חביבה פדיה: חורבן, השמדה ותיקון: סמל וממשות

מתוך שיחה שהתקיימה ביום חמישי, 31.7, בבית עלמא, תל אביב.

נקודת המוצא: זהר איכה

מרחב הדיון: המאבק הנוכחי- מלחמת קיום ומלחמת השמדה, משמחת תורה ועד תשעה באב

דיסוננס בין שמחה ואסון

ההחלטה ללמד היום איננה נלקחת בלב קל, אלא בלב כבד מאד; לכאורה העת הזאת היא לא עת ללמוד, אלא רק עת למחות ולהתנגד ולצעוק את הצעקה. ובכל זאת חשוב שגם לרקע של ההתנגדות לאסון הגדול שקורה יהיו גם מילים של תורה, כדי שבעצם הדברים יהיו קצת בהירים. לכן חשבתי לעשות את השיעור הזה.

נתחיל בזה שהדיסוננס בין שמחה ואסון הוא דבר שמאוד מוכר לעם היהודי לדורותיו. מועדים, זמנים, חגים, יש לנו את כל הביטויים האלה, מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון וכו’. מועדים זה בעצם זמן שאוגד את הזיכרון הפרטי עם הזיכרון הקולקטיבי. ומכניס אותך לאיזשהו ריתמוס, שאמור להיות ריתמוס מאוד מאוד רחב, בין אם זה של הזמן שמופנם בתוך הטבע בעולם, ובין אם זו המחזוריות המיתית בנפש האדם ההופכת לארכיטיפית או ממד הזמן שאנחנו חווים אותו כטרנסצנדנטי.

יהודים חוו לרוב את ימי שמחתם כימי אסונם. אותו חג שבועות שעגנון מתעד אותו כחג שמגיעה אליו הידיעה על שואת העיירה שלו וההתגלות הטראומטית, ההתגלות של בעתה, שהוא רואה את רבי שלמה בן גבירול מקונן. וכמובן, איך אפשר לא להזכיר את שמחת תורה של 7 באוקטובר?

בימים ההם, בזמן- הזה

הרבה פחות רגילים לכך שכשמגיע מועד של חורבן ושל אסון, אנחנו לא יכולים לציין את זכר האסון את המועד הקולקטיבי של פורקן אבל וטראומה בין דורית, בגלל שאנחנו מסובכים באסון ממשי שקורה ברגעים אלה, לעם אחר באופן הכי נרחב וזה תחת אחריותנו;פרויקט ה וזה ממצה את כל הטרגדיה שהעם היהודי הגיע אליה בימים האלה ובזמן הזה. אנחנו רגילים להגיד, בימים ההם בזמן הזה. ועכשיו אנחנו בעצם אומרים, בימים ההם בזמן הזה, אבל בצורה אחרת לגמרי.

וזאת השאלה, מה זה אומר לנו, מה זה תובע מאיתנו הדבר הזה, כשאנחנו מגיעים לתשעה באב, מועד שהמסורת היהודית קשרה אליו חורבן של שני בתי מקדש, את מגילת איכה, ומגילה שבה מתואר בהרחבה כל כך העינוי של האנשים שנמצאים בעיר במצור, העינוי שלהם גם ברעב, טובים היו חללי חרב מחללי רעב, ״שהם יזובו מדוקרים מתנובות שדי".

כלומר, אנשים העדיפו את המוות בחרב מאשר הגסיסה האיטית ברעב. דברים מאוד קשים כתובים במגילת איכה. אפשר לומר שהאסון הנוכחי עלול ממהותו לייתר את הקריאה במגילה, שהלא: אם באותו רגע, בממשות, קורה אסון כל כך גדול, אז מה אני עכשיו מתחבר לזיכרון היסטורי של 2000, 3000, אפילו תגידו 5000 שנה? שום זיכרון היסטורי קשה ככל שיהיה ארוך ככל שיהיה בוודאי לא מהווה לגיטימציה לייצר אסון כזה בהווה לעם אחר, ולכן בעצם נוצר מפגש מאוד קשה. המפגש רק זורק אור ממהותו על טבען של טראומות קולקטיביות ופגיעות הדדיות הסבוכות זו בזה.

הדיסוננס הקוגניטיבי

דבר גדול שקורה בזמן אסון ובזמן אבל, הוא ההתפרקות של הזיקה בין הממשי והסימבולי. זה הדבר הראשון שקורה. כמובן, אפשר לנתח את זה במושגים הפסיכולוגיים אותם הציב פרויד ולדבר על הליבידו, שנמשך מהאובייקט וכו' אולם ההתפרקות הזאת בין הממשי ובין הסימבולי עם העלמו של גוף ממשי בו היו אחוזות תפיסות חוויות וכוונות הינה  פרדיגמה לכל מצב של תנודה בין הסמלי ובין הממשי.

נכנסנו למין מכונת גורל, מכונת גורל מאוד מאוד אכזרית. כשאני אומרת מכונת גורל, אני לא באה להסיר אחריות מעלינו, מעל העם ומעל המדינה.

גורלי, כי יש מכניזם אשר למרות כל קבוצות האנשים המבקשים לעצור אותו הוא אינו נבלם. המוסדות והמנגנונים הפוליטיים ואחרים לא מאפשרים לקבוצות גדולות בעם ולקהילות שונות לעצור אותו במהירות שהם היו רוצים לעצור אותו ולצאת כבר מהסיפור הזה. לכן אני משתמשת במילה גורל. גורל  כזמן היסטורי גדול, שגדול ממידת כולנו ועוטף אותנו במידה כזאת שהוא כביכול רבים מאיתנו, אני מניחה, מרגישים שהוא מתחיל לייתר את החיים הפרטיים שלהם.

במקום הזה אני אומרת שזה גורלי, כי כמה פעמים בהיסטוריה אדם חווה דבר כזה? אני חושבת שרובנו לא חשבנו שנחווה דבר כזה ברמה כזאת ובעוצמה כזאת.

השמדה סימבולית

ב־7 באוקטובר 2023, כשחמאס פותח במתקפה על ישראל, ברור שהיתה כאן פעילות של אירגון טרור אכזרי שהכוונה שלו הייתה להשמיד פיזית וגם להשמיד סימבולית. זו הייתה כוונה משולבת, להשמיד פיזית, להרוג ככל האפשר, לפצוע, לפגוע, לחטוא וכו’. הטרור הקיצוני רואה את האויב כאוביקט משולב של סמל וממשות ומנסה לקעקע שני רבדים אלה בו זמנית.

ההשמדה הסימבולית מתבטאת בשני דברים: בביזוי מוחלט של צלם אנוש, ובדיבורים של להשמיד את כל העם, שלא יהיה קיום למדינת ישראל, שיהודים יזרקו לים, שפלסטין היא מהים עד הנהר. פילוסופים שמו לב אליהם והגדירו את ההבדל בין שני סוגים של טרור של התנגדות בין טרור, קביל ולא קביל. הלא קביל הוא זה שיש לו מטרה סימבולית הקביל הוא טרור שיש לו מטרה ריאל-פוליטית.  אודה ואומר בעיני שני סוגי טרור של התנגדות אינם קבילים. אינני רואה בפאנון מורה דרך אלא מרטין לותר קינג וטיך נאת האן הם המודל שלי.

המטרה של מדינת פלסטין היא מאוד ברורה, היא אכן נכנסת להגדרה של מטרה ריאלית ופוליטית. המטרה של השמדת העם היהודי כבר הייתה בדרגה של השמדה סימבולית. העובדה הברורה שהיתה כאן מערכת אכזרית של השמדה סימבולית העניקה  סוג של ימי חמלה וזמן מסוים, שבו לפחות חלק מן העולם גם חמל על ישראל ועל הפגיעה הקשה שנחוותה כפגיעה בסדר גודל, שהזכירה לאנשים את הפוגרומים של השואה מצד אחד, ואת האיום המהותי הקיומי בו נתונה ישראל. זה גם מה שנתן את הצידוק הראשוני לאנשים לצאת למלחמת קיום.

חורבן שהוא בנייה ובנייה שהוא חורבן

ממעוף הציפור, איפה אנחנו נמצאים עכשיו? האסון הקיצוני והקשה שמתבטא בכמות ההרוגים ובכמות האנשים המורעבים ובכמות הפצועים ובכמות הילדים שמתו ובכלל בחורבן של עזה, גירוש עזה, הוא בסדר גודל עצום ונרחב. סדר גודל כזה שלפיו אם לדון בכך באופן קר במושגים של רווח והפסד הרי שככל שאתה פוגע בממשות הכי ערומה של קבוצת אנוש, אתה בונה את הקיום הסימבולי שלו.

יש חורבן שהוא בנייה ויש בנייה שהוא חורבן. אני מנסחת זאת בכוונה באופן שבו גם המגמות הימניות ביותר יבינו את הנזק שנגרם מההתנהגות הזאת ברמה הכי ראשונית, לא רק לפי האינטרסים של אנושות ושל הומאניות, אלא גם מנקודת המבט האינטרסנטית של כביכול כוחות ימניים.

ההשמדה הרחבה, ההרעבה ולקרבן את האחר ברמה כזאת, זה דבר ראשון מחזק את האישות הסימבולית שלו. זה לא קרה רק עכשיו, זה קורה בהתמדה לאורך כל תהליך המלחמה, כן?

התגובה המיידית על מלחמת השמדה יכולה לגרום באופן בלתי נשלט למלחמת השמדה דומה. להרבה אנשים בתוך ישראל זה מה שגרמה מתקפת חמאס, היא לא הובילה רק ליציאה למערכה אלא הובילה לכך שציבור שלם ואפילו כזה שלא היה ימני נסחף והתחיל לדבר את השפה הזאת, להיגרר למעגל הזה של לדבר בשפה סימבולית, ולהגיד ״לשטח את עזה, לראות מגרש עד הים, ולעשות ככה, ולעשות ככה״.

כאן זאת הגורליות. היהודי מצידו מטעין את כל ההיסטוריה הקורבנית שלו, ומולו העירום האנושי של אדם רעב, שיכול לשבור גם לב של אבן, עומד ככתב האישום החריף ביותר שהיהדות ידעה מאז דורות רבים מאד אם בכלל פגעה אי פעם באוכלוסיות כה רחבות, ובוודאי סכנתו בהיותו מייתר את היכולת ואת הזכות שלנו להמשיך ולנהל את השיח של השואה.

