נסענו אל בראשית מתוך קריסתו של המגדל, מגדל בבל, אנחנו נוסעים ברוורס אל העתיד.
יש לנו תמיד את האופציה ללכת אחורה. גם בחיים האמיתיים אנחנו לא מתפתחים קדימה, אלא חיים לאחור. מנסים להבין מה קרה, מאיפה באנו. ואז אולי נדע להיכן אנחנו הולכים.
הייתי יכולה לקרוא למסע שובר הלב הזה: סיפורי התנ"ך למבוגרים.
בכל צומת וצומת נלקח הנתיב שהוביל לצומת הבא, כך נבנה גורל. אנחנו הרי אף בעצם לא חיים קדימה, אלא נעים מהווה להבנת עבר. אז ככה גם נקרא הפעם, בצומת הנוכחי – אנו פוגשים את נח שׂרוע על אם הדרך, האהל פתוח לכל עבר, הוא אינו מכוסה, ערוותו גלויה וגפן אחת מכרמו הצעיר והחדש משתרגת על האהל. שניים מבניו הולכים אחורנית ומכסים אותו בשמלת בד הנפרשת עליו. שני ההולכים אחורנית שם ויפת, הם המכסים את נח.
אולם מה היה חטאו של חם?
המעשה של חם היה כנראה גרוע בהרבה מראייה בעלמא אך המקרא אינו מפרט עליו.
סופו של דבר נח מקלל את כנען שהוא בנו הרביעי של חם.
המקרא מתייחס פעמיים לאירוע במלים ראה ועשה ["וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ... וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן" (בראשית ט, כב-כד)].
אבן עזרא, אולי גדול פייטני הפשט הצלול מבהיר: "העושה היה כנען וכן היה, כי חם ראהו ולא כסהו כאשר עשו אחיו, רק גילה הדבר". אבן עזרא סבר שטיבה של העשייה אינו ברור ואין לזהות אותו עם המילה ראייה וכי יש קשיים פרשניים לקבוע במדוייק מה הייתה העשייה. זאת בניגוד לדעתו של רב סעדיה גאון, שדעתו נראית משכנעת וקרובה מאוד לפשוטו של מקרא, שסובר כי לראות ולעשות מעשה מכוונים לאותו דבר, שכן לראות ערווה בפרשת עריות הוא לשון נקייה לעשיית מעשה. גם לשיטת ראב"ע הגיון משלה: כנען הוא זה שעשה וחם ראה את התוצאה וסיפר על הדבר לאחיו.
אך עוד לפני פרשני ימי הביניים קיימת מחלוקת בין רב ושמואל: "חד אמיר סרסו וחד אמר רבעו" (תלמוד בבלי, סנהדרין מ ע"א).
כאן בא הדבר העצוב: כנען או חם, אחד מהם, או מבחינה טיפולוגית ההוויה המתומצתת של שניהם יחדיו, מואשמים או בסירוס האב הגדול והשיכור או באונס שלו.
אותו כנען, הנכד, מקולל על ידי האב שרואה אחרי שהקיץ מה נעשה בגופו כשישן חילל את כבודו וביזה אותו והוא מקלל: "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו".
לא רק זה שהוא מקלל את כנען (הנכד!) בעבדות לאחים, אלא שהרוח נחה עליו והוא גם מברך:
"ברוך ה' אלהי שם ויהי כנען עבד למו יפת אלהים ליפת וישכון באוהלי שם ויהיה כנען עבד למו".
יצאנו מפה עם תובנה לדרך: הארץ שאליה אלוהים עתיד לכוון את אברהם באמירה "לך-לך", תהיה הרי ארץ כנען, וארץ כנען נקראת כך בגלל שכנען סירס את אביו או בא עליו בעל כורחו בעת שהיה הלום שינה.
מלכתחילה זה התת מודע של ארץ כנען כאדמה וכאמא: סירוס האב על ידי הבן וקללת האב שרודפת את הבן. ואם קללת האב רודפת את הבן, היא בסוף תרדוף אף את כלל האחים.
זאת הארץ ששוב ושוב נשמע על ראיית ערוותה. ואפילו המרגלים יואשמו שבאו "לראות את ערוות הארץ" ונוכל לקבוע גם כאן בוודאות באו לעשות מעשה ולכבוש אותה.
זו הארץ שעתידה להקיא את יושביה. זו הארץ שעתידה לסבול מן הדם הנשפך עליה, בין אם על העפר, ובין אם על צחיח סלע שלא כיסתהו. ושם, במקום הזה של סירוס האב הגדול - עתידים להילחם האחים עוד ועוד אחים בזה אחר זה וזה לפני זה – עד מתי?
קין והבל, חם שם ויפת, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, ושם במקום הזה העקדה שהיא אקט של האב המכוון אל הבן תקבל הקשר ומשמעות נוספים לאור המאבק הקדום יותר בפרשת נח הסירוס שהוא אקט של הבן המכוון אל האב. עוד נגיע ונחזור לכולם.
*
אבל קודם כל נחזור לנח: רגע אחד אחרי חורבן הציוויליזציה המוחלט, אחרי המבול, ממש כמו ביום שאחרי המלחמה, הדבר הראשון שמסופר לנו הוא סירוס האב, הכיצד?
אחרי המבול, נח המופנם שותה יין ומשתכר. בנו, המוחצן היצרי מלא התשוקות אחרי ההסגר הארוך, או שאולי גם היה מלא זעם על אביו עוד מלפני המבול, על כל מי שנח לא אפשר לו להכנס לתיבה, עושה מעשים באב הרדום.
נחזור אל לפני המבול: אלהים מדבר לנח.
