פרשיות דרכים – השבוע הזה: לא איש דברים אנוכי: שפה, חורבן ונחמה

חביבה פדיה

דברים

הנסיעה לאחור: מן ההווה אל שורשי החורבן

בשבעה באוקטובר, מתוך מחשבה כיצד אפשר להמשיך ולדבר את הדיבור, כיצד אפשר להמשיך ולדרוש — ומה בכלל צריך לדרוש — הצעתי מבנה של רגרסיה: מעין רקורסיה, חזרה לאחור, רוורס. נתתי לכך שמות שונים, אבל משמעות המהלך הייתה, בעיקרו של דבר, נסיעה מן ההווה אל הפרשה הקודמת, כדי להבין את שורשי ההווה שלנו: לנסוע מפרשת נח אל פרשת בראשית, מפרשת וירא אל פרשת נח, וכך להבין כיצד המאוחר מפרש את המוקדם, כיצד המוקדם מטרים את המאוחר, והיכן הדברים מסתבכים.

השבוע קראנו דברים רבים כל כך על תאוצת האלימות, על תאוצת החקיקה ועל הידרדרותה של השפה במרחב הישראלי, עד שנאלצתי להתחיל שוב בנסיעה לאחור. בשבעה באוקטובר התרחשה הנסיעה הזאת בשל ההלם של המלחמה מבחוץ. כיום, ב־17 ביולי 2026, על סיפה של פרשת דברים והפטרת 'חזון' — שבת חזון — הנסיעה לאחור מתחילה מחדש באמצעות ספר דברים ובאמצעות סיפור חייו של משה.

אלא שהפעם אין זו נסיעה לאחור בשל החורבן וההלם של המלחמה החיצונית בלבד, אלא בשל החורבן וההלם שהגיעו לממדי ענק במלחמה הפנימית: המלחמה מבית. משמעות הדברים היא חורבן בחזקת שתיים, שלוש, ארבע, חמש ואף עשר, משום שכבר הגענו למצב שבו החורבן החיצוני בונה חורבן פנימי, והחורבן הפנימי מחזק את החורבן החיצוני, וחוזר חלילה, הלוך ושוב, הלוך ושוב — ומי יודע לאן יבואו הדברים.

לאן, אם כן, אני מבקשת לנסוע מפרשת דברים? הפרשה נפתחת במילים: 'אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן' (דברים א, א). משה דיבר את הדברים בעבר הירדן, בארץ מואב, לאחר שהושלמו ארבעים ושניים המסעות שעליהם דיברנו בשבוע שעבר (במדבר לג). העם כולו עומד על גדות הירדן ומביט לעבר ארץ ישראל. ליד משה, כביכול, כבר ניצב ההר שאליו יעלה, שבו ייאסף אל עמיו ולמרגלותיו ייקבר; ומקום קבורתו לא ייוודע (דברים לד, א–ו).

אני יודעת לאן אני רוצה לחזור. אני רוצה לחזור אל הרגע שבו משה אומר לאלוהים: 'בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי', ולאחר מכן: 'בִּי אֲדֹנָי, שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח' (שמות ד, י, יג). משה אינו רוצה לקבל את השליחות. כמו נביאים גדולים אחרים במקרא, הוא מתנגד לקבלתה ומתקשה להפנים את ההצטלבות של גורל וייעוד, ואת הבשורות שיידרש להביא. הוא אומר: אינני איש דברים. רבים הבינו את דבריו כאילו משה מעיד על עצמו שהוא כבד פה, שהוא מגמגם.

כבוד גדול הוא להיות אדם שמגמגם, מפני שזהו אדם הנושא את הדיבור לאטו ונושם אותו. הוא נדרש לנשום אפילו באמצע המילה כדי שיוכל להשלים אותה. עד כדי כך לבו כואב ומתכווץ. כיצד, אם כן, מגיע האדם האומר 'לא איש דברים אנוכי', המתחנן ואומר שאינו יכול ואינו רוצה לדבר, אל הרגע שבו נאמר: 'אלה הדברים אשר דיבר משה'?

המעבר הזה מתאפשר מפני הכבוד לשפה, מפני הענווה ומפני הצניעות; מפני שמשה נושא את העם כולו בחיקו, 'כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק' (במדבר יא, יב). הנבואה והחוכמה שלו היו סוג של החזקה. הוא עבר את הדרך מן הנכונות הגדולה לשתוק, מן העמדה של 'הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר' (בראשית יח, כז), אל היכולת לדבר. מן המקום של 'לא איש דברים אנוכי' נעשה משה לאיש הדברים.

הבכי הזה של השפה הוא בכייה של השפה המחוללת. זהו הבכי שאנו שומעים לאורך פרשת דברים, ובפרט בהפטרת 'חזון ישעיהו'. מיד נבקש להתבונן בדברים הללו.

