרות האידאולוגיות – למרות שכולם כועסים ושונאים ויש לכולם "בטן מלאה" אחד על השני – אם אנחנו נצמדים לקוד המוסרי, והוא תמיד נשאר יציב, לא משנה איזו פנטזיות וחלומות על גאולה ענקית ממלאים את המרחב; ואם אנחנו שואלים את עצמנו מה הפרקסיס שיכול לרכז את כולנו, לצמצם לצמצום למעשה – זה יכול למנוע את השבירה שכבר מתחוללת, שכבר קורית כל הזמן.

השאלה התמה: "מה זאת?"

"מה זאת?" – היא כמובן השאלה התמה. כלומר, אני חושבת שכל כך הרבה אנשים בינינו כיום בישראל – כולם שואלים: מה זה? מה קורה לנו פה? אנשים נמצאים בסבל נוראי וגם לא מבינים עד הסוף מה קורה, מי קורה, למה קורה. והדברים ממשיכים להתגלגל באיזושהי צורה גורלית מאליהם. אנשים בצפון יושבים, כמעט לא מצליחים לצאת מהמצב. אנחנו רואים אנשים בוכים בחדשות, אנשים נהרגים, אנשים נפצעים. אנחנו מסתכלים על כל המזרח התיכון – ויש כמובן שמפרשים את זה באופוריה גדולה מאוד. מדברים בשפה "גאולית" על המצב. זו לא העמדה של האדם הרוחני. אם נסתכל על זה מנקודת המבט של האדם הערום – ברור שיש כאן מערכות סבל בלתי נתפסות, לא ישוערו בכלל במסות ובהיקפים שקשה למדוד אותם בהווה וקשה לשער את השלכותיהם בעתיד.

השאלה הפצועה: הבן שאינו יודע לשאול

מה עברנו בתוך הישראליות במשך שלוש שנים כמעט פציעה גופנית פציעה קהילתית פציעה מוסרית מהרג זולתנו ומסבלם. זה בלתי נתפס. הבן שאינו יודע לשאול הוא חסר מלים. הוא באובדן קנה מידה לנוכח הבעתה והחורבן. כזה הוא היה מאז חורבן הבית.

וזה שם, בזה, ממסגר את העיגול שלנו בתוך ריבוע שבאמת בא ומאתגר אותנו: איך אנחנו יכולים להגיד "הא לחמא עניא"? למי אנחנו פותחים את הדלת? מה אנחנו עושים עם כל הדבר הזה?

והתיקון חייב להתחיל מאיתנו, פה, בבית, במדינה, אבל גם באופן דחוף – בדיבור הפילוסופי, בשפה, ביכולת להגדיר שפה חדשה על ידי יצירת מבנה לדיבור של ממדי תודעה. ואת זה מציגים ארבעת הבנים.

כי , בסופו של דבר, ההגדה, כשנערכה וכשנסגרה סוף סוף עריכתה אחרי חורבן בית שני –  הביאה ארבעה קולות, ארבעה קולות של שאלות: מה קורה? מה עושים? כי הבן שלא יודע לשאול – הוא כבר טראומטי לגמרי, כבר אין לו שאלה, הוא לא יודע מה לשאול. זאת הדרך שאני מבינה את ההגדה, זאת הדרך שאני מבינה את הצעקה של ארבעת הבנים הללו.

החכם והרשע הם  נמצאים בקונפליקט הגדול ביותר של אידאולוגיה או פרקסיס: ואם כן, לאן מצטמצמים? איך מסדרים אותם? וה"מה זאת" ו"שאינו יודע לשאול" – הם הטראומטיים.

ארבעה שנכנסו לפרדס כמקבילה לארבעת הבנים

ואם אנחנו משווים אותם לארבעה שנכנסו לפרדס – לעקיבא, לאלישע (בן אבויה), לבן זומא ולבן עזאי (תוספתא, חגיגה ב, ג–ד; בבלי, חגיגה יד ע"ב) – זה מתבהר בצורה בלתי רגילה. אין ספק שארבעה שנכנסו לפרדס מקבילים לארבעת הבנים של ההגדה. לדעתי אין ספק בזה.

יש לנו פה שני זוגות: אלישע ועקיבא הם זוג א' – החכם והרשע. ובן זומא ובן עזאי – זה ש כאילו מת מאהבה, משיגעון, וזה שמתוך התעיינות – הם מקבילים ל"מה זאת" ולשתיקה.

