התזה של בראשית מגיעה לשיאה בפרשת מקץ: זה המשולש של האח, האחד, והאחר. המילה אח שממנה נולדות שתי מילים: אחד ואחר. שבכתיבה אפשר להתבלבל ביניהם. הרי הדל"ת היא זנב קטן למעלה שנוסף לאות רי"ש. הרי זו הבעיה של דינים והלכות הקשורים להלכות כתיבת סת"ם, וסוגיית פסילתם בכתיבה: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". "אחד" ולא "אחר".
בבכי מר אנו באים במוצאי שבת לערוך את הדברים בכתב בשמענו את בשורת הכאב על מותם של יותם חיים סאמר טאללקה ואלון שמריז.
מקץ השנים בבור השבי יכול לבוא רגע של גילוי פנים ויציאה מן הבור בחסד לחיים או חלילה רגע של הסתר פנים נורא, אי זיהוי ויציאה מבור השבי לבור המוות. מה גדול השבר.
בעברית המלה שבר היא מלשון שברים, משהו שהתרסק לרסיסים היא משהו לאכול להפסיק את הצום ואת הרעב לשבור את החידלון או משהו שמפרש ושובר את הסתימות ואת אי ההבנה - החלום ושברו.
יוסף חלם חלום שאיש לא ידע את שברו. אחי יוסף פירקו אותו לתוך הבור. כשיעקב האבא שלח אותם להביא אוכל הוא אמר להם ושיברו שבר. התנבא ולא ידע שהם לא יביאו רק אוכל אלא גם פתרון לחידת חייו.
והמלחמה גם באה שוברת לאנשים את החיים ומעמידה את חלום הציונות במצב חידתי התובע פשרו ושברו ושיקומו.
האם הבור הוא הרגע האחרון של הנפילה או הרגע הראשון של ההתפתחות? האם גילוי המהות והיעוד יבוא באופן שנצליח לבנות ללא אסון בחסד החיים וגילוי הפנים?
אחי יוסף דחפו אותו לבור מתוך ניכור. בגלל הסבל הוא שקע לתוך הבור, לתוך הדיכאון, לתוך החרדה, לתוך הבדידות, לתוך הבידוד – שקע בטיט היוון. מתוך הסבל חצה את השלב שבו הוא היה מנותק מקיומו האנושי כסובייקט-שלם בעל תודעה. רק אחרי הבור יוסף התחיל להיות יוסף.
כמו אביו יעקב, היה יוסף מוכשר מאוד בניהול הבית ומחונן ברוחו. לבן סמך על יעקב, וכך פוטיפר סמך על יוסף. לא רק זה, אלא גם נוסחת העושר וריבוי הצאן התגלתה ליעקב בחלום, ועל פי החלום הוא למד כיצד להגדיל בצורה משמעותית את המקנה שלו, כך גם הנוסחה של שנת השובע ושנות הבצורת אף היא התגלתה ליוסף בחלום, חלומו של פרעה. מן החלום הזה יוסף גזר את הנוסחה, הבשורה והפתרון.
הקנאה של האחים ביוסף מחזירה אותנו לשאלת היסוד של הקשר בין קניין ובין נקמה. האח אינו מכיר באחיו – באחר, בגלל האחד. האחד הזה הוא האובייקט! בין אם זה האובייקט הגדול בה"א הידיעה, ובין אם זה אובייקט קטן. בין אם זה אובייקט מופשט, ובין אם זה אובייקט קונקרטי. יש משהו שנחווה כאובייקט שלי ולא של זולתי, ובגלל העוצמה שאני חפץ בו, אני מחפיץ את האחר והוא הופך לאובייקט. אני מחפיץ אותו כי אני רוצה את האחד שאני חרד שעלול להיות בבעלות האחר. האובייקט בה"א הידיעה הוא אם כן משהו שאני חרד שהאחר חפץ בו ושאני גם חפץ בו, ולא בטוח אם ניתן לחלוק אותו ולהשתתף בו, ואשר בשלו אני עלול להתייחס לאחר כאובייקט ולפגוע בו.
