פרשיות דרכים – השבוע הזה: ראה ושמע: בין מעגל הברכה למעגל הקללה

חביבה פדיה

ראה

ראה ושמע: בין מעגל הברכה למעגל הקללה

ראייה, שמיעה והבנה

שלום רב לכולם. היום אנחנו בפרשת ראה. אומר מספר דברים קצרים על הפרשה הזאת.

נפתח בדברי הנביא. כאשר אלוהים מבקש לבטא את כעסו על העם, הוא אומר: ״שמעו שמוע ואל תבינו, וראו ראו ואל תדעו״; ובהמשך: ״השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע״, עד לסיום: ״ושב ורפא לו״ (ישעיהו ו, ט–י). הדברים כאן נשמעים מעין קללה שהטענה שלה היא שאי ההחלצות ממעגל אי ההבנה היא היא נשיאת הקללה: ״ועיניו השע״. אלוהים אומר שיש השעיה של הראייה והשמיעה, יש השעיה של ההבנה, ואז בא העונש. ורק אחרי שבא העונש נפקחות עיניו של האדם לראות את מה שלא ראה, לשמוע את מה שלא שמע – ״ושב ורפא לו״. אז מופיעה הרפואה.

כלומר, הרפואה קשורה בראייה, בשמיעה, בהבנה ובקשב. ההסתכלות והשכל – השכל בעברית קשור למושג ההסתכלות – ואלו הדברים שבעצם מובילים את האדם בדרך הנכונה.

מה, אם כן, בולט כל כך בפרשת ראה? בולטת בה מצווה האומרת שיש להטיל ברכה וקללה על שני הרים, הר גריזים והר עיבל. הברכה והקללה תאמרנה על ההרים האלה, והן תגדרנה את המצב: ״ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל״ (דברים יא, כט). הברכה והקללה פותחות אפוא סוג של מעגל – מעגל של ברכה מכאן ומעגל של קללה מכאן.

פרשת ראה נפתחת בדיוק לאחר שהפרשה הקודמת מסתיימת בכמה וכמה הדגשות של השמיעה: ״שמע ישראל״, ״שמע״, ״והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי״ (דברים ו, ד; יא, יג). כלומר, ספר דברים בפרשת עקב מעמיד במרכז את נושא השמיעה. ואחר כך מתחיל אצלנו, בפרשת ראה, נושא הראייה: ״ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה׳ אלהיכם [...] והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה׳ אלהיכם״ (דברים יא, כו–כח).

אז מה הן הברכה והקללה כאן? הרי אין כאן, בשלב הראשון, ברכה וקללה שתוכנן נאמר מיד. הברכה היא עצם הדבר ש״תשמעו״, והקללה – ש״לא תשמעו״. האם הדבר דומה למה שאומר הנביא, שעצם אי־הראייה ואי־השמיעה הן עצמן העונש? כלומר, העונש והחטא אינם נפרדים זה מזה. בפעולה עצמה כבר גלום הדבר שהיא עתידה לגלגל בעקבותיה.

אני חושבת שהעובדה שספר דברים מגלגל שוב ושוב את מושג השמירה – כפי שאמרתי כבר מספר פעמים – משמעותית מאוד לנוכח מושג הזכירה המופיע בספר שמות. מול הר סיני, שעליו ניתנו עשרת הדיברות, ובתוכן הדיבר המנוסח ״זכור את יום השבת לקדשו״ (שמות כ, ח), כאן, בעבר הירדן, משה מוסר את הדיברות מחדש ומנסח: ״שמור את יום השבת לקדשו״ (דברים ה, יב). הוא מגדיר מחדש את השמיעה ומגדיר את השמירה.

הר גריזים והר עיבל: מן ההתגלות אל הברית הקהילתית

העלייה על שני ההרים האלה, הר גריזים והר עיבל, אינה דומה לעלייה על הר סיני. זו איננה עלייה לשם התגלות מאת האל; זו עלייה הדומה למעין שטר של חבורה. העם עולה כאן בבחינת קהילה שביחד קוראת את הברית. למעשה, בפעולה אנושית, חברתית ומוסרית, בני הקהילה אומרים: אנחנו מקבלים על עצמנו את חוקי המוסר האלה והאלה, ואנחנו מברכים ומקללים את מי מאיתנו שיעשה כך או אחרת.