סיכום ראשון, מי היה נח: מה אנו למדים מן הסיכום של תולדות נח, "איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח". הוא היה צדיק ותמים בדורותיו, כל המפרשים כמעט ללא יוצא מן הכלל, הדגישו "בדורותיו" - יחסית לזמנו ויחסית בלבד היה נח צדיק ותמים.
אבל אם התמים הוא שם תואר לצדיקות עצמה? אם אלו לא שני שמות תואר שחוזרים לנח, הווה אומר זה לא שנח היה גם "צדיק" וגם "תמים", אלא זה בא לומר שנח היה בעל צדיקות מטיפוס "תמים". אם כך אנו מקבלים מידע נוסף. הוא היה "צדיק תמים" כמו זה שאטום למציאות לעולם לתקופה, אותה תמימות שחיה בלי לקרוא, בלי להבין, בלי להתחייב; תמים כמו זה שחי בלי לקרוא לפעולה, בלי לעשות מעשה, בלי לקרוא תגר, בלי לעמוד ומיד לזעוק ולהתגונן כלפי אותו אל מחריב ציוויליזציה, ולומר לו: אם האדם עשה רעה רבה כל כך מדוע אתה מוחה את הכל בהמה רמש עוף. ואם שבט אחד חטא העל כל השבטים תקצוף?! השופט כל הארץ לא יעשה משפט?
נח היה תמים מתוך טמטום, אולי הוא גם היה טומטום שהוא גם מלה בלשון חז"ל לאדם בעל אבר פגום, למיניות הלא מוגדרת, אולי שם נרדף לפסיביות, ולכן הוא פשוט שתק וקם ועשה את התיבה.
הוא קיבל בהכנעה את מחיקתה של ציוויליזציה בגלל הישרדותו שלו העתידית. הוא לא צעק לאלוהים: אל תמחה את כל האנושות, הוא לא עמד כמו משה ואמר: "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". נח היה בין השותקים, הוא בחר בעמדה הנוחה, יתכן שנח שתק באושוויץ, ייתכן שישתוק באזרבייג'ן – כאשר רק לאחרונה התרחשה הכחדה נוספת של העם הארמני, רגע לפני שתפרוץ מלחמת החמאס – ישראל.
ייתכן שהוא ישתוק כי הוא גם לא יבין את ההבדל המידתי במלחמת חמאס – ישראל. בצד הזה ובצד הזה.
נח היה בין השותקים, האם מי ששותק חושב רק על הישרדותו שלו, האם זה אדם שאומר: אחרי המבול?
נח יצא פליט מהתיבה, אחרי שהכל נכחד לתיבה בודדת על מים סוערים, בגיל שש מאות שנה, בהתראה של שבוע, ארבעים יום ו-ארבעים לילה גשם, ועוד מאה וחמישים יום שבהם המים שכבר ירדו גברו גברו וגאו, ועוד מאה חמישים יום ששפלו ושחסרו, ועוד ארבעים יום עד ההתייבשות הסופית מעין מכפלת כוח סימטרית של גאות ושפל.
40 ---> 150 ------> 150 -----> 40
גאות שפל
על כל אלה יש להוסיף את זמן שליחת היונה וההמתנה לשיבתה שלוקח שבוע ועוד שבוע: שבועיים נוספים.
זו בעצם היתה שנה שלמה, שנח היה בתיבה, אולי שנה שנספרים בה 380 יום או אולי במקום 380 יום שעליהם צריך להוסיף את השבועיים של היונה, משהו השתבש ואיכשהו צריך להיות דווקא 380 פחות שבועיים מה שמביא אותנו ל-365, למספר של שנת השמש, שנה שלמה של אובדן והכחדה.
*
האם יש נח אחר? האם יש פליט אחד? אנחנו לא יודעים.
אנחנו לא יכולים להתעלם מזה שישנם הרבה נח. ישנם הרבה טיפוסים וכל מיני סוגים של נח, מכיוון שפליטות היא לא דבר אחד. לכן נח הוא אבטיפוס להישרדות מטיפוס מסויים.
מעבר לכך שיש הרבה פליטים ולא כל הפליטים הם נח. ישנם גם הפליטים הטראומטיים הקורבניים שאולי שילמו את המחיר על נוחיותו של נח. יש פליטים שהם אדם וחוה, ויש פליטים שהם הבל או קין, ויש כל מיני הבלים וכל מיני קינים, כמו שכתב דן פגיס בשיר בלתי נשכח:
"כתוב בעפרון בקרון החתום".
*
אבל איך, איך איזור הנוחות הפך להיות נקודת העיוורון שממנה הוזנחה והופקרה האדמה הארץ המולדת, והפכה להיות שטח ההפקר?
נח לא חשב שצריך לפעול. אולי אפילו בתוך הטראומה המתמשכת, הטראומה הרב-ממדית הוא חיכה. אולי הוא היה אינטלקטואל כזה, אולי הוא עבד באיזה מכון או מרכז, וחשב שיש רווח בין מחשבה ובין פעולה, אבל זהו רק נח מטיפוס אחד. אולי הוא היה אדם פסיבי. אולי מאז ומתמיד נח היה אדם מנותק. אולי נח היה אדם שתמיד חווה שהאנושות היא סיפור שמתרחש למישהו אחר. אולי הוא אהב את השיח האקזיסטנציאליסטי. אולי הוא אדם שאף פעם לא רצה להזדהות עם שום קהילה, והיה בטוח במסרים האוניברסליים. אולי הוא היה אאוט סיידר, ואולי הוא היה סתם אדיש שגם כשהוא הלך בדרך וראה פצועים שרועים, שום דבר לא הוציאו אותו מגדרו לעצור ולעזור.
*
אז אנו שואלים שוב: איפה אנו עומדים?
כמה מהר, ובסך הכל מקין רוצחו של הבל ועד נח מקים התיבה ושורד המבול – כמה מהר, קמה ציוויליזציה ונחרבה.