*
כל המאבק הזה על האובייקט בה"א הידיעה התנהל ומתנהל לאורך כל ספר בראשית בין אנשים שתמיד הגיעו מאותו מקור, מאותו כור היתוך מאותה מכורה.
מה היה האובייקט שעליו רבו קין והבל? האם האחות התאומה שכל אחד רצה לשאת אותה לאישה, השדה, הבית העולם - את כל האופציות האלה כבר אומרים חז"ל. או שמא התקוטטו על אהבת האב הגדול, האל, האובייקט הגדול בהא הידיעה, האחר השלם הקדוש, האב הגדול ששם לב לאחד ולא לשני.
האם לפני שקין הרג את הבל הוא ידע שאדם יכול להפוך אדם אחר לאובייקט? או שהתנפל עליו היכה אותו ואז נדהם מזה שהוא מת, ורק אז הבין שאדם יכול להפוך מגוף - לגופה.
רק אחרי החטא הגדול של הרצח, ולאחריו הנדודים, הגירוש, אנחנו שומעים ומקבלים רשימת אובייקטים שמרכיבים ציוויליזציה. כולם בוקעים מזרעו של מי שלא הכיר באחר ורצה להיות האחד. כלי נגינה וכלי מלחמה שאפשר להציב אותם כארוס ותנטוס. הנגינה שמבוססת על אהבה על קשב, על היכרות על תשוקה לדביקות והאחווה; והמלחמה שמבוססת על מאבק אודות הלחם השדה, הבית שמבוססת על התנכרות. האם בכלל תיתכן סינכרוניזציה ביניהם וכיצד.
עכשיו האנושות כולה משתלשלת מקין עד שמגיע שת. הפיצוי. זה שהוא שם, זה שהושת, זה שהושתת במקום זה שאבד לעד, שהוא הבל. הפיצוי הזה של שת, לפעמים הוא הפיצוי של כל אדם, זה שמגיע במקום זה שהיה צריך להיות. ההיסטוריה של פסיכואנליזה לימדה כמה מורכבים חייהם של אלה, בנים ובנות שבאו לפצות על אובדן הבן / האב / הסב/ האחר שקדם להן.
וכך הריבים לאורך כל ספר בראשית ממשיכים להיות ריבים על אובייקטים. נח בונה תיבה, אבל עד כמה למעשה גונן או דווקא התנכר בכך לבני דורו?; לוט ואברהם מגיעים כמעט למחלוקת על שדות המרעה, אך אברהם מוותר; לוט מתנכר לבנותיו כדי לגונן על גברים אורחים, ומשדר בכך שהוא מוכן לאונס בנותיו בתמורה לקיום מצוות אירוח הגברים, לבסוף בנותיו אונסות אותו; אברהם עומד בניסיון של הפיכת בנו לאובייקט והקרבתו כאחד הכבשים על המזבח; יצחק מסתכסך עם הפלישתים על הבארות, עוד אובייקט מזין משאב לחיים ופוטנציאל למלחמה. גם אברהם וגם יצחק מתנכרים לכאורה לנשותיהם מחשש שהפלישתים יחמדו אותם כאובייקט תשוקה וירצחו את בעליהם - הגברים; יעקב ועשיו מתקוטטים סביב אובייקט קטן מזין אחר, נזיד עדשים שהופך להיות הבסיס למאבק על האובייקט בה"א הידיעה, ברכה ובכורה. ושוב התשוקה שבברכה ובבכורה היא בכך שלי תהיה האדנות על האחר, ולי יהיה הערוץ הישיר אל האחד. בשביל זה בני אדם הורגים, נלחמים קוטלים, ונזכיר שוב את האובייקט הראשון, בית-שדה, כלומר ארץ-מולדת.