אם החכם והרשע הם שני קטבים אם עקיבא ואלישע הם שני קטבים הרי השותקים המאוהבים והמתים הם התווך שפונה אל הקטבים הללו ומבקש מהם להתכנס לדרך שתהיה טובה לכל.

בין מעגל לריבוע: חוכמה, פרקסיס וריפוי הטראומה

אין לנו זמן עכשיו להתעסק רק בנרקיסיזם, רק במדיטציות, רק במיינדפולנס, רק בהרגעת התודעה – למרות שזה לגיטימי. זה לגיטימי. כל אדם שרץ למקלט ולמעמד – ואני שומעת כל הזמן את האזעקות – והדברים הללו הם בלתי נסבלים. אז זה ברור שאנחנו רוצים גם לחשוב איך נעבור את הימים הללו ביתר שקט, בסוג של הרפיה. ברור שכן. ברור שהתודעה היא חירות ומקור כוח ורוצים לדבוק בה אך זה גם אגואיסטי להישאר רק בזה. אלא אם כן אין לי משאבים לחשוב על הכלל.

הגיוני שבמצוקת הפגזות בריצה לממד או מקלט במידה וישנם, אנחנו  רוצים את הסוג של המחשבות על העולם הבא, אנו נשענים על העוצמה והחוסן שיכול לספק רק  המעגל. אבל אנחנו צריכים לתת את דעתנו על הריבוע, וזאת עבודה של כל יום – לא רק של פסח – והיא נדרשת מאיתנו, והיא נבחנת ביכולת שלנו להביא לשולחן אורחים אחרים ששונים מהדעות שלנו, וביכולת לעשות את הדיבור הזה. כי שמעתי מכל כך הרבה חברים וחברות שיש שבר בתוך המשפחות, ושיש אנשים שאפילו קשה להם לדבר ביחד. זה מתחיל מהמקום הזה.

אז אני אומרת: "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" – פשוט מקסים. קבעו את ארבעת הבנים, אמנם הצמידו לכל אחד פסוקים, אבל עשו את זה בצורה יפהפייה. ואנחנו, תפקידנו – "אף אתה פתח לו" – אנחנו צריכים לפתוח את הדלת לכולם ולפתוח את היכולת לשאול.

אם אנחנו רוצים, אנחנו יכולים מהתחלת ההגדה לסדר את ארבע הכוסות בזיקה לכל אחד מארבעת הבנים. וכמובן שבהרבה פעמים המלצתי לעשות גם ארבע בנות ולתת להם תפקידים. אבל היום אני חושבת שגם הבן וגם הבת צריכים להיות מכונסים למהות – זה לא כאילו לתת לזה שאלה פמיניסטית או שאלה זכרית. כמו שחשוב להגיד: גם הבן וגם הבת, גם האמא וגם האבא, מכונסים לנקודה הזאת של החוכמה, של הפרקסיס ושל ריפוי הטראומה.

ריפוי הטראומה – זה מה שהבן התם והבן שאינו יודע לשאול מבקשים מאיתנו. כל כך הרבה בנים ובנות צעירים, שגם עדיין משרתים, הם מבקשים מאיתנו שנעזור בנקודה הזאת. והעזרה של הבן החכם והבן הרשע היא להתאגד לייצר דיאלקטיקה בין הקטבים תנועה והסכמה. העזרה היא להביא את החוקים ואת העבודה הנכונה – זאת העזרה, זה המרובע, זה לא העיגול. אבל המרובע נחוץ גם כן.

ט. "והיא שעמדה": הבטחה, תשובה וגאולה

"והיא שעמדה לאבותינו ולנו" – שימו לב, אנחנו כל הזמן רואים את הקצב – המרובע: "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם." מסורת ארוכה מאוד של "והיא שעמדה" – שזאת השכינה.

בפשט של ההגדה, זאת ההבטחה. כי הרי  לפני כן נאמר שה' מבטיח לאברהם – "ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא" – כן, אז על ההבטחה הזאת מדובר. שההבטחה היא זאת שעמדה. והרמב"ן בפרשת כי תבוא (דברים ל, ב) אומר: מבטיחך שתשוב.