המסע שלנו הוא ברוורס. נשוב אל קין והבל. גם קין והבל היו שני אחים, קין היה האיכר והבל היה רועה צאן. בעולם שיש בו אלוהים אפשר לומר שאלהים שעה למנחתו של הבל. בעולם שאין בו אלהים אפשר לומר שאחד הצליח ואחד לא הצליח. קין כועס הוא רותח הוא שומע קול שמדבר אליו:
"למה חרה לך ולמה נפלו פניך, הלא אם תטיב- שאת ואם לא תטיב – לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בה".
מה בעצם אמר אלוהים לקין, או מה בעצם שמע קין ממוחו הקודח? הוא שמע קול שקרא לו להתנער משכר ועונש, החיים הם שבירים, הם בלתי נסבלים, וקשים מאוד, יתכן וצריך לפרש ככה: במקסימום, כשמטיבים אז ניתן לשאת אותם, את החיים, וכשלא מטיבים, אז לא רק שקשה מאוד לשאת ולכלכל את הדברים, ולא רק שההתמודדות היא אינסופית, ולא רק שהחטא כל הזמן רובץ בפתח, אלא התשוקה החייתית קיימת, והחובה למשול בה קיימת, והאדם יכול להפוך לחיה או גרוע מזה בהרבה, לחיות חיים שאין ראוי לחיותם.
קין שומע ולא שומע, איך יכול להיות שאין שכר ועונש, איך יכול להיות שעלי להיות טוב רק בכדי לשאת את משא החיים כגבול וכהגבלה. איך יכול להיות שעלי להיות טוב רק כדי להיות פשוט טוב. להיות טוב ברגע הזה של ההווה, רק בכדי להיות טוב לאחרים. האם אלו חיים שראוי לחיותם, איש עוד לא גילה לקין שאולי אלו החיים היחידים שראוי לחיותם. קין רצה את השכר, את נשיאת החן בידי כוח עליון, את ההבטחה. הוא רצח את אחיו כדי להיות יחיד בעולם, להיות אח בלי אחר, אח בלי אחריות. לקבל מעכשיו את כל התגמולים והפרסים, את כל החן, את כל היחס, את כל השפע שיבוא בצינור ישירות אליו. כן קין רצה להיות האחד בעולם שאין בו אחר.
אבל קין לא עונה לאלוהים הוא לא מגיב, במקום לענות לאלוהים הוא פונה להבל, הוא אומר דבר מה להבל. איננו יודעים מה אמר ולעולם לא נדע.
"ויאמר קין להבל – ויהי בהיותם בשדה". יש כאן קפיצה. מה עם הפסוק לכאורה נפל או צונזר, או פסוק שלא נאמר מלכתחילה והשאיר חלל מלוא כל העולם, בכדי שנחשוב על מה בני אדם רוצחים בני אדם אחרים.
האם הם רבו על רכוש, על אישה, על אדמה, על בית, על מולדת על גבול?
האם הם רבו על האל הגדול? על האב ששם לב להבל ולא לקין, האם קין שהיה עובד אדמה הרג את הבל עם אבן או עם ענף, איננו יודעים. לפי המקרא עוד לא יוצרו כלי ברזל.
האם הם רבו בגלל האדמה? ולמה הייתה המריבה, אולי המריבה הייתה על עצם הבחירה שאלוהים בחר את הבל ולא את קין.
הבל התפוגג הוא מת.
"מה עשית קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" והאדמה עוברת ומקבלת עוד ועוד קללות, לא די בכך שכבר מסיפור בראשית היא נהייתה ארורה לאדם ובעיצבון יאכלנה האדם, עכשיו האדמה בלעה את הדם, וקין מקולל ממנה ומקולל דרכה "כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כוחה לך נע ונד תהיה בארץ".
*
נשים לב, זאת הפעם הראשונה מאז סיפור הבריאה שבמוקדו עמד כל הזמן רק מושג "האדמה" שנכנס לדיון גם מושג "הארץ": "ומפניך אסתתר והייתי נע ונד בארץ". עכשיו האדמה מופיעה בפיצוליות שלה, כמי שנושאת בתוכה את מושג הארץ.
זו הארץ שבה יהיו ערים. קין יוצא לארץ נוד הוא בונה עיר, הוא יוצר את החינוך, יש לו שתי נשים ומכל אשה יוצאת שושלת אחרת. שושלת אחת היא של האומנים והמוזיקאים, הם עושים את כלי הנגינה, שושלת שנייה בנתה את אלו המלטשים את כלי הנשק, מה שמאלף את מה ששולט, את מה שלפעמים פורץ והופך. ברעיון פשוט, שמאותו אב יכולים לצאת כלי הבניין וכלי החורבן. וכך הסיפור נסגר, קין מקים שושלת שמייסדת ציוויליזציה שמתקדמת מהמחרשה לכלי הנגינה וכלי המלחמה לרובים וכלי רצח. כל הציוויליזציה נפתחת ברצח, וככה נולדת שפה.
ואילו אדם וחוה יולדים עוד ילד במקום הבל וזהו שת. ואז יש לנו איזה טשטוש בשושלות. האם מתושלח ולמך הם משושלת קין, או משושלת שת? או אולי מתושלח ולמך היו כפילים והיו כמוהם בשתי השושלות? מכל מקום נסתכל על למך כזה שיצא משושלת קין. והיות וכך, המשמעות היא שלמך הוא הסבא של נח.
למך מגדיר את נח:
"זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ
וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ
מִן הָאֲדָמָה
אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'".
