פרשיות דרכים – השבוע הזה: מדור המדבר לברית שלום: מנהיגות, קנאות ושגרת התמיד

 חביבה פדיה

פרשת פנחס

מפקד הדור החדש על סף הארץ

היום אנו עומדים בי״ז בתמוז, לקראת פרשת פנחס. אנו שבים אל הרגע שבו ניצבת עדת ישראל בערבות מואב, כשהם ניצבים לנוכח נהר הירדן, על סף המעבר מן המדבר אל הארץ.

במרכזה של פרשת פנחס מתרחש תהליך של התפקדות: משה מונה את כל העדה, והעדה מתפקדת. במונחים בני זמננו, זהו מעין מפקד אוכלוסין. העדה כולה נמנית על פי משפחותיה, שבטיה וקהילותיה. בסיום המפקד אומרת התורה: ״אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ״ (במדבר כו, סג). מדוע אלעזר הכהן? מפני שאהרן כבר מת ונאסף אל עמיו. כל הקהילה, לאחר כל המאבקים ולאחר המפגש עם בלק מלך מואב, הגיעה לערבות מואב, והיא ניצבת כולה על גדות הירדן, סמוך לעיר יריחו.

מיד לאחר מכן נאמר: ״וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי. כִּי אָמַר ה׳ לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן״ (במדבר כו, סד–סה). כלומר, ארבעים שנה חלפו. דור המדבר איננו עוד, וכעת עומד על שפת הירדן דור חדש וצעיר, העתיד להיכנס לארץ ישראל. משום כך נערך מפקד חדש: זהו מפקדו של הדור הצעיר, הדור שייכנס לארץ.

״וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן״ – אבל מן הדור הקודם עדיין ניצב שם משה, מנהיגו של דור המדבר. כדברי חיים נחמן ביאליק בשירו ״לבדי״: ״כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר [...] כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם, וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי...״ (חיים נחמן ביאליק, ״לבדי״, תמוז תרס״ב [1902], השילוח). נותר איש אחד, ובמהרה נשוב לדבר עליו. אולם תחילה יש לעסוק במסע במדבר ובמותו של דור המדבר.

המדבר כמקום של התמרה

הדרך מחורב לקדש ברנע מתוארת בתורה כמהלך של אחד עשר יום: ״אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ״ (דברים א, ב). כבר ביציאת מצרים העם לא הובל בדרך הקצרה, דרך ארץ פלשתים, אלא הוסב אל דרך המדבר וים סוף: ״וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף״ (שמות יג, יז–יח). מטרתו של המסע הייתה שבדרך ירכוש העם את כישוריה של החירות וייטהר מתודעתו של עם עבדים.

תחת זאת, בני ישראל התלוננו ושבו והתלוננו. בסופו של דבר הגדיש חטא המרגלים את הסאה, ואלוהים גזר עליהם שלא יראו את ארץ ישראל: ״וְכׇל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ״; ״בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם״ (במדבר יד, כג, כט). משום כך חלמו הנביאים כי כאשר הקדוש ברוך הוא ירצה לשוב ולבחור בעמו, לשוב ולרצות את כנסת ישראל, הוא יוליך אותה פעם נוספת אל המדבר: ״לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ״. משם ייתן לה את כרמיה ויהפוך שם דווקא במדבר את ״עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה״ (הושע ב, טז–יז). במקום הזה גם ״יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת״ (ישעיהו לה, א).

במדבר תתחולל אפוא המטמורפוזה הגדולה: מחיקה ואיון של הנרטיב של עם העבדים, ולצדם עיצוב ויישום של פרדיגמה חדשה. זוהי פרדיגמה רחבה מאוד, שיש לה משמעות רצינית גם בימינו. משמעותה קשורה ביכולת ללבוש לעיתים הוויה מדברית, מידבור עצמי, ולהמתין עד שישוב ויבוא הדיבור הנכון.