זאת אומרת, הרמב"ן מצד אחד רוצה שלא תבוא גאולה בלי שתבוא תשובה. הוא לא אומר שאלוהים מבטיח שהוא יגאל אותך. הוויכוח הידוע בין התנאים: האם מה קודם למה – גאולה ותשובה, או תשובה וגאולה? (בבלי, סנהדרין צז ע"ב). הרמב"ן אומר: התשובה קודמת לגאולה.

אבל הרי כשהחכמים מתווכחים, הם שואלים: מה יקרה אם אף אחד לא יחזור בתשובה? הרמב"ן אומר: יסובב שהעם יחזור בתשובה. והתשובה היא, בין היתר, השבת העצמי.

האפיקומן והשבת העצמי

"השבת העצמי" – אני חושבת שזה אחד הדברים שהאפיקומן מייצג בהגדה: את התקווה להשבת העצמי, לשיבה מהגלות, שיבה מגלות העצמי. למרות שכיום אנחנו מאוד עסוקים בזה גם ברמה הקולקטיבית.

"ארמי אובד אבי": הנפילה לבור והעלייה ממנו

אז אמרנו את דברי ההגדה תוך כדי שתיית ארבע כוסות, ואנחנו  מגיעים לנקודה שעומדת באמצע ההגדה. בפועל, הריתמוס הזה של "ארמי אובד אבי" הוא  נלקח מתוך סצנה שהיא דווקא סצנה של וידוי, של הודאה בתורה. כי בתורה, כשאדם מביא ביכורים, הוא דווקא מודה ומתרגש ושמח שהוא מביא את הביכורים, ואז ברגע רפלקטיבי על כל הטוב שפקד אותו הוא אומר: "ארמי אֹבד אבי, ויֵּרד מצרימה ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול עצום ורב" (דברים כו, ה). "ויֵּרד מצרימה" – אנוס על פי הדיבור.

אני מפרשת את כל הקטע הזה כאיזשהו שיא בהגדה. בלב ההגדה משורטט הזיכרון ההיסטורי כמעין בור. זה מהדהד את הנפילה של יוסף לבור, והנפילה הזאת יותר ויותר כלפי מטה, עם פסוקי השיא: "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך: בדמייך חיי, ואומר לך: בדמייך חיי" (יחזקאל טז, ו). באמת, עם ששוב ושוב יצא מהמשרפות, יצא מהשואות, יצא מהגירוש, והתבשר שהוא יחיה מתוך דם ולמרות דם.

ועכשיו הוא צריך לחשוב – כל עם ישראל צריך לחשוב – איך  ניסיון ההיסטוריה הזה, של הגלות והסבל, לא יהפוך לניסיון שכולא אותו בברית דמים לעד. וזאת השאלה שגם עומדת בפנינו. בדמייך חיי בדמיי חיי דורש ביאור חדש ומשימת חיים.

הנפילה הזאת של הבור היא  מסתיימת בצעקת "איה". לשם כך הבאתי את ליקוטי מוהר"ן, אבל לא יהיה לי כרגע זמן ללמד אותו. כמו שאמרתי, יכול להיות שנפתח אחר כך שיעור חברותא יותר קטן בעקבות הקדם-סדר שעשינו עכשיו.

ובעמוד 34 אתם יכולים לראות את ההמשך: הפסוקים שהם העלייה מן הבור. יש כאן ממש, גם מוזיקלית וגם פיגורטיבית, כמו נפילה לבור, צעקה, ואז התעלות ועלייה מתוך הבור. הרבה פעמים חכמים מייצרים אמירה או טקסט ספרותי פואטי על ידי שיבוץ וצירוף כמעט לא נאמרת מלה חדשה אחת.

יא. ליקוטי מוהר"ן, שם "אהיה" והצעקה

קטע מליקוטי מוהר"ן מופיע בהגדה שערכתי, והוא  מליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה י"ב. אם רוצים, אגיד על זה בקיצור כמה מילים. אני  ציטטתי את רבי נחמן פעמיים בהגדה שכתבתי, כי אני אוהבת את העיונים שלו בשם "אהיה" (שמות ג, יד) ובקשר בין שם "אהיה" לצעקה.

ו האופן שבו הצעקה היא הניסיון למצוא את הפתרון, את הכבוד העליון. שפה הגענו למצב שמגודל הסתרתו ועילומו – הוא מחייה מקומות. ואת זה צריך להסביר כאן, עקרון חשוב המתגלה אצל הרמ"ק (רבי משה קורדוברו), שדווקא האינסופיות של האל היא אינדפרנטית.

