פרשיות דרכים – השבוע הזה: עדות, אחריות ותשובה: מן הכוח אל הענווה
חביבה פדיה
האזינו
פרשת האזינו ושבת שובה: עדות, אחריות והשיבה אל נקודת העוגן
שלום לכולם. אנחנו בפרשת האזינו, ובשבת שהיא שבת שובה, השבת שבין ראש השנה לבין יום הכיפורים. אנחנו פוגשים בהפתעה גדולה מאוד את התפיסה המקראית, תפיסה שמפתיעה בכל פעם מחדש באמצעות מושג העדות שלה. דיברתי על כך אולי גם בשנה שעברה, תפיסת העדות כפי שאנחנו דנים בה היום היא במידה רבה עדות פוסט־טראומטית; ואילו המקרא מעמיד תפיסה של עדות פרה־טראומטית, כלומר עדות שלפני הטראומה.
זוהי עדות במובן של התראה: תשמע, אתה הולך לרצוח; תשמע, תתקרר מהר מזעמך; אתה הולך לעשות שגיאה. כלומר, העדות היא התראה הקודמת למעשה. והעדות הזאת, שהיא התראה הקודמת למעשה, היא מעשה השירה.
מעשה השירה הזה הוא שירת האזינו. השירה נפתחת: "האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי" (דברים לב, א), ומיד בהמשך: "שחת לו לא בניו מומם, דור עקש ופתלתל [...] עם נבל ולא חכם" (שם, ה–ו). ומיד אנחנו שומעים על הבנים הקשים, הטועים: "וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כשית"; "יקנאהו בזרים, בתועבות יכעיסהו"; ובהמשך: "מכעס בניו ובנותיו" (שם, טו–יט).
אנחנו לא שומעים כאן על האבות, אף על פי שהאבות הם אלה שניצבים לרגלי ההר. לא הם מקבלים את ההתראות הקשות האלה. ההתראות הקשות מושמעות לבנים, שאולי באותו זמן הם עדיין תינוקות, ואולי עדיין לא נולדו; אבל הם אלה שעתידים לחטוא. זאת אומרת, זוהי עדות שמשמעותה להעיד בטרם. בטרם יתחולל האסון. אם כך העדות קרובה למעשה הוכחה בשער.
ההעדה "בטרם", היא בעצם התנאי לקיום האנושי וזוהי המשמעות של המדרש על תנאים שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית. הקדוש ברוך הוא, לפי המדרש, מתנה תנאים במעשה בראשית, והתנאים האלה הם הטבעת שאוחזת את קיומו של העולם. ועל הטבעת הזאת, לפי מדרשים מסוימים, כתוב עליה "אהיה אשר אהיה". ובלב שירת האזינו אומר האל: "ראו עתה כי אני אני הוא, ואין אלהים עמדי" (דברים לב, לט). אני ההווה הנצחי עליכם המלאכה להמשיך ולהתפתח להיות מה שתהיו ואז גם אני אהיה איתכם כהווה דינאמי שרק הוא העתיד.
על העדות הזאת, שבאה לפני המעשה, דיברנו בשנה שעברה. שם גם העמדתי את אדורנו מול רבנו בחיי בן אשר ושאלתי שאלות על תפקידה של העדות, איך שירה מתחברת לעדות אחרי אסון ומה בכלל תובעת השירה הנצחית מן העדות כעמדה של מניעת אסון. העדות הזאת באה כמו שטר, כמו התנאים של מעשה בראשית. זו משמעותה של העדות: כמו שאדם מביא עדים לטקס נישואים, כמו שאדם מביא עדים כדי לקבוע שכך דברים יתרחשו, כמו ששני אנשים רואים אדם רץ כמו משוגע לתוך מערה עם סכין ביד אחרי חברו ומעידים בו: לא תרצח.
אם כך, העדות נוגעת למעשה ההווה הנצחי; העדות נוגעת לאחווה האנושית היסודית. ואם אנחנו מדברים על מעשה העדות ועל מעשה השירה, הרי שאנחנו בעצם מדברים על "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז).
אלא ש"נעשה ונשמע", כפי שלוינס מתאר אותו, ובצדק, הוא היפוך של הסדר האונטולוגי, שבו כביכול האגו תמיד קיים קודם לאחר. כאן, לעומת זאת, "נעשה ונשמע" פירושו: קודם כול, כיצד אני אחראי אליך, או כיצד אני אחראי אליכם; העשייה היא האחר האגו הוא הרפלקסיה. ורק אחר כך רק אחרי ביצוע מטלת האחריות, אני עוסק בשמיעה, שהיא הלימוד הסובייקטיבי, הפנימי שלי. האחריות, במובן מסוים, קודמת לחירות; האחריות מבססת את זכותי לחירות.
