פרשיות דרכים - השבוע הזה: היום השמיני: מאז ה7.10 ועד למלחמת שור הבר והלוויתן

חביבה פדיה

פרשת שמיני

שלום לכולם. אנו נמצאים השבת בפרשת שמיני – הפרשה הזאת היא פרשה בספר ויקרא – בה־בעת אנו נמצאים בפרשת־דרכים שהיא גבוהה בהרבה ממידותינו. מלחמה בקנה־מידה ענק מתחוללת באזור, נפגעים בקנה־מידה ענק, דעות מכאן ומכאן, אנשים סובלים בצפון הארץ ואנשים סובלים בעוד מקומות רבים. הפרשה שלנו, בעצם, היא פרשה העוסקת בקדושה כמו כל ספר ויקרא העוסק הרבה בקדושה: הן בקדושה של הכוהנים והלויים, והן ברעיון שכל עם ישראל יהיה ממלכת כוהנים וגוי קדוש. בפרשה שלנו מובאים בעיקר הקורבנות ודיני החיות שמותר ואסור לאכול.

במשך הזמן שחלף מאז השביעי באוקטובר, הגישה אל המושג ״ויהי ביום השמיני״ הפכה למעוררת חלחלה ומעוררת שאלה – אך בה־בעת גם למעוררת הזדמנות, סיכוי, תקווה ותיקון; שכן היא העלתה את השאלה: מה דורש מאיתנו היום שאחרי, היום שאחרי הקטסטרופה, היום השמיני? במקור, ״היום השמיני״ בא להיות היום שאחרי ההקבלה המלאה למעשה בראשית – שהרי העולם נברא בשבעה ימים, בספר ויקרא זה היום הראשון אחרי חניכת המשכן שמייצג התגלות ופולחן; לכן היום השמיני מעלה את השאלה של הרוטינה. נגמר המעשה הגדול, נגמרה האקסטזה של הבריאה, ועכשיו עולה השאלה של הרוטינה, של השיגרה: איך בעצם חיים ביום־יום? היום השמיני הוא התו הפותח את זה.

אותו דבר אמור גם בהקשר אחר: נגמרה הטראומה האקוטית, הבעתה, האקסטזה של החלחלה וכל מה שקשור בה – ויהי ביום השמיני; איך מגיבים, ואיך מתחילה רוטינה של השתקמות. אבל למעשה, אצלנו לא הייתה בדיוק התחלת רוטינה של השתקמות, כי נכנסנו למצב שבו "מלחמה שאף פעם לא די לה" (עמיחי), הפכה להיות העיקר של חיי השגרה. אין שיגרה ואין מבורכת. המלחמה היא הרוטינה. בתחילה מלחמת ישראל בעזה, ובזמן האחרון המלחמה בלבנון ובאיראן – ואוכלוסיות גדולות, ואנשים רגילים ופשוטים,  וחיי היום יום של דורות תופסים בגרון צעירים או קשישים או ילדים ואנשים נמחצים מכאן ומכאן.

ארבעת מימדי ההסתכלות: פשט, רמז, דרש וסוד

תפקידי בשיעור הזה – שהוא בעצם שיעור העוסק בפרשת השבוע – הוא להראות את החיבורים שבין המימדים השונים של ההסתכלות: פשט, רמז, דרש וסוד. אני באה לחדד את ההסתכלות על המימדים האלה של הפשט, הרמז, הדרש והסוד, כאשר אני גם מגדירה מהם בעצם המושגים האלה, ומהו המשקל שהם נושאים עמם. והיות שהראלי והפוליטי כלולים גם בפשט, לכאורה מקומם לעניין אחר ואין עניינם לשיעור הזה – אבל הם בכל זאת פולשים וחודרים אל השיעור הזה, משום שהם בעצם המסגור שבתוכו מתחוללת הרוטינה, גם אם מדובר ברוטינה הדתית. דיונים יסודיים בריאלי ובפוליטי הם קריטיים ונחוצים. הסדן בשעור הזה זה לחדד את הלולאות בין הממדים ולהזכיר שוב ושוב שאין מדובר בממד חד סטרי וחד ממדי למציאות. הפוליטי והריאלי עניינו להסכמות והסדרים והסימבולי עניינו לעומק התודעה. וגם להזכיר את שונות הממדים שלא נהיה הסתר בתוך הסתר.