יעקב קונה מלבן את בנותיו, והוא מהתל בו מחליף אותם כאילו היו אובייקטים. יעקב חולם איך לצאת מלבן ברכוש גדול, ולבן רודף אחריו. סיבה אחת למרדף הכעס על אובדן הצאן, אובייקט העושר, והסיבה השניה התרפים / הפסלונים /אלילים / צלמיות כאובייקטים.
רחל ולאה נאבקות גם הן על אהבת יעקב עד כדי כך שהתשוקה לילד מובילה אותן למכור את יעקב אחת לשנייה, כמו היה אובייקט, בשביל הדודאים (עוד אוביקט), ואחר כך לשכור את אהבתו של יעקב למשך לילה אחד.
יעקב, שמאבד את מושא אהבתו, ורואה ביוסף ילד האהבה המשותפת, מלביש אותו כתונת פסים, עוטף אותו באובייקט של ייצוג האהבה. האובייקט שמבשר כבר את הפורענות, את היחס של האחים אליו כאובייקט.
*
יוסף חולם את חלומותיו, שמעידים ומבשרים על כך שהוא הנבחר על ידי האל. שוב יש לנו חלום בו מופיע אדם, שמחובר לברכת האל ומתוכה אמורה לשפוע ברכה – ברכת עולם. עמוד העולם כמו הסולם סולם יעקב שאף הוא נצפה בחלום. המשביר לכל הארץ.
מנהיג פוטנציאלי מיטיב, הוא מנהיג שיכול לחבר אדם לאובייקט הפנימי שבו, ולמקם אותו בזיקה הנכונה לאובייקט החיצוני הגדול, ליילד אותו לסייע לו משם לפלס את דרכו שלו לעצמו ולעולם, זה מנהיג ראוי. ההפך, מנהיג רע, שמשחק ברגשות ההמון, מפנה את הזעם שלהם לאובייקט חיצוני, כשעיר לעזאזל.
יוסף שלכאורה בתמימות מספר לאחיו את החלומות, מעביר להם מידע שהוא נבחר על ידי האל האב-הגדול והאחים כבר חווים ויודעים שהאב-הקטן יעקב בחר ביוסף.
כך הופך יוסף מיידית מאובייקט האהבה. אובייקט נבחר לאובייקט המוקצה הדחוי מעורר הסלידה, לאבג'קט כפי שקוראת לו קריסטבה, לבזוי. במלים אחרות דווקא כאוביקט האהבה של האב סומן כשעיר לעזאזל של האחים. האחים מפשיטים אותו מכותנתו, מהסימון על ידי האב, וזורקים אותו לבור, הולכים לאכול וכשהם מסיימים את הפיקניק, ראובן שחוזר לבור במטרה להציל אותו, רואה שהילד נעלם. שיירה מכרה אותו לשיירה. יוסף היה אובייקט בשטח ההפקר והפך לעבד.
מה שיוסף ומה שאחיו לא יכולים היו לדעת, שהחלומות שלו כבר הכילו מלכתחילה את עתידו, ושהם אכן עתידים להשתחוות לו כשיפגשו אותו בארמון פרעה, בבואם לקנות תבואה בשנות הבצורת.
וכאן אנחנו מגיעים לשיא הקונפליקט של האח, האחד והאחר. כל מאבקי האובייקט, הנכס המזין, האהבה, כל מאבקי האובייקט שאפיינו את ספר בראשית - כולם מתנקזים לסיפור המפגש של יוסף ואחיו.
רק נחשוב על הצלילים המוזיקליים שמלווים את הפרשה:
מכורה וניכר - באים מאותו שורש; מולדת וגלות.
להכיר ולהתנכר - באים מאותו שורש; אקט ההתוודעות ואקט ההתכחשות.
מכירה וכור - למכור אדם כמו אובייקט וחפץ, או לקרוע אותו מכור ההיתוך שלו.