דור המדבר היה דור שכולו טענה וטרוניה, תאנה ואניה. ה"אני" עמד כל העת במרכז: פעם היו אלה תסכולים בעניין הבשר, פעם תסכולים בעניין המים, ופעמים אחרות תסכולים מסוגים שונים. ואולם גם על משה נגזר שלא להיכנס לארץ ישראל. האם הדבר נבע רק מכך שהיה מנהיגו של הדור? לא. הגזרה על משה ועל אהרן נקשרה באירוע שהתרחש בקדש.

התורה חותמת את סיפור מי מריבה במילים: ״הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה׳ וַיִּקָּדֵשׁ בָּם״ (במדבר כ, יג). לפנינו קדושה העשויה להתגלות גם כגדולה שלילית, שורפת ומכלה, הפוגעת במי שמתקרב אליה, כמעין מכת חשמל כאשר העוצמה נעשית מוגזמת. זהו הדבר שאירע למשה ולאהרן. משה, שבמקום לדבר אל הסלע היה נתון תחת רושם הכעס והזעם של העדה הרודפת אחריו, ניגש אל הסלע והכה בו כאילו התגלגל בו מאגר הזעם. באותו הרגע אמר לו אלוהים: ״יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם״ (במדבר כ, יב). כך נאמר לו שגם הוא לא ייכנס לארץ ישראל – עונש כבד מאוד.

דור המדבר לא נכנס לארץ ישראל בעקבות חטא המרגלים: בני הדור ראו את הארץ והוציאו את דיבתה; הם המשיכו לבכות ולהתלונן על כל דבר וביקשו לשוב למצרים. הייתה להם נוסטלגיה תלותית בקיום הגלותי הקורבני העבדותי שהיה במצרים. הם ביקשו לשוב אל מעמד העבדות, ועל כך נגזר עליהם שלא להגיע אל היעד, שלא להיכנס לארץ ישראל ושלא לעבור את תהליך ההתחלפות הבין־דורית. על משה, לעומת זאת, נגזר שלא להיכנס מפני שלפי דברי האלהים הם לא קידשו אותו ותחת זאת הוא נקדש בהם ודרכם; כאשר משה הכה בסלע הוא שגה, אנו יודעים כי משה עוד עתיד להתחנן ולבקש להיכנס אל הארץ הטובה והגדולה: ״אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן״ (דברים ג, כה).

כהשלמה למיפקד ולבשורה שכל דור המדבר מת, הכרחי שבפרשה הזאת יוזכר כי גם משה לא ייכנס לארץ ישראל. לכן נאמר בה:

״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ. כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם, הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן״ (במדבר כז, יב–יד).

אמרתי זאת מספר פעמים, ואשוב על כך גם עתה: הדגש על כך שאלוהים אומר למשה כי יראה את הארץ נועד להפקיע אותו מכלל המנאצים. על דור המרגלים נאמר: ״וְכׇל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ״ (במדבר יד, כג). אלוהים מראה אפוא למשה את הארץ לא כדי לענות אותו, לא כדי להציג לפניו את הארץ הטובה שאליה לא יבוא, אלא כדי להצהיר שמשה אינו נמנה עם המנאצים. הוא רואה את הארץ, אך אינו מגיע אליה בגופו. כאן מצויה הנקודה: אף שאין הוא נכלל בעוונם, הוא נכלל בגורלם ואינו נכנס לארץ.

״אלוהי הרוחות לכל בשר״: דמותו של המנהיג

בתגובה לבשורה על מותו הקרב אומר משה:

״יִפְקֹד ה׳ אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכׇל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם, וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה׳ כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה״ (במדבר כז, טז–יז).

כאן אנו רואים במפורש מהו תפקידו של מנהיג העדה. העדה היא מעין בשר: את ההמון אפשר ללוש לכאן ולכאן; אפשר להטות את ליבו לרעה, ואפשר לעשות בו דברים רבים. אולם המנהיג חייב להעניק לעדה רוח. הוא כרוח לגופה של הקהילה.