הדברים הם חריפים מאוד, ולכן צריך לחשוב איך הגענו לזה. היכולת הזאת לבנות את מה שאני מכנה השמדה סימבולית, בעצם אנחנו צריכים לשאול איך זה קורה.

יש הרבה אנשים שיבואו ויגידו, ״חמאס התחיל, הוא הראשון שמקרבן את האוכלוסייה שלו״, זה בוודאי נכון. אבל כשמגיעים לסדרי הגודל האלה, של פגיעה באוכלוסיה "הנגדית", כמות הופכת לאיכות, זה כבר חורג מן המשחק של מי התחיל ומי צודק ומי אשם, זאת רק השאלה של הפרקטיקות, של המעשים שמותר שיתרחשו או אסור שיתרחשו, של הפרקטיקות שיכולות לקרות או לא לקרות בדבר הזה.

עכשיו אנחנו שואלים מה בעצם הקנתה לנו השואה, ואנחנו יודעים. השואה לא הקנתה לנו את הזכות לקרבן אחרים, אלא רק את החובה למנוע קורבן.

בין ממשות וסמל בתהליך טראומה ואבל

הסוגייה של המתח בין ממשות לסמל היא הסוגייה היסודית בכל תהליך אבל וטראומה. הסוגייה הזו נפתחה באופן ישיר עם חורבן הבית, המשיכה ברגעים הגדולים של היהדות בימי הביניים,  והושלכה בחזרה על אדמת א״י מאז קום המדינה ועד עכשיו, וכרגע משתלבת במגמות המשיחיות ובעיוורון כלפי סוגיית ההשמדה והרעב והדברים האחרים שקורים כרגע.

היות ולפי המסורת תשעה באב הוא מועד חורבן בית ראשון וגם חורבן בית שני, אתייחס בהמשך גם לירמיהו הנביא וגם ליציאה של יוחנן בן זכאי מירושלים בארון מתים. אציג גם את ירמיהו וגם את יוחנן בן זכאי כשתי דמויות יסוד שקוראות להפרדה בין הפוליטי והדתי. דווקא האישים שבאים מהעמדה הטרנסנדנטית ומחויבים לאלוהים ולתורה, הם באים בקריאה להפריד בין הפוליטי והדתי. אני אישית מאד מתחברת לעמדה הזו, ורוצה לחזור אליה, ולטעון בסיכומו של דבר שהרגע ההיסטורי שבו אנחנו נמצאים בו כרגע זה הרגע של רבן יוחנן בן זכאי.

יש שתי צורות חורבן שאנחנו מסובכים בהן בזמן הזה - בצורה האחת אנחנו מחריבים את הממשות של האחר, ובצורה השניה אנחנו מחריבים את העמידה הסימבולית שלנו במציאות. פשר האחרונה הוא שמעולם ישראליות מעולם לא הייתה בהשמדת ערך סימבולי כל כך גבוהה.

אני מדברת על המטוטלת בין הממשי והסימבולי ועל כך שההשמדה הכה מסיבית של הממשות של הזולת- היא בו בזמן השמדת הערך הסימבולי של העצמי. לכל מי שאומר שיש כאן כשל בהסברה ושמתנהל קמפיין רעב ושלכאורה אין רעב אמיתי אלא רק בעייה בניתוב המזון - ׳זה לא עניין של משרד ההסברה׳, אני אומרת- זה עניין של משרד המציאות. כדאי בהקדם להקים משרד כזה, שיאגד את הכוחות המקצועיים הרלוונטיים שיכולים להיות בממשלה.

זהר איכה

יש טקסט מאד מעניין שנוצר באזורים של ספרד, באזור סוף המאה ה-13 תחילת המאה ה-14 והוא נקרא זהר איכה. אנחנו יודעים שספרות הזהר משופעת במספר חיבורים, בית קיבול. אין דבר אחד מסוים שאתה יכול להגיד עליו ׳זה הזוהר׳. החיבור הבא, כתבתי עליו בעבר והיום אני קוראת אותו בעיניים נוספות ואחרות. כאמור יש מאמר יסודי גדול שלי עליו.

החיבור הזה הוא חיבור מפתיע ומרתק מכל בחינה, כי הוא קצת כתוב בסוגה של ימי הביניים, בתקופה שאנשים אהבו לכתוב דברים פואטיים בצורת התכתבויות, אבלר ואלואיז וכל מיני כתבי אהבה. וכאן יש לנו בעצם טקסט שהוא במתכונת של ספרות השו״ת, ספרות של שאלות ותשובות, הז'אנר המחזיק את התכתבויות היהודים בשאלות יסוד לאורך דורות. כך קהילות בנו יחד את העם היהודי כקהילת ספר. יהודים היו מתכתבים אחד עם השני. החיבור ערוך במתכונת של שו"ת, הוא בעצם מאבק בין בני בבל לבני ארץ ישראל. אנסה להראות שהדבר הזה הוא מאבק עקרוני בין שתי תפיסות, אחר כך אשאל איך הן מיושמות בימינו.

בני בבל ובני ארץ ישראל, זהר איכה

הטקסט הוא טקסט מאוד נועז, הוא מדבר כאילו אימא הרגע מתה, ויש שתי קבוצות של בנים שרבים ליד גופת אימם המוטלת: אלה שקרובים וממש רואים אותה בעין, הנה היא מתה והיא עכשיו הפכה מגוף חי לגוף מת לנגד עינינו, ואלה שגרים רחוק, ורק מודיעים להם שהיא מתה, אבל הם לא ממש נמצאים לידה, ואז הם מתחילים להתווכח ביניהם מי יספיד ראשון את האימא.

המאבק חושף שתי פרדיגמות של היחסים בין הממשות והסמל, שתי פרדיגמות של היחס בין האובייקט לבין האידאה שהוא מייצג, ואת האופן שבו כל אחד מהסובייקטים המתאבלים רוצה לקשור את הדברים מחדש, ואיך הוא רוצה להנכיח את עצמו במציאות.  שיקום מאבל משמעותי הוא תמיד צורה של שזירה מחדש של היחסים בין הממשי ובין הסימבולי ועיגון מחודש במציאות וכשבוחנים אותו מקרוב הוא מבטא אסטרטגיות זיכרון והנכחה שונות בתכלית לעיתים.

נתבונן כאן בשורות הראשונות מתוך זהר איכה, בתרגום ובעריכה שלי:

שלחו בני בבל לבני ארץ הקודש: לנו ראוי לבכות, לנו ראוי  לערוך מספד על חורבן בית אלוהינו, על שהתפזרנו בין העמים, עלינו לפתוח בהספד, ולפרש את האלפבי”תא, ששלח ריבון העולמים להספד על חורבן ביתו.

כלומר, דווקא אלה שנמצאים בגולה ונמצאים רחוק, אומרים, אנחנו רוצים להספיד ראשונים. ומה שחשוב לנו כקוראים המבקשים להבינם, הם אומרים שהם רוצים גם לבכות על זה שיש חורבן ויש גלות, אבל הדבר הנוסף החשוב הוא שהם רוצים לפרש את האלף-בית; לפרש את האלף-בית, מבחינתי זה הייצוג של השפה. זה בעצם אומר שכשבן אדם נשבר, מתפרקת שרשרת המסמנים, ואז בעצם נוצר הצורך לפרוס מחדש את האלף-בית. לפרוס ולפרש.

הבחירה הספרותית לעשות כך מתאפשרת בשל העובדה שבמגילת איכה פרק ג' כתוב באקרוסטיכון: א', ב', ג', ד', וכו׳. ביחידות של שלושה פסוקים לאות. יש מספיק עדויות על כך  שבמצבים אקסטטיים, מצבים של טרנס, כל מיני מצבים חריגים, ובפרט בעולם העתיק אנשים היו נאחזים בשינון של טקסט, פרקטיקה שנועדה לעזור לתודעה לנחות בחזרה במקום שלה, ולכן האלף-בית מייצג את הרעיון הזה של ההיאחזות בסדר. כך עונים להם בני ארץ הקודש:

 שלחו בני ארץ הקודש לבני בבל: אכן אתם התפזרתם בין העמים, ואתם גולים מחוץ לארץ הקודש, ראוי  לכם לבכות עליכם ועל עצמכם, שיצאתם מאור לחושך, כעבד ששולח  מבית אדוניו. אבל אנחנו, יש לנו לבכות ולעשות הספד, ולנו שלח הקדוש ברוך הוא את מגילת המספד, שאנחנו בני המטרוניתא, בני השכינה אנו  ואנחנו מבני ביתה, ומכירים אנו בכבודו של ריבון העולם. ולנו ראוי  לבכות, ולפרש את האלפבי”תא.

בעצם הם אומרים להם, זה בכלל לא נכון, מה הם אומרים? האבל הוא שלנו, אנחנו רוצים להתאבל ראשונים. זה מדהים כמה שזה נעוץ במציאות ריאלית, שלפעמים יש משפחות שמכירות את המריבות האלה מקרוב והן מתחוללות בתוך מערכת האשמות הדדיות. הסיפור המיסטי מסופר באופן מאוד מאוד אנושי, מאוד ריאליסטי. אנחנו מרגישים שמי שחיבר את המגילה הזאת, ברור שהלב שלו היה עם לב אנשי ארץ ישראל, כי הוא נתן לבני בבל להתחיל, אבל מהרגע שבני בבל מתחילים, הוא מתקיף, ויש לו הרבה מה להגיד, למה בני ארץ ישראל רוצים וזכותם היא לפתוח בהספד, ולכן הוא מוסיף ואומר:

ועתה מביטות עינינו לכל עבר, ומושב בית אמנו סתור הוא והינו חרב. נטיח ראשנו בקירות ביתה ובמקום מושבה. מי ינחם אותנו, מי ידבר על לבנו, מי יגונן עלינו בפני המלך.

כשהיינו חוטאים לפני אבינו, והיה מוציא את הרצועה בכדי להלקות אותנו, הייתה היא ניצבת כנגדו ומקבלת את מלקות המלך בכדי לגונן עלינו, והיתה היא בבחינת וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנוֹתֵינוּ וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ.

ועתה אין לנו אמא! ווי, ווי לנו, ווי לכם. לנו יאה לבכות, לנו יאה להספיד, לנו יאה לפרש דברים מרים אלה, להודיעם לאותם היודעים לבכות ולקונן ולערוך דברי הספד.