אם כן, היום השמיני הציב אתגר לפרשנות, והפעם נסתכל על זה מכמה אופנים שונים. הפעם אזכיר את פרשנות חב״ד, בחב"ד יש מסורת של הסתכלות על השמיני כעל המידה השמינית של הספירות, כסוג של כוח עוצמתי. מתייחסים גם האדמו״ר הזקן ואחריו עד הרבי מלובביץ׳, ומדוע? משום שכבר באסכולה של הרמב״ן וחוגו התפתח הרעיון שהשבעה מתמצתים את הפרדיגמה של העולם הזה, עם השבת, ומשמונה והלאה באים הדברים שהם יותר קשים להבנה ולהשגה – לפעמים אפילו הדברים שחייבים לשלח אותם, כמו שילוח הקן, חייבים לשלח את הציפור הגדולה לדרכה, לא לאחוז בכל להבין שיש דברים שהם מעבר לכל הבנה והשגה. האם היא השמינית מעבר לשבעת הממדים הנתפסים. התפיסה הזאת הקרינה עד המהר״ל, וזו הסיבה העקרונית שאחר־כך המהר״ל מעצב את המקום המיוחד של השמונה בהגותו. זה אינו מובן ואינו ניתן להתבאר אלא אם כן שולטים היטב בארגומנטציה של חוג הרמב״ן.

היום השמיני, חג השבועות, וסעודת הלוויתן

אנחנו נמצאים ביום השמיני – שהוא בדרך כלל פרשה הבאה אחרי פסח, ופסח הוא שבעה ימים, והיום השמיני שלו מקביל גם לחג השבועות. והשנה הזאת, שבת זו היא השבת הראשונה אחרי פסח. אנו שומעים ב״ליקוטי תורה״ של האדמו״ר הזקן על הפסוק ״לוויתן זה יצרת לשחק בו״ (תהילים ק״ד, כ״ו), והוא מצטט את המדרש – מדרש במדרש רבה על הפרשה – שבו בהמות ולוויתן נלחמים מלחמה רצחנית זה בזה בלי רחמים: "בהמות נוגח ללוויתן בקרניו וקורעו, והלוויתן נוגח לבהמות בסנפיריו ונוחרו". ומשום מה יש המסתכלים כאן רק על ענייני הסעודה אך זה לא העיקר.

מלחמה אדירה, מטורפת, בין שתי חיות ענק: הבהמות מתנפל על הלוויתן ונוגח אותו בקרניים, והלוויתן מתנפל על הבהמות ונותץ אותו בסנפיריו וממש שוחט אותו. והמדרש ממשיך בשאלות כמו הלכתיות: "הכל שוחטים, ובכל כלי שוחטים, ולעולם שוחטים – חוץ ממגל קציר". כל התהליך הזה הוא תהליך המתרחש לכאורה לאורך כל חיי העולם הזה, לאורך כל ההיסטוריה: המלחמה היא הרוטינה, ורק השלום הוא אפיזודה שבורחת – עד מתי? "הלנצח תאכל חרב?" "האם עד אשר שאו ערים מאין יושב"? עד אשר ״תורה חדשה מאיתי תצא״, שאז הקדוש ברוך הוא יתיר את השחיטה שהלוויתן שחט את הבהמה בסנפיריו; וזה עניינו של ״שור הבר״. ומהי התורה החדשה? תורה לבניין עולם ותיקון באי עולם. התורה הזאת קשורה בשפה חדשה ואותה עלינו לבנות היום. היום הזה ממש.

עד היום, בשפה האנגלית, כשרוצים לדבר על איזה אירוע ענק משתמשים במילה behemoth – כאילו לא מתוך היידיש, אלא באמת מתוך ספר איוב, מתוך הבהמות של איוב: ״בהמות״ ככינוי לאירוע בסדר־גודל של בהמות. וזאת מלחמה – אירוע בסדר־גודל של בהמות. ולגבי הלוויתן, שבעצם השוויתי אותו בעבר גם למכונה וגם למפלצת – טענתי שכל מלחמה, בעצם, שני עמים נלחמים יולדים יחד את החיה שהיא הסימולקרה והיא הפיגורה התואמת של המציאות. ועכשיו אנחנו נמצאים שם.