אבל האדמה רק נהייתה עצובה יותר ויותר, נח ידע מהרגע שנולד, שהוא נועד לנחם את המעשים שבני האדם עושים, ובגלל זה פחד לעשות כלום, בגלל זה פחד להיות אקטיביסט, הוא אפילו פחד להקים קול מחאה וכך האדמה המשיכה להיות עצובה, ובאה קללה על קללה, קללה בתוך קללה והציוויליזציה כולה נחרבה, ואפילו נח הפליט ייפגע בצאתו מן התיבה ויגרום לעוד נזק, ויקלל את ההמשך שלו, את בנו.
*
ימים של בריאה, ימים של גירוש, קללת האדמה, קללת אדם, קללתה של חוה, קין רוצח את הבל, ציוויליזציה שלמה נפתחת, הרוצח הנודד מקים עיר, כל עיר היא מימוש הקללה של הניתוק מהאדמה, עיר מוחקת עיר, עיר שאפשר להיכנס אליה, ועיר שאי אפשר להיכנס אליה. קללה רודפת קללה, נח נולד בתקווה שהוא ינחם על האדמה המקוללת על העיצבון הגדול, אבל אין שום ברקס, וכשאין שום ברקס החורבן בא ומגביל את הציוויליזציה, שמגיעה לרגע הנפילה שלה בדיוק ברגע השיא שבו היא משחיתה את הכל מתוך אכזריות יוהרה ובולמוס "ותמלא הארץ חמס".
***
ותימלא הארץ חמאס. אחרי שבוע שצועקות הדרכים שאינן יכולות לשאת עוד את הגוויות המושלכות לכל עבר ושרידיהן שחלקם בלתי מזוהים, עדיין אחרי שבוע שהצומת הייתה בבל ובראשית, בא צומת דרכים הבא: פליטות ורצח, קין ונח: האור שקין שופך על נח והאור שנח שופך על קין.
כל ההתפצלויות באם הדרך כבר מונחות לפנינו, הפליט מגיע בתיבה הבודדת, קרש מאוניה שנטרפה, יתום שהתחבא בעליית גג, יש החושדים כשוך המלחמה שבכלל היתום הוא רוצח שהתחפש לקורבן. אדם בשם אנוש הופך לשם עצם למין, לאנושות. והאנושות מתחילה במסע המפוצל של רוצח ונרצח, של אדמה וארץ, של כפרה ונקמה, של חורבן ובריאה, של עמים ושפות, של נשים וגברים, אבות ואימהות, בנים ואבות.
הפליטות מגיעה, אחרי שנה של סבל, שנה של גאות ושפל, אחרי גשמים ופתיחת מעיינות תהום רבה, התיבה נחתת על הרי אררט, בחודש העשירי "באחד לחודש נראו ראשי ההרים".
השנה שעברה על ישראל לא הייתה פשוטה. בשמיני עצרת השנה, שמחת תורה מועד של חיבור פרשת "וזאת הברכה" לפרשת "בראשית" – סגירת המעגל של ברכה ובריאה לא צלחה, הייתה שבת שחורה.
פליט הוא אדם שמתנדנד בין עבר הווה ועתיד. פליט הוא אדם שמשויך רק בזיכרון לבית שהיה. את הנוסטלגיה של הפליט איש לא יבין.
הפליטים והמגורשים הם אלה שמצבם יישאר לעולם, כמו היונה שעפה על פני מים שחורים וסוערים "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה". ואנחנו לא יכולים שלא לשמוע את צלצול השם נוח טמון בתוך חוסר המנוח של היונה.
גם כשהמים יתייבשו הפליטים יישארו לא משוייכים.
הזיקה למה שהיה ולמה שלא יהיה יותר - עתידה להישאר חזקה יותר מהכל.
והם יצטרכו לבנות את הרגע של ההווה מחדש.
כל אחד ואחד שביתו ומשפחתו וחייו הפרטיים חרבו עליו וכולם יחד מקרינים על הישראליות כבית באופן שהיא. דהיינו הישראליות עצמה - אולי נפגעה עשורים קדימה.
*
אחרי המבול!!! כמה הרבה חוויות מבול עברה היהדות.
עכשיו אנו ממוקמים לקראת סוף השבוע השני של המלחמה, לכאורה שבועיים יכולים להיות גם הזמן המוביל לקראת מנוחה, לקראת: הקלו המים על פני הארץ.
אחרי השבת השחורה, שבת שבה, בשבע שעות, נחרבו שבעים שנה.
מה באמת קרה אחרי המבול?
אחרי שהמים שככו ופני האדמה יבשו, אנשים יצאו מהמחבואים וגילו את ממדי האסון, הם גילו את הבתים החרבים, את הגוויות, את הבתרים, הם גילו שהעולם של אתמול איננו עוד.
הם הבינו שקהלת טעה. שקהלת ואיוב בפולמוס מר. שזו ברכה עצומה, אולי הגדולה בחיי אנוש, להגיד: "מה שהיה הוא שיהיה".
זו בעצם כלל איננה קללה. השגרה המבורכת, הקיום, היכולת לראות חיים עם אישה אשר אהבת, ולהתלונן שאין כל חדש תחת השמש. זו ברכה לא קטנה.
אחרי האלימות, האכזריות, ההשחתה, אחרי החמאס, בא המבול להחריב אנושות שהשחיתה את דרכיה.
ההשחתה הייתה רציחות, אכזריות, התעללות, אונס, קאניבליות, המבול של השנאה והאלימות החריב את המין האנושי, השחתת הבשר, "קץ כל בשר בא לפני".
ואז נספו ישרים, תמימי דרך, חפים מפשע, תינוקות שלא ידעו טעם חטא, ואז יצאו כולם, בשני צידי הגבול, יצאו בשורות ארוכות לגירוש ולפליטים מחנות נודדים. מושג הגבול כבר לא היה רלוונטי, אלא כמחסום דרכים בפני אנשים שנסים על נפשם ועל חייה.