זו אינה רק ברכה שאלוהים אומר, ולא רק קללה שאלוהים אומר, אלא בני האדם עצמם משתתפים בפעולה: כביכול נותנים ידיים זה לזה במעגל ואומרים ״ארור״ ו״ברוך״. התיאור המלא של מעמד הברכה והקללה אכן מופיע בהמשך ספר דברים, כאשר חלק מן השבטים נעמדים על הר גריזים לברך וחלקם על הר עיבל לקלל, והעם עונה ״אמן״ על נוסחי הארור (דברים כז, יא–כו; והשוו יהושע ח, ל–לה).

אני חושבת שאת הדבר הזה צריך לקחת אל נושא החזרה הבין־דורית ואל נושא הגלגל החוזר בעולם: מצד אחד גלגל הברכה, ומצד שני גלגל הקללה. הם עומדים לעזוב את העולם של המדבר ולהיכנס לארץ שהם עתידים לרשת אותה. התורה מסבירה, גם בפרשה הזאת וגם בפרשות אחרות, שהם עומדים לרשת עמל שאיננו עמלם ועומדים להיכנס לבתים שאינם הבתים שלהם – ״בתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת [...] כרמים וזיתים אשר לא נטעת״ (דברים ו, י–יב). ייתכן שכתוצאה מזה הם יגיעו למצב של התייהרות ולא יזכרו את הכללים, את כללי־המוסר שהם אמורים להיות נדרשים להם.

בכניסה הזאת, מן התחום הלימינלי לחלוטין של המדבר אל המקום המוגדר של ארץ ישראל, הם נדרשים לריכוזיות במקום ולריתמוס בזמן. ריכוזיות במקום – משום שהם נדרשים ללכת אל המקום הנבחר, אל הר הבית, ושם להקריב את עולותיהם; ספר דברים חוזר שוב ושוב על ״המקום אשר יבחר ה׳״ כמקום הפולחן המרכזי (דברים יב). וריתמוס בזמן – משום שהם נדרשים גם לשלח עבדים לחופשי, לשמוט, וכן הלאה (דברים טו), ובעצם נדרשים לזכור כל הזמן את העובדה שהם יצאו ממצרים.

הקללה והברכה הן המנגנונים של השמירה. ההתגלות היא המנגנון של הזכירה, אבל הקללה והברכה הן המנגנון והפרקטיקה של השמירה.

אין הכוונה לקללה שבה אדם בא ומקלל אדם אחר, ולא לברכה שבה אדם פשוט מברך אדם אחר. לא קללה וברכה במובן הזה, אלא מנגנון היוצר מעין תנועה, רוטינה, המגלגלת הלאה או את מעגל האלימות, השנאה והקללה, או את מעגל הברכה והטוב.

הברכה והקללה כמעגלים בין־דוריים בישראל של היום

הבחירה הזאת באה ברגע מסוים לאחר שכבר הוגדר כל הרעיון של ״שמע ישראל״ – כלומר, הרעיון של השמיעה ושל ההבנה. והפעולה הזאת נדרשת מאוד כעת במרחב הבין־ישראלי והבין־דורי בתוך ישראל. הנקודה שאליה הגיעה כיום הציונות, כמרחב שבו מוסדרים היחסים בין יהדות לבין ישראליות, נוגעת בעיקרו של דבר לשאלה הזאת: כאשר עומדים על שני ההרים האלה, מול שתי הבחירות הגדולות האלה, האם מצליחים להניע את הגלגל הבין־דורי כך שיוביל לברכה, ועוד ברכה, ועוד ברכה, או שמניעים את הגלגל המוביל לקללה ולעוד קללה.