כאשר משה מבקש מן השם למנות לו מחליף, הוא אומר: ״יִפְקֹד ה׳ אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכׇל בָּשָׂר״. באותו הרגע הוא מעניק לקדוש ברוך הוא תואר אחר, עצום: ״אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכׇל בָּשָׂר״. הוא מבקש כי אלוהים ישים ״אִישׁ עַל הָעֵדָה״. מדוע דווקא ״איש״? מפני שמשה הוא האיש האחרון העומד כמנהיגו של דור המדבר, ועליו למסור את ההנהגה לאיש אחר, השייך אל הדור הבא.

כפי שאתם ואתן אולי זוכרים וזוכרות, ניסיתי להוביל מהלך זה בספר שפרסמתי, יומן שיחות מלחמה: כל עניינו של ספר בראשית הוא האדם והאח, ואילו כל עניינם של ספר שמות, ספר ויקרא, ספר במדבר וספר דברים הוא האיש – האיש והחבר, האיש והרֵע, במובנו המקראי של המושג ״רֵע״.

מדוע? מפני שמצד אחד קיימת ההוויה העירומה של האדם. מצד אחר, אותה הוויה עירומה עלולה לשמש תשתית ללגיטימציה של קנאה, הרג והרס וליחס הרסני כלפי האחר – האדם העירום העומד מולי. לעומת זאת, האיש הוא סובייקט, והוא גם סובייקט משפטי. קטגוריית האיש אומרת: עם כל הכבוד לרגשות, צידם האחר של רגשות האהבה עלול להיות רגשות של קנאה ונקמה. משום כך עלינו להתייחס תחילה אל האיש כסובייקט משפטי. קיימות הגדרות ברורות מאוד וקיימים קודים מוסריים עקרוניים ומחייבים: מה אסור לעשות לרֵע, מה אסור לעשות לאח, לחבר או לכל אדם אחר. לכן חשובות שתי הקטגוריות, ״אדם״ ו״איש״. אתה גם אדם וגם איש, ועליך להגיע לאינטגרציה הנכונה ביניהן.

משום כך אומר ה׳ למשה: ״קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ, וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו״ (במדבר כז, יח). בהמשך נאמר גם: ״וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו״ (שם, כ). ההוד וההדר נובעים מן הרוחניות של האדם, היכול להוות מצפן רוחני לעדה שהיא בבחינת בשר. הדבר מזכיר, כמובן, גם את יוסף, שעליו אומר פרעה: ״הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ״ (בראשית מא, לח). לפנינו אפוא הגדרה ברורה מאוד של תפקיד המנהיג.

לצד הטרגדיה של משה, שלא ייכנס לארץ ישראל, עולה השאלה: מה צריך דור המדבר לשכוח ולהשאיר מאחוריו? מדוע צריך הדור הזה כולו למות? על דור המדבר לוותר על עמדת הקורבניות, על התלונה המתמדת ועל העמדה החוזרת ואומרת ״מגיע לי״. יש קשר ישיר בין העמדה הקורבנית, בין הנוסטלגיה לעבדות ובין הנקמה. יש קשר ישיר בין ההרגשה שהכול שלי, שהכול היה שלי ושהכול נמצא בחזקתי, ובין התנועה המובילה לנקמת דם.

הכול אינו שלנו. הכול מגיע אלינו מן המדבר כמתנה – ואפשר לשמוע כאן גם את הד הפסוק ״וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה״ (במדבר כא, יח).