העקורים נודדים בתוך ישראל. ישראל נאלצה לצאת למלחמת אין ברירה מול ארגון טרור רצחני ופראי דוגמת דאעש וכך עם התחלת המתקפות של ישראל מן האוויר ומתוך אזהרות על אוכלוסיית האזרחים בעזה שיירה המונה כיום מיליון ורבע פליטים נודדת מעזה דרומה.
הפליט הוא זה שכבר לא משויך למרחב דרך מקום שהוא בית לצאת ממנו ולחזור אליו. הפליט הוא זה שכבר לא חווה את השיוך לעצמו דרך השיוך לאהוביו כי חלק גדול מהם כבר נספה. זה שלא חווה את ההווה אלא רגע-רגע מיוסר ושבור, שהוא צריך לצרף אותו אל הרגע הבא. רגע שבו האתמול נשר אל התהום ומחר לא ברור עוד, אין שום תחושת עתיד. זה הרגע שיכולה להתפתח בפליט או במחנה הפליטים תחושת דכאון או תחושת נקמה. או זה הרגע שמטולטל בין ייאוש ובין תקווה.
*
במסורת של היהדות, היו הרבה פליטים שידעו שלא יקחו את הצעד של הנקמה. ולכן הבית הוא הספר, "רשות ניתנה למגורשים לקנן בתוך הספר", אותו ספר שיחבר איברים כרותים ומבותרים זה לזה.
כל אדם נשאר מילה בודדת, יתום ממשפחה שכולה נספתה, הורים בלי ילד, אבא בלי שתי בנותיו, תינוק שרוף בעליית גג, סבתא ונכדה, זוג שרצה לפתוח צינורות שפע לעולם, זוג שרצה לשיר ולקיים מחאה נגד עוולות, פעילת שלום, גוויות, חטופים, נעדרים, מתים, מרוסקים.
נשארו מלים תלושות ללא תחביר, ללא משפט, תיבות בודדות, תיבות סתומות, תיבות ללא צוהר ותיבות ללא צופר, שרשרת התחביר זו שמצרפת מלה למלה התפרקה.
זו אחת המשמעויות של טראומה. וכל הזמן הזה קין ממשיך לרוץ כשעל מצחו מסומנת אות. אות אחת רכיב של מלה.
וישנם עכשיו נשמות בלועות בתוך תיבות סתומות.
את חווית היסוד הזאת הכיר העם היהודי מדורי דורות. חוויה של ב"פרוע פרעות בישראל".
"רשות ניתנה לאותם המגורשים לקנן בתוך הספר" אומר מחבר הספר תיקוני זוהר.
בגלל שהמלה הכתובה וההצלחה לחבר מלה למלה, משפט למשפט סיפור לסיפור, היא התחלה של שיוך מחודש. כפשוטו של עניין ממש כמו שמתקנים מחרשה שבורה ומתקנים בית הרוס מתקנים את הסיפור אוספים את המלים. ובעל תיקוני זוהר אסף שבעים פנים של התחלה אחרי טראומה כדי להיות מסוגל להגיד שוב את המלה האחת: "בראשית".
בשבת השנייה מאז המלחמה כתום שבועיים, שבה הלוויות, והשמות מצטברים עוד ועוד עוד ועוד תיבות מגיעות על מי המבול ריקות נטושות ושבורות.
נבוא אל הקיום הממשי בישראל של עכשיו.
הפגיעה בישראל הייתה אנושה, היא לא נעשתה בתדר של מלחמה ואפילו לא בממד סביר כלשהו של טרור, בסטנדרטים של טרור ידוע, היא נעשתה בקטגוריה של חמס, של השחתה, בקטגוריה של זימון מבול, בקטגוריה שיש בה בכדי לעורר בימי קדם ובימי האמונה את זעם האלים. היא חצתה את כל הגבולות של הידוע אל עבר האי רציונלי המזעזע ביותר של נשמתו השחורה של אדם, ובאמצעי סיוע בסמים פסיכדליים שמקלים על קור רוח מוחלט של השוחטים בזמן הטבח.
ובימינו שלנו, הפעולה של חמאס, שהייתה בקטגוריות קיצוניות של רמיסת אדם אפילו כונתה בשם: מבול אל אקצה. לא די בכך שהייתה כוונה מיוחד להתקיף ביום שבת וחג, יום שמיני עצרת ושמחת תורה. ההתכתבות עם מלחמת כיפור, מלחמת שמיני עצרת, יום של נקודת השיא של ההיעצרות בהר הבית לאחר ריטואל שאיבת מים מי התהום בהר הבית. ויש סבירות גבוהה מאד שכבר במקור המקראי יש זיקה בין מיתוס המבול וסיומו ובין ריטואל מי השואבה החופף תמיד לסוף תשרי.
מה מחבר את המבול של נח אל הר הבית?
האם תיבת נח נחה על הרי אררט או על הר הבית?
האם הכמיהה למקדש צריכה להביא למבול זעם והשחתה וחמס בממדים לא אנושיים רחבים כל כך?
נח שעומד מן הצד בגרסת המקרא, הוא נח שבגרסת הקוראן, בסורת נח מתפלל לאלוהיו שלא ישאיר איש מהבוגדים בארץ, הוא מבקש כפרה רק לו ולו בלבד, הוא מוכן להעניק אותה, רק למי שבא אל ביתו ומפציר באלוהיו שיצמית את כל שאר הבוגדים.
נח נראה כיצור כלאיים בין יצחק וישמעאל שעוד נגיע אליהם.
מהי האחריות של נח? נח היה אדם של אני ואחרים. הוא לא היה אדם של אחים. הוא לא מרד באלהים ולא קרא תגר. הוא בא אל התיבה באופן מדוייק מאד עם אשתו ובניו (לא ברור אם הרשה לבניו לבוא גם עם בנות זוג) ועם זוגות החיות.