'בי אדוני': תחינה, התבטלות והקרבה עצמית

לפני שאעבור אל הבקשה ואל התחינה של משה, 'בי אדוני', אני רוצה להזכיר שבמטבע הלשון הזה משתמש גם יהודה כאשר הוא ניגש אל יוסף: 'וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי' (בראשית מד, יח). עוד קודם לכן פנו אחי יוסף אל האיש אשר על בית יוסף ואמרו: 'בִּי אֲדֹנִי, יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה לִשְׁבָּר אֹכֶל' (בראשית מג, כ).

נמצא שמטבע הלשון 'בי אדוני' הוא לשון של התחטאות ושל ביטול עצמי עמוק ביותר. כיצד נעשה 'בי אדוני' לביטוי חריף כל כך של הקרבה עצמית ושל ביטול עצמי? האדם הפונה באותו רגע אל הקדוש ברוך הוא ואומר 'בי אדוני' אומר, למעשה: אני מפקיר את עצמי. אני מדבר מתוך נכונות שהדברים יתרחשו בי, שהכול יקרה בי, ובלבד שהגזרה הרעה תתבטל. אני מפציר מפני שאני מוכן להגיע אל המדרגה הגבוהה ביותר של הביטול העצמי.

במילה 'בי' הדבר מתרחש. ב'בי' מתנגשים האובייקט והשפה: הדבר כאובייקט והדבר כדיבור מצטלבים בתוכי. משם אני יודעת את השתיקה, ומשם אני יודעת את כוחו של הדיבור.

אכן, כל שיח ההפצרה שאנו רואים במקרא קשור בעמדה הזאת: מן ההפצרה של אברהם על אנשי סדום, דרך אחי יוסף ויהודה, ועד משה. משה אומר: 'בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי' (שמות ד, י). אהרן אומר למשה: 'בִּי אֲדֹנִי, אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ' (במדבר יב, יא). יהושע אומר: 'בִּי אֲדֹנָי, מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו' (יהושע ז, ח). גדעון מתחנן: 'בִּי אֲדֹנִי, וְיֵשׁ ה׳ עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת', ובהמשך: 'בִּי אֲדֹנָי, בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל' (שופטים ו, יג, טו). מנוח מתפלל: 'בִּי אֲדוֹנָי, אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא נָא עוֹד אֵלֵינוּ' (שופטים יג, ח), וחנה אומרת לעלי: 'בִּי אֲדֹנִי, חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי, אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה׳' (שמואל א א, כו).

כך גם שתי הנשים המתדיינות לפני שלמה על הילד החי ועל הילד המת. האחת פותחת את דבריה: 'בִּי אֲדֹנִי, אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד' (מלכים א ג, יז), ובהמשך אומרת האם המבקשת להציל את הילד: 'בִּי אֲדֹנִי, תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ' (שם, פסוק כו). גם כאן, בתוך הקושי והכאב, 'בי אדוני' הוא דיבור שבו הדוברת מוסרת את עצמה, את טענתה ואף את אימהותה, ובלבד שהילד יחיה.

רבי יהודה הלוי, מגדולי מפרשי המקרא ומשורריו, סבר שמטבע הלשון 'בי אדוני' הוא מעין קיצור של השפה. לדבריו, יש להבינו על פי דברי אביגיל לדוד: 'בִּי אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֹן' (שמואל א כה, כד). 'בי אדוני' פירושו אפוא, בדרך קצרה: 'בי אדוני העוון'; עשה בי כרצונך, הטל עליי את העונש, ובלבד שתשמע את דבריי. בפירושו לבקשת משה הוא מנסח זאת כך: 'עשה בי עונש מה שתרצה, והניחני מזה שלא תשלחני'; וביחס לדברי יהודה: 'עשה בי מה שתרצה, והניחני לדבר' (אבן עזרא לשמות ד, י; והשוו פירושו לבראשית מג, כ).

זהו הדבר החשוב בקיצור הלשוני הזה, 'בי אדוני'. האדם אינו רק מבקש דבר־מה; הוא מעמיד את עצמו בתוך הבקשה. הוא נעשה המקום שבו הבקשה, העוון, העונש והדיבור נפגשים.

משירו של רבי יהודה הלוי אל הבקשה על השפה

לאחר הדברים האלה אני רוצה להבהיר על מה אנו מתחננים עכשיו. אולם לפני כן אני רוצה להזכיר שרבי יהודה הלוי לא היה רק פילוסוף, אלא גם משורר, ולהרשות לעצמי לקרוא את שירו 'בי הצבי, בי אדוני':

> בִּי הַצְּבִי, בִּי אֲדֹנִי,

> יֵקַר בְּעֵינָךְ יְגוֹנִי,

> פֶּן יִקְּרֵנִי אֲסוֹנִי.

> אַט, אַט, אַט בְּדָמִי —

> כִּי רַק בְּיָדָךְ שְׁלוֹמִי!

>

> יֵרַךְ לְבָבְךָ לַנִּדְכֶּה,

> יָצוּם לְזַעְמְךָ וְיִבְכֶּה,

> וּלְמַן רְצוֹנְךָ יְחַכֶּה.

> מָן, מָן, מָן לְצוֹמִי —

> וּתְנָה שְׂכָרִי בְּיוֹמִי!