כלומר, הם רוצים לקרוא למקוננות המקצועיות. ואז הם מספרים:

נקרב כל יום אל מיטת אמנו, ואיננו מוצאים אותה שם. אנו שואלים עליה, אין מי שנותן דעתו עלינו. אנו שואלים על מיטתה והנה היא סתורה. שואלים על הכורסא שעליה ישבה והנה נפלה. שואלים אנו על היכלותיה ונשבעים לנו בתשובה שאינם יודעים דבר על היכלות אלה  והיו כולם  כלא היו. אנו חוקרים את העפר, חוקרים את האבק – רושם עקבותיה איננו שם.

אלה משפטים שאנחנו יודעים שהם הפכו בימינו גם לריאליה מאז שביעי באוקטובר ועד היום.

נשאל את הגג. הגג משיב לנו ששם היא יושבת מבכה מייללת ומקוננת אודותינו, הולכת היא בבכייה, צווחת בקול מר אודותינו, עולה היא מגג לגג. מַה לָּךְ אֵפוֹא כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת. שואלים אנו את הדרכים ואת השבילים, כולם אומרים ששמעו קול בכיה המר, שמעוה שהיא מבכה על בניה, אך אין היודע  לאן הסתלקה.

כלומר, כל השבילים שידעו את דרכי הפליטים, דרכי הפליטים, את דרכי המגורשים הם אלה שנוצרים בתוכם את זכרון מה שהיה. את החורבן. את הנדודים.

לנו יאה לבכות. לנו יאה להספיד. ננשק עפר רגליה, ננשק מקום מושבה, ננשק כתלי היכלה ונבכה במרירות. אנו נפתח בהספד שכן כל יום רואים אנו מראה זה לנגד עינינו. נבכה ולעולם לא תישכח מאיתנו מרירות הבכי הזה.

כאילו, ׳אתם כבר רגילים, וכי לא כל יום כשאתם מתעוררים בביתכם אינכם רואים אותה? אתם כבר הייתם רגילים כבר הרבה שנים לחיות בלי הנוכחות הממשית שלה. אז זה לא כזה בוער לכם להיות הראשונים שמספידים. ואנחנו רוצים להתחיל׳. בשבילנו זה רגע נוראי של שינוי עז. ואז הסיפור מתחיל; הם מספרים איך קרה החורבן, איך קרה האבל וכו'. אין ספק שברגע שאנחנו קוראים את מגילת איכה ורואים את ה׳פינג פונג׳ הפואטי והספרותי המפואר הזה, הלב שלנו בהתחלה נמצא עם בני ארץ ישראל. אנחנו מרגישים את הכאב ואת הקושי שלהם להיפרד.

וזה מאוד מרטיט את הלב. אנחנו יכולים גם להרגיש שם שמאוד יכול להיות שבין בני בבל לבין בני ארץ ישראל, המאבק היה בין אלה שבאים בשם האב לבין אלה שבאים בשם האם. למי שמתעניין בהיסטוריה של הזוהר בספרד, זה יכול להיות משמעותי, אבל דווקא אני לא הולכת למקום הזה כעת. התעסקתי גם עם זה בעבודות שונות, אבל העניין שלי כרגע הוא לא היסטורי ספרותי בנקודה הזאת.

האבל על האם

זה יכול להיות מעניין לחשוב מי באמת מתחבא מאחורי שתי הקבוצות האלה, ועל מה הם רבים. על מה הם בדיוק רבים? מה שברור לנו, שהם מקדדים את התשוקה שלהם למבנה של הדת החדשה שהם מעוניינים בה, הם מקדדים את זה בסוגיית האבל על האם. וכנראה האבל על האם הוא הרצון להנכיח את האם. זה כנראה העניין, ולכן בסופו של דבר בני ארץ ישראל מגדירים את עצמם כבנים של האם, ומאשימים את בני בבל שהם בכלל לא זוכרים את אימא, לכן זה לא כל כך משנה להם אם היא מתה ואם היא חיה. האמא כבר ממוקמת אצלם שם הרחק במישור הארכיטיפי, אידיאי, סימבולי. היא לא ממשות קרובה.

וזה מעביר אותנו לשאלה הגדולה של מה האבל והטראומה דורשים מאיתנו, מה החורבן דורש מאיתנו ואיזה תפקיד הוא שם על הכתפיים שלנו. זו באמת השאלה, ובעצם הכול מסתובב סביב זה. הטקסט הזה כמעט מכניס אותנו לנבכי הנפש היהודית, ולאיזשהו דנ"א מאוד עמוק שהשפיע לדורות.

אנחנו יודעים שבתרבויות שונות עושים טקסי אבל. רק אתמול התקיים טקס אבל אפריקאי, של איילת מאיר, שאנשים הלכו כדי לראות איך עושים את הטקסים האלה, שזה פרקטיקות של התאבלות כדי להיכנס לעומק ל׳טקס המעבר׳ ולהוציא את כל הכאב ואת כל הבכי וכולי.

אם אנחנו שואלים האם גם ביהדות התקיימו יהדות טקסים קהילתיים משותפים של אבל ופרקטיקות כאלה ולא רק באפריקה התשובה היא כן, הם נערכו לאורך דורות, זו בעצם המשמעות של יום תשעה באב, כן? אז השאלה היא, למה מוביל אותנו טקס האבל במרחב עכשיו? אנחנו בעצם היינו רוצים שהוא יוביל אותנו לחיים ולא יוביל אותנו למוות. זו בדיוק הנקודה, זאת השאלה הגדולה שלנו.

בהמשך ממש מתואר בצורה מאוד ספרותית, בלי שום חרדה מהאנשה כה קיצונית של קב"ה ושכינתיה, איך הבעל מגיע ורואה שהבית שלו נחרב, הוא רואה שאהובת נפשו התגרשה ועזבה וביתה חרב כולה והוא ממש מקרקר כמו תרנגול וליבו שבור.

...אחותי. בתי. אמי. לאן הלכת לאן פנית ללכת. אנו, השומעים בכל יום את קריאות השבר של ריבוננו, לנו נאה לבכות, לנו יאה להספיד, לנו יאה לפתוח איכה: "איכה ישבה בדד".

הם אומרים, אנחנו כל יום שומעים את קריאות השבר האלה, ולכן הם רוצים להיות הראשונים. איך בעצם היא נהפכה לאלמנה?

מאותו רגע אני מפענחת את הטקסט הזה כבנוי על פי הז'אנר של שירה למקהלה, הוספתי לזה כותרות כדי להראות שזה אכן מה שקורה בטקסט הזה, אחרת יש תחושה שהוא כביכול מתפורר ולא היא. אלא יש התחלה של בני בבל ובני ארץ ישראל, בסוף זה עוד פעם חוזר לבני בבל וארץ ישראל, ומה שמתרחש באמצע זה שהשחקנים הראשיים זזים הצידה. באמצע יש שחקנים נוספים. כמו מחזמר כמעט מוזיקלי או תיאטרלי, יש לנו את אדם, אחרי כן יש לנו את האישה, אחר כך יש לנו את השכינה, אחר כך יש לנו קטע מאוד חזק על רחל. (באשר לגישתי אודות פוליפוניות ראו גם בספרי מסעות החכמה).

הקטע על רחל הוא כמובן קטע שמשמש תיבת תהודה מאוד משמעותית, כי זה בא בהאשמה לאבות, שלאבות לא היה אכפת להפקיר את הבנים, משום כך האם, רחל מבכה על בניה, זה גם הרציונל המבאר את דבקות בני ישראל באם שאיכפת היה לה מעונשיהם ובגינם לקתה ועכשיו היא איננה.

בסיכום כל המקהלה מופיעה חתימה באמצעות קטע מאוד סתום, שהנושא שלו הוא התיבה הרוחנית;

רבי נחוניא אמר: "איכה" – מי אומר זאת? אותו רוח עליון, ניגון העולם הבא, איכה ־ תיבה זו רוחנית היא ואין בה שותפות כלל, לא לשון, לא שניים ולא שפתיים כלל.

הוא מנסה באמצעים מתוך המקורות ובאמצעות המקורות לייצג את  המישור הסמיוטי, לדבר על המישור שהוא בכלל לא ורבלי כי ההתנשפות של איך היא מעין רוח של אנחה שננשפת לחלל העולם. אין בה חיתוך דיבור.

סיטואצית האבל מתמקמת שוב

אמא שואלת על בתה. קיר מתרסק ומתקרקר. אדון רבון חזק ושליט. "ישבה" – ולא עומדת. בתחילה היתה עומדת וכל אוכלוסיות שלה עומדות היו עימה, עתה היא יושבת ושוממה. "בדד" – כמו שאתה אומר בדד ישב, כמי שטמא בטומאתו. "ושפחה כי תירש גבירתה – אותה צרה יושבת תחתיה ובמקומה.

החזרה לדיאלוג בני ישראל ובני בבל

וכאן הדיאלוג חוזר שוב לאחר שמוצה האפקט המקהלתי.

שלחו בני בבל לבני הארץ הקדושה: יפה הוא שאתם צריכים לבכות ולכם יאה להתאבל ולערוך מספד בראותכם את היכלות האמא חרבים ואת מקום עריסתה סתור באבל והיא איננה שם ופרחה לה מעימכם ואינכם יודעים אודותיה דבר.

בני בבל עונים לבני ארץ ישראל, הם אומרים, אנחנו יכולים לטעון שהשכינה איתנו בגלות. הם אומרים, הרי המדרש אומר שכל מקום שבני ישראל גלו גלתה שכינה עמהם, וליחזקאל היה חזון התגלות אצל הנביא יחזקאל. אז הם אומרים, אוקיי, תירגעו, הגיעה השכינה אלינו ובמלים אחרות השכינה איננה מותנית אדמה  היא עם רוב הקהל.

העידן של המקדש חלף?

וכאן יש עוד פעם תיאור מאוד מאוד חזק, שמתמקד עוד פעם ממש בסבל כל לילה ולילה, בצער, בכאב, בשמיעת האם הבוכה וכו'.

נעבור ממעוף הציפור אל ההחלטה של רבן יוחנן בן זכאי, כשהוא יצא מירושלים בארון של מתים, לפי הסיפור של המדרש, כדי לבסס ולהנכיח את עמדתו במציאות שהוא עוזב את הקנאים שהגנו על העיר הנצורה הסתכסכו עם אחיהם, הובילו את המרד נגד רומי, ולמעשה היו יכולים בעצם להוביל לחורבן המוחלט של עם ישראל. 