*
נחזור לרגעים הראשונים אחרי הרצח הראשון בעולם הרצח של קין את הבל. קין כואב מאד את העובדה שאלהים שעה למנחת הבל, ולא למנחתו שלו את זה כבר ראינו. היינו שם כשקין רצח את אחיו.
מספר המדרש אחר כך: "כיון שאמר לו הקב"ה אי הבל אחיך"? אמר לו [קין]: "לא ידעתי השומר אחי אנכי? אתה הוא שומר כל הבריות ואתה מבקשו מידי? [...] אני הרגתי אותו? בראת בי יצר הרע, אתה שומר את הכל ולי הנחת אותו להרגו, אתה הוא שהרגתו שנקראת 'אנכי', שאילו קבלת קרבני כמותו לא הייתי מתקנא בו".
ההתרסה של קין כנגד אלהים לא בכדי משתמשת במלה "אנכי", קין מאשים את אלהים שהוא בעצמו לא נותן מקום לאחר, 'מה אתה רוצה ממני', הוא אומר לאלהים: הרי אתה הוא זה שאומר "אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".
אם ה"אנכי" – שלך שולל את האחר ואם יש אנכי – אז אין אחר, כך טוען קין, הרי שגם לי כביכול מותר מה שמותר לך לאל הקנאי והאירציונלי. לכאורה זוהי טענתו של קין. אני גם רוצה להיות כמוך, גם לי מותר מה שמותר לך. אותו קין שלכאורה שמו מגיע מההגדרה "קניתי איש את ה'" ובעצם הוא לא איש של ה' הוא איש של קנאה מתמדת בזולת עד כדי רצח, והדיפרנס הפער הוא בין קין כ"קניתי איש את ה'" ובין קין אכול הקנאה באחיו. ובכן אדם שהוא אנוכי ובמלים אחרות אגוצנטרי אגואיסט ועוד ועוד... הוא בעצם זה שמיישם את האירציונליות של האל כנומינוזי כאחר המוחלט, הטוטלי, שהוא מעבר להבנה, אל הפעולה האירציונלית האלימה כלפי האחר האדם, ומשתמש באלוהות כהצדקה לפעולה השטנית והאי-רציונלית והאלימה כלפי האחר. ובנקודה הזאת אין הבדל בין כל דת ודת אם היא הופכת להיות מנגנון לפוליטיקה, ומגבה אלימות מזעזעת של אדם לזולתו. אין הבדל.
אנחנו לא מבינים בדיוק מה היה העולם של אותם אנשי בראשית ראשונים, אנחנו רק יודעים שהפיכתו של קין לנע ונד הפכה אותו פרוץ ומופקר לנקמת דם ולרצח, ולכן אלהים שם עליו אות בכדי שימנע מאחרים לנקום בו ולהרגו על הרצח שעשה.
ואנחנו יודעים שאות בעברית הוא כינוי לגופן שמתחבר לעוד אחד ולעוד אחד ועוד אחד, האות היא המונאדה שמרכיבה מלה, ושאות היא גם שם רחב לסימן בכלל. כשאלהים שם על קין אות כדי להגן עליו, קין הפך למסומן. מסומן כמוגן, ובעצם בכל זאת בתולדות האנושות מסומן כרוצח.
*
מעולם לא פגשנו את קין ואת הבל האמיתיים הממשיים המקוריים המיתולוגיים הראשונים. אנו חיים בעולם שחסר מקור, וחסר עבר יש לנו רק את קין והבל של עכשיו. והם מגיעים אלינו יחד עכשיו כפליטים של מלחמות גדולות ובהאשמות גדולות מאד.
הנצרות מאשימה את היהדות שהיא קין, והיא אחראית לרצח ישו המשיח ומעמידה את הדגם של היהודי הנודד. נורמן כהן הקדיש ספר לשורשי האנטישמיות בתיאולוגיה הנוצרית. הכשר לרצח עם.
ובימינו ההתמודדות הזאת חוזרת לא מהצד של יהדות-נצרות, אלא של יהדות-אסלאם. אנחנו עדים להכשר לרצח עם ההולך ומתבסס בידי אירגוני טרור קיצוניים ומשפיע בעולם כולו. בעולם שהתהליכים האימפריאלים שלו הם באיחור של מאה שנה אחרי התהליכים האירופאיים. בימינו התמודדות הזאת חוזרת בין ישראל ובין החמאס; ישראל היא מדינה ריבונית קטנה מוקפת מדינות דת האסלם וצמודת גדר לעזה, ויושבים בה הרבה מאוד יהודים וישראלים החולקים על אופן מהותה וקיומה של המדינה מאז 1967 ובו בזמן בגבול הנגב: פליטים פלסטינים תושבים עזתיים, אירגוני טרור, המסגלים לעצמם בקייטנות חינוך מגיל קטן למיתוס ולפעולה של השמדת עם ומדינה שאינם מוכנים לתת לה כל צידוק קיומי כמדינה בשום מקום שהוא בעולם.
מה היה האות של קין כיצד הוא היה מסומן? אולי בדרכון אולי בכך שלא היה לו דרכון? אולי כאזרח אולי בכך שלא היה אזרח? אולי במגורשותו התמידית אולי בחוסר השיוך. המדרש מציע אופציה אחת מאד מעניינת והיא שצמחה לו קרן על המצח. וכאן אנחנו חוזרים לטרגדיה של נח.
*
נח שהיה תמים, אבל אולי איפשר מבלי דעת את הטבח של תמימים רבים, טבח התמימים, פעולה ששמה כשם אותו ציור מפורסם של ברויגל.