וזה מחזיר אותנו לדיאלקטיקה של האדון והעבד, למתח הגדול בין סובייקט ואובייקט לשאלה של החיפצון, או לשאלה של הבין-סובייקטיביות. יוסף הרי כשראה את אחיו, הכירם אותם מיד, הוא זיהה אותם והם לא הכירו אותו. זאת מפני שהעבד מזהה את האדון באופן מיידי, בכל צורה ובכל תחפושת שיראה אותו. התודעה של הסובייקט מבליחה בעבד קודם, בעוד האדון נשאר אטום ועיוור. אחי יוסף נהגו בו כמו אדונים, הם נהגו בו כמו עבד, כמו אובייקט כשהפשיטו אותו, כשהשליכו אותו לבור, שלא חסו על חייו, כשמכרו אותו כאילו היה חפץ. כלומר, מגיע השיירה שמוכרת אותו לשיירה והוא נמכר לנכר, אבל הם כבר מכרו אותו ברגע שבגדו בו.
אין קורבן שלא יזהה את רוצחו. ולכן גם במשפטי השואה סביב השאלה אם העדים טעו או לא טעו לגבי דמיאניוק ואחרים. חובת ההוכחה היא דווקא על השולל את עדותם.
*
הם ש"מכרו" את אחיהם, אל הלא נודע, אם מוות, אם רצח, אם עבדות. הם ששיקרו, שטשטשו, שהסוו. הם שבאו אל אביהם עם הכותנת, כותנת הפסים ואמרו לו "הכר נא, אם כתונת בנך היא אם לא", הם נתנו לו לפרש בעצמו, והוא זועק: "חיה רעה אכלתהו". וככה כביכול הם לא משקרים.
הם חיו מאז למעלה משלוש עשרה שנה עם אב אָבֵל. אב אבל - ללא ניקוד המילה אבל היא המילה אֲבָל: "אֲבָל אשמים אנחנו". אנחנו אשמים באבל האב. כלומר לא הייתה כאן רק יוזמה לרצח אח, כי אם בעצם רצח האב. לקחנו לאבא את הליבידו, את מושא האהבה, והענקנו לו היעדר אחד גדול, יגון עצום. בור ריק שאין בו מים. אָבָל (מילת השלילה של מה שחלף) "ארד אל בני אָבֵל שאולה", יעקב לא מפסיק להתאבל.
כבר למעלה משישים יום בישראל אנשים מצויים בספק אם אהובי ליבם בגדר חיים, מתים, חטופים, נעדרים נרצחים. אנשים מצפים לשמוע בשורת חיים. מטלטלים בין תקווה לכאב ולפעמים מגיעה בשורת מוות באיחור. הספק הזה האינסופי, הוא יגון קודר. סימני שאלה המסמנים את השאול.
לא לחינם נקט יעקב במילה "שאולה", השאול הוא שאלת הספק שלא נפתרת לעד, ולכן זה בא מהמילה שאלה. שאלת הספק, העדר הכאב שמכרסמת בלב ללא מענה מוחלט דפיניטיבי אף פעם. איך מתו? כיצד מתו? מה הרגישו? כמה התעללו בהם? מה סבלו? מה חשבו? מה היו רוצים למסור לנו? וזהו השאול, ואלה הם ייסורי השאול.
ייסורי הספק שבאים מהצמצום הכואב של האיון של קורבנות רבים כל כך בכוח הזרוע ובכוח הרצחני, קורבנות שבעטיים שבגללם וגם למענם מעכשיו נגזר עלינו לחיות אחרת, חיים רחבים יותר.
*
יוסף רואה שאחיו באים לרכוש תבואה, מזהה אותם והם לא מזהים אותו. מה שהם עשו לו מתוך עיוורון, הוא מחולל עכשיו עבורם מתוך הארה ומתוך כוונת הלב, מתוך תודעה בונה. יוסף מתעכב עכשיו, כמו יעקב אביו שכל חייו מעוכבים, אבל הפעם הוא עושה זאת מתוך תודעה מתוך נדיבות שמובילה אותם להארה.