מן הקנאה אל ברית השלום

מכאן נעבור אל הסיפור השני של הפרשה, הנוגע כבר בתחילתה לסופה של הפרשה הקודמת. בסוף פרשת בלק שמענו על קללת בלעם שהפכה, בעל כורחו, לברכה. בדבריי על הפרשה הקודמת הפעלתי גם את הפרדיגמה הפסיכולוגית העומדת ביסוד הסיפור. ניסיתי לבחון כיצד היא פועלת בהקשרים סוציולוגיים: כיצד הכריזמה של המנהיג יכולה לפעול על עדתו לרעה או לטובה; וכיצד שאלות של הזנה והחזקה – מושגים המוכרים מן הפסיכואנליזה - יכולות לפעול לטובת ריפוי, אך עלולות גם, חלילה, ללבות רגשות אלימים. כאשר אדם מעצב את רגשותיה של קבוצה, הוא עלול להפעיל את הרגשות האלה ולהטות אותם לכיוון שלילי.

במושגי הזמן הגדול, הזמן הארוך וזמנן של הציוויליזציות, אלו הן מסגרות הזמן שבתוכן ממוסגר, בסופו של דבר, זמן ההווה המיידי – הזמן הניצב כרגע לנגד עינינו. מנקודת המבט הזאת, המציאות הקדומה השבטית, אחד היסודות החזקים שאנו פוגשים בספרי המקרא הוא הקנאה מספר בראשית וסיפורי קין, ועד קנאותו של פנחס.

חז״ל שבים ומעצבים את דמותו של פנחס, ואף מקשרים אותו במסורת המדרשית לדמותו של אליהו. הזיהוי בין שתי הדמויות מופיע בפרקי דרבי אליעזר (פרק מז), ובהמשך הוא מפותח בספרות המדרש והקבלה. אליהו עצמו מופיע במקרא כדמות קנאית: ״קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה׳ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת״ (מלכים א יט, י, יד). בסיום ספר מלאכי הוא נשלח להשיב ״לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם״: ״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה׳ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם״ (מלאכי ג, כג–כד).

במשנה מתקיים דיון בשאלה אם אליהו עתיד לרחק ולקרב משפחות, והעמדה החותמת את הדיון קובעת כי הוא אינו בא ״לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם״ (משנה, עדויות ח, ז).

העיצוב ההדרגתי – ההיסטורי, הנרטיבי והמדרשי – מוביל את הדמות על פני ציר הזמן הגדול והמטריצה הארוכה. התודעה המדרשית מחוללת התמרה מפנחס אל אליהו, ובסופו של התהליך נעשה אליהו למביא שלום. לאחר מכן באים המקובלים, ובאמצעות הדיון בגלגולי הנשמות, כפי שניתן לראות למשל בשער הגלגולים לרבי חיים ויטאל, מעבדים את הזיקה הזאת גם למונחים שניתן לכנותם טרנס־פרסונליים. בשער הגלגולים מתואר אליהו כמי ש״מושבו היה בגוף פינחס״, במסגרת דיון מורכב בניצוצות הנשמה ובעיבורם (ר׳ חיים ויטאל, שער הגלגולים, הקדמה לב).

אולם חשוב מכך הוא עצם התמרתה של הקנאה לשלום, התמרתה של הקנאה ל״ברית שלום״: ״לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם״ (במדבר כה, יב). העם שעבר במדבר נדרש להסיר מעליו את בגדי הנקמה. זאת הייתה הנקודה מלכתחילה בהליכה אל המדבר, וזאת נותרה הנקודה המשמעותית במסעות המדבר.

כאן מתחבר גם י״ז בתמוז אל שלילת העמדה הקנאית בידי חז״ל, ובייחוד אל דרכו של רבן יוחנן בן זכאי ובית מדרשו, היוצאים מירושלים בארון מתים למען חיים חדשים למען המשכיות למען שארית ולמען עתיד ומבקשים את יבנה וחכמיה (בבלי, גיטין נו ע״א–ע״ב). זוהי התמרה המתחוללת בלב־ליבה של המשנה ובתשתיותיו של מה שעתיד להיות התלמוד.

