שמחת תורה תשפ"ז: מן העור אל האור – תורה חדשה, זיכרון והתחדשות

חביבה פדיה

שלום רב. אנחנו נמצאים במעבר שבין הושענא רבה לשמחת תורה, אל שנת 2026, תשפ״ז – שלוש שנים אחרי האירועים הקשים של השבעה באוקטובר והשבי; שלוש שנים שבתוכן עדיין נמשך מצב של מלחמה, ועדיין אין התארגנות מהותית ואמיתית למצב שאחרי: אחרי המלחמה, אחרי הטראומה, אחרי המשבר; למצב שיאפשר התחלה חדשה.

הושענא רבה, כיום השביעי, ושמיני עצרת ושמחת תורה, כיום השמיני, מגלמים את המעבר מן האלמנט השביעי אל האלמנט השמיני. האלמנט השביעי סוגר תמיד את המבנה של השישה ומציע שמעבר לחול יש קדושה; ואילו האלמנט השמיני חותר להתעלות אל האינסוף. האלמנט השביעי מנסה, בהושענא רבה, להסדיר את היחס לאדמה כאדמת כל באי עולם: אדמה של שובע, אדמה של שלום, אדמה של מים, אדמה של פריון. שמחת תורה, כממד השמיני, באה לקשור את רעיון השפה לרעיון הפריון והמים שאותו מציגה הושענא רבה.

*

מהי אפוא משמעותו של הפסוק 'כי תורה חדשה מאיתי תצא' (ישעיהו נא, ד)? מהי המשמעות של לבוא בכל שנה ושנה ולקבל את התורה מחדש? מה בין מתן תורה לקבלת התורה (מסירתה אינה מבטיחה את קבלתה), ומה משמעותו של המהלך הזה?

התורה והמסורת צומצמו פעמים רבות, לאחר משברים, לעמדה של מיעוט וחיסור שהוא הוא הצמצום. העמדה המופיעה בעקבות משבר יכולה להתגלם בנרטיבים דיכוטומיים, בהגברת האלימות או הקנאות; אך היא יכולה גם להיות עמדה החותרת להתיר את הקשרים הקודמים, להרחיב אותם ולהציע חזרה אל השורש ואל התורה העליונה, כדי לחדש את התורה ממקורה העליון. כאשר השפה אינה מצליחה עוד להחזיק את המציאות, ואפילו בוגדת בה, זהו הרגע שבו נדרשת החזרה אל השורש. היכולת להתיר ולקשור מחדש את קשרי השפה היא הדרך אל תורה חדשה. התורה החדשה עולה, כביכול, מתוך האפר ומתוך השברים.

הייתה תקווה גדולה מאוד אחרי השבעה באוקטובר לשפה חדשה, לברית הכתובה בלב; לברית השואפת לרקיעת שמיים חדשים וארץ חדשה, ולתורה ששורשיה בריפוי, בהכרה הדדית, באחריות מוסרית ואנושית כלפי האחר. אבל התחושה היא שהמהלך הזה לא ממש צלח. הקריאות והדיבורים על דברים חדשים לא הובילו באמת להתחדשות; להפך, נוצרה סטגינציה ונוצר קיבוע.

גם מושג החוסן הובן לא פעם כאילו חוסן פירושו העצמת הקיום שלי בלבד. זו איננה, בעיניי, הבנה נכונה של החוסן. החוסן הביא לעיתים להתגבשות סביב מבני זהות באופן שאינו מאפשר מגע של ממש זה עם זה – לא בתוך העם ולא מעבר לעם – ואינו מאפשר קשב ודיאלוג במובנם האמיתי מושג החוסן השולט בשיח הקיים הוא עצמו צריך רביזיה עמוקה ושפה חדשה.

*

משום כך מקבל היום השמיני משמעות מיוחדת. בכל חג הסוכות הוא היום הבא אחרי השביעי, אולם מאז השבעה באוקטובר מקבל היום השמיני גם משמעות מיוחדת כיום של אובדן. הרי לפי התורה, ביום השמיני נחנך אוהל מועד, ובאותו מעמד מתו שני בני אהרן, נדב ואביהוא (ויקרא ט–י). כלומר, השמחה עצמה נקשרה בקורבן ובסבל נורא.

ובין לבין נמצא הקיום הישראלי כבר יותר משלוש שנים במצב של לימבו, של אי־מעבר. השאלה היא כיצד ניתן לקדם את המעבר מן הטראומה אל תוך הרוטינה, אל תוך השגרה של חיים שיש בהם חסד, שיש בהם תקווה ושיש בהם בנייה מחדש. הלימבו הזה דומה לכניסה למנהרה גדולה, מנהרה עצומה, כמו המנהרות הנבנות כיום בדרכים הבינעירוניות ובעצם זו מנהרת זמן – מנהרת הלווייתן – ולהישאר שם, ולהישאר שם, ולהתפלל, לקוות ולחשוב מהם הנתיבים שיובילו אל הרגע של 'תורה חדשה מאיתי תצא'.