דווקא המימד האינסופי של האל הוא אינדפרנטי. מה הכוונה? "אינדפרנטי" – זה נשמע כאילו אדיש, אבל מרוב שהוא אינסופי אין בו היררכיות. ולכן, במובן מסוים, הרמ"ק מתפלא ואומר: איך יכול להיות שאלוהים הוא מלך עלוב? אבל הוא מלך עלוב כי הוא נותן לנו את כל הכוח שבעולם, ומכוחו אנחנו עושים רע. מכוחו של האל אנחנו עושים רע בעולם. זוהי האינסופיות של האל. מכוחה נגזרת באדם המידה של ההשתוות.

וגם רבי נחמן חוזר לעניין הזה ואומר: מצד אחד כבודו מלא את הכול, אבל זה אפילו במקומות של גילולים ועבודה זרה. זאת אומרת, שבמקום הכי נמוך שהאדם נפל – עדיין האור האינסופי נמצא שם, כי הוא לא היררכי. כשאתה יכול להגיד: אין כאן התגלות שכינה, אין כאן כך וכך – ולכן, צעקת ה"איה" היא מיד כאילו נוגעת בהסתר של האלוהות, שקרוב לכל אדם, והוא מעלה אותו לשם "אהיה".

ועוד רפלקסיה של רבי נחמן שנוגעת לשם "אהיה", שקשורה גם למה שהאר"י מחדש לנו על השם – רבי חיים ויטל מביא את זה בשמו – ש הקריאה שלו לאחור, כלומר, כי  אתם יודעים שהמקובלים שיחקו עם קריאת האותיות קדימה ואחורה. אז  המלה אהיה בקריאה לאחור כך: ה-י-ה-א – הרי היא יוצרת באמת סוג של צעקה. ניסיתי גם להדגים אותה. דרך אגב, היא גם השפיעה עליי מאוד – היא מופיעה בשירה שלי, מופיעה גם בקטעים מוזיקליים שעשיתי – וכל הצעקה הזאת שגלומה ב-א-ה-י-ה, מתגלמת גם בקריאה "איה". איה מקום כבודו להעריצו. מסורות משם הבעש"ט ור' אפרים ור' נחמן מובאות בעניין ויש לכך זיקה גם למוזיקה של שליח ציבור בזמן אמירת איה מקום כבודו להעריצו ובמסורת שיש להאריך מאד בביטוי המלה איה. כאילו אתה באמת מבקש אחר משהו.

יב. פסח, מצה ומרור: לב ההגדה

ולכן, זה מה שנמצא לנו פה – שזאת העלייה מהבור. אנחנו מגיעים פה ללב ההגדה: ש "כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו: פסח, מצה ומרור" (משנה, פסחים י, ה). כי אלו היו הדברים שבפועל. הם היו הפרקסיס של חג הפסח. בפועל, כשאנשים קיימו את חג הפסח –  היה להם קרבן הכבש שנקרא "פסח", הם אכלו את המצה והם אכלו את המרור. אלו שלושת הייצוגים שאם האדם מבצע אותם, הוא קיים פסח, לפי שיטת חז"ל, לפי שיטת ההגדה.

אני חושבת שכל כך הרבה פעמים כולנו – אני חושבת רובנו – שמענו כילדים את הדרשה ש"פסח" זה "פה-סח", פה שמדבר. אני חווה את זה יותר כרגע כשבר שבין הפה ובין הדיבור, ו את הדרישה שבאה על השפה.

המצה: בשנה שבה ההגדה הזו נכתבה היו עדיין חטופים במנהרות. אני יודעת שדוקטור אבי עופר – אני רואה שהוא גם נמצא פה – מתנועה הדמוקרטית האזרחית. ערב טוב, אבי, יודעת שנלחמת בהרבה מישורים, לא רק במישור הזה, בעוד מישורים. אתה נאבק. תודה חביבה.

המצה כחירות עליונה: בין גלות לגאולה תודעתית

המצה מייצגת את החירות העליונה. זה מוזר, אבל כאילו לפי הקבלה – האדם מלכתחילה נמצא במצב של חירות עליונה, הנשמה מלכתחילה נמצאת במצב של חירות עליונה. המצב מזוהה, מתוך כך, עם ספירת בינה, ואפילו יש אסכולות בקבלה שקראו לבינה גם "מצרים" ו"בין המצרים". והיציאה והנפילה לתוך העולם הזה היא הנפילה לעבדות.