כשחלה רבן יוחנן בן זכאי ונכנסו תלמידיו לבקר אותו, הם ביקשו ממנו ברכה, והוא אמר להם: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו, עד כאן". כלומר, איך יכול להיות מי יותר חשוב אלוהים או בן אדם? הם התפלאו מאוד. והוא ענה להם, "הלוואי", כלומר, הלוואי שנגיע לרמה הזאת, "תדעו כשאדם עובר עבירה אומר, הלוואי שלא יראני אדם".
אחי יוסף פרחה נשמתו, כשיוסף אמר להם: "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה".
ומה יהיה עם כל אדם ביום הדין? שאלו חז"ל, מה מהותו של יום פקודה?
וככה אנחנו שומעים כבר בהגות ימי הביניים באשכנז ובספרד ביחד באזור המאות ה-13-11, מדוע יש במקרא סיפורים שכביכול יש בהם דופי? מדוע המקרא לא מלא רק סיפורים של חן, חוכמה, תבונה ויופי? התשובה היא, שהמקרא מספר על גיבורים שיש בהם דופי כדי שנלמד מהם ומטעויותיהם. זה נשמע כזה, מוסרי, חינוכי, דידקטי, ילדותי, אבל זהו האומץ המקראי, זו גם מהותו של המיתוס. זהו כיוון ראשון מוקדם בהגות ימי הביניים המציין אותו כיוון של השימוש האקזיסטנציאליסטי מזה או הארכיטיפי מזה העתידי במיתוס בפילוסופיה ובפסיכואנליזה במודרניות.
מכאן זה עובר לשאלה איך יוסף הוא כל אדם ואיך אחי יוסף הם גם כן כל אדם, איך הם שתי בחינות בתוכנו. וזאת השאלה המרכזית, מה זה דורש מאיתנו כבן אדם ומה זה דורש מאיתנו כעם. העובדה ששנינו מגלמים גם את יוסף הנמכר וגם את האחים. מה זה דורש מאיתנו בתוך החיים, החברה, המשפחה בתוך הלב, אבל מה זה דורש מאיתנו כעם.
התודעה חייבת לחסר מעצמה, בכדי להכיר בקיומו של האחר. בגלל זה בצמצום יש מימד של קורבן. וכאן היטיב להבחין בכך הרב אשכנזי מניטו המתייחס לרבי יוסף אבן טבול מפרשני האר"י הגדולים בהיבט הזה כשהגדיר את הצמצום כתהלי כאוב מאד שהתרחשו בו הרבה קורבנות אפילו לא קורבן אחד. הצמצום הוא קרבן הוא שאחריו אני יכול לראות שהאחר הינו לעצמו, הוא לא שלי, הוא לא שייך אליי, אין זיקת שייכות בינינו, אפילו לא בן הורים לילדים, ודאי לא בין אהובים לאוהביהם בין בני זוג, הסובייקט קיים למען עצמו, לא למעני. וזה מה שהאל כאחר המוחלט מלמד את האתיקה לגבי אחרותו של כל אדם באשר הוא.
כלומר, זה מחזיר אותנו לשאלה מה מתחייב מאחרותו של האל. נחזור לתאולוגיה השלילית היסודית ולאלוהים שאינו נודע דרך תארים חיוביים אלא רק דרך פעולות. במובן מסוים זה מסדר את היחס בין היש ובין האין, באופן כזה ששלילת התארים זה האין והפעולות זה היש. גם זו אחת הסיבות היסודיות שבגללה יש הטועים ומסווגים את היש מתחת לאין. אבל זו טעות, הסינכרוניזציה האמיתית היא לא לסדר אותם באופן היררכי אלא לסדר אותם באופן סינכרוני, ועל כך לא אוכל עכשיו להרחיב.[1]
מכל מקום מה שנגזר מאחרותו הטוטאלית של האל, הוא דווקא הלגיטימיות, ההכרח, והצו המוסרי של חיוב חיי האחר, גם אם מהותית הוא שונה ממני טוטאלית. אני לא יכול לשפוט אותו כהוא זה.