רבן יוחנן בן זכאי ביסס את המרכז היהודי מחדש ביבנה, סביב התורה, לא סביב המקדש, בהבנה שבעצם העידן של המקדש כנראה חלף; בעיקר זה מוביל אותנו לתפיסה שפרקטיקת אבל היא תמיד גם פרקטיקת זיכרון והיא פרקטיקת חיים.

אני אומרת לכם שאנחנו צריכים לעשות כאן איזה מאמץ, כי, אני מודה, תמיד אהדתי את בני ארץ ישראל של זהר איכה, אבל בשנים האחרונות למדתי לראות אותם באור נוסף. אהדתי את בני ארץ ישראל כי הרגשתי את הכאב שלהם למיידיות של האובייקט, ובעצם גם בתור אישה זה מאוד מצא חן בעיניי שיש כאן ויכוח בין שתי קבוצות ואחת אומרת, בואו ננכיח את שפת האם,כי הדת יותר מדי חלשה בלי שכינה, כאשה זה מאד משמעותי כשמוצגת טנדנציה דתית חדשה של "בשם האם".

הדיבור של בני ארץ ישראל הוא הטחת ביקורת, איזו מין דת זאת בלי שכינה, וככה זה כנראה היה המאבק בספרד של המאה ה-13, אני פרגנתי לזה מאוד, וראיתי את זה ככה. אבל אם מדברים לאור ההיגיון אפשר לראות את זה באור אחר.

עלינו לשאול דרך זה, האם פרקטיקות אבל וטראומה כל כך קיצוניות של חוסר היפרדות מהדבר, מהאוביקט, שהוא כרגע לא נגיש במציאות, והניסיון להנכיח אותו בכוח,האם זה בעצם לא יכול גם להוביל לכיוון השני, לכיוון של היאחזות באובייקט בכל מחיר?  אפילו במחיר של הרס המציאות באמצעות ההאיחזות בסימבול? אז יש לדברים שני צדדים, ואני רוצה להציב כאן את המחיר הכבד של פגיעה באוביקט ממשי על חשבון ההיאחזות באוביקט הסימבולי ובאבל עליו.

מה מהותה של שנאת אחים שבשלה חרב הבית?

תמיד אומרים שהבית חרב בגלל שנאת אחים, אבל מה באמת הכוונה שהבית חרב בגלל שנאת אחים? זה לא שבאמת אחד הלך ברחוב ואמר לשני ׳אני שונא אותך׳ או משהו כזה גם  אהבת חינם זה לא שאחד הלך ברחוב והתחבק עם השני וקרא לו אחי, זה שקוראים אחד לשני אחי או אחותי זה עדיין לא מה שמלמד על אהבת חינם. זה לא בדיוק העניין. מה ניסו לקדד? הרי בדברים האלה היה עומק מדרשי שגיבה אותם. מה ניסו לקדד כשאמרו שהבית חרב בגלל שנאת אחים?

זה בעצם חוזר למדרש (בבלי מנחות סד, ב; סוטה מט, ב; בבא קמא פב, ב, ומסופר בגירסא נוספת גם על ידי יוספוס פלוויוס בקדמוניות היהודים) שבזמן שבית המקדש היה עדיין קיים, וכל הקבוצות היו מסוכסכות ביניהן, אז הם הרגישו שהמקדש הוא המהות ששומרת על הסדר הקוסמי, ולכן הייתה בין שתי קבוצות האחים החשמונאים הניצים ביניהם (הורקנוס ואריסטובולוס) הסכמה שהקורבן כל יום צריך לעלות בבית המקדש כסדרו כדי לשמור על כלל העם היהודי. ואם אין לנצורים כבש להקריב, אז אפילו כשהם מסוכסכים ביניהם, קבוצה שמסוכסכת אחת עם השנייה, בנושא הזה הנצורים ידאגו לכסף (שכן היה בידיהם אך לא היה מה לקנות בתוך עיר נצורה) והצרים יעלו אליהם מעבר לחומה את הקורבן הנחוץ לשם עבודת בית המקדש, כדי שלא תיפסק עבודת התמיד. זה במילים אחרות המודעות לכך שכמה שאנחנו שונאים וחולקים אחד על השני, יש עדיין אידאה שמשתפת אותנו, שאנחנו חושבים שהיא ה-greater good במובן הרוחני, ולכן אנחנו עדיין שומרים עליה.

זאת המשמעות שהבית חרב בגלל שנאת אחים. באותו יום שהורידו חבל ובו הסל עם הכסף כדי שיעלו להם את הכבש לקורבן התמיד, ובמקום זה הם פקששו והעלו להם שם חזיר, כי רצו לרמות אותם, בעצתו של זקן המלומד בחכמת יוון, (יש הסוברים שבטקטיקת הכשלה זאת יש משום סוס טרויאני שכן החזיר הוא גם יצוגה הסימבולי של רומי) זאת אומרת יהודים הכשילו זה את זה, מהמשך עבודת התמיד באותו רגע הבית חרב סימבולית ובסופו של דבר פרעו ופרצו אליו הרומאים (החיילים הממשיים אותם ייצג החזיר באופן סמלי). למה זה היה רגע החורבן? כי באותו רגע נפסקה המחויבות המשותפת לאידאה גדולה יותר, לשלם הרחב מסך חלקיו.

במישור הפוליטי הבית החרב הוא  המדינה, במישור הסימבולי זה הערכים של כל העם היהודי והמוסר שלו לדורותיו. וברגע שהמריבות בין הקבוצות השונות מגיעות למצב שלא אכפת לפגוע בקווים הגדולים האלה, שהם מחזיקים את כולם יחד, אז זאת שנאת אחים לאמיתו של דבר, על זה באמת חרב הבית.

הערה על התנועה הרוחנית לשלום

הקווים הגדולים שמחזיקים אותנו יחד, לי אין מניעה להגיד שהם צריכים להיות פרגמטיים. אנשים ביקשו להגיד מילה על התנועה הרוחנית לשלום. הדבר העקרוני ביותר, על התנועה הרוחנית לשלום הוא שלצד כל הרוחניות, הגישה למציאות דווקא צריכה להיות פרגמטית. דווקא בגלל עמדה רוחנית, אתה מבין שהמורכבות של בני אנוש היא לא כזאת שאתה יכול להוביל את כולם להסכים על אותו דבר כל הזמן. לא ההסברים הצידוקים השיפוטים חשובים אלא ההתכנסות לעמדה מוסרית במציאות.

ולכן באופן הכי פרגמטי, כדי להגן על יצורי אנוש מכל העמים ומכל הקהילות ועל עצמנו ועל כל הקבוצות, אז דווקא, לפי דעתי, אנשי רוח הכי מתאים להם במישורים הפוליטיים להגיע להסדרים פרגמטיים שמגינים על כל באי עולם. זאת העמדה. ולכן אני משתמשת גם ב- greater good כאן, גם בהקשר היותר מקורי שלו של פרגמטיזם, של תועלתנות מחד ושל שותפות לאידיאה הגדולה של המין האנושי ושל היות אור אינסוף מכיל אורות פרטניים זהויות למיניהן.

הדרך הזאת הייתה סלולה בעיני מהרגע שהמלחמה התחילה. כתבתי על כך. אבל אנחנו כל הזמן הולכים ומפספסים אותה שוב ושוב. מבחינתי האישית, כאמירה אישית, היא מתחברת אצלי גם לתפיסות הספרדיות, כי זאת המורשת שלי. אני חושבת שהמורשת הספרדית הייתה מאוד קרובה לתפיסות פרגמטיסטיות ולא לתפיסות תיאולוגיות פוליטיות. שערש הולדתן באירופה. באותו זמן בערך שהתחבר זהר איכה או קצת לפני כן למעשה, בספרד של המאה ה-13, הביע הרמב״ן את תפיסת הדברים הכפולים. התפיסה של ההפרדה בין הגאולה הפוליטית והגאולה הרוחנית. אני חושבת מבחינה היסטורית וספרותית שהרמב״ן הוא זה שמקודד בבני בבל והזוהר (לשאלה איזה חוג בדיוק בבית הקיבול של הזהר אני מתייחסת במקום אחר) הוא זה שמקודד בבני ארץ ישראל.

יש פרגמטיזם שאפשר לשאוף אליו. כשירמיהו בא ואומר לעם שלא ימרדו, כי זה יוביל לאסון מאוד גדול, ואין שום בעיה שהם יישארו כמיעוט, אלוהים לא רוצה את זה שהם ימרדו ויהיו אימפריה. ׳הלא פרוס לרעב לחמך׳, כפי שאומר ישעיהו, הוא רוצה את ההתנהגות המוסרית, ההתנהגות האנושית, העם לא שומע לו. אחר כך, כשקורה החורבן, ירמיהו יורד עם כולם מצרימה בשיירת הפליטים ובוכה איתם.

הפרדת הגאולה מהמישור הדתי והפוליטי

אני חושבת שזו הנקודה של הפרגמטיזם, אני לא מדברת עליה רק במובן מודרני. למה העם כל הזמן רדף את הנביאים? אם תחשבו, תבחנו ותבדקו: לא היה אף נביא שבא ועודד את העם לצאת למלחמות, אלו היו בדרך כלל נביאי השקר, הם אלה שעשו את קרני האיל וריקדו בפני האנשים לרצות אותם והם אלה שאמרו לאנשים, תצאו ותנצחו ותעשו וככה. בדרך כלל לא הנביאים לא נביאי האמת עשו זאת. הם באו ואמרו לאנשים מסרים הרבה יותר צנועים, הרבה יותר ענווים, הרבה יותר ריאליסטים, והפנו אותם אל המוסר. וכאשר אנחנו מתבלבלים ביחס בין דת ופוליטיקה, כאשר שתי קבוצות אחים כהנים רבים על מקדש אחד, יהא זה מקדש דתי או מקדש המדינה, אז יש לנו קנה מידה אחד בלבד, שהוא המוסר.

העמדה שאני מציגה היא זאת שאומרת, אני לא מעוניינת שהפוליטי הוא זה שיכתיב לי את התיאולוגי, ולא שהתיאולוגי יכתיב את הפוליטי. הגענו כרגע למדינה, במצב שקיים כרגע במדינה שהתחלת הציונות, הרעיונות של הגאולה, הלכו מאוד חזק עם הפוליטי. כן, אמרו למשל, ׳ראשית צמיחת גאולתנו׳, הלבישו על המדינה מערכים של סמלי גאולה, ציפו לפרוגרס בזמן ושיהיה בתואם מוחלט עם קרקע לכן התנתקות מקרקע נחווית כה חזק כנסיגה מתסריט גאולה שכבר התממש. זה אני אומרת על אף שיש לי ביקורת על ההתנתקות על האופן בו נערכה ועל קיומה ללא הסכמות רחבות. וברור שהטראומה בעניין זה היא השילוב מהקושי של כל אדם רגיל המפונה מביתו עם מערך אידיאי כה רחב של גאולה דהיינו השזירה בין האוביקט לסמל.