>

> אִם תַּעֲלֹז עַל חָלְיִי,

> אֶשְׁטַח לָךְ אֶת לְחָיַי,

> וּתְעַנֵּנִי וְחַיָּי:

> 'אֵין, אֵין, אֵין בְּחֶרְמִי —

> רַק הַהֲרוּגִים לְתֻמִּי'.

>

> אָרִיב בְּנַפְשִׁי לְכִילַי:

> לוּ יִפְחֲדֵנִי וְאֵלַי

> יָשִׁיב שְׁנָתִי, וְאוּלַי

> עָף, עָף, עָף בְּנוּמִי —

> יָבוֹא בְּכֶפֶל חֲלוֹמִי!

>

> אִם אֶשְׁאֲלָה צוּף שְׂפָתוֹ,

> יַאְדִּים כְּשֶׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ —

> עַד אֶחֱזֶה מִדְּמוּתוֹ

> אֵיךְ, אֵיךְ, אֵיךְ אֲרַמִּי —

> יַהְפֹךְ דְּמוּתוֹ אֲדֹמִי!

>

> שִׁירוֹ יְפַלַּח כְּבֵדִי,

> יָשִׁיר לְעוֹרֵר יְקוֹדִי:

> 'שק פי ורב לך, ידידי —

> בס, בס, בס בפמי,

> ודע סואדך, יא עמי!'

השיר הזה, והתחינה 'בי אדוני' העומדת בראשו, הם שירה מרשימה מאוד של רבי יהודה הלוי. נדמה לי שריה״ל העמיק כאן במטבע הלשון המקראי 'בי אדוני', והפך אותו ללשון של תשוקה, יגון, פגיעוּת והפצרה. אדם שהתעמק כך במטבע הלשון הזה מבחינה פילוסופית, וכתב שיר בו מטבע לשונית זאת היא פעימה עיקרית, מטבע לשון שהדיו מגיעים עד לשירה העברית המודרנית ואף עד נתן זך, מבקש בבירור להתחנן על דבר־מה. גוף ראשון של אסוני אני מרגישה אותו יותר מתמיד כסכנת אסון עמי.

מאז שבעה באוקטובר ניסיתי באופן אישי לחשוב כיצד אוספים מילים כדי לדבר על האסון הגדול. כיצד אוספים מילים לתיקון, לריפוי ולהחלמה? כיצד בונים שפה חדשה שיהיה בה יסוד מטוהר; שפה שתהיה גם מצומצמת ורזה, גם מטוהרת ומנוקה מסיגים וגם מנוכָּה ממטען סימבולי כבד מדי, ובה בעת גם מסוגלת להכיל את הדיאלוגים?

אולם המסע לאחור מביא גם אותי אל רגע של מבוכה גדולה מאוד — 'נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ' (שמות יד, ג) — אל רגע של אי־הבנה מה צריך לומר וכיצד צריך לדבר. העמדה של 'אלה הדברים' מובילה אותי, ברקורסיה, בחזרה אל 'בי אדוני, לא איש דברים אנוכי'.

שבת חזון וחורבן השפה

אני חושבת שזהו הצער הגדול ביותר שאפשר להיכנס עמו אל שבת חזון ואל צעקתו הגדולה של הנביא: 'אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה' (ישעיהו א, כא). כך גם בתוך הפרשנויות הגדולות שניתנו לאסונות ולשואות שעברו על העם היהודי, אפשר היה להבין כי הפסוק 'תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת' (איכה ד, א) מתאר לא רק את חילול בני האדם אלא גם את ביזויָן של המילים ואת שפיכתן לרחובות.

אני נסערת מאוד מן האופן שבו, בשם האלימות ולמען מטרות יחסיות מאוד וקטנות מאוד, נמשכת מכירת החיסול הגדולה של המילים, של השפה ושל ערכי היהדות. לא נותר לי אלא לומר שזהו רגע עצוב מאוד בתולדות התרבות העברית והתרבות היהודית בישראל. אפשר רק להתפלל שמתוך המצב הזה ניחלץ אל רגע של נחמה.

כאשר חכמים ביקשו לייסד את יבנה, להתנחם על חורבן הבית השני ולהקים מחדש את עמוד השדרה של המילים, של השפה ושל התורה, הם העמידו את התורה במקום שבו חסר הבית. 'תן לי יבנה וחכמיה', ביקש רבן יוחנן בן זכאי בשעת החורבן (בבלי, גיטין נו ע״ב). אם חסר הבית, הם הציבו את התורה; אבל אם חסרה התורה, מה אנו אמורים להציב? זו שאלה גדולה מאוד וקשה מאוד.

על כן, היום אינני איש דברים ואף לא איש בשורות; אני רק איש תפילות, בתקווה לנחמה. שהרי ספר דברים נפתח בשבת חזון, ומיד לאחריה, בפרשת ואתחנן, נפתח רצף שבע הפטרות הנחמה בקריאה: 'נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי' (ישעיהו מ, א). ומלבד התפילות – עת לעשות.

יהי רצון שנזכה להגיע אל הרגע הזה של 'נחמו נחמו'.

אמן. שבת שלום ותודה.