יציאת מצרים ופסח בימי קורונה

האדון והעבד: הטבע וההיסטוריה. העולם והאדם. מי מכריע את מי מאלף את מי משתמש במי מי היוצר ומי הנוצר.

אדונים ועבדים - והרי זה הוא החג המהותי של פסח המסופר לנו כנרטיב אודות יציאתו של עם עבדים לחופשי, עם עבדים שקנה לעצמו את חירותו בעיצומו של ליל מגפה של הזולת המשעבד, עם שקנה את חירותו במו ידיו, בעזרת שליח מבשר בשורה.

המבשר הוא משה יליד עבדים שגדל בארמונות, כך מספר ספר שמות, הוא אומץ על ידי בת פרעה וגדל בלב ארמון המלוכה של המשעבד. משה היה שליח שחוה התגלות וחידש בהמשך לעם העברי ונתן בידיו שפה אחרת לחוק, כמו גם שפה אחרת להתגלות. משה היה הנבחר כי היתה לו תודעה כפולה של אדון ועבד שהכרחית לפריצה קדימה.

אחד הסיפורים הראשונים של היוונים אודות יציאת מצרים של היהודים נמסר על ידי היקאטיוס איש אבדירה. הוא הגיע למצרים זמן קצר אחרי מותו של אלכסנדר הגדול ושימש כסופר בחצר של תלמי הראשון והוא – שכתב גם ספר על מצרים - ושככל הנראה היה הראשון בספרות יוון והלא יהודי הראשון שניסה לפרש ולהבין את מהות העם היהודי, פותח את הגניאולוגיה של היהודים בסיפור על דבר שפרץ במצרים. בני המקום ייחסו זאת לזעם האלים. היות ובמצרים היו פולחנים לאלים רבים, חששו על פי המסופר המצריים שהאלים הקדמונים כועסים שהמצריים שוכחים אותם והענישו אותם במגפה, לפיכך קמו המצריים וגירשו את הזרים. חלקם האמיצים יותר (כמובן בעיני היוונים) פנו ליוון ורובם פנו ליהודה השוממה דאז והתיישבו בה.

כלומר (מבחינה ספרותית ופילוסופית, אין כאן יומרה לטעון היסטורי נכון לזמנו) היקאטיוס מייצג את הנרטיב המצרי המהדהד מן הצד שכנגד את סיפורה של התורה. המצריים היו עם מוכה מגיפה המקיא מקרבו את הזר, העברי, שהוא תופס אותו כמייבא את הנגע עליו.

לעיתים קרובות - וזאת מניסיון אישי, חברתי פוליטי רב שנים יודע כל עבד מורד – האדון או המערכת בהם מרד ואותם אף ניצח - ממציאים ומציעים מצידם נרטיב שהם אלה שגירשו אותו. כדרכם של סיפורים היסטוריים גדולים ומכוננים יש דו צדדיות לכל סיפורי אדון ועבד.

לעיתים נדירות - מגיע רגע אמת בצורה חשופה ואכזרית, רגע אמת הגדול משני הנרטיבים. רגע שהינו מעבר לשאלת הצדק היחסי או האבסולוטי. רגע שמאלץ את השניים, את שני הצדדים, את האדון והעבד, לחשיבה ולשפה הגדולה משני הנרטיבים שלהם גם יחד. מרחב שלישי. רגע של עולם. זה הרגע שאנו בו עכשוו.

"רגע" זה שאנו בו הוא הזמן העולמי כולו שהתעבה למקום הקטן הפנימי של כל בית ובית של אדם פרטי. היש צעקה גדולה מזו? 

"רגע" הבידוד הזה היסחפותו של החוץ הממשי ושידורו אל הבית באמצעות המדיה הוא מהמם. יחסי חוץ ופנים נחשפים באקט קשה במעגלים שונים. כי מהו החוץ? טבע, היסטוריה, ובאופן רדיקלי יותר גם האחרים כולם: האהובים והשנואים הרצויים והבלתי רצויים הידידים והאויבים.