שוב, זו פעולה שיכולה בעצמה להיות קללה ויכולה להיות ברכה. לכן הבחירה בחיים ולא במוות היא הבחירה בהבנה – ״ובחרת בחיים״ (דברים ל, יט).

כרגע, כאשר ישראל מצויה במצב טראומטי כל כך, עד שאפילו אי־אפשר לומר שהוא מצב פוסט־טראומטי – שהרי אנחנו עדיין בעיצומן של התנהלויות טראומטיות מכל עבר – היכולת לראות ולהקשיב, לממש את ה״שמע״ ולממש את ה״ראה״, היא מן הכלים העיקריים להנעתו של גלגל הברכה ולהיחלצות מן השבר הבין־דורי המתרחש כרגע בכל אגפיה של הישראליות. היא גם הבסיס לריפוי ולחיים; זה הבסיס ל״ושב ורפא לו״.

ואכן, אנחנו רואים את המתח הקיים בפרשת ראה בין שני ניסוחים שלכאורה מנוגדים מאוד. מצד אחד: ״אפס כי לא יהיה בך אביון״ (דברים טו, ד); ומצד אחר: ״כי יהיה בך אביון״ (שם, ז), ובהמשך אף: ״כי לא יחדל אביון מקרב הארץ״ (שם, יא). מהו אפוא הרעיון? ״כי יהיה בך אביון״ במצב הקללה; ״אפס כי לא יהיה בך אביון״ במצב הברכה. יש שני מצבים כל הזמן.

ובמצב הזה האדם נמצא כל הזמן בניסיון: ״כי מנסה ה׳ אלהיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את ה׳ אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם״ (דברים יג, ד). כלומר, הניסיון איננו רק אירוע חד־פעמי שבו, בבוקר מסוים, אלוהים מתגלה לאברהם כמו חבר שמטלפן לחבר ואומר לו: ״קח נא את בנך [...] והעלהו שם לעלה״ על אחד ההרים (בראשית כב, ב). הניסיון הוא רגע־רגע ויום־יום.

הניסיון היומיומי: בין בזבוז החיים לבזבוז האהבה

ובתוך הניסיון הזה, שהוא רגע־רגע ויום־יום, אנחנו צריכים להגיע למצב שבו איננו מבזבזים את עצמנו כחברה, איננו מבזבזים את המשאבים של בנינו, ואיננו מבזבזים את הדיבור באמצעות שימוש מופרז בסמלים, ואיננו הופכים דברים לאובייקטים. זה בעצם הניסיון הגדול שאנחנו נמצאים בו כרגע.

אסיים בהמלצה מסוימת של הבעל שם טוב. כאשר הוא מדבר על מאמר חז״ל ״המבזבז אל יבזבז יותר מחומש״ (כתובות נ ע״א), הוא מפרש: ״היינו, מי שסובר שבוזז את עצמו – אל יבזבז יותר מחומש. אבל מי שלבו נכון ובטוח שהשם יתברך יתן ויחזור ויתן, ולא ירע לבבו בתתו צדקותיו – הוא יכול ליתן מה שירצה״ (בעל שם טוב על התורה, פרשת ראה, אות ט–י).

וזה משפט נהדר. אדם עשוי לעיתים להרגיש: וואו, אני מתאמץ יותר מדי, אני נותן יותר מדי לזולת, אני כביכול בוזז את עצמי. לא. יש מקום שבו, מתוך אהבה, הבנה ופרשנות, אפשר לבזבז. זה הדבר היחיד שבעצם נותן פירות כאשר מבזבזים אותו.

זאת לעומת הבזבוז של חיי אנוש והבזבוז של השפה – השימוש במסמנים הריקים – שמוביל להתגבשותם של כיסי מוות שאינם מאפשרים לנו להחלים מן הטראומה.

״ראה אנוכי נותן לפניכם היום את החיים״ – ניסוח המחבר כאן בין פתיחת פרשת ראה, ״ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה״, לבין הציווי ״ובחרת בחיים״ (השוו דברים יא, כו; ל, יט).

שבת שלום.