פרשיות דרכים – השבוע הזה: וידוי תודה: סבל, ברכה והאמרה הדדית

חביבה פדיה

כי תבוא

ביכורים, זיכרון והודיה

שלום לכולם, שבת שלום. אנחנו בפרשת כי תבוא.

הפרשה הזאת עוסקת, בין היתר, בביכורים, בהבאת הביכורים ובסצנה של הברכה. כאשר אדם מביא את הביכורים, לאחר שעם ישראל נכנס לארץ, לאחר שיש לו מקום, לאחר שיש לו אדמה ונחלה ולאחר שהעצים נתנו את פריים, הוא מתבקש לקחת את ‘ראשית כל פרי האדמה’, להביא אותה אל המקום אשר יבחר ה’, אל הכוהן, ולאחר מכן לשמוח בכל הטוב, יחד עם ‘הלוי והגר אשר בקרבך’ (דברים כ״ו, א–י״א).

באותה הזדמנות הוא גם נדרש לומר אמירה מיוחדת – ‘מקרא ביכורים’ – שאפשר לכנותה כאן ‘וידוי תודה’. זהו וידוי היסטורי, שיש בו מבט פרספקטיבי על כל הייסורים והסבל שעבר האדם או שעבר העם: ‘ארמי אֹבד אבי וירד מצרימה [...] וירעו אֹתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבֹדה קשה [...] ונצעק אל ה’ אלהי אבֹתינו’ (דברים כ״ו, ה–ז). ואולם, מכיוון שהדברים הביאו לבסוף לתכלית שהייתה תכלית טובה – ‘ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש’ (שם, ט) – אפשר, מנקודת המבט המאוחרת הזאת, לברך על המוגמר, גם אם בדרך היה רע וגם אם היה בה סבל.

זהו הדבר שאפשר לכנותו ‘וידוי תודה’: הוא מכיל בתוכו את האלמנטים ההיסטוריים של הסבל, ובה בעת הוא מכיל את הכרת הטוב. מן המקום הזה אפשר להודות, מפני שמתוך הדברים הללו התרחשה התפתחות אל מה שצריך היה להיות. הדבר מלמד אותנו גם על מה שאינו קורה – על המצבים שבהם הסבל עדיין אינו יכול להיאסף אל תוך סיפור של תכלית, ברכה והכרת הטוב.

‘האמרת’ ו‘האמירך’: הדדיות, בחירה וסגוליות

בפרשה הזאת אנחנו שומעים גם על הרעיון של עם סגולה. משה אומר: ‘את ה’ הֶאֱמַרְתָּ היום להיות לך לאלהים [...] וה’ הֶאֱמִירְךָ היום להיות לו לעם סגֻלה’ (דברים כ״ו, י״ז–י״ח). התורה משתמשת כאן בצורה נדירה מאוד – ‘האמרת’, ‘האמירך’. כבר רש״י מציין כי ‘אין להם עד מוכיח במקרא’, ומפרש את הלשון במשמעות של הפרשה, הבדלה ובחירה: ישראל מייחדים להם את הקב״ה, והוא מייחד אותם לו לעם סגולה (רש״י לדברים כ״ו, י״ז).

אבל אפשר לשמוע במילה הזאת רובד נוסף. יש בה, קודם כול, פעולה הדדית של דיאלוג: אני אומר לך ואתה אומר לי; האדם מאמיר את האל, והאל מאמיר את האדם. ובדרך דרש אפשר לשמוע בה גם את ‘אמיר’ העץ – ראש הצמרת, המקום הגבוה שאליו הוא צומח. ההאמרה הזאת מבטאת אפוא מצב שבו יש סדר עדיפויות, יש תעדוף, יש דבר שמועלה ומוצב בראש. כאשר יש סדר עדיפויות, הסגוליות – הסינגולריות – של הדברים יכולה לצאת לאור.

וכאשר הסגוליות הזאת יוצאת לאור, אפשר בסופו של דבר לארגן גם את הסבל שאדם עבר או שעם עבר ולהביא אותו למקום של התודה ושל ההכרה בטוב. היכולת להודות אינה מחיקת הסבל, אלא האפשרות להציב אותו בתוך סדר רחב יותר, שבו הטוב נעשה נראה ומקבל קדימות.