סיפורי האפוקליפסה הקדומים שהיו נטועים בהקשר היסטורי וספרותי מסוים בתקופת בית שני הופנו כנגד אימפריות ומעצמות היסטוריות צבאיות אולם היו מושתתים על תפיסות היונקות ממחזוריות הטבע.

באופן היסטורי נדיר ביותר הסצינה העולמית מגלגלת לפתחנו גירסא מתונה של אפוקליפסה המאפשרת לנו להבין יותר טוב את עצמנו ולבאר יותר טוב את העולם.

וזאת יש להבהיר כשאני משתמשת במונח אפוקליפסה, זה לא כדי להבהיל כרגע שחורבנו של העולם קרוב אלא זה בכדי לשאול מה אפשר ללמוד מעושר הטקסטים הכתובים בהם קבוצות במצבי חירום התייחסו לחוויות של סוף והתחלה. אם הם עשו זאת פעם מתוך חשיבה על היסטוריה באמצעות טרמינולוגיה שלא השתחררה ממקצב מחזוריות הטבע הרי עתה בעידן הפוסטמודרני אנו באים מנקודת מבט הפוכה ומתוך ההיסטוריה שבים ודנים מתוך תודעה ערה ומתבוננים במה? בטבע העירום, במשבר האקלים.

מנקודת מבט זאת לגיטימי וראוי לחשוב מחדש מול המצב עם טרמינולוגיות ומודלים שספרות המחזורים הקוסמיים, ובעברית: תורת השמיטות פיתחה.

הטבע וההיסטוריה מתאחדים כאשר הטבע, מגיח עם המגפה, המציאות ההיסטורית המדעית חסרת מענה על ידי חיסון ואילו המציאות המערכתית הפוליטית בארצות רבות נחשפת כחסרת מענה, אפילו מענה שבדיעבד שאיננו ריפוי אלא תחזוקה במספר מכונות ההנשמה. לא רק הסטטיסטיקה על מרחב נתונים אחד תקבע את אופי האירוע וממדיו אלא סינכרון קטלני בין מערכות שונות. אסון.

האירוע, שאנו בו הוא אירוע שיש לכנותו האירוע העולמי הראשון, אירוע כמותו לא היה כי הפן של הסגר הבו זמני במדינות רבות ברחבי הגלובוס ועצירת הממשות באופן בו זמני ברחבי עולם כולו תוך כדי שידור חדשות לתוך מרחב ההסתגרות לא התרחש מעולם. האירוע שמספר מדינות בעולם וביניהן האימפריות של המערב - לא היו ערוכות אליו הביא בחידלון ובשאננות שלו לטרגדיה הולכת וגוברת. מנקודת המבט של המשבר האקלימי אני משוכנעת שיש לקרוא לאירוע הנוכחי ניסוי צופרים.

הטבע וההיסטוריה משחקים את משחק האדון והעבד וכופפים את האדם להיות כאבק תחת רגליהם, אותו אדם שאילף את הטבע, כתב את ההיסטוריה ומתח את ניצול העולם והשליטה בו עד הקצה האחרון ביותר.

אז איך בתוך כל הטירוף הזה מגיעים לחג הזה חג הפסח? חג שעיקר עניינו יציאה לחירות מבית עבדים, התכנסות בזמן המשנה, של חבורות חבורות הנמנות יחד פעם על קורבן הפסח ולשם שירת הלל עליו, וכיום - בעיקר סעודה משפחתית קהילתית אוכל ודיבורים לתוך הלילה שמייצגים זיכרון של אז וחיבור בהווה לשם עתיד? הרי כל המשוואות של יציאה וכניסה הינן הפוכות.

חג הפסח עצמו שמלכתחילה הוא חג של בריאת עם, הושווה על ידי המספר שבע לחג בריאת עולם – השבת.