והפער הזה, בין השחיטה של הבהמות והלוויתן, מי שעומד באמצע כמו ילד נבוך בין שני כלבים מתלהמים, בתוכו חי האדם הקטן והממוצע; ושם נעשה את העבודה שלנו, העבודה היומיומית. שכן המלחמה היא סוג של תאוצה – היא תאוצה אדירה, והתאוצה של המלחמה יכולה להוביל גם לתאוצה של הידרדרות בכל הקשר ועניין – מוסרית ואחרת. היא יכולה להוביל את אלה להתרושש ולהגיע עד פת־לחם, ואת אלה להפוך למיליארדרים מתוך ספסרות וסחר וכל מה שקשור במלחמה. והיא יכולה לעשות עוד ועוד הרבה דברים: לנסות להעביר כמה שיותר חוקים בעלטה – בתוך זמן המלחמה המייצר את המלחמה; לדהור על השיח המייצר את הזמן הזה, שהוא זמן מסוכן כל־כך לאנושות ומסוכן כל־כך גם לעם היהודי ולמדינת ישראל; להפוך אותו לשיח שהוא שיח של גאולה – בעוד שבעצם החיות האלה, המנסות לשחוט אחת את השנייה, יוצאות מכלל שליטה ודוהרות בלי רסן ובכל רגע ורגע הן מולנו והן יכולות ועלולות להיות אנחנו. זו הסיבה העיקרית שחכמים פחדו, וזאת הסיבה העיקרית שבגמרא נאמר: ״ייתי ולא אֶחמִנֵיה״ (סנהדרין צ״ח ע״ב) – כלומר, ״יבוא [המשיח] ולא אראה אותו״, כיוון שזה יהיה במחיר גבוה כל־כך.

החיות המותרות והאסורות: הקורבן כסובלימציה

זהו הבהמות בהררי אלף. ונחזור רגע, נצלול רגע בפרשה. אני חושבת שהקישור לבהמות וללוויתן בפרשת שמיני אינו רק מפני שבפרשת שמיני מובאים כל השקצים והשרצים שאסור ומותר לאכול; לא זו אסוציאציה רק הקשורה לשאלה אילו חיות מותר לאכול, ואיזו חיה יהיה מותר לאכול באחרית הימים – ושבאחרית הימים זו סעודה של לוויתן. אני חושבת שיש ניצוץ של תובנה שקשורה לזה גם במה שאומר הרבי מלובביץ׳, שמחבר את זה גם לסוגיה של האינסוף. וזה כנראה בגלל צורת היצוג שהתקבלה במתמטיקה לסמן את האינסוף.

סמל האינסוף ורצועת מוביוס

אזכיר כאן שהחל מהמאה ה־17 מקובל לייצג את סמל האינסוף במתמטיקה בצורה של שמונה שוכב; הספרה המצוירת כמו שמונה שוכב התקבלה כסמל המתמטי של האינסוף. יש לכך מספר הסברים – שלושה או ארבעה הסברים חשובים, היות שאין מידע מדויק מה באמת הביא את היוצר שעושה את זה לראשונה לבחור בכך. ואני אבחר, למרות שיש מספר תאוריות ועל כולן יש לי מה לומר, אבל מפאת קוצר הזמן אבחר כרגע את התאוריה המשווה את זה לרעיון של הרצועה, של החוט, למעשה של הלולאה. שכן הלולאה הזאת, של השמונה השוכב, נותנת לנו בעצם שני מעגלים שווים כאילו; ויש משוואות מתמטיות שבהן זה היה מצויר כמו שני מעגלים שבאמצעם יש אפילו קו. והרצועה הזאת, בעצם, אפשר להסביר אותה כמה שגם נקרא ״טבעת מוביוס״ – שלאקאן מרבה לדבר עליה – ובעצם כאילו מדובר בשזירה של חוט ב־180 מעלות. וכאשר הוא חוזר, אנחנו רואים רק את הצד האחד, והמשמעות היא שאנחנו נעים כל הזמן על אותו צד; אז התנועה הזאת היא בעצם פיתוליוּת לאינסוף.