מה גורלו של ילד שבטרם נולד כבר סומן כדור השביעי, כסוף ימי הנקמה על הרצח שרצח קין את הבל. הוא נועד לנחם אבל כנראה לא ניחם בכלל, כי בחר בפעולה הנוחה, ושוב הדיפרנס. הפער בין השם שהעניקו לו, ובין השם שהוא העניק לעצמו, ושבו סימן אותו גורלו. הפער בין נח למנחם בין קין לקנאי בין משה למשוי בין שאול לשמואל, הוא הפער בין גורל ויעוד. אצל משה שהיעוד שלו גבר על הגורל הוא נקרא משה ולא משוי, אצל נח שהגורל גבר על היעוד הוא נקרא נח ולא מנחם.
למך רצה שנח ינחם, כי כנראה לפי המיתוס המדרשי הנרקם לתוך המקרא למך הרג את קין מבלי דעת, למך היה עיוור וילד הדריך אותו לדרוך חץ וקשת על חיות. קין היה מסומן בקרן על מצחו וכך הילד הנחה בטעות את למך להרוג את קין, וכך קין נפל שדוד.
והנה מופיע לנו במקרא בשירתו של למך, לראשונה הריכוך של המילה רצח למילה הרג, למך מספר "כי איש הרגתי לפצעי" והשאלה הגדולה שאלת השאלות במלחמה, מלחמה כלשהי תהיה השאלה על ההבדל החשוב הזה בין רצח להרג. והשאלה הבאה אחריה תהיה שאלת הנקם. שהלא המשך שירו של למך אומר "כי שבעתיים יוקם קין".
על פי המדרש הזה קין שרצח את הבל אחיו כמו ששוחטים חיה, מת בעצמו כמו חיה ניצודה. דורות לפני בוא המבול ידעו האנשים על המבול, (יש הטוענים שבעה דורות החל מקין עצמו) אלא שאיש לא האמין לא התרשם ולא פיענח את הצופן והמידע ונח המשיך לבנות את התיבה.
ביום שאחרי המבול נפלטו מן התיבה הקורבנות והרוצחים, בני קין ובני הבל, חיות צמחוניות, וחיות אוכלות אדם, נפלטו המון אותיות והיה צריך להרכיב אותם שוב למלים. ומהמלים להרכיב סיפורים לכל כך הרבה אנשים שאינם. לכל-כך הרבה איברים וגוויות שהיו שרועים מסביב ושהיה צריך לקבור אותם וללוות אותם לסופם. כל אדם הוא אות.
אלהים מתגלה לנח אחרי היציאה מן התיבה ומדבר אליו וזאת אחרי שנח הקים לו מזבח והקריב לו קורבן ואלהים קובע:
"לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם; כי יצר לב האדם רע מנועריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי".
פתאום אלהים הקנאי והנוקם, מוותר על חלק מדרישותיו מהמין האנושי מוותר על דרישת הצמחונות, מאפשר להם לאכול בשר תוך כדי הימנעות מאכילת ושתיית דם, והנה הוא קובע את איסור הרצח, זהו למעשה החוק האנושי הכללי הראשון בעולם:
"ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש / מיד כל חיה אדרשנו / ומיד האם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם/ שופך דם האדם באדם דמו ישפך / כי בצלם אלהים עשה את האדם".
לסיום ההתחייבות הזאת ולפיה אלהים לא יחריב עוד את המין האנושי דורש אלהים התחייבות מן האדם לא לרצוח. יוצא בבירור מן הדברים ששפיכות דמים ואולי כזאת הקשורה גם בקניבליות לאור ההתייחסות לשאלות האכילה, הובילה לחיסול הציוויליזציה את עצמה. אלהים בא עם אות, נותן את הקשת בענן כאות ברית בינו בין הארץ, לא בינו ובין האדמה, מעשה בראשית כבר לא יהיה מתוקן כך, אלא הארץ שהיא מלכתחילה הגורם המפוצל המקולל המצע העתידי ללאומים לשפות ולמלחמות.
***
הבל סומן במותו, קין סומן ברציחתו. כנגד זוועות שעשה איש לאחיו, וקהילה לקהילה יבואו הצופים מנגד, אלו שמצבם נוח, האו"ם, הצופים מאומות העולם ויבחרו צד את קין או את הבל, את יצחק או את ישמעאל. המסמן והמסומן.
אבל אנחנו לא יכולים עוד לשכפל בעולם הזה ובמאה הזאת, איש על אחיו, את האלוהים הנומינוזי המבעית ולהפוך את האחר לייצוג כל הטמא השטני והמושחת. ככל שזה כואב מייסר ומטלטל החיים של עולם שיש בו אות ברית הם חיים בתוך הממד הרציונלי.
יש צורך בבריתות של קהילות אדם כדי להציל את העולם כולו. כך היה בקורונה. כך יהיה מול אסון האקלים הגלובלי וכך יש לקוות יופעל מול רוסיה אוקראינה ומול חמאס-ישראל
הטלטלה כעת היא כל כך עזה בכל-כך הרבה מקומות. שלפחות אומות העולם אלה הצופים מהצד שחייהם נוחים רחוקים, והם רק מחווים דעה, צריכים להשתתף בסיוע עולמי לאות ברית שתקום ותימתח בין הקהילות המדממות מתוך התאמצות להבנת מצבם המורכב של היהודים.
גם היום, היום שבתוך מלחמה שלא ברור לאן תתפתח וגם ביום שאחרי, אחרי המלחמה, אחרי קהילות פליטים נודדות בתוך ישראל ושיירות שיירות של פליטים מעבר לגבול בעזה, גם היום הזה יצטרך את הסליחה והשלום או לפחות את היום חסר הנקם, יום של הסכם חיים רציונליים משותפים סבירים מבחינה פוליטית, והסליחה היא אקט לא רציונלי ששומט את הנקמה ושולל אותה.