אותו מספר שבע העומד בבסיס תורת השמיטות. אותו חוק המצווה לשמוט את האדמה מדי שש שנים בשנה השביעית, הוא החוק שמופיע כבר במדרש כחוק קוסמי ואכן הפך גם עבור מקובלים לדגם לתיאור שרשרת עולמות קוסמיים עוקבים. עוד לפני כן מאיים ירמיהו נביא חורבן בית ראשון, נביא הכאב והזעם כי אם לא תשמטו את האדמה היא תשמוט אתכם. האדמה נתפסת כמענישה על כל שנות השמיטה שלא קוימו בה. חישוב כל מכסת הגרעון של השמיטות שלא קוימה הצטברה לגרעון של שבעים שנה, היא זאת שבבסיס מנין שבעים השנה של גלות בית ראשון. האדמה הרחיקה את העם כדי לנוח ממנו.

העולם מרחיק אותנו עתה מאיתו כדי לנוח מאתנו. שומט אנושות שלמה שלא חסה על משאביו ולא הרפתה.

הפסח הזה - רעיון ההגדה והחיבור המופיע יחד עם השמיטה העזיבה והריחוק החברתי כסוג של אוקיסמורון ריטואלי - דורש מאתנו דרישה חדשה. לא פחות מאתיקה חדשה של עולם שהשמיטה התגלגלה לפתחו.

הלילה של המצריים בלילה בו מתו בניהם היה לילה ארוך ביותר. קפסולה מרוכזת של אסון אקלימי היו להם השבועות שלפני כן: היאור עלה גדותיו, מים עכורים, צפרדעים בקעו מכל מקום כמו שהעכברים פרצו מכל חור בתיאור המובא בפתח ספרו של קאמי, הדבר, ארבה זלל את שדותיהם, ברד, חיות. אין ספק, הזיכרון הקולקטיבי, משני הצדדים (!) וגם אם ניקח בחשבון את פער הנרטיבים - זוכר מהפכה והשתוללות אקלימית, מגפה שהובילה בין היתר להקאתו והוקעתו של ציבור עבדים שבוודאי לא יכול היה באמת להדביק בנגף כי לא היה שם בחינת זרים חדשים מקרוב באו. פשר כזה או אחר שיינתן לתופעה – עדיין יכול להישאר בכל מקרה מרחב הפרשנות שהיה כאן נס. כי כל זימון מקרים, (סינכרון כפי שמציין קרל יונג הוא הנס) שמוביל לפריצתו של עם עבדים לחירות הוא בוודאי לא פחות מנס.

לסגר הבו זמני של עולם ומלואו אפשר לקרוא באופן מטפורי "הלילה הארוך" ומטפורה זו תקרין על ליל הסדר הממשי למי שיחוג אותו. משך הקיום של "לילה ארוך" איננו מורכב מ12 שעות בת ששים דקות כל אחת. הוא מורכב מהלילה הארוך ביותר בעולם ומידתו היא כמידת הסגר.

כל ריטואל הוא חזרה שמנכיחה מיתוס. סיפור שקרה אי אז. כשאדם מבקש להנכיח סיפור כהווה הוא שב ומדבר אותו ועושה פעולות המייצגות אותו זהו הרובד של הריטואל.

ויִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכׇל־זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח׃ כב וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר׃ כג וְעָבַ֣ר יְהֹוָה֮ לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַ֒יִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יְהֹוָה֙ עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף׃ כד וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְחׇק־לְךָ֥ וּלְבָנֶ֖יךָ עַד־עוֹלָֽם׃ כה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן יְהֹוָ֛ה לָכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת׃ כו וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם׃ כז וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽיהֹוָ֗ה אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַ֠ח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנׇגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ׃

זה היה לילה של מאבק בזמן אמת, בנגף, במגפה שהיו פעילים באופן אקוטי. מנקודת ראות אחת זהו סיפור של נס. קהילה שניצלה ממוות בזמן מגפה משמרת את סיפור הנס הזה, סיפור הקרבן התחליפי הזה, הכבש שהוקרב תחת מותו של כל אדם, הסימון על המשקוף בדם הוא החיסון עצמו המתואר באופן מיתולוגי. אותו גנום אנושי שאנו מבקשים כיום בבדיקות הדם שינצח את הנגף העובר ללא הבחנה.