*

מסופר על מין, כופר, השואל אחד מן החכמים: כיצד ייתכן שהתורה, שהיא כה טהורה וקדושה, נכתבת על עורות של בעלי חיים? השאלה הזאת מאפשרת לנו לעבור אל אחד הדימויים המרכזיים להבנת התורה החדשה: החתירה לעבור מ'כותנות עור' ל'כותנות אור'. כבר במדרש מופיעה המסורת שלפיה 'בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב: כתנות אור' במקום 'כתנות עור' (בראשית ג, כא; בראשית רבה כ, יב).

בכך אני הולכת בדרכו של השל״ה, שזהו אחד מכיווני הביאור המופיעים אצלו. משמעותה של התורה החדשה היא הרגע שבו מגיע האדם לנקודה שעליה מדבר גם ירמיהו: 'נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה' (ירמיהו לא, לב). התורה הכתובה בלב היא תורת האור, משום שהיא תורה המסונכרנת עם המידות ועם התנהגותו של האדם.

ברגע שמתרחש המעבר מתורה של עור לתורה של אור – מעבר המתרחש כאן, בתוך החיים, אצל כל אדם ובתוך כל אדם – הוא מייצג רגע של ישועה, רגע של היענות לשוועה של צער וסבל, רגע של התעלות ורגע של מגע עם המילה ועם האפשרויות האנושיות: האפשרות להיות בן אנוש מיטיב בתוך העולם הזה, להיות בן אנוש העושה חסד בתוך העולם הזה. לכן, כאשר שואלים מתי נשמע את התורה החדשה, התשובה היא: נשמע את התורה החדשה כאשר נגיע לכך שהיא תהיה כתובה על לבנו.

וברגעים רבים של צער וכאב היו היהודים במצב של 'גוילין נשרפין ואותיות פורחות' – ביטוי הלקוח מסיפור מותו של רבי חנינא בן תרדיון (בבלי, עבודה זרה יח ע״א). כלומר, יכולה להיות שריפה גדולה של התורה, של המעטפת ושל הגווילים, ובכל זאת האותיות עצמן פורחות, אולי הן מסתלסלות בטבעות העשן כפי שתאר פגיס בשירתו, ובכל זאת חוזרות ובוראות מחדש.

*

אנחנו יודעים שהמדרש מספר גם על אותו אור גדול, האור שנברא בראשית הבריאה. האור הראשון היה כה חזק, עד שאדם היה יכול לצפות בו 'מסוף העולם ועד סופו'; וכיוון שראה הקדוש ברוך הוא שאין העולם יכול להתקיים באותו אופן, עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא (בבלי, חגיגה יב ע״א). במרחב של האור הזה אפשר היה, כביכול, לראות למרחוק בצורה בלתי רגילה. אפשר לחשוב על כך, בזהירות, באופן המזכיר כמה מן הדימויים שבהם משתמשת כיום הפיזיקה הקוונטית: אור השובר את מושגי הזמן והחלל הרגילים. משום כך האל נאלץ לגנוז את האור. הגניזה הזאת היא, במובן מסוים, צמצום.

במילים אחרות, אפשר לומר שהרעיון המדרשי של גניזת האור מקדים מבחינה סימבולית את הרעיון הקבלי המאוחר יותר של צמצום האור. אלא שמכאן עולה השאלה: לאן נגנז האור? מהו האוצר שבתוכו נגנז האור? השאלה הזאת מסמנת, לאורך הדורות, שינויים במסגרת התיאולוגית של ההבנה היכן נמצא המוקד, הפוקוס, של החיים הדתיים.

כאשר אומרים שהאור נגנז במרום ומצפה בגן עדן, ברור שזוהי תפיסה קדומה מאוד. לאחר מכן אנו שומעים שהאור נגנז ונמצא, כביכול, בתוך מערכת האלוהות, בספירה מסוימת. למשל, בחוג הרמב״ן ובחוג הרשב״א מופיעות תפיסות הממקמות את האור בתוך המערכת הספירתית. השאלה היא: מדוע הוא נקשר דווקא בספירת יסוד? כפי שמסבירים בעל 'מערכת האלוהות' ומקובלים נוספים, דווקא הממדים הפסיביים יותר, אלה הנמנעים מלהיות מעורבים באופן ישיר בעולם, הנסוגים מן האקטיביות ומן התפארת המוחצנת – דווקא בתוכם מצוי האור הגנוז, משום שהם יודעים להגביל את ההתערבות בתוך העולם. תפיסה זו קשורה, בלי ספק, גם לעולמות של חסידות במובנה הקדום, של פרישות וכדומה.

כאשר אנו מגיעים למאה השש־עשרה, אנו שומעים על גניזת האור כסוג של תהליך הקרוב מאוד לרעיון הצמצום, כפי שיפותח בקבלת האר״י. תהליכים כאלה מופיעים כבר אצל מקובלים בני התקופה, ובהם ר׳ שמעון לביא, ובהמשך אצל האר״י, ר׳ ישראל סרוק ואחרים, בצורות שונות. הגניזה והצמצום נעשים עתה לאירוע המתרחש בתוך האור האינסופי עצמו. הדגש עובר אל המערכת האלוהית ממש, אל נקודת הראשית שלה.