היום הזה יצטרך את אות הברית, את הקשת בענן הניצבת מעל המרחקים בין אומות ובין זמנים היסטוריים ומקבלת את הטרגיות שבה קורבנות הכאיבו לקורבנות. לאירופה ולאמריקה היה חלק בשתיקה דאז ובהפיכת היהודי למושא טראומה ולקרבן. והאפשרות והסכנה הרובצת לפתח היאשבקורת מוצדקת על קולונליזם יהודי בישראל מול מוסלמים תתלבש על מצע של אנטישמיות יהודית נוצרית עתיקה במערב וכי דיספורות של מוסלמים בעולם יחתכו את דעתם על הזוועות האחרונות באופן סיסמאי ואוטומטי ללא למידה והבנה של טרור עולמי אימפריאלי בעלת מגמות השמדה וכך גם לא תיווצר חתירה בינלאומית לפתרונות אמת למתח שבין פלסטין ובין חמאס ודעאש. ליהודי הישראלי יש אחריות לפעול באופן מוסרי מתוך מצב ריבוני ולא מתוך התניה קורבנית אולם מלחמת אין ברירה עלולה שוב ושוב לסבך אותו במעגל קורבניות ונקם שאין לו סוף. ואנחנו רואים את הבלתי נמנע וליבנו בוכה.
במושגי המשך ההיסטורי הארוך העולם נדרש להקשיב ולהיחלץ מגישה דיכוטומית של סימון קורבנות ורוצחים באופן פשטני שעליה בונה אירגון טרור קיצוני ביותר הצדקה מחודשת לרצח עם.
זאת אות הברית האנושית מעבר לקין ולהבל, מעבר לקין שכשנפלו פניו שלו חשב שהוא יכול לחסל את פני האנושיות כולה. הסכמה חייבת לבוא, הסכמה שאם לא תבוא מבפנים מתוך הקהילות של יהודים המדממים, או של מוסלמים ובפרט קהילות הטרור רדופות השנאה, צריכים ללחוץ עליה כל אנשי הנוחות והנוחיות בעולם, לצאת רגע מגדר האב המסורס ולקחת אחריות על ברית, ברית של העולם, ברית של אומות עולם, ברית עולם של הסכמות רציונליות בין אומות ששומטות את כלכלת הנקמה לפי מספר המתים הטבוחים המגורשים הפליטים מהאסונות והטראומות, ונעות לקראת עולם שבו פניו של האל ההולכות לקראתנו באות בצו המוסרי השולל זוועות אנוש, ושולל התנהגות אי רציונלית של אדם לאדם ולאום ללאום.
מקומה של הדת הוא בקדושת האל, בנומינוזיות שלו, באחרותו המוחלטת, ביפעה חזונית אקסטטית. אבל טועה מי שחושב שמהאחרות הנשגבת הזאת, המהותית, הישותית, האי-רציונליות, נגזר מוסר גזעני או לאומני, או לגיטימציה כלשהי לזוועות אנוש. השחתת הארץ בחמאס ובדאעש היא חד משמעית, אבל היא חד משמעית בכל דת שהיא בעולם אין דת בעולם גם לא היהדות שרשאית לקדם שיח מהותני של קדושה בעולמנו זה ושנאת האחר. על אף ייסורי התופת על אף הטראומות, נשארה בעינה החובה למצוא בריתות ותיקון לחיים ביום שאחרי המלחמה, בין יהדות ואסלאם בין ישראל ופלסטין.
ואת השם של המלחמה קבע החמאס כ"מבול אל אקצא" דיברנו כבר על סורת נח בקוראן שבמובן מסויים מצדיקה אלימות דתית. אבל מדוע המבול חובר לאל אקצא? למסגת על אותו הר של מסורת העקדה. אותו הר שאגדות מקומיות ערביות לא פחות מיהודיות מספרות על אהבת חינם של שני אחים שבשלה סומן ההר כהר מקודש.
אנחנו חוזרים לרגע ההיפלטות מן התיבה ונניח באופן תיאורטי שאותו הר אררט עליו נתקעה כבר התיבה סימן מאז ומתמיד את גורל השמדת הארמנים לעתיד לבוא, כיצד נשתחרר ממשא המסומנים של הציד והניצוד של הקורבן והמקרבן.
*
אי אפשר יהיה ביום שאחרי המלחמה לשוחח שיחה חדשה אם לא נרחיב את גבולות השפה ואם לא נעז לסמן גבולות אפילו שרירותיים למוסר. כן, גם למוסר. כלומר אל תשתמשו יותר בשיח הטראומה כדי להצדיק זוועות עולם נוספות. ואל תשתמשו למשל בשיח הנאכבה כדי להצדיק מעשים בסדר גודל של דאעש, ואל תשתמשו בשיח הנקמה בישראל כדי לחסל את הסיכוי הצורך וההכרח להציע פתרון לקהילה הפלסטינית, אל לנו להשתמש בשיח הנקמה כדי לשוב ולהחיל על האדמה המקוללת את קהילות בני האדם המסמנות זה את זה, בלי להבין שהן שתיהן חייבות להשתחרר מגורלן, ולפנות אל יעודן הגדול משתיהן יחד, שיעודן הוא לחיות יחד, והייעוד הזה מתנקש שוב ושוב בגורלן המסתחרר בלופ, לסמן איש את אחיו כקין או כהבל בשיח נקמה לעד ומשם נגיע לשיח העקידה.
בתקווה לימים שקטים וטובים ובשורות טובות לכולם.
נאמר ב20.10.2023 - השבוע השני למלחמה
לצפייה ביוטיוב: https://youtu.be/nqW9UUAS1jg