ההסתגרות היא עד לסופו של ליל הנגף, שהוא ליל הסגר, כך בפסח מצרים. ובתמורה הזיכרון ההיסטורי – פסח דורות - מעבד אותו לליל הסדר. כמו כל ריטואל, הריטואל חוזר על המיתוס: על הסיפור ועל הפעולה שהיו אי אז אי שם ברגע בראשית.

לאוו דווקא ריטואל (כפעולה) היום כחוזר על מיתוס (סיפור) שהיה אי אז אי שם אלא פעולה וסיפור החוזרים על פעולה וסיפור שהתחוללו בו זמנית אי אז ומקנים להם משמעות מחדש בכל תקופה כיום.

הריטואל מהו? סדר פעולות בממשי שנושאות משמעות מעבר ליצור יצירה או יצרנות של חפץ שימושי או אמנותי, תחושה שבסיום סדר הפעולות הרצוף הזה יושתת סדר סימבולי בעולם אם קצר ואם ארוך.

ליל הסדר אם כן הוא רצף פעולות יצוגיות ודיבור המנכיחים זיכרון של ליל כינוס וסגר בזמן מאבק קריטי, הסימבוליות היצוגיות של זכרון העבדים שניצלו באמצעות המגפה הקשה וברחו בחסותה. הזיכרון של הנס, ההשתחררות מבית עבדים בו בנו במשך דורות את הערים פיתום ורעמסס, שנבנו בדמם ובמסכנותם.

האם ייתכן שמצריים - שיא הצוויליזציה דאז, שהקלה ראש באספסוף העבדים הגיעה למעשה לנקודת הקצה ממנה ציווליזציה איננה אלא סופגת מכה חוזרת, לעיתים קרובות בדמות מכה אקולוגית? מכה של ערעור סביבתי?

וכי לא ייתכן שעם העבדים ראה במות בני האדונים את ההקבלה לנפש הגסה של האדון במות ילדיו? שתודעה ערה של עבד שיכולה לצמוח רק מתוך הפעולה, העבודה, אך ורק ממנה צמחה במשה אשר היציאה שלו היתה אכן לראות, לראות באמת את הסבל? משה לא היה רק הזר כפי ששב ומדגיש פרויד במסה המפורסמת שלו שנכתבה ערב מלחמת העולם השניה, משה היה בן עבדים, שהתפתחה בו תודעה ערה ובהפיכתו לאדון הביא את בשורת החירות לעבדים, או אז החלה לעלות הציוויליזציה הבאה, העברית.

ליל הסדר הזה בסף האירוע העולמי הראשון ותוך כדי התהוותו דורש פירוש חודש לדמותו.

ליל הסדר השתמר בזכרון כרגע מפנה בין כוח עולה ובין כוח יורד. הדגש אינו צריך להיות עבריים מול מצריים כי אם עבדים מול אדונים. רגע ההיחלצות השתמר בזכותו של נס. רצף מגפות וערעור אקולוגי שבא על האדונים שניצלו חמסו ורמסו. בין אם נזקוף זאת לזכותו של אלהי העברים או לזכות צירוף מקרים, כדאי שנזכור שקרל יונג מגדיר סינכרון בין אירועים משדות שונים בהגדרה של: נס.

