פרשיות דרכים – השבוע הזה: בלעם: ברכה, קללה ושיקוף האויב את הגוף הקולקטיב

חביבה פדיה

פרשת בלק

א. עם ישראל ומואב: מחנה מול מחנה

שלום רב. השבוע אנו עוסקים בפרשת בלק. בפתיחת הפרשה נאמר: "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי, וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא, וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כב, ב–ג). אנו רואים כאן מחנה מול מחנה – עם ישראל ניצב מול מואב, ובין שניהם נוצר מאבק.

המאבק נוצר עוד לפני שהוחלפו קריאות שלום או הכרזות מלחמה. ברגע שבלק רואה את העם הזה, היוצא ממצרים ועובר בדרך מול שדה מואב, מתהווה החרדה. החרדה נוצרה בעקבות המאבק בין עם ישראל לאמורי, ולאחר שבני ישראל חנו בערבות מואב מעבר לירדן יריחו. באותו רגע אנו רואים שבלק קורא לבלעם – הקוסם, איש הנחשים והניחושים – בלעם שהופך לנביא האחוז בדיבור. כמו חכּה שאוחזת בדג, כך אוחזת בו הנבואה, וכך בלעם נדון להתנבא ולברך את עם ישראל בשעה שבלק ביקש ממנו קללה.

ב. הברכה והקללה כניסיון לפעול מהסדר הסימבולי

אנו ניגע בנושא הברכה והקללה של בלעם מנקודת המבט של השיקוף ההדדי. הברכה והקללה הן בעצם ניסיון לפעול באופן מאגי ולחדור באמצעות שפת הסימנים והסמלים אל הסדר הסימבולי, ולהפעיל שפע – או חסימת שפע – על עולם הממשות. זו הייתה התפיסה בעולם העתיק והיא גם התפיסה שניצבת ביסוד תפיסות של קיומו של ציר מחבר בין שמיים וארץ: הממשות מחוברת למקור עליון, והמקור העליון מזרים שפע. אפשר לראות אותו כאנרגיה, אפשר לראות אותו כברכה, אפשר לראות אותו ככוח – והוא זורם אל עולם הממשות ומזין אותה. ההזנה הזו היא בעצם מה שמאפשר את הקיום הטוב; ומה שחוסם אותה הופך לקיום הרע, ומתגלם כקללה.

המשמעות של ברכתו של בלעם בעל כורחו, כאשר נביא אותה למושגים פשוטים ורציונליים יותר, היא: כיצד העם משתקף בעיני אויביו. שכן לכל אדם יש את שיקוף הידיד ואת שיקוף האויב – וכך הוא גם בעמים. כמו שאומר הפסוק במשלי: "בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ" (משלי טז, ז). ואכן, מה שקורה כאן הוא שבלעם נדון לתת שיקוף לעם ישראל.

ג. שיקוף מבחוץ: עדות בלעם לעם ישראל

אנו שומעים כל הזמן תיאורים מצד משה – משה מתאר את עמו, מוציאו ממצרים, חונכו ומוליכו במדבר. אך הפעם הראשונה שאנו מקבלים שיקוף על עם ישראל כפי שהוא נראה במציאות החיצונית – לא בעין האוהבת של אם ואב – הוא מפיו של בלעם. זו חשיבותה של ברכת בלעם: לבלעם יש את ההתבוננות לראות כיצד העם מחובר ומחבר בין הממשות לבין המקור, וכיצד הוא מתפרס במרחב.

לכן בלעם אומר:

"מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם, לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל. מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'. כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ, הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ז–ט).

כאשר בלעם שואל: מה אני אקלל אם אלוהים לא קילל, מה אני אכעס אם אלוהים לא כעס – הוא מסתכל על העם הנפלא הזה, פרוס מראש ערים, ומגבעות ומשם הוא רואה אותו והוא רואה שדרכי העם וצעדיו מיושרים והולכים בדרך הישר ומכאן "אשורנו". והנה פסוק המפתח: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" – ואמרתי בפעמים קודמות, ואומר גם עכשיו: אין הכוונה לומר שהוא אינו מתחשב בגויים, זו אינה הנקודה. אלא שלעם הזה, כך מבין בלעם, יש סגולה מיוחדת שהיא עבורו אות ומופת, ובסגולה הזו אי אפשר לספור אותו כרגיל, כפי שסופרים מספרים רגילים בין העמים. או כפי שפרימו לוי היה אומר: בטבלה המחזורית, זהו חומר "אציל" ייחודי – השונה מהחומרים האחרים שיכולת החיברות וההתחברות שלו שונה. ובכל זאת נדרשת כאן אצילות. מידות תרומיות.

ד. המונותאיזם המוסרי כבסיס הסגולה

מה אנו מתכוונים באמירות הללו? הכוונה היא שמהרגע שמשה מגיע עם הבשורה – בשורת המונותאיזם, האל, י״ג מידות הרחמים, המשמעות, הדבקות בדרכי האל – יש מסר מוסרי שדרכו העם מתקיים. כדברי הפסוק: "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם" (דברים כו, יז–יח). פעולת 'האמרה' הדדית היא ביסוד קיומו של עם ישראל. מהו קיום זה? הוא הבחירה לשאת את דגל המוסר, האות, המופת, הבשורה. ולכן יש כאן את רעיון ה'האמרה', כמו מאמירי העצים, אך באמצעות מלים ומאמרות: "מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ" – זוהי נקודת ה'בגויים לא יתחשב'.

ברם, כל דבר המובן כעוצמה של ברכה, ניתן להפנימו ולהחצינו בהתנהגות לא נכונה גם כקללה. כאשר בלק ובלעם רואים את העם פרוס מקצה לקצה, בלק חושש שמה הפריסה הגדולה של העם תפעל לרעתו. ובלעם מוסיף ומשקף:

"לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ. אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ. כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל, כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל" (במדבר כג, כא–כג).