אז , עוד פעם, יש לנו שתי מצות: המצה שהשכינה מייצגת אותה, ומצה שהחירות העליונה. המתח בין להיות באיזשהו שבר-גלות בתוך העולם לבין להיות בתוך המצב של הגאולה התודעתית.

המרור והקורבן: המתקת הדינים

המרור הוא הקורבן וקידוש השם. העדפתי בשנים אלה לקשר דווקא את פסח לתיקון הדיבור ואת המרור לתיקון הקורבן. אין ספק. החברה הישראלית במשך שלוש השנים האחרונות הללו הקריבה הרבה קורבנות, וממש אפילו היום עוד שמענו שנהרגו בנהריה, וכל יום אנחנו שומעים על עוד הרוגים ועל עוד כאב בתוך החברה הישראלית ובעם ישראל.

החרוסת תמיד זוהתה במדרשים לטיט שממנו העבריים נדרשו לגבל לבנים, ותמיד היה מוגדר שבתוך הטיט הזה יש את הדם של הקורבנות והמתים. ולכן העדפתי הפעם את הפירוש למרור וחרוסת בכיוון הקורבן.

הסכנה הכי גדולה של חברה שמרגישה שהקריבה קורבן גדול מאוד היא שבגלל מה שכבר הקרבתי – ארגיש שאני צריך להקריב עוד, ש יהיה קשה לעצור את התהליכים הללו, בגלל ההרגשה שכל כך הרבה דברים כבר הוקרבו, שיהיה קשה לעצור. וזאת סכנה נוראית גדולה שאורבת לפתחנו. כי בכל רגע ורגע, וגם תוך כדי התקיימות של מלחמה אזורית בממדים כאלה כמו שעכשיו – בכל רגע ורגע תמיד נכון לחתור לבריתות, להסכמים ולהפסקת תהליכים הרסניים שמייצרים עוד ועוד קורבנות בהקפי ענק ובממדים שקשה לשער בכל האיזור כולו. זה תמיד יהיה נכון. ותמיד יהיה נכון להגיד שגם אם קורבנות הוקרבו – זה בא בסופו של דבר כדי לבנות את החיים ולא כדי לייצר עוד מוות.

יג. המתקת הקורבנות: הדרך להסכמות

ולכן אני מציעה: מהי המתקת הקורבנות? זה כתוב בעמוד 43. ההמתקה היחידה היא ההבנה שמשמעות הקורבן היא שחייבים להגיע לכלל הסכמות, כדי לייצר תשתית לסדר פוליטי חדש. ההסכמות הללו חייבות להתקדם גם בלי קשר לפיוס ולהבנה. אין קשר בין הסכמות ובין להיות צודק. הסכמות נועדו לסלול דרך לעתיד סביר ובר-קיימא.

אז מה  הקורבן דורש מאיתנו? מה המרור דורש מאיתנו? סליחה על העבר, הסכמות בהווה ובניית טוב בר-קיימא למען העתיד, למען ארבעת הבנים ולמען ארבע הבנות. זה הרגע הנכון של סנכרון המעגל והריבוע. וזה  המשמעות של מיתוק הדינים לפי הקבלה.

שוב, אני לא מנסה להגיד את זה בצורה פוליטית. אני מעריכה שבין האנשים שמקשיבים יש כאלה שנוטים יותר שמאלה ויש כאלה שנוטים הרבה יותר ימינה. אני מנסה להגיד את הדברים בשפה שתהיה כמה שיותר אבסטרקטית כרגע, ותנסה לסלול את הדרך לדרך האמצע שתאפשר דיאלוג ותיקון, שתאפשר לכולנו לחיות במקום הזה ולחיות אִתו בתוך קנה מידה מוסרי ובתוך שאיפה אל הטוב. הסכמות ובריתות כורתים עם אוייבים רק אחר כך עם אוהבים. רק כך מפסיקים מעגל של קורבן חוזר חלילה.

"בכל דור ודור": הזיכרון, האבות והשיר החדש

מתוך כך אני אומרת: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (משנה, פסחים י, ה) – לבוא אל הארץ כאילו מעולם לא באנו אליה. המשמעות של "בכל דור ודור" – אדם צריך לדבר לבנו את הזיכרון של האבות.