אם כך, היכן אני והאחר נפגשים? האם אין בכלל מקום של שיפוט. התשובה היא יש מקום של שיפוט מוסרי. אני יכול וזכאי לשפוט פעולה, אני לא יכול וחוטא אני אם אני שופט מהות. אנחנו נפגשים רק בקרקע היש, רק בפעולות. מה שנגזר מפעולותיו של האל ומידותיו הוא המוסר, הפרקסיס שמסדיר את התקיימות כל האחרים באחוות האחד, מעבר למילים, מעבר לאידיאולוגיות ומעבר לניסוחים.
כשכל אח פוגע באחיו, הוא פוגע בהורים - באבא ואמא. אחי יוסף לא רק "הרגו" את יוסף, הם סירסו את יעקב במשך שנים רבות. "מעט ורעים היו ימי שני חיי", יעקב יגיד כאשר יעמוד בפני פרעה. כשאח פוגע באחיו, הוא מערער את מושג כור מחצבתו, את מושג המכורה, את מושג המולדת. ייתכן שאחד האחים ישלם על כך יותר מאשר שאר האחים, כשרגליו ישקעו בטיט היון הנורא של בור עמוק ללא תכלית. ייתכן שהשקיעה בבור העמוק תהיה בסוף של הקולקטיב כולו, קולקטיב שהסתבך בצרות קולקטיביות שאין יודע את פשרן ואת סופן. כי בהיסטוריה הפוליטית כפי שהעולם יודע לא אחת הבור נוצר מתהווה ונולד מעצם השנאה ומעצם הסימון של האחר.
*
יוסף שמזהה את אחיו, נזכור כמה וכמה הרבה מילים של היכרות וניכור יש בפרשה, ושהמלה מכירה כלומר פעולת המסחר ביניהן. אחי יוסף מביאים כסף כדי לקנות תבואה, ומתנות כדי לפייס את האדון הצפוי: "צורי ומעט דבש, נכאות ולט, בוטנים ושקדים", שרידי סחר החליפין בעולם העתיק. למעשה כשהם מביאים את כל זה הם נמצאים ביחסים של קנייה ומכירה שבעצם חוזרים על הנקודה העקרונית של מה שהם עשו לו. המכירה מהמכורה והלאה. אבל החרדה של יעקב הייתה חרדה מתמדת מאסון, ולכן האחים אומרים: "הקטן את אבינו היום, והאחד איננו". בכך הם מסגירים את רחשי ליבו. כשיוסף רואה אותם: "וירא ויכירם ויתנכר אליהם"; "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירהו". כי האדון שעושה את הפעולה הבוטה לעולם לא מזהה את מי ששעבד, את מי שכפף לאובדן, הם התייחסו ליוסף כאובייקט הכפוף לפעולה שלהם ולכן לא פעל כאן יותר מדי הזכרון של כל רגע ורגע. אבל הכפוץ לחורבן נחרטת בו כל שניה. "ויזכור יוסף". "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו בצרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו", הם מוסרים לנו לראשונה קטע התמונה בפלאשבק שלא שמענו בזמן ההווה. לראשונה המלה אבל שהיא מלה השוללת את העבר ואת היש מופיעה בפיהם. כהקדמה לכנות בתחושת האשמה. "והמליץ ביניהם" – המתרגם, למה? כי זה השבר בין האחים, לא רק בגלל שיוסף מדבר מצרית והם מדברים עברית. משחקי הכוחות פתאום נחשפים, המקרא בעצמו משלים רק עכשו סוגר פערים כמו תמונות פלשבק שמופיעות בדיעבד ומגלות לנו יותר מה היה ברגע הנורא של הפשטת האח מכותנתו והשלכתו לבור. ראובן אמר אל תחטאו בילד, שמעון היה המוביל. והם כל הזמן אומרים לו: "אדוני הארץ, אתה אדוני הארץ... עתה אנחנו עבדיך... ויכר... והם לא הכירהו... ויתנכר".