גם אם מדברים בשפה הזאת, דהיינו השפה של הגאולה יש דברים שיכולים לעזור לנו ליצור את הגבולות. הגבולות קיימים במציאות, הגבלת הכוח באה מהמוסר ומהפרדת הגאולה מהמישור הדתי והפוליטי. המישורים האלה אינם  קשורים. זה שני דברים, שתי תובנות שהן קריטיות ברמה המיידית. וחזרה לעובדה שהתורה עצמה, לא מדברת על דרישה של גאולה לפני שהיא מדברת על מוסר.

האם בעצם הגענו לנקודת הזעזוע הגדולה שהיה אפשר לקוות שכל העם יזדעזע כשהוא מגיע לאיזה נקודת זעזוע שגורמת לציבור ולקולקטיב להתעורר ולהגיד די, עוצרים. מדינה שלמה נחטפה עם כל הערכים שלה ועם כל הדברים שלה בהתנהגות הזאת. איך נייצר את השיח הזה, שיש לו היסטוריה ארוכה?

*

אנחנו בעידן שאחרי העידן הפוסט-מודרני, לא סוד שאני תמיד אומרת שעידן הפוסט-מודרני נגמר. הפוסט-מודרניזם הנכיח את העובדה שהגלובוס הוא אחד והמדיה והבינה המלאכותית הם ברמות כאלה שהעולם הוא אחד. השואה לא תועדה; ההשמדה של שישה מיליונים לא תועדה בסמארטפון, אבל הרעב בעזה כן. אני נגד לקרוא לזה קמפיין הסברה, זה מאוד מאוד לא נכון לקרוא לזה קמפיין הסברה. זו מציאות קשה. בלי ספק לחומרים שיצאו לתקשורת השתרבבו גם סרטוני וצילומי תדמית והמהלך של ההפצה עודד כאמצעי לוחמה. זה לא צריך להסיט את עינינו מקריסת רעב של אוכלוסייה עצומה.

אין ספק שהפגיעה באחריות של מדינת ישראל ליהדות התפוצות היא גדולה מתמיד, בוודאי. ההתנהגות הקיצונית חסרת האחריות מובילה להשמדת ערך של מדינת ישראל בעולם והיא גוררת עימה השמדת הערך הסימבולי של העם היהודי, אם חושבים גם על כל התשתית האנטישמית שממילא קיימת והשרידים שלה קיימים בכל העולם, כשהיהודי בעצם מציג את עצמו כמקרבן ברמה כזאת .הרי ממילא השיח ההשמדה נגד ישראל מצד העולם המוסלמי ממילא קיים, אז בעצם העיוורון הקיצוני לרעב של עזה הכניס אותנו למערבולת מאוד מאוד רצינית, למי שזקוק לשיקול הזה. אבל בלי קשר לכל שיקול, הדבר היסודי הוא ההתייצבות על המעשה המוסרי הנכון. אפשר להבין את הכול, אפשר להסביר, אפשר לשפוט כך או אחרת, אבל כרגע צריך להתייצב על המעשה המוסרי הנכון ולנסות להגיע אליו.

האם והאב

האמפתיה הגדולה שלי לבני ארץ ישראל כמובן נבעה מהאמפתיה הגדולה של הנכחת האם. בקריאה הראשונה שלי שקראתי את הטקסטים האלה מאוד התרשמתי, ואני עדיין מתרשמת, מהרצון להנכיח את הממד האימהי בתוך הדת. לא קראתי את זה כאילו יש איזו משיחיות אקוטית, מקדש אקוטי, לא קראתי את זה ככה- הנה עכשיו יש משיחיות אקוטית בארץ ישראל והם רוצים את השכינה. 

בספרד של המאה ה-13, הם רוצים מאוד להרגיש את האימהות בתוך הדת, להרגיש את האלמנט הנשי, את הפולחן הנשי וכולי. נכון, למרות שמאוד בלט לי שזה פרקטיקות של אבל קיצוניות. יחד עם זאת, השינויים הדרמטיים בנושא של המשיחיות במדינת ישראל והאופן שבו המשיחיות הפכה לשחקן כל כך מוביל והרסני בפוליטיקה הישראלית, בממדים שלא חלמנו עליהם, פתאום בבת אחת זה הפך לצונאמי של משיחיות בכל מקום, בכל כיוון, ובפריעה מוחלטת של כל איזשהו אמות מידה מוסריות, זה קורה בכל המקומות. ואם כן בהקשר עכשווי של מדינה יישום האלמנט של השכינה והפרקטיקות של אבלה וגאולתה עלולות להיות אדמה כפשוטה.

הצונאמי של המשיחיות

הבנתי שיש מסה אדירה של טקסטים, שאם קוראים אותם כפשוטם ומיישמים אותם על המציאות עכשיו, הם בעצם מגבירים את הצונאמי של המשיחיות. בהקשר אחר (בהרצאה באוני' תל אביב) קראתי לזה המיתולוגיזציה של הסמל, כי  במובן מסוים היהדות לאורך הדורות עשתה ספירטואליזציה של סמלים; הסמלים כאילו עלו למעלה מתוך אוביקטים שהאחיזה בהם פקעה ובנו את הסדר הסימבולי שלה.

אבל מה קורה אם אחרי שהתנתקת מהמיתוס והכל הפך למטען ספירטואלי מרחף, יום אחד חזרת לאדמה לארץ ישראל ועשית מיתולוגיזציה חוזרת לסמל. זה כבר לא איזה שבט אפריקאי שנולד בג'ונגל ורוקד על האדמה שלו, האדמה המקורית שלו ברצף מאז ועד עתה. זה לא דבר הנכפף לתסריט קולוניאלי כלשהו, זה בעצם חזרה עם כל ההיסטוריה הפוליטית וכל המורשת, ואז אתה עושה מיתולוגיזציה של הסמל. זה ממש חומר נפץ מסוכן מאוד.

מה שאנחנו רואים כרגע, הוא שהמתח הזה שבין הממשי והסימבולי מגיע למתיחות שיא. באמצע ניצב המישור של המדומיין. כמו שכתבתי (בספר מרחב ומקום), יחד שלושתם בונים את מרחב המציאות, שהוא המרחב הרביעי, מה שבתווך שם זה המדומיין. במישור של המדומיין מתחוללת האלימות.

החשיבה הסמלית

המטרה שלי זה לנתח את הפנטזיות הפסיכו-קולקטיביות האלה. אני מחוברת בנשמתי לרעיונות הסמלים האלה, אני אוהבת אותם, זו הספרות שלי, זו האדמה שממנה אני חיה, זו השירה שלי, זו הרוח הספיריטואלית שלי. הנקודה היא שבעצם למעשה כל דבר יכול להתעוות. הרעיונות הכי יפים יכולים להיות מטופלים בצורה הכי הרסנית. לפעמים אנשים מאוד מאוד טובים יכולים להיכנס לנתיב של  פנטזיות, והמנהיגים שלהם לא יכולים לא לעצור אותם, או שמצד אחד יש מנהיגים שמעודדים את הפנטזיות, והם מחוברים למנהיגים שנכנסים לפוליטיקה ולכנסת, ומתחילים להחיל את זה על קולקטיבים.

החיבור העמוק שלי לסמלים והתפיסה שלי אותם כמסורת האותנטית שלי אליה אני מחוייבת וממנה אני יונקת ושהיא הנתיב שלי לרוח ישראל סבא ולנצח ישראל לא ישקר, יצרו לי את הניסיון להרגיש שאני מפרקת את הפצצה של החומר נפץ של המשיחיות בצורה אחרת.

זה לא חדש אצלי.  אני מודה שאני תמיד העדפתי את הדרך הזאת של להיות מאוד ספיריטואלי במישורי הרוח, ולהיות מאוד מדויק ורציונלי במישורים הריאליסטיים. אף פעם לא אהבתי את הרוחניות ששוטפת את הכול במין איזה ׳אור ורוד׳ כזה, זה לא בדיוק הכיוון שלי. במישורים של הלאומיים והמשיחיות זה פשוט מקדם אסונות.

 בחזרה לזהר איכה, בני ארץ ישראל הם לא רוצים את זה, הם רוצים להישאר צמודים לאובייקט, וכתוצאה מזה הם מגדילים דווקא את הפנטזיה הזו ומייצרים את הסמל, ובני בבל כביכול, הם כבר עשו את ההיפרדות, והם מדברים עליה, על השכינה, מתוך ההיפרדות.

אמרתי לעצמי, בואו נדבר על זה לא כמו שני ילדים שרבים על אימא, אלא כמו שני גדולים שמדברים על איזה משיחיות נשליך על הארץ הזאת. ואז בני בבל הם בעצם יותר רציונליים. הרי הם גם לא פה. והשאלה באמת, איך אנחנו מסתכלים על זה, זה בדיוק ככה, זה בדיוק הדבר שאני רוצה להגיד עליו בסוף, מה קורה עם בני בבל ובני ארץ ישראל, שהם שניהם פה, מה קורה איתם?

בני בבל מתוארים בצורה פחות צבעונית, כי ברור שאת הטקסט הזה כתבו אנשים שהזדהו עם בני ישראל ורצו לקדם את המסר הזה. בני בבל הם כאילו באים בשם האב מעצם העובדה שהאימא נעדרת. כמו כל הציוויליזציה, מעצם העובדה שלאימא אין כל כך הרבה מקום, אז אתה אומר, אוקיי, זה הטריוויה, זה בשם האב, זה הדבר הרגיל בעצם. ולכן הקסם הראשוני הוא של בני האם.

מצד שני, כשאתה לא רוצה להעביר את כל החיים בפרקטיקה של אבל אקוטי, כשאתה מבין איך זה מצמצם את החיים ומגביל אותם אתה מפנים ומכיר בכך שקיום נצחי הוא בדברים הנעוצים בזיכרון סימבולי. אתה לא רוצה גאולה מיד ועכשיו. או אז אתה מבין שההיסטוריה היא שהות, ולכן אתה לא מקדם בכל מחיר את הגאולה ההיסטורית.