אכן זכרון העבדות במצרים עיצב אתיקה חמורה של הכלת הגר, וחכירת כח אדם לעבדות לפרק זמן מוגבל "כי עבד היית בארץ מצרים". האתיקה של תורת השמיטות מבוססת על העקרון של לקחת לפרק זמן מוגבל לאפשר מנוחה לא רק ביחידות שבועיות, אלא ביחידות של שנים ושל עשרות שנים ולא רק בהקשרי עבדות, אלא גם בהקשרי חקלאות בתים וכספים. עבדות המרסנת את יהירות ואטימות האדון אמורה להיות גרעין סגולי של העבריות. עבדות לבורא עולם "כי לי בני ישראל עבדים". תפיסה שמצביעה על קו השבר והנתק בין ציוויליזציות "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". צעקתו של קורח "כי כל העדה קדושים ובתוכם ה'".

לגרעין הסגולי הזה קשורה תורת השמיטות. בישראל הקדומה: מושתתת על אדני המקרא ועברה תמורות בעיצוב המשנה: מדגם יסודי של חברה חקלאית המושתתת על סחר חליפין, משק יצרני ושמיטת עבדים וחובות כספיים, סיגלו אותה לחברה מוניטרית שבה חייבים להחזיר הלוואות. בגלות בבל, עם ההתנתקות הסופית מהוויה חקלאית ובזיקה לתפיסות קוסמיות במזרח אסיה, החל תהליך העתקת הפורמולה לרמת המחזורים הקוסמיים. כך דבקו בה בהמשך המיסטיקאים ובפרט בראשית הקבלה – בתוך תמונת עולם ספיריטאולית מתפתחת, המקובלים חיברו אותה למסורות קדומות על חורבן הקוסמוס מדי ששת אלפים שנה באלף השביעי. ככזאת היא עלתה גם באירופה, והיתה משותפת באופנים כאלה או אחרים לא רק לרבנים יהודיים אלא לתיאולוגיים נוצריים ומוסלמים.

בין המגמות שהמשיכו להחזיק בתורת השמיטות – כתורת המחזורים הקוסמיים - גם כשזו נוצחה על אדמת ספרד במאה השלוש עשרה, שם עלה והתחיל לככב ספר הזוהר, בעל התפיסה המשיחית המיידית, היה גם ספר התמונה שהיה קשור לחוג מקובלים שפעל כפי הנראה בביזנץ במאה ה-14 והמשיך להיות שם פעיל אף מאוחר יותר.

כך נכנס למערכת הטרמינולוגית המיסטית מושג מפתח אחד שאמנם לא פרץ לדרך המלך אך נשארה לו תהודה מסויימת והוא "יציאת מצרים העליונה."

יציאת מצרים העליונה - היא היציאה מתוך עמקי ההוויה, זו הנטועה באלוהות עצמה, שם ספירת בינה המייצגת את החירות המוחלטת - והיא האב טיפוס של היציאה ממצרים התחתונה. הא כיצד?

כיצד יכול להיות המקור האלוהי מכונה מצרים העליונה? להיות אב טיפוס לשעבוד הקשה במצרים? התשובה נתונה בכך שמה שבעולם העליון המטפיזי הוא חירות מוחלטת, בעולם הארצי אין חירות מוחלטת שלא נקנית דרך סבל ויסורים קשים. רק העבדות היא הבסיס האפשרי (לא ההכרחי) לחירות.

כל נסיון למקם את המצריות-עבריות על בסיס אתני הוא החמצת המשחק העמוק של יחסי אדון עבד והשלכותיו לדורות באתיקה של האחר.

הפסח הזה הפך את היוצרות העולם בזעקת עבדות לאדוניו בני האדם. השתוללות אקלימית ונגף יוצאים החוצה בלילה הארוך ביותר בעולם עד כה ולראשונה בחווית סגר גלובלית ומשותפת במקומות רבים. ובני האדם סגורים בבתיהם מרפרפים בין הווית אדון ועבד סופגים את שלל התוצאות של ההיבריס של האדם כאדון היקום.