התוכחה, הגלות והמאבק על האפשרות להאמיר

גם התוכחה מופיעה בפרשת כי תבוא, והיא מציגה, במובן מסוים, את אחד הביטויים ההיסטוריים המתומצתים והקשים ביותר של גלות בית שני ושל הגלות שנמשכה לאחריה. הרמב״ן, בדיונו המקיף בשתי פרשות התוכחה, כותב כי בעוד שהתוכחה שבפרשת בחוקותי רומזת לגלות הראשונה, ‘הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו’. הרי שהתוכחה בפרשת כי תבוא מכילה מאפיינים של חורבן הבית השני, של השלטון הרומי ושל הפיזור המתמשך של ישראל ‘מקצה הארץ ועד קצה הארץ’ (רמב״ן לויקרא כ״ו, ט״ז) עד העת הזאת, כך לזמנו של הרמב"ן וכך איתנו היום ברגע הזה, עד עכשו אנחנו תחת הצל של פרשת כי תבוא, תחת הביאור שלה ותחת דברי האזהרה שלה.

על כן, שום פעולה אחרת, שום פעולה שאינה קשורה באמת להנחלת ברכה ולהאמרה בעולם, שהם ייצוג המוסריות בצורה הסגולית והמוחלטת ביותר, אינה יכולה להיות הפעולה שמבטאת באמת את ההתנגדות לאותה גלות מקוללת שעליה מדבר הרמב״ן. כל עוד אין בעולם אפשרות של ‘האמרה’ – אפשרות להגביה, לבחור, לייחד, לומר דבר בעל ערך ולהעניק לו קדימות – הגלות במובנה העמוק עדיין נמשכת. וההאמרה הזאת אינה הולכת כנגד החוק; היא הולכת מתוך החוק, מתוך המוסר, דרכו ואיתו.

כאשר העיניים ספוגות במראות כואבים כל כך – מראות שליליים, מראות של ביזוי עצמי; כאשר אנו רואים התנהגות של אנשים שאמורים לקדם את הדת, את האמונה ואת ערכיה, אבל הדברים אינם ניכרים בהתנהגותם, בהופעתם או במוסריות שלהם – המראות השליליים מצטברים ויוצרים עודפות החונקת את המילים ואינה מאפשרת לומר. וכאשר אי אפשר לומר, אי אפשר גם להאמיר. וכאשר אי אפשר להאמיר, הברכה אינה מוצאת את הסדקים שדרכם היא יכולה להיכנס אל העולם.

הבית השלישי כמבחן מוסרי

טעות היא לחשוב שאירועים פוליטיים כאלה או אחרים הם שיסמנו את סופה של אותה תקופה היסטורית שהרמב״ן רואה כגלות המתמשכת עד לגאולה העתידה. לא פעולות פוליטיות, אפילו לא הקמת מדינה, ואפילו לא הקמת בית מקדש – גם אם יקום – הן כשלעצמן לא סביר ואין זה קביל שהן שיהיו ‘הבית’; הן אינן, כשלעצמן, הדבר שיהיה בית שלישי והן אפילו לא הדבר שיסמן את  אפשרות הבית השלישי.

מה שיסמן אותו הוא דווקא מה שעומד בלב פרשת כי תבוא: ‘את ה’ האמרת היום להיות לך לאלהים [...] וה’ האמירך היום להיות לו לעם סגלה’ (דברים כ״ו, י״ז–י״ח). ההאמרה ההדדית הזאת – שבין האדם לאל ובין האל לאדם – צריכה להתגלם בפעולות בעולם שהן מוסריות באופן מובהק, באופן שאי אפשר לערער עליו. לא די במבנה, במוסד או בריבונות; הבית נבחן באופן שבו הברכה, ההכרה בטוב, הבחירה והמחויבות המוסרית נעשות ממשות בעולם.

שנזכה לכך. שבת שלום וברכה.