*

על הרקע הזה משמעותי כל כך השינוי שמביאה החסידות, כאשר הבעל שם טוב וממשיכיו אומרים שהאור נגנז בתוך התורה. זהו שינוי של הדגש, שאפשר לתאר אותו כמעט כמהפכה קופרניקאית: הפוקוס עובר אל האדם, אל ההכרה האנושית, אל הממד האפיסטמולוגי. שם נמצאים האור הגנוז והיכולת לזהות אותו. מעתה אין זאת שאלה של מקום או זמן. האור גנוז בתוך התורה עצמה שבידינו.

האור הגנוז בתוך התורה אינו מצוי בה בהכרח בצורה הגלויה והנתונה לעין, אלא בצירופים אחרים. מקובלים ומיסטיקאים רבים אהבו להדגיש שהתורה החדשה עצמה גנוזה כבר בתוך התורה. מכאן צומחים גם חידושים חסידיים רבים על רעיון התורה החדשה. אפשר להזכיר, למשל, את המגיד ממזריטש, הקורא את 'תורה חדשה מאיתי תצא' כתורה היוצאת מן העצמיות.

אבל מה פירוש 'מן העצמיות'? יש כאן דגם של אדם שהתורה יוצאת מעצמיותו. וכיצד יכולה התורה לצאת מעצמיותו של אדם? כאשר התורה כתובה בלבו באור. האור הזה כרוך בהפיכתו של האדם עצמו למזוכך יותר. הרי האדם כולו עור ועצמות; 'אדם יסודו מעפר וסופו לעפר'. אבל יכולתו של האדם להתעלות אל הממדים הרוחניים ולהפיץ מתוך עצמיותו את מידות החסד והטוב בעולם היא המידה המוסרית היוצרת זיקה וקשר בין הפעילות האקטיבית בתוך העולם לבין הרעיונות הסמליים העמוקים ביותר, המיסטיים והדקים ביותר. בתוך המבנה הזה נפתחת גם היכולת להיות בתוך העולם ובאותה עת להיטיב בתוכו. זהו המבנה של תורת האור.

*

ולכן אפשר להבין גם את הדרשה החסידית הקושרת את הדברים לחזון העצמות היבשות של יחזקאל. בחזון שואל האל את הנביא: 'בן אדם, התחיינה העצמות האלה?', ויחזקאל משיב: 'אדני ה׳, אתה ידעת' (יחזקאל לז, ג). הדרשה קוראת את ה'עצמות' גם כ'עצמיות': האם יש סיכוי לעצמיותה של התורה? האם ניתן להגיע אל התורה לא רק כמערכת חיצונית של מילים וציוויים, אלא כמשהו הנובע מתוך עצמיותו של האדם?

'אתה ידעת' – כמבקש לומר בן אדם מה לך נרדם, הרי אתה הוא היודע אם ההתקשרות תהיה ממך, מתוך בשרך וגופך, מתוך רעיונך והתנהגותך, מתוך ידיך ורגליך ומתוך הטוב שאתה עושה בעולם, אם כך הדבר אזי תהיה העצמיות של התורה שהיא כעצמות האל מושגת ומובנת. ואם כך, מדוע עצמיותה של התורה איננה מובנת כרגע? משום שרק ברגע שהאדם לומד את הדברים ועושה אותם, בוקעות מתוכם הבנות חדשות. הן מאפשרות להמון מגדלים ומקומות של אור לפרוח בתוך העולם ולעשות בו טוב.

זוהי שמחת התורה האמיתית. רק בה יכולה התורה להתנחם מן האבל הגדול ומן הכאב הגדול שנפלו עליה: בראשונה, בעקבות מי שחוללו, נשרפו ונרצחו; ולאחר מכן, מתוך התמשכותה של המלחמה, שאיבדה זה מכבר, כפי שאני רואה את הדברים, את הכיוון, את הפרמטרים ואת הצורך להתכנס מכל מקום ולמקד קודים מוסריים. אנחנו מצויים כרגע מעבר לשאלת המלחמה עצמה, משום שדומה שברגע שהמלחמה נעשית לרוטינת חיים, וברגע שדיכוטומיות הופכות ליסוד הקיום, וברגע שבמקום דיאלוג ותיקון אנו שוקעים בתוך אלימות – אנחנו צריכים לחתור מחדש אל המקום של ההקשבה, של לקיחת אשמה ואחריות ושל יצירת מרחב משותף    .

זהו היום השמיני שיכול להביא עמו את התיקון, ולהביא את המושג 'תורה חדשה מאיתי תצא': התחדשות באמת. וההתחדשות הזאת איננה בהכרח משהו אחר וזר, אלא הקשבה למשהו שהוא עתיק יומין, משהו שורשי. ברגע הזה תורתו של עתיק יומין נולדת בתוך אדם ובתוך קבוצה כתורה שמחוללת, כתורה שמחוללת טוב במרחב, וכתורה שאינה מחללת את כבודו של האדם ואת צלם האלוהים.

יהי רצון שנזכה לכך.