באותה נקודת זמן היסטורית שבה המאבק התחולל בספרד, אין ספק שהאסכולה של הרמב״ן, שגם האמינה בתורת השמיטות,  נתפסה כבני בבל. גישתם השומרת על נשגבות האל הן מן השפה, הן מן ההיסטוריה, קודדה בפסוק הרומז: "שלח תשלח את האם". גישה זאת היתה ברקס מאוד חזק לפעילות משיחית מיידית. כי אם אתה חושב שממילא העולם יחרב בסוף האלף השישי, אז אין לך דחף עכשיו לפעול מהר בצורה משיחית מיידית. והאסכולה הנגדית מוטטה את תפיסת הרמב"ן, כי הם רצו משיחיות עכשיו.  לכן יוצא שהמאבק בין ׳בשם האב׳ ל׳בשם האם׳ היה מאבק על משיחיות. בכיוון יונגיאני, אפשר להיזכר כאן במסה של אריך נוימן, שמאוד התעניין בסוגיה של האם, ודיבר על הסכנה שבני ישראל יחזרו לאדמה של ארץ ישראל וכוחות קמאיים.

[בהתחלה זה מעורר התנגדות אצל נשים לראות שגברים כותבים על התפרצות של דת אם, הם כותבים על זה תמיד כאילו זה כאוטי, זה היסטרי וכו'. יש פסיכואנליטיקאים שייחסו את זה לאסלאם, לא רק ליהדות, ההנגדות האלה של דת אם ודת אב, כוחות כאוטיים של האימהות וכ'.[

הפרקטיקות שכרגע מדברות על המשיחיות באדמת ארץ ישראל, יכולות כבר לראות את האדמה   בלי בכלל להבחין שיש לאדמה רקע ריאלי ופוליטי פשוט, האם זו אדמה שלי, האם זו אדמה שלך, האם אתה גר בה, האם אני גר בה. זה כבר הכול הופך להיות אדמה שצבועה בצבע של הזכות לגאול, היא הופכת להיות הדבר שמאפשר כל עוולה וכל דבר, זו בעצם ההשתבשות מוחלטת.

שתי צורות הסתלקות השכינה: הציר האנכי והאופקי

הרעיון שעומד כאן התחיל כבר בימי הבית השני, כשהמקדש נחרב, ראינו שחז״ל הציעו שתי עמדות. עמדה אחת הייתה ׳עשר מסעות נסעה שכינה׳, כלומר השכינה הלכה והסתלקה כלפי מעלה. העמדה השנייה הייתה ׳שכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עימהם׳.

העמדה שהשכינה הסתלקה לגובה, על הציר האנכי, והעמדה שהשכינה הסתלקה על הציר האופקי הן שתי עמדות שונות. אפשר לקשר אותם גם אם רוצים לפסיכולוגיה, לפיצול אנכי ופיצול אופקי (בזיקה לדיון של קוהוט), אני כרגע לא אכנס לזה.

מה עושים בני בבל כשהם מנסים לתת את המקהלה שלהם מהרגע שהמגילה מתחילה? הם מנסים להגיד ׳אל תבינו את זה רק כסיפור על ארץ ישראל׳. הם מביאים סיפורי נחש, אדם, חווה, סיפורי שכינה, סיפור של רחל. כלומר, הם אומרים, יש הרבה קולות בעמק הבכא, ובעצם כל אדם במישור האישי יכול לחוות חורבן וכל עם יכול לחוות חורבן.

הטעון של אלה שאוחזים ברעיון של טראומה מבנית כלומר שיש סך אבל שתמיד מלווה את המציאות ומשמעותו ויתור על שלמות, הפרדיגמה הזאת של החורבן, אתה יכול ליישם אותה על שבר אישי שידעת ואתה יכול לתאר אותה בכל מיני צורות, ולכן היא לא פרדיגמה שקשורה רק לשאלה של ציון ולשאלה של ארץ ישראל.

 אחת הדרשות היפות מבחינה פואטית למי שאוהב שירה, המילה ׳איכה׳ נשמעת להם כ׳איך היא׳, ולכן הם שואלים איך היא, איפה היא, מה קורה איתה.

בא וראה, קדם שחטאו אדם וחוה, היתה השכינה עטרה על ראשיהם, כדי שבשבילם תשרה על העולם. כיון שחטאו, תש כחה כביכול  הסתלקה ואבד שלטונה . פתח הקדוש ברוך הואוהתחיל  לקונן, ואמר "איכה", מה יהא עמה? איכה? איך היא? השכינה? שהשלטון סר ממנה.

אף כאן בחרבן בית המקדש, סר השלטון ממנה, התחיל הקדוש ברוך הוא  לספוד, ואמר "איכה", כמי שזועק איך היא. מה יהיה איתה. מה יהא עליה על השכינה מה יהיה עם כנסת ישראל.

המטרה של כל הטקסטים האלה היא להגיד שהאנשים מיישמים את השכינה בתוך המציאות. כלומר, שכינתו של אלוהים היא דבר שמיישמים אותו בתוך המציאות. ולכן העובדה שהיישום של השכינה בתוך המציאות הוא על ידי ביצוע, פרפורמנס, הנכחה של כללי המוסר, אז התשובה היא מאוד פשוטה. אם כרגע עם שלם חושב שהשכינה היא אדמה, או עם שלם חושב שהיישום של השכינה הוא בכללי המוסר, אז ברור לנו שאנחנו כרגע נמצאים בסוג של מאבק חדש בין שתי קבוצות של אחים, בין שתי קבוצות של בנים.

אנחנו צריכים להבין שאין שום משמעות לאובייקט, אם אין את המשמעות של הסמל, של הקדושה שקשורה בו. זה הופך להיות בעצם עבודה זרה. עשינו כאילו ׳הפוך על הפוך׳, ולמה הגענו? שמה שבעצם במגילת איכה התלוננו, שהחורבן קרה בגלל עבודה זרה, בסופו של דבר הגאולה הפכה להיות עבודה זרה. ופשוט זה מה שהחיש  את החורבן בסדר גודל מאוד מאוד גבוה.

הכחשת החורבן כרגע היא מאוד גבוהה, כי אנשים ממש מתנגדים לראות את המציאות בעיניים, ובעצם מבטאים שנאה כלפי אנשים שמנסים לדבר על זה, לדבר את זה, להראות את זה. המאמץ שאני עושה מבחינתי הוא לדבר את זה בלי להיכנס לשפה של ימין ושמאל.

המאמץ הזה הוא קשה, וכבר עולה לי לפעמים בבריאות, כי זאת המטרה. המטרה היא להגיד שכרגע הבעיה שאנחנו ניצבים איתה ומתמודדים איתה, היא הרבה יותר רחבה מהשאלה של ימין ושמאל. היא עמוקה הרבה יותר מזה. באמת הגענו לאיזושהי פרשת דרכים, שבפרשת הדרכים הזאת הגענו ממש להכרעה הכי יסודית, היא נגעה גם לשורשי הציונות החילונית, לביסוס הפרדיגמה החדשה של משמעות הגאולה שהיא לא חורבן, שזה בעצם ביסוס הקשר המחודש בין האובייקט והסמל במדינה, ובדת.

לסדר את האלף-בית מחדש

הדבר שעומד לפני הכול, אנשים אחרים ועם אחר הם לא האובייקטים שלנו, הם לא מושא להתעללות. אני לא חושבת שאף אדם יכול לעמוד במראות האלה מבלי לעבור זעזוע מדרגה ראשונה. זעזוע מדרגה ראשונה הוא הרגע שבו שרשרת המסמנים מתפרקת, הזדמנות לסדר את האלף-בית מחדש. 

אני מודה שכשתרגמתי את זה, עבדתי מאוד קשה כדי לסדר את זה, כי הטקסט הוא קצת מבולבל, ועבדתי מאוד קשה כדי לתרגם אותו פואטית, וכשהגעתי לסוף, היו לי ארבע שורות שאני כבר מעיפה אותם, אין לי כוח אליהם, אני לא מבינה מה הן רוצות, הן גם מקלקלות לי את הסוף, כי הסוף זה בעצם שבני ישראל אומרים שיש גזר דין. ולא הבנתי מה פתאום צריך לצוץ בסוף הסיומת הזאת, שהיה עשרה מרגלים, יצאו מדרכי גן העדן, לבשו בגדים אחרים, מסרו את הבגדים שלהם לנחש וכולי.

עד שבסוף פתאום הבנתי את זה, שבעצם ברגע האחרון הוא דיבר כל הזמן שיש מאבק בין בני בפל ובני ארץ ישראל. ברגע האחרון שהוא בא לסגור את זה, הוא מזכיר לנו את אחי יוסף שזרקו אותו לבור. הוא בעצם מזכיר לנו שתי קבוצות אחים אחרים. וכאן הערמומיות שלו, שהוא בנה את זה בין בני בבל ובני ארץ ישראל, המחבר, אבל בעצם ברגע האחרון הוא אומר, היה פה מאבק בין עשרה אחים שזרקו אח אחד לבור.רק אחד הלך והציל אותו מהבור.

כאשר הוא מביא את הדימוי הזה, שהוא מאוד חזק בקבלה, הדימוי של קליפת נוגה, הרעיון של ההתחלפות בלבושים, בספר שלי קבלה ופסיכואנליזה השוויתי אותו גם לעצמי כוזב (false self) ולכל מיני סוגיות, מה זה בעצם הרעיון הזה שבעצם מישהו מחליף כביכול את האותנטיות שלו בעמדה, אבל אני חושבת למה זה הופיע פה, כי לשורשו של עניין יש פה כביכול אנשים שחותרים לממש את עצמם באותנטיות, ולממש את התחום-ציות בעולם, אבל הם יכולים להביא או לטוב גדול או לאסון גדול. ולכן הוא בעצם מסיים עם הסכנה הזאת של לזרוק את אחיך לבור.

האח שלנו הפעם זה לא רק האח בתוך עם ישראל, אלא זה ממש יצחק וישמעאל, לצאת מהמאבק הגורלי הזה של הסימול של האחר. אז כמו שאמרתי בהתחלה, זו פעם ראשונה בתולדות היהדות שהדיסוננס שקשור למועדים הוא לא בין אסון ושמחה אלא בין אסון ואסון. אני חושבת שזה דבר הרבה הרבה יותר קשה והרבה יותר קשה להתמודד ולהכיל אותו, כי הוא לגמרי יכול לחסל את הצידוק לקיומנו כאן, ולכן כולנו צריכים להתנער כאיש אחד ולעשות כל מה שאפשר, למרות שאנחנו מרגישים שאנחנו נטחנים בשיניים גורליות מעבר לכל מה שכולנו מנסים להתמודד, להתנגד ולומר.