הפסח הזה דורש דרישות הפוכות מכל מהותו של פסח בממשות דומה במקצת ליחס הא-סימטרי בין יציאת מצרים העליונה ובין יציאת מצרים התחתונה.

במקום לצאת מבית עבדים החוצה לחופשי למדבר – יש להיכנס לבית להסתגר בתא היחיד הפרטי כמו כלא... להיות בתוך תא של בית ממשי, לחזור להוויה של תא קדמון ולעבד זאת למצרים העליונה. לרגע של הטרום מציאות. בתוך התא הבודד הזה של החזרה לקיום המונאדי, לקיום האטומי, שם צריך מחדש לעשות צוהר לתיבה. לא רק אדם לעצמו אלא אדם לעולם.

הפסח הזה דורש ביד חזקה ובכוח הזרוע בלי להשאיר הרבה מקום לבחירה מצידנו, לא רק שלא נראה את עמיתנו בני האנוש האחרים בני קהילות ועמים אחרים כ"אלמונים פלמונים" הנעוצים אי שם במקום אחר רחוק מאיתנו, ההם שם רחוק בסין, ההם שם רחוק וקרוב מדי בבני ברק, לא לראות אותם בחינת ההם, היהודים המצריים, הנגועים המועמדים לגירוש אתני, הנגועים המזוהמים אותם נגדור בגדרות ובחרדות – כיצד להתנהל? כיצד להגדיר מחדש את מושג ההקרבה והחבורה.

החבורה יחד היא העולם אשר מצד אחד חווה את הגבהת הגבולות ובו בזמן נדרש לגישה א-סימטרית בין גבול קונקרטי וממשי ובין חשיבה רחבה אוניברסלית וגלובלית.

וכך גם ברמת העם המדינה מול הערים ומול האיזורים. לייצר מחדש שפה ואיזון וסדר. רגע הרה גורל.

השאלה האפסטימולוגית, שאלת ההכרה, היא השאלה המופתעת מעצם קיומו של עולם, של אוביקט חיצוני: זוהי שאלה המשתרשרת במסורת הארוכה של המערב לשאלה האונטלוגית-תיאולוגית איך נעשתה הקפיצה מהאל האריסטוטלי הנח בתוך עצמו אל העולם הקיים כאוביקט לנכחו. שאלה שליוותה את המיסטיקה היהודית עד לפתיחה הנודעת של הספר עץ חיים אותו רושם ר' חיים ויטאל בזיקה לשעורי האר"י, שאלת הצמצום. האיך צמצם האינסוף את עצמו לטובת קיומו של עולם. ומכאן החיבור בין שאלת ההכרה לשאלת האתיקה: ההשתאות מקיומו של האחר. תחושת ההשתעבדות לכאורה של ההכרה ברגע שהיא מכירה בקיומו של אחר זולתה. היא היא השאלה המתגלגלת לשאלה האנושית האתית איך אדם מכיר בקיומו של אחר, ומדוע בעצם - מופרך ככל שזה נשמע - דווקא מה שהאדם מזהה כשלו, או כחלק ממנו, הוא בו זמנית בוזז אותו, משעבד ומנצל אותו, עד לרגע הקשה של התמוטטות אחד מן הצדדים או של שניהם גם יחד.

על כך גם מושתתת הדיאלקטיקה היסודית של האדון והעבד כפי שניסח אותו הגל באחד מן הפרקים של הפנומנולוגיה של הרוח אולי הפרק המשפיע ביותר לכיוונים שונים ממרקס ועד תיאוריות מגדריות כיום ועד להקרנות אל לוינס ובפרט באמצעות התיווך של מורו האישי ומפרשו של הגל, קוז'וב.

העובדה בממשות שמספר עצום של בני אדם חווה בו זמנית באותו אופן בדיוק אירוע עולמי בו החוץ נשמט וכל אחד סגור בתוך תאו התודעתי, ביתי, ממשי, מנכיחה באופן העז ביותר את המטפורה שכל אדם הוא עולם ונותנת לה ממשות חדשה.