מה באה פרשת שמיני לומר לנו?

מה באה פרשת שמיני ואומרת לנו? פרשת שמיני מנסה לבוא ולהגיד לאנשים שיוכלו לאכול חיות – וגם זאת במידה ובמסורה. יש כאן השלמה עם הרעיון שנקבע כבר בספר בראשית, שלאדם – לרוב בני אדם – קשה להיות צמחונים; ולכן, כשהם יצאו מתיבת נוח, מותר להם לאכול חיות, כשם שמותר להם לאכול את עשב השדה. אבל הייתה ההגבלה ״אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו״, וגם ההגבלה ״שופך דם האדם, באדם דמו ישפך״ (בראשית ט׳, ד׳–ו׳) – ההקבלה שלא לשפוך דם. הדם, הקורבנות, הם בעצם סבסטיטוציה; הם תחליף, חלילה, לקורבן אדם.

מות נדב ואביהוא: הגבול של הקדושה

בפרשה שלנו אהרן חווה בגוף ראשון את בניו הופכים לקורבנות: שני בניו מבקשים להקריב.

״וַיִּקְחוּ בְנֵי־אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה׳ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳ וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה׳. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל־הָעָם אֶכָּבֵד. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן״ (ויקרא י׳, א׳–ג׳).

אנחנו רואים כאן את ידו החזקה של האל, כאשר בעצם נאמרת פה גם המילה ״אֶקָּדֵשׁ״ – מלשון קדושה – ו״על פני כולם אֶכָּבֵד״ – מלשון כבוד. כלומר, בשני המעגלים של הראוּתוֹ של האל, הצד הנראה והצד הנסתר, אלוהים מתבטא על ידי הקורבן הזה, כאילו בעצם קובע גבול: שאפילו כאשר הקורבן מופיע כסבסטיטוציה וכסובלימציה ליצר של האדם להקריב – גם שם אלוהים רוצה אותו במשקל, במידה ובמסורה; וגם שם הוא רוצה שלא יחרגו מהגבול. גם שם, כאשר מדובר רק בקטורת, באש, בדברים מאוד מאוד אלמנטריים – גם שם הדברים צריכים להיות לפי סוג של משטר ודיסציפלינה; שאם לא כן, המקריב עצמו הופך להיות, חלילה, הקורבן. וכך אהרון העצוב נשאר עם שני בניו הנותרים. עם מה שנשאר. הוא שותק. "וידום אהרון". הוא לא יכול לאכול. הוא מצפה לשמוע מה משה ידבר אליו מה תהיה השפה החדשה.

הפער, הרווח, והעבודה היומיומית

רק נחשוב לעצמנו מה המשמעות: אם בתוך הזמן שנפתח הפער בין הלוויתן ובין הבהמות – כאשר הם הופכים להיות שתי חיות המשחקות כמו פינג־פונג בציביליזציות ובעולם – הרי באותו רגע, הפער הזה שנפתח משמש לקידומן המהיר של עוד הרג, עוד מלחמה, עוד העברה לא־חוקית, עוד עשיית כסף, עוד תכמון, עוד כך ועוד כך ועוד כך. ממש אפשר להגיד: הותרה הרצועה. הרצועה – באותו מובן שאמרתי: זאת אומרת, שהפיתוליוּת הזאת של הלולאה האינסופית, חלילה, יכולה להוביל לפיתול האינסופי של הסבל. להישנות חוזרת ונשנית. גלגל הגורל בהתגלמותו.