זה בגלל שאבותינו רוצים להיגאל איתנו. זו המשמעות של המסורת, זו המשמעות של הפרשנות הדתית. זאת הסיבה שאנשים דתיים, אבל גם אנשים חילוניים לחלוטין, מעיינים במסורת העברית ומנסים להפיק ממנה משמעויות רלוונטיות. אבותינו רוצים להיגאל איתנו, אמותינו. משום כך הם מבקשים שלא נשכח את רוח המצפון היהודי, את המוסר היהודי מדורי דורות.

חוני המעגל ושבעים שנה

שבעים שנה – אומר חוני המעגל, שידע לעשות מעגלים.  חוני היה אדם של מנדלות. הוא כל הזמן היה מצייר מנדלות, הוא ידע לעשות את זה (בבלי, תענית כג ע"א). זה מזכיר לי את המנדלות הנפלאות שצירה בלהה ינון, האמא של מעוז ינון איש השלום ושל מעיין ושל כל המשפחה.

ושבעים שנה היו עכשיו בחלום, בחלום, בעינינו. ו ההסדרה הזאת של יהדות וישראל היא  השיר החדש: איך כל אחד רוצה להגדיר לעצמו מה הוא "שיר חדש"? הרי המסורת היהודית הדרשנית אומרת ש"שיר חדש" זאת גאולה ברת-קיימא. שירה היא גאולה בטלה. שיר חדש גאולה בת קיימא.

אני רוצה להציע שגאולה ברת-קיימא היא גאולה שאנחנו יודעים להכיל בתוכה את הגלות. שאנחנו יודעים להכיל את המימד הנכון של הגלות בתוך המציאות – או אז  כשיש קנה מידה ליחסיות של הדברים בתוך מציאות ריאלית ומתוך הכרה בקיומם של אחרים קהילות אנשים ועמים אנחנו  יכולים לגשת אל מעשה הגאולה.

ההלל, הקורבן והשיר החדש

אנחנו יודעים שהאכילה בליל הסדר היא  במקום אכילת הקורבן, קורבן פסח. וכשבני ישראל היו מביאים את הקורבן לבית המקדש ולזבוח את זבח החג הם היו שרים. בבית המקדש, כשהיו מביאים את הכבשים, החבורות היו מגיעות לירושלים כדי לזבוח את זבח החג, לצלות אותו בתוך המרחב של החצר. ותוך כדי הזביחה הם היו אומרים את ההלל.

זו הסיבה שכיום, כשאנחנו מקיימים את ליל הפסח כזיכרון של גאולה – אנחנו  אוכלים את המזון ושרים באמצע האוכל את ההלל, ולאחר מכן מברכים את ברכת המזון. זה  אמור לחקות את הריטואל של אכילת השה, של אכילת הכבש, כאשר באמצעיתו התרחשה בעבר אמירת ההלל בין ההבאה למזבח ובין האכילה בחצר.

זה רגע שאנחנו יכולים לראות אותו כרגע משמעותי, שאולי אפשר תוך כדי הארוחה לדבר על השיר החדש הזה, שהוא באמת שיר של גאולה. מבחינתי, בילדות, כשסבא שלי היה קם ואומר: "לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, להעלות ולקלס" – אני לא יכולה אפילו לתאר את עוצמת ההתרגשות.

כרגע בפניכם אני רק אומרת את המלים  לא שרה את זה, אבל אני חושבת "מה הוא השיר החדש" זה הוא באמת רגע של שיא. אין הרבה ברכות כאלה שמברכים על משהו מופשט – ברכה שפירושה הוא פשוט ברכת הגאולה. וכאן באמת זה עומד למבחן: איך אנחנו מבינים גאולה. הגדרה מכוונת לשם ברכה מכוונת של ברכה זאת.

יד. גאולה: לא כוח ריבוני אלא סדר מוסרי שהרפלקסיה

אני אישית לא מבינה גאולה ככוח ריבוני שמופעל בקבוצה, במשטר ובמדינה. אני חושבת שזו הגדרה מאוד לא מספקת. כמו שדיברנו על גלויות עליונות וגלויות תחתונות, כשדיברתי על המסע של הנשמה לתוך העולם הזה, העולם, בתוך עולם שהוא כולו כאוטי – כל מעשה של סדר קטן, במשמעות המלאה של המילה "סדר", כל ניסיון  כזה קשור ביכולת למצוא קני מידה שונים – (אני ארחיב על זה בע"ה בעוד מאמר שאני בקרוב אפרסם).