מבול הניגפים כעת ,למולו אין תיבת נוח אחת. יש המון תיבות הצפות על פני ריק משותף המורכב מקיומו של חוץ ממשי יחיד. העולם עובר צמצום כי נחמס ונגזל באינסוף רעבון. עולם המצטמצם או לממשות של התמוטטות הקריסה הרפואית, בתי החולים, או לממשות של החיים הממשיכים ומחייבים צריכה, שגם היא עוברת צמצום מדהים, מוצרי חיים: מזון ותרופות. המושג תענית ציבור קיבל משמעות חדשה משמעות של תענית מציבור בהיקף שהאנושות לא ידעה כמוהו. וכל אדם הוא בחינת אסיר ונזיר.

והגדת לבנך – הבנים שיחגגו לבדם ללא זקניהם מה יגידו הבנים זה לזה ומה יהיה ההד של זיקנה אותה יבקשו להנכיח?

הכסא הריק לאליהו הוא אותו אליהו שמשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. לפי המסורת הוא מופיע לפני יום הדין הגדול והנורא. ההשבה כאן ומושג האב והבן הם מורכבים, ההתפלגות בין עבדות וחירות מסומנים ללא מסומנים הקידמה מגיעה לסף שואה הומניסטית מהגדולות שידעה אם תתווה תו על מצח זקניה היא מאבדת את זכות קיומה.

כל מערכות האמת והאשליה גם יחד מעוגלות ומעוגנות סביב הכבוד לזיקנה. אם בחינת האמת של החכמה ואם בחינת האשליה של ההכרח לעבוד ולחסוך ולהיסמך על מערכות ביטוח ורפואה אם אלה קורסות מדוע לא לחגוג את האנרכיזם עכשו מה נאמר לבנינו?

מה העבודה הזאת לכם? יש שיבואו וישאלו אם אתם בועטים בזקנים למה לעבוד מלכתחילה? יש שישאלו אם האתיקה מושתתת על זה מדוע אתם טורחים מלכתחילה להציע אשלייה?

הלא קרבן פסח מחייב חבורה. וכיוון שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. מושג הערבות ההדדית והחבורה זאת שקובעת שאין הפסח אלא למנוייו. משנה את הגדרותיה. הכלל הוא העולם. וההקרבה היא הקרבת אדנותנו. ההכרה בצורך הזמני בגבולות ממשיים בארץ בבית במדינה אולם תוך כדי התמוססות הגבול הרוחני בין פרטים ולאומים לטובת תפיסה הומניסטית רוחנית חדשה ההכרחית לערבות לקיומו של העולם עצמו.

אנו עדים כעת לאופנים השונים בהם העולם הפוסט מודרני פוגש את החשיבה המיתית הקמאית. חשיבה שהתחילה בבירור במיתוסים עתיקים על בקיעת העולם מיש אחד מובהק והובילה לנרטיבים בספרות המחזורים הקוסמיים ובאפוקליפסה על אופני סיומו.

אחד המזמורים החשובים בספרות הדג-ודה, הספרות הברהמינית שנוצרה בצפון הודו סביב המאה העשירית לפנה"ס, מספר על: אדם בעל אלף ראשים, אלף עיניים, אלף רגליים, מקיף את האדמה כולה, וניצב מעבר לה עוד עשר אצבעות. האדם הוא כל [העולם ה]זה/ מה שהיה ומה שיהיה/ האדון של מה שמעבר לאלמוות [...] (האופנישדות והברהמנות בתרגומו הנפלא של צחי פרידמן).