כל יהודי עומד, במובן הזה, בתוך מסורת שאינה מסתכמת בקריאה ישירה של המקרא, כאילו הקורא עירום מכל המסננים של הפרשנות, התודעה וההתפתחות ההיסטורית. הקריאה היהודית נעשית תמיד מתוך מסורת הפירוש ומתוך ההתפתחויות שהתחוללו לאורך ציר הזמן.

כאשר אנו חושבים על ארבעים השנים האלה, אנו חושבים גם על כך שמדינת ישראל מתקיימת כמעט שמונים שנה – כמעט פעמיים ארבעים שנה. כשלושה עשורים לפני הקמת המדינה התרחשה מלחמת העולם הראשונה, והעולם נכנס לטלטלות גדולות ועצומות. אנו חיים בתוך טלטלות כאלה גם כעת. אף שנדמה היה לנו בתחילה שנולדנו אל תוך זמנים שקטים, מתברר שכנראה לא כך היה. אנו נמצאים באחד הזמנים המטלטלים ביותר.

לאחרונה נפגשתי עם אחד החוקרים וההוגים החשובים, מן הדמויות המובילות את השיח בישראל. להפתעתי הוא שאל אותי: ״מה החזון שלך לעוד ארבעים שנה?״ מיד אמרתי: ארבעים שנה – כמו דור המדבר. הוא השיב: ״כן״. אמרתי לו שזה אופטימי מאוד לחשוב ארבעים שנה קדימה. עד עתה הרגשתי שעצם המחשבה עשרים שנה קדימה היא משמעותית מאוד, וכעת אני בקושי מצליחה לחשוב ארבע שנים קדימה: מה עלינו לעשות במשך ארבע השנים הבאות בעקבות המלחמה הזאת, שהיא עצמה כבר מתקרבת לגיל שלוש שנים ולכאלף ימים.

קורבן התמיד ושגרת השלום

לקראת סופה עוברת פרשת פנחס לפרשת קורבן התמיד, הפותחת את תיאור קורבנות השבתות, ראשי החודשים והמועדים. קורבן התמיד הוא השגרה המבורכת; הוא שגרת השלום.

כאשר בטל קורבן התמיד בי״ז בתמוז, נשברה השגרה שאפשרה את קיומה של ירושלים. המשנה מונה את ביטול התמיד ואת הבקעת העיר בין המאורעות שאירעו בשבעה עשר בתמוז (משנה, תענית ד, ו). כאשר שתי כיתות יריבות, שונות וחולקות, מכשילות זו את זו ופוגעות בקורבן התמיד רק כדי שידן תהיה על העליונה, הן בוגדות במושג הבשר המאחד את הקהילה כולה לגוף אחד, ובוגדות גם במושג ״אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכׇל בָּשָׂר״.

זהו תיקונו של המדבר, וכעת התיקון הזה ממתין לנו. הוא מצוי ביכולת שלנו לחלום ולשאול מה היינו רוצים אילו עמדנו כעת מחדש בערבות מואב ושבנו להיכנס אל הארץ; כמו אותו חזון שעליו חלמו הנביאים: ״וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ״ (הושע ב, טז). הדיבור הזה נשמע לי גם כהד הפסוק: ״שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה׳ וּרְפָאתִיו״ (ישעיהו נז, יט). זוהי מציאת הדרך אל הדיבור ואל השפה.

זהו דיבור היוצא מן הלב ואינו מכה על הסלע בזעם. הוא אינו מכה על הסלע. אפילו משה, כביכול, נכשל בכך. אלוהים מלמד אותו שהוא מבקש את הדיבור אל הסלע. הדבר קשה, אבל זאת המשימה שלנו למען הדור הבא.

ולמרות הפיתוי הגדול לחשוב במונחים של ארבעים שנה, התקופה הזאת נמדדת בפעימות של ארבע שנים בכל פעם. גידול ילדי הדור החדש.

שבת שלום ובשורות טובות.