אבל העולם הוא כאוטי במידה כזאת, שזה מאוד מפתה לכאורה ומוצדק לכאורה לנסות לייצר לו קנה מידה אחד ואחיד ובכך בדיוק גלום העיוות. זה יכול להפוך לכוח שמגביר את הכאוס. ואנחנו  צריכים להסתכל על השברים השונים, הניצוצות הללו, השברים של הפרקטל הגדול הזה – שהוא כבר בכלל גם לא פרקטל. ולמצוא קני מידה שונים בתכלית, מלאי דיסוננס ביניהם, ולנסות בתוך כל זה לסלול את הדרך.

ולכן, המשמעות של "מה העבודה הזאת לכם?" – כלומר, מציאת הפרקסיס. ולכן המשמעות הגדולה של מציאה ומחשבה מה הוא השיר החדש. ליל הסדר הוא הזדמנות כאילו שכל אחד עושה תיאטרון הנפש ותיאטרון העם ותיאטרון החברה בתוך הקהילה שלו, ומנסה באותו רגע לייצג באופן סמלי את התיקון שאליו הוא שואף.

"פלס מעגל רגליך": דרך האמצע בקבלה ובחסידות

וברור לי שהייתי יכולה להרחיב כאן הרבה יותר. יש עוד הרבה כוונות קבליות ותודעתיות שהכנתי. אני רק רוצה רגע לראות אם יש משהו שחשוב לי שלא אמרתי אותו.

אני לא אסיים בלי להזכיר משהו קטן שמופיע אצל רבי יוסף קארו, שכתב אותו בספרו "מגיד מישרים". באחת ההתגלויות שלו, גם הוא כותב על הפסוק היפה הזה: "פַּלֵּס מעגל רגליך וכל דרכיך יִכֹּנוּ" (משלי ד, כו). "היינו מטרוניתא תַּתָּאָה, דיכוון לה בהדי ספירין עילאין. ולישנא דפלס – היינו לומר דישפע בדינא ורחמי בשווה, ולא אחד יותר מדי."

כי אתם יודעים, היו לו התגלויות שהיה חווה אותן עם שחר, ולפעמים הן היו גם קשורות – למרות שהמשנה התגלתה אליו, לפעמים היא הייתה אומרת לו פירושים על התורה בשבת בבוקר. זה נורא מעניין, כאילו להבין מה הרציונל של משנה שמתגלה כדי להגיד לו פירושים על התורה. והוא עצמו כבר נמצא בתוך הקבלה, והוא גם צאצא למגורשי ספרד ופורטוגל.

אני חושבת שאחת הסיבות לזה היא שזה כמו מעגלי תודעה אצלו, כמו ספירלה שרצים אחד לשני, כשהסוד מגלה משהו לדרש, והדרש מגלה משהו לפשט, והוא נמצא בתוך איזושהי ספירלה תודעתית שמגלה לו מרובד לרובד.

וכשאומרים לו "פלס מעגל רגליך" – "היינו מטרוניתא" – כלומר, מטרוניתא תתאה, זו השכינה, ושתכוון אליה את המעגל העליון של הספירות, של היהלומים העליונים. ואז הוא אומר: מה זה "לישנא דפלס"? למה נאמר פה לשון "פלס"? גם הוא מפרש, כמו האלשיך, ש"פלס" זה מלשון פֶּלֶס, מלשון משקולת – כדי שתשפיע דינים ורחמים בשווה. זאת הדרך לקיים את המציאות: הרבה רחמים, גם דינים, לא רק דינים. כן, הרבה רחמים, דינים – והדרך הזאת של דרך האמצע.

רבי יעקב יוסף מפולנאה: פלס כסילוק האגו

בין האנשים שמאוד אהבו את הפסוק הזה של "פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו" – היה רבי יעקב יוסף מפולנאה, מקדם החסידות, של תורת הבעל שם טוב. והוא גם כותב בפרשת דברים (בספרו "תולדות יעקב יוסף"): "רוצה לומר שיהיה במשקל, שנעל שיתנהג במשקל, לסלק ההנאה מכל דבר, שיעשה רק לשם שמים; גם דרכיך שלך יִכונו, ולא תבוא על ידך תקלה."