כך בדיוק מדבר גם ספר התמונה, אותו ספר מופלא שהקדים לדבר על גלות המשוררים (כשם ספר שיריו של ברכט בתרגום לעברית), הוא מדבר על צמצום העולם לאדם אחד ביום האחרון, ממש כפי שהברהמנה מתחילה בהתרחבות העולם מאדם אחד ביום הראשון:

והדורות מתמעטות ממעט למעט / עד היות שבעים נפש זכות וטובות / ומשם לי"ב אנשים, ומשם שלוש עמודים, ומשם לנח וחנוך עד אדם אחד/ כשבא הכל כן ילך / ואז אדם ושכינה ועם שום נמצא [=אף אחד] מן העליונים אמר מזמור שיר ליום השבת שכולו שבת לחי העולמים/ ואז הכל נסתלק (תמונה ג).

האפוקליפסות הללו אינן באות להטיל מורא, אולי הן דרכם של זקני השבט להעביר זיכרון אחרון שלהם שנוכל לבחור ולעבד אותו לסיפור הראשון שלנו בדבר עליית מדרגה של האנושות לקראת הומניזם ואתיקה עולמית חדשה.

אני אעדיף לקרוא את האפוקליפסות האלה בחלקן לפחות בציר המתח שבין חשיבה מיסטית טהורה ובין חשיבה אקולוגית רדיקלית הרואה את העולם כולו כנתון בסכנה ומסכן את קיום האנושות.

הצמצום שלנו כעת לנוכח מרחב דיסטופי בוגדני, ההתכנסות לבית, לתא, לתיבה בין אם תיבת נוח בין אם תיבתו של משה על היאור היא החזרה לביצה האורפאית. היא מעניקה חיים חדשים ומשמעות בלתי משוערת לתיאוריה של ליבניץ בדבר הקיום המונאדי של האדם. אדמונד הוסרל המורה הגדול הן של היידגר והן של לוינאס לימד ש: כל אני הוא "מונאדה". אבל למונאדות יש חלונות [...] (החלונות הם האמפתיות)" גם אם לא ניתן להיכנס אליהם באופן ריאלי. [הפנמנולוגיה של הבין סובייקטיביות, בתרגום שמאי זינגר ואלעד לפידות, ובעריכת האחרון].

תיאוריות פילוסופיות ואונטולוגיות שעשויות להיראות כסיפורי בדים או תפיסות מיתיות מסוגננות של העולם הופכות לנגד עינינו למטאפורה מתממשת של תמונת עולם של הפוסטמודריזם ברגע שחלק ממבניו נסדקים. האתגר האתי כיום הוא לבחירת העמדה הפילוסופית שלמונאדה יש חלון. שלתיבה יש צוהר.

החריג הפרטי – בין אם אובססיבי בין אם סכיזואידי - הפך לדפוס ההתמודדות של אנושות שלמה וגם זה הוא סימן של מצב החירום. אם הביצה הסכיזופרנית היא כמו הביצה הביולוגית כפי שטענו והשוו דלז וגואטרי שדנו בדגם הבסיסי של הנפש הסכיזואידית המודרנית וצוטטו על ידי לאנג אבי הפסיכיאטריה האנטי נורמטיבית ותפיסת האני החצוי. עתה תיאורם את הביצה הוא בו זמנית גם תיאורו של עולם וגם תיאורו של אדם: צירים שונים נחתכים בו כצלוב, חבוש באיזורים שונים, ממוקם בשטחים ובשדות נגועים, עתיר פוטנציאלים שבורים, מזוגזגים וחצויים ומעל כל וראש לכל: מסומן בסיפים.

האם העולם חוזר לראשיתו? האדם חוזר לראשיתו ? או שהעולם כולו בקע מאדם אחד ומתקפל אליו בשנית? אולי בעצם חזרנו לשאלת הבסיס באונטולוגיה ובאפיסטמולוגיה: אין עולם וזה רק חלום של הכרה אחת ששכחה שהיא חולמת. בפרפראזה על דברי צ"ואנג צה: אתמול חלמתי שאני עולם והיום איני יודע אם אני עולם שחלם שהוא אדם או אדם שחלם שהוא עולם.