*

זהו, אם יש עוד שאלות אז אני אענה. יש לי עוד דברים, אבל אני בעצמי כבר התשתי את עצמי, כי נראה לי, כי אני כל כך רוצה להגיד הרבה דברים, אני כל כך כאובה, ולפעמים אני ממש יושבת בבית ובוכה.

אני לא יודעת מה אני עוד יכולה להגיד, אבל אני פשוט לא יכולה לראות את השיירות האלה ואת האנשים שקופצים על האוכל. אני שומעת מאנשים שבאים ומספרים לי, וגם מחיילים, שמספרים שהם לא יכולים יותר להחזיק מעמד. ובגלל שהמחשבה שלי מאוד חזותית, אני כל הזמן רואה את זה כאילו מול איך ׳תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות׳, וממש ממש כואב הראייה הכפולה והמשולשת הזאת שהאופן שחורבן הזה הוא חורבן כל כך עמוק של עצמנו, וזה להיות אחראי לחורבן בממשות של כמות כזאת של אוכלוסייה של אנשים שנגררו לנקודת האפס של הקיום האנושי, וזה כרגע על הכתפיים שלנו, זה דבר ממש קשה באמת להאכיל אותו.

צריך לעשות הכול כדי שזה ייפסק, אבל קטונתי פה. נקווה שאותם כוחות גורליים לפחות יבלמו את הכוחות האלה. והסיבה שאני חושבת שכל כך חשוב לומר את המסרים האלה בצורה עמוקה, בלי סימון פוליטי, היא בגלל שאנחנו חייבים שהאנשים יתחילו לדבר אחד עם השני. חייבים, חייבים את הדיבור הזה אחד עם השני כדי להבין, שכדי להתכנס, כי הנורא שלפעמים אפילו כשאנשים רוצים להפגין, או כשאנשים רוצים לדבר בהפגנות, אז אנשים בודקים מה תגיד, מה זה וזה, זה דווקא לא צריך להיות ככה. כדאי שכולם יתכנסו גם אם במיליון דברים הם אומרים את זה אחרת. זה לא חשוב.

מה שחשוב הוא הנקודה המעשית, המוסרית, הפרגמטית, שהיא צריכה להיות, ככה זה נקבע. למה? כי אין מה לשכנע, אין מה לשכנע מהו חוק, מהו מוסר. וזו הנקודה החשובה של היציאה מירושלים בארון מתים. זאת הבחירה של רבן יוחנן בן זכאי, זאת הבחירה של ירמיהו, זאת הבחירה של הרבה גדולים וטובים. מגילתך איכה נגמרה ב-"כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד – הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ״. נקווה שהסתר הפנים הזה ייגמר.

*

מקום לאופטימיות?

אני חושבת שיש המון אנשים נפלאים בעם הזה. אני חושבת שלהרבה אנשים נמאס ברמות קשות מהמלחמה, ולכן כל כך חשוב בעיניי לא לנהל רק שיח של ימין ושמאל. יש הרבה בחורות שנמאס להן לישון בלילה ליד בחורים שצועקים מהזוועה של מה שהם רואים ומה שקורה

כל אימא ואימא, כל אדם ואדם שמאיזושהי סיבה נשבר. גם אם דעתו בעבר היתה שונה. אני חושבת שיכולה להיות תנועת התכנסות. אני חושבת שאחד הדברים הכי-הכי חשובים, אם נגיע לזה ואם יהיו שינויים חינוכיים משמעותיים, התקווה והדרך הנכונה היא המיתון של הקונסטרוקציות הלאומיות דתיות והבנה שלא רק ששום דבר לא נפגע אם פורמים וקושרים מחדש את הלאומי והדתי אלא להיפך קורה רק טוב. אם נצליח להגיע לזה אנחנו נהיה בתנופת בנייה חדשה.

ולכן מאוד מאוד חשוב להגיע לרציונאלי. עכשיו, כדי לבנות שפה, אני מתאמצת, אני מאוד מאוד מושקעת בעניין הזה של לבנות שפה, למשל מה שדיברתי על ממשי וסימבולי ומדומיין וכולי, אני מאוד מתאמצת כרגע לבנות את זה כפרוטוקול, שהוא משהו שאתה יכול ללמד אותו בצורה אבסטרקטית, כדי בעצם לעשות עבודה עם נוער, עם ילדים, עבודת חשיבה, עבודת ניתוח מציאות.

יש המון אנשי מקצוע היום שכל אחד במקום שלו מאוד רוצה לעזור ורוצה לתרום למקום הזה שהחברה הישראלית הגיעה אליו. ואני חושבת שזה דבר שנותן מקום לאופטימיות. לא יודעת אם זה מספיק. אני רואה את רוב התסיסה בציבור הצעיר, וזה ציבור מאוד מאוד משמעותי. זה גם מקום לאופטימיות.

המקום של כל כך הרבה אנשים לאחרונה, לא עכשיו, עוד הרבה לפני הרעב בעזה, כן? הרבה לפני כן. שמעתי ממש מונולוגים שלמים מאנשים שזזו מהעמדות שלהם בגלל שהם אמרו שזה בלתי נסבל להם לחיות בצורה הזאת. אני חושבת שאלו האנשים שבשלים לעשות את המהפכה, אז אני רוצה להאמין בזה.

אפשר אחרת.

*

האם ההבנייה של בני בבל ובני ארץ ישראל שקולה להבנייה של ישראלים ויהודי העולם כיום?

צריך לזכור, זאת הבניה, זה לא בני בבל האמיתיים. זה פרדיגמה שמישהו הבנה ככה את בני ארץ ישראל, ויבנה ככה את בני בבל. זאת אומרת, הוא רצה להאשים אותם ולומר להם: אתם לא כאן, או שאתם לא שם. זה לא באמת העמדה של התפוצות. הטקסט הזה נכתב בספרד, לא היתה להם אז באמת באותו זמן אדמה להיצמד אליה. הם באותו רגע נצמדו לאדמה הסימבולית, לשכינה, הם היו עסוקים בפולחן של האם.

ביישום שלנו כאן, בארץ ישראל של ממש, זה מה שזה מבליט. זה מבליט שיכולים להתנגש ולהגיד לבן אדם, אה, אתה לא מבין, אתה לא משלומי אמוני ישראל, אתה בכלל לא מבין את הדת, אתה לא מבין. יכולים לבוא ולהאשים אנשים שהטקסטים הדתיים מאוד מאוד יקרים עליהם, יכולים להאשים אותם שהם מזלזלים, אבל כי למה? כי אתם מבינים את הדברים אחרת. אתם מארגנים את הפרדיגמה האחרת.

ראשית האופטימיות בעצם היא להראות שאפשר לסדר את האלפא ב' האחרת. שאפשר לסדר את שרשרת המסמנים אחרת. שזה לא מאבק בין דת וחילון. שזו העמדה הכי קלה לבוא ולהגיד, בין אנשים מאמינים ולא מאמינים, או בין ימניים ושמאלנים.

אנחנו כרגע לא יכולים להכיל את הדיכוטומיה הזאת. הדיכוטומיה הזאת היא זאת כרגע שמחסלת אותנו. אז אנחנו צריכים להחזיר את זה לשיח שבו אנחנו רואים בצורה חשופה את הפרדיגמה שלך, את הפרדיגמה שלי, ואז מתחילים לשאול את השאלות איך אנחנו מתחילים להגיע להידברות בין הפרדיגמות האלה. זה כנראה יקרה רק בעולם של אנשים צעירים ולאנשים שמאוד מאוד מאוד כואב להם או מה שהם רואים לנגדם, מאוד כואב להם עצם העובדה שהמלחמה נמשכת. והמקום הזה, מזעזוע כזה גדול, יכול לבוא שינוי.

אני מאמינה גם שאחד השינויים שאפשר להוביל אותו זה להבין שאנחנו באמת בעולם, בעידן מאוד שונה, שבו המדיה היא מקבלת מקום מאוד חזק, היא הפכה להיות השחקן המרכזי בין הממשי והסימבולי, והרי בתווך של המדומיין מתרחשת כל האלימות, ולכן אנחנו בעצם צריכים גם להעניק לאנשים ארגז כלים חדש. כאן אני אומרת את זה בכובע אחר שלי; מבחינת חקר מדעי הרוח, מה שנלמד באקדמיה, מבחינת תיאוריה וביקורת מבחינת לימודי מדינה וממשל, אזרחות, צריכות להיות כל כך הרבה רביזיות ודה-רדיקליזציה של החינוך, צריכים לקרות ממש הרבה דברים כדי שיהיו תהליכים חדשים. אני רוצה להאמין שיש אנשים שדבקים במטרה ויעשו את זה.

*

באשר לעוד התייחסות שהתבקשה לשואה

אכן הסחרחרת הטראומטית העיוורן הכל קשור בשואה. אבל אי אפשר להסתתר מאחרי שואה ולהסתבך בגרימת שואות. אפשר להסתפק גם בגאולה קטנה. זאת אומרת, זה שעם ישראל יצא מהמשרפות באושוויץ ותוך שלוש שנים אחר כך הייתה לו מדינה, זה כשלעצמו נס. אבל לתפוס את המדינה כתסריט של גאולה שצריכה לקרות בקצב מסחרר, ואם משהו משתנה, בישות הפוליטית נפגמה הגאולה, זאת כבר יכולה להיות בעיה.

הרי בעצם מהות השבר ב"התנתקות" ב2005,  הייתה שאנשים לא הבינו איך יכול להיות שמדינה שהובטח לנו שהיא בעצם מגשימה את התסריט של הגאולה בזמן ובמקום, נסוגה לאחור ברמת המקום.  כאילו אם יוצאים ממקום, אז כביכול הגאולה נסוגה אחור בזמן.

התסריט של "ראשית צמיחת גאולתנו" שקשור לרציונל של ההתנחלויות, בעצם הפך לכזה שבקצה הקיצוני שלנו הינו מקדם כיום את הדיבור על התנחלות בעזה. אכן אין שום בעיה להגיד את זה שמדינת ישראל הייתה נס גמור. נס פוליטי צנוע. היא עדיין נס, והיא יכולה להמשיך להיות נס ולהיות אור לגויים. כרגע היא "מאבדת את זה". אבל להבין את הנס כהתפשטות חסרת גבולות במקום בגלל רעיון של תנועה משיחית בזמן זה הרה אסון.