לאורך הדורות גם רעיון הנקמה עובר מטמורפוזה. הוא נמצא ברגע מסוים בתוך שירת האזינו: "הרנינו גוים עמו, כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו, וכפר אדמתו עמו" (דברים לב, מג). זהו פסוק קשה מאוד, שלא ברור אם כוונתו היא שבעצם העם, שכל הזמן שוגה ושוב שוגה ושוב מכעיס את אלוהים בעבודה זרה, מכפר בדמו על אדמתו — "וכפר אדמתו עמו" — ואז נשאלת השאלה מהי הרבותא ב"הרנינו גוים עמו"; או שבעצם, ברגע מסוים ולאורך ההיסטוריה, מתפתח תהליך שבו עבודה זרה איננה עוד רק עבודה לצלמים שבני ישראל עובדים בארץ, אלא עבודת האדמה עצמה הופכת לעבודה זרה, ונוצר בלבול בין האדמה ובין האלוהות.
נוצר בלבול בשאלה מהו סדר העדיפויות של האל. נוצרת שכחה של רעיון האחריות שקודם לרעיון החירות ומבסס אותו.
הקיום האתי כמעשה של עדות
כאן בעצם נולד העד. כיצד וכמי נולד העד? העד נולד כמי שמטרתו העיקרית היא להיות זה שבא ומכריז על ההווה הנצחי. ההווה הנצחי, בזמן אמת, רגע אחר רגע: הקיום האתי הוא מעשה של עדות. הקיום המוסרי הוא מעשה של עדות.
מרבנו בחיי בן פקודה ב"חובות הלבבות", דרך רבי משה חיים לוצאטו ורבי משה קורדוברו, ורבים אחריהם, הקיום, רגע אחר רגע, מנכיח את י"ג מידות הרחמים (שמות לד, ו–ז), מנכיח את קיומו של האל בעולם ואת קיומו של צלם אלוהים באדם, קיום אתי שמתרחב גם ליחסים שבין קהילה לקהילה ובין עם לעם, ויש בו מתינות וענווה. הדבר הזה הוא בעצם מעשה העדות.
ומדוע, אם כן, פרשת האזינו ממוקמת פעמים רבות בין ראש השנה ליום הכיפורים? לפעמים זו כמובן פרשת וילך, אבל גם פרשת האזינו יכולה להיות ממוקמת בשבת שובה. שבת שובה נקראת כך בגלל הפסוק הפותח במילים: "שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך" (הושע יד, ב). זהו ראש פרק י"ד, המשמש כהפטרת השבת הזאת ועוסק כולו ברעיון התשובה. היא נקראת שבת שובה או שבת תשובה.
אנחנו מבינים שהמילה "עדות" קשורה בעברית גם למילה "עד": "שובה ישראל עד ה' אלהיך". עד. ואנחנו שואלים את עצמנו: עד ועד בכלל, או עד ולא עד בכלל? ה"עד" הזה הוא בעצם גם מילת מגע; הוא גם מילת נצח — "עד ועדי עד"; וממנו נולד גם מושג העדות. כי העד הוא זה שרואה עד היכן הדברים מגיעים: האם הדברים נוקבים לתהומות הארץ, או מגיעים עד כיסא הכבוד.
"שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה', אמרו אליו: כל תשא עון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ב–ג). "כל תשא עוון" — אחד המקומות הראשונים שבהם אלוהים נקרא "כל". אלוהים הוא הכול, אלוהים הוא המלאות, ולכן הוא יכול לקבל את הטוב, לתת את הטוב, ומסתפק בשפתיים, בדיבור ובתפילה.
"אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו, אשר בך ירחם יתום" (שם, ד). אנחנו מדברים על עם השבור מן האימפריה האשורית, שבעצם, אפשר לומר, מחריבה את היישוב בארץ ישראל; ואחרי כל מיני בריתות ותקלות פוליטיות, עבודה זרה, שפיכות דמים ואי־שמירה של מצוות כאלה ואחרות, בעיקר הצפייה קדימה היא אל הרגע שבו העבודה הזרה הולכת ומתפתחת. היא הופכת לדבר המפריד בין אדם ואלוהיו.
ואלוהים עונה להם: "ארפא משובתם, אהבם נדבה, כי שב אפי ממנו" (שם, ה). שוב, במשחק המילים המופלא המצלצל ומהדהד את המילה "משובה", שיש בה גם מן השובבות: ההתרחקות מאלוהים מובנת כסוג של שובבות. "ארפא משובתם, אהבם נדבה, כי שב אפי ממנו" — שב הכעס. הם שבים אליי, ואני משיב את כעסי.