בואו נעביר את זה רגע בפילטר של החסידות – שזה לא רק הנקודה של ההנאה, זה הנקודה של האגו. שאם אנחנו  מסלקים מעצמנו את האגו – שזה המעגל, אמרנו "פלס מעגל רגליך" – כלומר, התודעה ש מייצרת הרפיה מכל הפניות של האגו, רק אז אתה יכול למצוא את המשקל הנכון למציאות. ובאותו רגע אתה יכול לשבור את המצה ולהתחיל בתיאטרון של ערב ליל הסדר.

הרמח"ל: "אני ישנה וליבי ער" – וקול דודי דופק

עוד משהו קטן אחרון. הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו, שכותב ב"מאמר הגאולה": "וליבי ער – שלא נפלה עליו תרדמת הגלות כמו השאר; והוא הנקרא 'אני', שנאמר בו: 'אני ישנה' (שיר השירים ה, ב)." זאת אומרת, האדם תמיד סובל מהמצב הכפול של הגלות, שעליו נאמר "אני ישנה" – ו"ליבי ער" זאת הערובה של הגאולה.

כן, "והאמת שביום ישראל, בתוקף החושך הגדול ובאחרית האפלה, ששם היא מתגברת יותר. ועוד, שכבר נתרחקו מהמקור המרחק הגדול ביותר – אז צריכה להיות הפקידה. ועל כן אמר: 'קול דודי דופק' (שם)."

ואנחנו יודעים שהרב סולובייצ'יק זיהה את הרגע הזה של "קול דודי דופק" בצורה ממש דרמטית, אפילו קיצונית, שאולי לא כל כך מקובלת: שהרב סולובייצ'יק ממש קישר את זה לפטיש בידיו של מזכיר האו"ם כשהוקמה מדינת ישראל, ואמר שהוא ממש הרגיש את ה"קול דודי" הזה.

ואני חושבת שעכשיו זה עומד למבחן. המבחן הזה, כמו שאמרתי – כאדם, כיחיד, כקבוצה, כקהילה וכעם – לפלס מעגל, הנהגות אחת לאחת, בדרך הממוצעת. עכשו כשנוצר העירעור הגדול במסע הבין דורי נדרש פירוש מחודש למשמעות הישראליות הציונות, המדינה יעדיה וכיוונה ולמשמעות הגאולה הרכה.

סיום: האפיקומן, המנדלות והתפילה לתיקון

ואני מקווה שהצלחנו לטעום משהו מהתקווה, מהסבל, מההארה, מהחירות, ממה שהחג מסמן לנו. ישנן עדויות שבהן את האפיקומן היו מחביאים הילדים, וישנן עדויות שמקובל שההורים מחביאים והילדים מוצאים. אבל המשחק הזה של החבאה ומציאה בין ילדים והורים – לא משנה מי מחביא ומי מוצא – זה כמובן בא עוד פעם לסמל את הזיכרון הבין-דורי ואת היכולת להעביר דברים אחד לשני, שהיא  העברה שמכוחה אנחנו חיים – ההעברה וההסתרה הזאת.

אז זאת מציאת האפיקומן בליל הסדר.

יהי רצון שייגלה לעיננו מה שנחבא מאיתנו. הלוואי שבאמת נזכה למשהו מהטעם של השבת העצמי ושל השבת יכולת הדיבור בינינו. אני ממש מודה לכם שהייתם פה. מקווה שזה ממש היה מעט מזעיר ממה שאפשר במצב ובנתונים הללו. ותפילה לריפוי, לשלום, לחמלה, להכלה, להבנה, לצמיחה חדשה – בארץ ובעולם, בכל מקום ומקום. תודה רבה. מוזמנים גם לצפות:

https://youtu.be/urmhBVHWrgI

***

למעוניינים לרכוש הגדת השלום האינסופי מבוארת על ידי חביבה, ולאוספה לפני

החג (מירושלים - רחוב האונזר, תל אביב - רחוב רוטשילד, או באר שבע - רחוב

נגבה) בכתובות המוזכרת באתר

ניתן בקישור: https://reshimo.co.il/product/הגדת-השלום-האינסופי/

***

ניתן לתרום למכון רשימו בכדי לסייע לנו לגדול

בקישור הבא:

https://reshimo.co.il/product/תרומות/