מדינת ישראל, היא לא פונקציה של גודל האדמות שיהיו בה. חשוב לקדם את הרעיון ששלום הוא ביטחון. שלום הוא דבר יחסי. אנחנו לא צריכים להגיד ששלום, אנשים ילכו ויתחבקו אחד עם השני ויאהבו אחד את השני כולם, כי זה לא יקרה מן הסתם, אבל הגבלה של כוח בכוח יוצרת הסכמים, והיא יוצרת את היכולת שלנו לשלום צנוע שמבטיח חיים ברי קיימא למדינה. לעמים.

פרנאן בורדל, ההיסטוריון הצרפתי, דיבר על המשכים הארוכים של ההיסטוריה, הלונג דיורה, שזה המשכים הארוכים, אז הטרגדיה של היהודי היא שהמשך הארוך שלו הוא משך קורבני כולו, לא רק השואה. רק עכשיו דיברנו על משך קורבני של אלפיים שנה, ועוד קינות ועוד פוגרומים ועוד דברים, פותחים את הסידור של תשעה באב וורמס ומגנצה ופה ושם, בכל מקום היו עוד אסונות ועוד אסונות. עלינו להשתחרר מהצל של זה ולא להטיל את הצל הזה על האחר, זה המבחן הכי גדול שלנו וכנראה שפה אנחנו עדיין לא מנהלים אותו נכון.

אנחנו לא מדברים פה על רעיונות משיחיים רגילים, חלק מהנציגים בממשלה הם לא נמצאים במשיחיות רגילה, הם נמצאים בקצה של הקצה, באקסטרים של הרעיונות המשיחיים, במערכת רעיונות שלפיה זה בסדר גמור לדבר בצורה אונטולוגית לגמרי על האחר. אותם אנשים שמדברים את הבשורה הזאת של משיחיות אונטולוגית ואופריה מתמדת כנגד זכרון אבל והסתפקות היסטורית בסביר, הם גם שבעצם מדברים באותה נשימה על זה שלא משנה אם  החטופים ישרדו, לכבוש גם במחיר חיי החטופים כמו ששמענו בימים האחרונים, יש סיבה לזה.

למשל יולנדה גמפל, חוקרת ידועה, הראתה שדור שלישי של השואה,  עדיין נושא בתוכו את הטבעת היגון והטראומה. אנשים שחולמים על דברים שההורים שלהם אפילו לא סיפרו להם מעולם. הם חולמים חוויות טראומטיות שההורים לא סיפרו להם. עד כדי כך הטראומה חקוקה. אנחנו ברגעים אלה מייצרים טראומה ענקית במרחב, טראומה ענקית שאנחנו עדיין אפילו לא מבינים את המשמעות שלה.

*

אני חולמת על זה שיבוא איזה ספונסר ויקים איזה ערוץ שכל הזמן יפעל, אם נצליח לנתק את האנשים מהמדומיין הזאת של הטלוויזיה ההזויה הזאת, עם כל התוכניות החדשות, הלא-רציניות, שבזמן שיש מלחמה ואסון כזה גדול, ב-8 בבוקר מודיעים לנו מה יהיה במהדורת הערב. אם אתה יודע ב-8  בבקר מה נראה הערב, אני לא רוצה לראות את החדשות האלה.

וכל הזמן רוקדים עם כוכבים, וכל הזמן מטבח השף, ואוכלים ואוכלים ואוכלים, המטבח המנצח בנשימה אחת ען דיווחי הרעב. ורואים את כל המעדנים האלה, וכבר התלוננתי על זה כבר הרבה זמן, אני כותבת על זה, איך זה יכול להיות דבר כזה. אתה מרגיש שהספינה  של אטלנטיס יורדת לתהום ואנשים עוד רוקדים עם כוכבים.

*

אף אחד לא אמר שהגאולה יכולה לפרוע את המוסר. במובן מסוים אנחנו צריכים לחקור את התיאולוגיה שלנו מחדש, כדי לסדר את הדברים טוב, כדי שאנשים שמדברים את השפה, כי אנחנו גם ניזונים מזה, זה השייקספיר והאודיסאה שלנו, ואנחנו לא יכולים להשאיר אותה כדבר צדדי בדרך או להיכנע לאופן בו אחרים סוללים אותה ומסלפים אותה. היא שלנו, וכשאנחנו חשים אותה מבפנים, אנחנו הנשאים שלה, והדוברים שלה, והפרשנים שלה, ואז העמידה שלנו מול האנשים שאולי מסלפים או לא מבינים היא הרבה הרבה יותר חזקה, והדברים, הם יכולים לשאת הרבה יותר פירות.

בשלב מסוים בתולדות החסידות והשבתאות נוצר מתח בין החוק ובין הרצון. ואז נוצרה לגיטימציה שמבחינה מיסטית אדם יפרע את החוק. אני אומרת את זה ממש מהר על קצה המזלג. אבל זה קרה בתנאים שאנשים היו, איך אמרנו קודם בשיחה הידידותית לפני התחלת השעור? קהילות יהודים קטנות עם גינות על הרי הקרפטים בגליציה שכיום באוקראינה,  לא הייתה מדינה, לא הייתה להם ישות פוליטית, וזה הכל היה סוג של התנסויות מיסטיות בתוך הראש שלהם.

התהליכים שקורים כרגע, שהאנשים חוזרים לתורות האלה, כאלה ואחרות, ומיישמים אותם כשישראל היא מדינה ריבונית ופוליטית, ואז תחשבי שאם את רק אומרת את המילה חוק, אבל עכשיו את אומרת אותה בצורה אחרת, כי את מתכוונת לחוק של המדינה ושעכשיו הוא זה שמותר לפרוע אותו זאת כבר פצצת זמן. כשגרשום שלום דיבר עם פרנץ רוזנצווייג ודיבר על זה שאלוהים לא יישאר אילם, זה לא באמת רק המילים, על זה הוא לא חלם. יותר חמור מהמילים זה הסכמות עצמם, כי סכמה היא כבר צירוף.

*

עמלק

מזמן לא היה עמלק, מישהו סיפר לך את הסיפור הזה, הוא הטעה אותך. היהדות היא לא יהדות מקראית בכלל. היהדות היא לא יהדות מקראית. היהדות היא יהדות שניזונה מהמשנה, מהגמרא, מהפילוסופיה ומהנסיון ההיסטורי הארוך שלה עצמה היא תמצית מכל הדברים. ואם איזה מישהו בא וסיבן אותך ואמר לך שעכשיו העזתים זה עמלק, אז הוא אמר. זה שהוא רוצה כרגע בשם אלהים לעשות את זה, זאת ההזייה האלימה שלו. אין שום חוק כזה ביהדות. אין שום חוק כזה ביהדות. אף אחד לא הולך עם התנ״ך כתפריט שאומר לך עין תחת עין, שן תחת שן.

כל זה כבר לא קורה, כבר אלפיים שנה לא קורה. גם תמחה את זכר עמלק לא קורה יותר מארבעת אלפים שנה. האנשים שמנסים להחזיר את המקרא כאילו הוא החוק. יש מוסר, יש חוק, נקודה. פגעת בחוק, תיכנס לבית הסוהר, נקודה. רצחת ערבי, תיכנס לבית הסוהר, גם אם אתה מתנחל. אין מה לעשות. יש חוק, יש מוסר, נקודה.

אין דין לעצמו, אין דבר כזה. אחרת אנחנו לא יכולים גם לפגוע בטוב הכללי שעוטף אותנו, שזה המדינה, וגם לקרוא לה שהיא גאולה, וגם לפרוע את החוקים שלה. יש כאן איזשהו דיסוננס קוגניטיבי מאוד רחב.

*

מרחב וחלל

אנחנו צריכים שיהיה לנו מרחב שאנחנו דנים בדברים, מלבנים אותם, מבינים אותם לתוך עצמנו, כי כל דבר זה חרב פיפיות. דהיינו הוא חותך לבחוץ והוא חותך את נשמתנו מבפנים.  כך כל עוול שאנו עושים לזולת? זה אופיו. התחלנו להיות במצב שאנחנו כבר פגועים לבפנים, כבר כולנו מבולבלים גם ברמה מאוד מאוד גבוהה, ובמובן מסוים, נעשית שטיפת מוח ציבורית.

כבר ישעיהו ליבוביץ', שנחשב אדם מאוד מאוד רדיקלי, כבר הוא שכתב רבים מן הדברים האלה לפני הרבה שנים, והיה אורתודוכס גמור ככל שפילוסוף מבריק וחד, אמר, התורה שלנו היא לא המקרא, היא אף פעם לא הייתה רק המקרא. אנחנו, בכבוד מאוד גדול, רואים את המורשת של כל עם ישראל. זה לא קשור לאורתודוקסיה, גם אם אתה קונסרבטיבי ורפורמי. כבר המשנה הייתה מהפכה פרשנית שאמרה- אלו היו החוקים של השבט שנדד במדבר, ועכשיו אנחנו כבר 500 או 1,000 שנה אחר כך, מתאמים את זה למה שאפשר יהיה עכשיו.  רבי ישמעאל אומר לרבי עקיבא, בגלל שאתה דורש את הוו הזאת, אתה רוצה להוציא את הבחורה הזאת לשרפה? כלומר, הם מבינים שהחוקים הם עכשיו. כל פעם חכמים לומדים ודורשים מתוך העכשיו שלהם. חוקים צריכים להיות מתואמים לזמן ולמקום, וזה כל הזמן קרה. יהודים היו בגלות, היה להם את הדין תורה והיה להם את משפט המלך, שזה הערכאות הפוליטיות של המקומות שהם היו בהם.

שאלה הגדולה, מה זה משפט המלך ומשפט התורה כרגע פה בציונות, האם נוצר פה משחק כפול, שאנחנו בעצם גם חיים לפי משפט התורה, וגם בהתחלה אמרנו שהמדינה היא גאולה, אבל עכשיו אנחנו רואים אותה כמשפט המלך, שמותר כביכול לשטות בו? מה בדיוק קורה פה? בשביל זה אנחנו צריכים לנכס מחדש לעצמנו את היהדות שלנו. לנכס לעצמנו מחדש את ההון הסימבולי שלנו ולפעול בתוכו, שזה הדבר שיבלום גם את השמדת הערך הסימבולית, ולהתייצב במציאות כנגד מה שאנחנו לא רוצים יותר.

*