אז בעצם מה קורה לנו? יש לנו שני מעגלים, והם מסמלים את האינסוף. שני דברים סופיים – מסמלים את האינסוף. המעגל הוא סופי. ואם אנחנו כרגע סובלים כל־כך בזמן המלחמה – ועדיין בכלל לא רואים את הדרך שבה ייווצרו הסכמי שלום ובריתות, ואיך תיווצר ההגנה על בני אדם, ואיך תיווצר ההגנה על אוכלוסיות, איך תיווצר ההגנה על מי שכרגע חשופים ופגיעים לטילים כמו בצפון, איך תיווצר ההגנה על כל השכבות בתוך המשטר האיראני, שבו עם ומדינה ומשטר הפכו להיות דברים לא־תואמים – אם בישראל כך, קל־וחומר באיראן אין הלימה כרגע בין הרעיון של מדינה, משטר ועם ובוודאי שלא  תיתכן להיות ובפרט כשמנסים לייצר סימטריה וחפיפה בין תיאולוגיה ופוליטיקה.

והעבודה בתוך הרווח היא העבודה של האנשים הלוקחים על עצמם את האחריות הציבורית. העבודה בתוך הרווח היא המאמץ לקשור מחדש ולהתיר מחדש, את הלולאות בין הפשט, הרמז, הדרש והסוד – זאת העבודה, גם אם היא קטנה, וגם אם כל אחד ממוקם במקום הקטן שלו; זו עבודה מאוד מאוד גדולה. ולא בדרך שמובילה לאמירות חד צדדיות ולבחירה בקוטב אחד. חובה לשמר דיאלקטיקה. לתרגל את השיחה בעד מה שנכון.

שני הארכיטיפים של הצדיקים

ובאמת, בהמשך הדרשה – ותוך כדי הניסיון לייצר את הדברים הסופיים, כי באמת יש כאן דברים סופיים לגמרי – אז מה העניין בזה, שואלים, שלוויתן ושור הבר עושים מלחמה זה בזה, זה הורג את זה וזה הורג את זה, ובסוף אוכלים את שניהם; זהו זה מהות העניין? אז עדיף לתפוס לא את הצד של הלוויתן ולא את הצד של שור הבר, והעבודה היא – אז מה יכולה להיות העבודה בתוך העולם הזה? וממשיך שם הרבי ומסביר דבר מעניין: שלפי הלוויתן והשור אפשר גם לפלג שני ארכיטיפים של בני אדם.

הארכיטיפ של הצדיקים היותר סמויים – שהם בעצם כמו דגי הים. אנחנו יודעים כמה פעמים בזוהר יש השוואה של הצדיקים כמי שהולך בתוך הים; כלומר, הם באים אל היבשה באיזו שהיא איכות המבינה משהו שהוא מעבר לעולם של היבשה. זה הדבר הנותן פרספקטיבה על היבשה – הים.

והצדיקים ההולכים בדרך השנייה, שהיא הדרך של הנגלה – הם גם עסוקים בלהביא את האור האינסופי לעולם. כלומר, בעצם, הם מביאים את אור האינסוף על ידי הפעולות; והראשונים מנסים להביא את האור האינסופי על ידי מציאת השפה, על ידי מציאת הלולאות של השפה והחיבור – חיבור הקְרָסים. נותנים אותה, הפעולות הגשמיות הנכונות. וכך שתי חתירות לשני מבנים סופיים: מה צריך לעשות, ואיך בעצם לתזמר את השפה באופן שהיא תחזיק את הרווח הזה מחדש, ותביא להרגיע את הלוויתן ואת השור – שהם כאילו הופכים להיות סמל לכל העולם, אבל הם בעצם בתוך כל אדם, בתוך כל קורבן קטן, בתוך כל רמז שאסור לאכול, ובתוך כל מנחת סולת שמותר להביא.

סיכום: העבודה שברווח

בכל אחד ואחד מהדברים האלה נמצא המתח של הלוויתן ושור הבר, הרוצים לשחוט אחד את השני. יש כאן איזה קיום שבעצם אומר שהציביליזציה האנושית נגרסת כל הזמן בשיני המלחמה. ובתוך המקום הזה – להפוך את הפער לרווח – זוהי הסובלימציה של הדברים וכאן אנו נדרשים לעמוד כל הזמן בעבודה המאוד מדויקת בשפה ובפעולות.

כולנו תפילה ותקווה שדי לתהליכים הכואבים האלה ושנהיה עדים גם לסוף שהוא סוף טוב – הוא טוב מעצם זה שהוא פתוח לאור האינסופי.

שבת שלום.

פיטר לסטמן יונה והלוויתן 1621