ואפילו המילה "נכמרו רחמיו". מכילה בתוכה את אותן שלוש מילים יסודיות את המילה מכורה, כמו שהיא מכילה גם את מושג הרחמים ואת מושג הרחם. בזוג מלים זה כלול הסדר האימהי. האם הבת האחות. הרחמים כפעולה העצמונית היסודית הראשונה שכל אם מכירה, אבל מתגלה לנו שביוסף היתה גם הדרגה השניה הגבוהה מן הרחמים והיא החמלה.
*
יוסף מחזיר את אחיו לאחור. יש כאן תנועה של רוורס. בואו נעבור מחדש בחיים שהיו ובחיים שיכולים היו להיות, כמו במאי עם תסריט משובח, והם חווים מחדש את האימה את הפאניקה לפני מי שעכשיו הוא אדון לגורלם. אדון שרירותי, הם חווים את ההיזכרות ברגש האשמה, הם מבינים, אולי לראשונה איך לכדו את אביהם באבל אינסופי.
מה שהיה בתמונה מתברר לנו כשאנחנו מצליבים את הדיבור של האחים של יוסף, ואת המעשים של יוסף. בהצלבה זו אנחנו מבינים מה קרה. כי האחים מספרים שיוסף התחנן על נפשו. ואילו הוא יוסף לוקח וכולא את שמעון. כלומר, ברור מכך מי היה ראש הפוגעים.
הם התירו את דמו והקריבו אותו, זאת למרות שהם גדלו על הסיפור של הסבא, של אברהם. הם גדלו על "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה". אך הם בכל זאת לקחו את הנער והפשיטו ממנו כתונת פסים. אפילו קורבן לאלוהים נבלם בסיפור של הסבא שלהם אברהם, אבל הם הקריבוהו למען התחושה שהם האדונים. הם התייחסו ליוסף כאובייקט ככפוף לפעולה שלהם, כחסר תואר מהות ועצמות משלו. הם התייחסו אליו כמי שגוזל מהם את המשאב של אהבת האב. מתוך כך, הם גם לא מבינים בהמשך את רעיון המחילה והסליחה עד סוף בראשית עוד נראה את זה.
*
איפה אנחנו כבני אדם במקומות האלה, כמי שמקבלים את המקרא כמשקף לנו מיתוסים, סיפורים ותובנות, שמתקיימת בכל אדם, כמעשים, שכמו שאומר רבי יעקב יוסף מפולנאה "שייכים בכל אדם ובכל הזמן, וזו נצחיותה של התורה".
איך הבנת החיים, גורלם וייעודם משתנה מהיסוד כשאנחנו חווים אותם בהזדמנות שנייה. כי החיים הם הזדמנות שנייה.
האחווה באה מהמכורה.
הכרות זה להכיר אח" להכיר באח.
והתנכרות היא שלילת רעיון ההיכרות, ולכן היא מבוססת על אותה מילה היא שלילת הזולת.
אבל בחשבון אחרון ההתנכרות היא פגיעה במולדת המשותפת.
ההיכרות כוללת דחילו כלפי השונות שבזולת גם אם אין בי רחימו כלפיו, גם אם אני לא אוהב אותו, וחיפוש הפעולה שמאפשרת לשנינו לחיות יחד מעבר למלים.
ככה במשפחה.
כך במולדת.
כך באנושות.
הפשטת בגדי האור של הזולת אי ראייתו כצלם אלהים הנעלה מעל כל הישות ולא משנה אלהים של מי יצוגו של הנשגב של אינסופיות היש והאין הפשטת בגדי האור קודמת לפגיעה בגוף בבגדי העור. השארת האדם עירום ועריה.
לא בכדי בעברית המלה עור והמלה עיור הן אותן אותיות ממש בניקוד אחר. כביכול עיוורון הוא סגירה של עור את העיניים הן אינן קולטות אור לכאורה. ובעצם היכולת להשאיר את הזולת עירום ועריה נובעת מעיוורוני שלי כלפיו.