"אהיה כטל לישראל, יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון. ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון. ישבו יושבי בצלו, יחיו דגן ויפרחו כגפן, זכרו כיין לבנון" (שם, ו–ח). אלוהים מתאר את הצורה היפה שבה הוא יהיה כטל לישראל, ואת כל הפריחה הזאת, כולה במטפורות חקלאיות: הגפנים, הדגן, היין והזית.
כי בעצם האתיקה הטבעית הקיימת בתוך כל אדם — הבסיס לאתיקה, הבסיס לאחריות לזולת — טמונה בכולנו כסוג של גרעין. האופוריה של הכוח והאופוריה של זיהוי הכוח עם החירות באות בעצם מבחוץ, וצריך להיזכר ברעיון היסודי הזה.
אשור, האלילות והפיתוי של הכוח
"אפרים, מה לי עוד לעצבים?" (הושע יד, ט). יש כאן מעין מחזה תיאטרון. אפרים, נקודתיים: "מה לי עוד לעצבים?" — אני לא רוצה עוד את הפסלים. בואו נזכור שבתוך הפסלים, העצבים והאובייקטים של העבודה הזרה נמצאת גם האדמה עצמה. זה גם מדידת הקיום בשטח, וגם הסירוב לתובנות, להבנות ולהכלה של מציאות, של ממשות, של סבירות — סבירות פוליטית, פוליטית־אתית. הדבר הזה הוא חלק מהחיים שלנו בתוך המציאות.
"אני עניתי ואשורנו" (שם). מדוע דווקא הפסוק הזה אומר "אני עניתי"? כאילו אלוהים אומר: עכשיו הדיאלוג חוזר אליי, אני עניתי להם. אבל שימו לב למשחק המילים: קודם הם אמרו "אשור לא יושיענו", ועכשיו הנביא מצלצל לנו באופן פואטי את אותו צליל במילים "אני עניתי ואשורנו". "אשורנו" מלשון לראות, להשגיח, אבל יש כאן גם משחק מילים הפוך לרעיון ההסתמכות על הכוח. ישראל רצו להיות כמו אשור, אבל הם אינם אשור.
ואלוהים מזכיר להם: "אני כברוש רענן, ממני פריך נמצא" (שם).
אין צורך לסנכרן בין הריאלי ובין הסימבולי. בריאלי יש לנו רק את העדות. אנחנו מגיעים רק עד הדברים, ויכולים לחיות קיום צנוע שעונה לכללי המוסר.
"מי חכם ויבן אלה, נבון וידעם; כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם" (הושע יד, י). מי בכלל יכול להבין את דרכי ה'? ומי בכלל יכול לבוא ולומר שאפשר ליישם מציאות מטפיזית אחד לאחד בעולם הריאלי? אפשר לחכות בסבלנות. אפשר לחיות עם ההשהיה, עם ההשהיה המשיחית של ההמתנה למשיח — שהופכת לפעמים להתמכרות לכוח. "כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם".
והעדות הזאת, שהיא מלכתחילה דבר מדהים, מגיעה 'אד אבסורדום' אצל רבי נחמן מברסלב. בפתיחה ל"מעשה משבעה בעטלירס" הוא מספר על מלך שהיה לו בן יחיד ורצה למסור לו את המלוכה בחייו, ולכן עשה משתה גדול. ובאמצע המשתה אומר המלך לבנו: "היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה", ומבקש ממנו שלא יהיה בעצבות כאשר ירד מן המלוכה, אלא יחזיק את עצמו בשמחה (ר' נחמן מברסלב, סיפורי מעשיות, מעשה יג, "משבעה בעטלירס").
גם את זה הזכרתי בשנים קודמות, והמסר הזה הוא מסר עמוק מאוד: יש רגע של אובדן. האובדן ידוע מראש. לכן צריך לתת את העדות עוד לפני הנפילה. בזמן הנפילה הסיכוי הוא שהעדות שבקשה להיות התראה כנגד אסון תצלצל בתוך הראש ותיבת התהודה תאמר עד כאן. הגיע הזמן לשוב. אבל לשוב אל מה ולאן?
שבת שובה והשיבה אל נקודת היסוד
שבת שובה היא שבת שבה הדרישה לשוב אל העוגנים הפנימיים, לשוב אל המקור ולדעת להצטמצם.
הסיבה שראש השנה מביא את הרעיון של אבן השתייה אינה כדי להתרחב, אלא כדי למצוא את נקודת היסוד ואת נקודת העוגן של חיינו. זוהי נקודה שמעבר לזמן ולמקום, וממנה הכול מאושר. אשרי האיש.
"כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם", אומר הפסוק.
ואני רוצה לברך את כולנו שנזכה להתברך בשנה טובה ובגמר חתימה טובה.
שבת שלום.
תגובות