בלעם מנסה להבין מהו ההבדל בהתנהגות של העם שיצא ממצרים. הוא אומר: ראשית, הוא מתנהג בצורה מוסרית – לא נראה אוון ולא נראה עמל בדרכיו. שנית, הוא אינו פועל בדרך ניחוש עתידות וכשפים, אלא מתוך קשב לדבר האל: "כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל" – ורק אז באה לידי ביטוי הסגולה הזאת: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם" (במדבר כג, כד).

עם כלביא –עם כמו לביא וזה הוּמצא לתוך שם המלחמה עם איראן ונותב לתוך הגדרות פוליטיות – לטעמי, מן הראוי לא היה לעשות כן. אך בכל אופן, הדבר שאנו עוסקים בו עכשיו הוא שאלת היחס בין המקור לבין הממשות, ואופן שיקופה של עוצמה זו על ידי האויב. האויב משקף את העוצמות ואת החוזקות של העם – ותוך כדי זה אנו קולטים את הניסיון לאתר את נקודות החולשה את מקום התורפה שדרכו ניתן לפגוע.

ה. מה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב: האינדיבידואל והקולקטיב

בלעם אומר: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, ה), אנו יודעים מה דרשו על כך חז"ל. שכן חז"ל דרשו שאוהליהם של בני ישראל היו מכוונים כך שפתחיהם לא היו מכוונים זה כנגד זה – ובכך נשמרה הצניעות, ובכך נשמרו גם האינדיבידואליות וגם הקולקטיביות.

לשם המחשה: חברה שמקדמת חוקים המיועדים למגזר אחד, כך שאמורים לשרת מגזר אחד באופן הפוגע במגזר אחר – זהו מצב שבו האוהלים אינם מכוונים, ואין דעה מכוונת בין חלקי העם זה לזה. לכן אי אפשר לומר על מצב כזה "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל". השיקוף משמעו שהאינדיבידואליות וגרעין הקולקטיבים מסונכרנים – ומסונכרנים על ידי מה שאמרנו: "כָּעֵת יֵאָמֵר לְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל". כלומר, יש קשב: קשב הדדי וקשב לדבר האל. הקשב הזה ממקד אותנו באי עשיית עמל ואי עשיית אוון, ובהצטרפות אל מקור השפע. לכן בדרך המטיבה הזאת: "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם" (במדבר כד, ו) – יש חיבור למקור השפע.

ו. החזקה והזנה – יסודות הקיום הקולקטיבי

חברה שעוברת זעזוע היא חברה שאין לה החזקה. היכולת לרפא את תחלואי החברה קשורה גם בהחזקה וגם בהזנה. רעיון הסגולות המאגיות בא לתמוך בדבר זה: כאשר אנו מברכים או מקללים, אנו מחזקים או פוגמים בשתי תכונות היסוד שבלעדיהן הקיום האנושי – כאינדיבידואל וכקולקטיב – אינו יכול להתקיים: הצורך להיות מוחזק, והצורך להיות מוזן. ההזנה היא זו שמובילה את האמפתיה, את ההתייחסות ההדדית, את הקשב. וההחזקה היא זו המאפשרת לנו את המטריצה, את רשת השפה.

ולכן, כמה חשוב שבלעם בא ואומר: אני רואה שהעם הזה מוחזק, שהעם הזה מוכל, שהעם הזה מכיל את דבר האל. מתוך שהם קשובים זה לזה ומנסים לקדם זה את זה יחד. ומתוך כך בלעם – ואחריו גם בלק – מנסים לחשוב: כיצד ניתן לפגוע בעם, כיצד ניתן לערער את החזקתו, כיצד ניתן לערער את הזנתו. לכן פרשת פעור היא בדיוק הפרשה של הניסיון לפעור קרע בתוך הרשת המחזיקה ולערער את השפע הבא מהמקור.

ז. ההפטרה: שארית יעקב כטל מאת ה׳

בהפטרה לפרשה זו אנו שומעים את נבואת מיכה:

"וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת ה' כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם" (מיכה ה, ו).

כמה פעמים רבות חווה עם ישראל שוב ושוב את חוויית היות 'שארית', שארית הפליטה. אבל השארית הזו – השארית שהיא תמצית מה שנשאר אחרי הסערה, אחרי הטראומה, אחרי המשבר – היא מחוייבת. עצם העובדה שהחסד החזיק את השארית מחייבת את השארית להחזיק את רוח העם, כי היא נמצאת במחוייבות לעבר ובמחוייבות לעתיד.

"שִׁמְעוּ נָא אֵת אֲשֶׁר ה' אֹמֵר, קוּם רִיב אֶת הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ. שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה' וְהָאֵתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ, כִּי רִיב לַייָ עִם עַמּוֹ וְעִם יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח. עַמִּי מָה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי. כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם. עַמִּי זְכַר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמַה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'" (מיכה ו, א–ה).

הנביא מיכה מזכיר בנשימה אחת את משה, אהרון ומרים. ובסופו של דבר, מהנקודה שבה העם הולך בדרכי אוון ועמל, הנביא שואל בציניות:

"בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה. הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי" (מיכה ו, ו–ז).

כלומר: האם כדי לכפר על הפשע אתן את בני הבכור, או כדי לכפר על חטאת הנפש אתן פרי בטני? ברור שלא. אם כן אם יש סולם ערכים ברור מה לא לעשות האם יש סולם ערכים ברור מה כן לעשות? אומר הנביא שכן, כך הוא חותם:

"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו, ח).

ובאמת, השיקוף הזה תוקפו ועוצמתו כאז כן היום.

שבת שלום.