מעין תחת עין העולם נשאר עיוור. כל אח חרד מאחיו חרד מהאחר חרד מההוא המאיים הקם להורגני.
עד כדי כך שהאחר מרים את ידיו בזעקת כניעה פושט את כותנתו הוא עירום וערייה אבל בגלל שאני מאויים ובמצב מלחמה אני שוכח את חוקי המוסר אני שוכח שעכשו חיים מול חיים מתמודדים. ואז באה הירייה ואח פוגע באחיו. בגלל סימון האחר ההוא המאיים שאינני יודע איך להפסיק את מצב המלחמה איתו איך להתקדם מחיבוק המוות איתו.
יצאנו משבת פרשת מקץ בכאב על אסון נוראי על שלושה אנשים שהיו שבויים בבור הזמן והמקום למעלה מששים יום ולא זכו לחוות את החוויה של מקץ, לצאת להינצל להיגאל ואין בשורת חמלה ותקווה למשפחתם. הם פשטו את כותנתם בזעקה להיות מוכרים ומחרדת האחר הם נורו למוות. למצבים אלה של חרדה אימה שבם יחסי האחד והאחר עוברים לשדה המלחמה נועד המוסר. נועדו החוקים. ואפילו חוקים הנוגעים לאתוס המלחמה ככל שזה טרגי קשה ומאיים ישנם חוקי מוסר גם עבור רגעי הכרעה אלה ואחד הראשונים שבם הוא היחס לגוף העירום ועריה. "הצילו".... בהתחננו אלינו ולא שמענו לקול בכיו.
אלו רגשות שאול עוברים על בני המשפחות של יותם חיים, סאמר טאללקה ואלון שמריז.
עד כמה אנו סובלים מהסתבכותנו בבור המלחמה עד כמה אסון האויב הוא אסוננו שלנו.
האח האחד והאחר זוהי סוגיית ענק גדולה כמידות האנושות ההיסטוריה שלה ומלחמותיה. מהאחים מתפצלים לאומים שמגיעים למצבי מלחמה על האוביקט הגדול המולדת ומגבים את עצמם בתיאוריות בזיקה לאחר הקדוש השלם המלא שהוא האלוהים --- אבל שוב בעולם שהוא כולו בור קיומי אחד גדול משותף אם נרצה לשרוד כולנו יחד נצטרך להסכים על פעולות שבזכותן הבור יהיה קיים ולכן מוסר וחוק הם אלה שיאפשרו לפתור מלחמות ולהכיר בזכות הקיום של אחים רחוקים לאומים אחרים ושברם האנושי כשהם סובלים.
ברגע שהבנו שהחיים הם מלכתחילה הזדמנות שנייה. שאנחנו לא זוכרים איך היינו אחי יוסף, ואיך מכרנו, ואת מי מכרנו, ובמה קינאנו ולמה. אנחנו מתחילים מהרגע שמחזירים אותנו ברוורס ומראים לנו את כל הסיפור לאחור. ואנחנו בעצם חיים מלכתחילה בהזדמנות השנייה, ברגע של הרפלקסיה הראשונה הזו, היכולת לבנות מרחב שלישי נפתחת.
----
[1] ראו על כך בהרחבה בספרי חביבה פדיה, המראה והדיבור: טבעה של החוויה ההתגלות במסתורין היהודי, לוס אנג'לס; ובמאמרי, חביבה פדיה, התגלויות של בעתה: כפל פני האל ופיצול ההכרה – האחר המטפיזי והאחר החברתי – מאה שנה אחרי הקדושה לרודלף אוטו, בתוך אבי אלקיים ושלומי מועלם (עורכים), תיאופואטיקה: אסופת מאמרים, תל אביב: אדרא, תש"ף, עמ' 159-94.
נכתב ונאמר ב14.12.2023 פרשת השבוע מקץ - השבוע העשירי למלחמה
לצפייה ביוטיוב: https://youtu.be/Pp3loYHeL_s