54 פרשיות דרכים/ 34 - מי השילוח ההולכים לאט – התנגדות למשיחיות הכוחנית ולשבירת החוק | פרופ' חביבה פדיה

מי השילוח ההולכים לאט – התנגדות למשיחיות נעורים נמהרת בקריאה מחודשת לפרשת קרח במתודת הקריאה לאחור עולה כי פשט המרידה של קרח, כשנקרא על רקע הפרשיות הסמוכות, מצביע על תסכול יומיומי: הכעס על כך שבשר התרומות ניתן לכהנים בלבד. מכאן מתפתחת מחלוקת הרת גורל, המגלמת לא רק עימות פוליטי אלא גם מתח עמוק בין הנהגה ממסדית לבין שאיפה מהפכנית רדיקלית. במרכזה של הקריאה הזו עומד המתח בין אסון לבשורה – בין שבעה דברים שנעלמו ונחתמו באובדן, לשבעה שעתידים להתגלות. בתוך כך עולה רעיון 'מי השילוח' כתיקון לעומס המשיחי: לא כהצדקה להפרת חוק ולא כלגיטימציה לאלימות, אלא כהזמנה להשהות, להבחין, ולחזור להלך הרוח של בירור פנימי והקשבה איטית. אין לבלבל בין מחלוקת דתית פנימית לבין פעולה אלימה המובילה להרס. מן ההווה שלנו אל עבר טראומות היסוד שבנו את רעיון ה'אתחלתא דגאולה' – מתברר כי יש להיזהר ממשיחיות נמהרת ולבחור בדרך של ריכוך, האטה ושיקול דעת. לא לעודד אפוקליפסות, אלא ללכת כמי השילוח ההולכים לאט. זוהי קריאה לנהל את המתח שבין חזון למציאות באחריות – מתוך מתינות, לא מתוך מהפכה.

*

הקדמה: מי השילוח

בפרשת קורח אנו פוגשים את החטא השביעי שנמנה בספר במדבר, תלוי על פי איזו שיטה סופרים; זוהי הספירה לפי שיטת הספירה של הרבי מאיזביצה – הרבי מרדכי יוסף לינר (1854-1800). הרבי המיוחד הזה עמד כאחד עשרה שנים בראש חסידות איזביצה-ראדזין שבפולין, החל משנת 1839, לאחר פרישתו המדוברת והמתוקשרת מחצרו של הרבי מקוצק. הוא הצטרף לחצר קוצק אחרי מות רבו, רבי שמחה בונים מפשיסחה, בשנת 1827. רבי שמחה בונים היה מתלמידיו של החוזה מלובלין. אפשר לומר שאחרי בחרותו חייו נחלקו לשלושה פרקים, הפרק האמצעי שבו שהה שתים עשרה שנים בחצר הרבי מקוצק, הפרק האחרון עד מותו שבו כאחת עשרה שנים הנהיג חסידות באיזביצה, לפני כן, שימש את רבי שמחה כתשע שנים, מגיל עשרים ושתיים שלו.

כאשר מגיעים לפרשת קורח, הרי שדמותו של הרבי איזביצ'א היא אולי הדמות המדוברת והמצוטטת ביותר בעולם החסידי. לפני בחינת דבריו בספרו "מי השילוח", שנדונים רבות, ראוי להיזכר בקורח עצמו.

קורח ועדתו

מה רצו קורח ועדתו כאשר פתאום לפתע, ללא שום סיבה המוסברת בתוך הנרטיב המקראי, קמו והתנפלו על משה ואהרן באשמות ובצעקות: 'וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם: רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'' (במדבר טז, ג).

*

עקרונות במתודולוגיית הקריאה

הקריאה לאחור

בשנה שעברה בצומת הדרכים, הצעתי שתמיד נקרא את הפרשות בנסיעה לאחור, כביכול כמו החלמה מתוך שכול או אסון, שבהם האדם משקיף על הדברים לאחור ומתחיל לנסות להתקדם בחזרה אל עצמו, ולהבין מה קורה, איך זה התחיל, איפה הדברים נעצרו. זוהי צורה של החלמה ושיקום.

למעשה, יישמתי את האסטרטגיה הפרשנית הזאת לא רק לגבי כל התורה בגדול, אלא לפעמים בתוך הפרשות בינן לבין עצמן.

כך, למשל, הצעתי שהביטוי 'פָּנִים אֶל פָּנִים' (בראשית לב, לא), המופיע בסוף פרשת וישלח, מאיר באור משמעותי ועמוק את סוגיית מלכי אדום, ואף שופך אור חדש על אחד הקטעים המרכזיים ביותר בזוהר. דוגמה נוספת, בפרשה שקדמה לקורח ראינו שהציווי על הציצית, 'וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' (במדבר טו, לט), מופיע בסוף הפרשה. אולם כאשר קוראים זאת בהליכה מאחורה אל ההתחלה, הדבר שופך אור אחר לגמרי על הציווי על המרגלים לתור את הארץ. בעצם הם נדרשו לתור את הארץ לא דרך עיניהם ולבם – כלומר, לא דרך האגו שלהם – אלא דרך הסתכלות טהורה יותר, ובכך הם כשלו. סוף הפרשה זורק אור על תחילתה.

הממשק בין נרטיב לחוקה

דברים אלו האחרונים מבוססים על עיקרון פרשני נוסף: בפרשות התורה לפעמים מופיעים נרטיבים ולפעמים מופיעים חוקים, כפי שגם הרמב"ן מגדיר בהקדמתו לתורה, אולם הרבה פעמים, כאשר מסתכלים לעומקו של עניין, מגלים שקיים קשר אינהרנטי יותר ממה שנראה במבט ראשון בין הסיפורים לבין החוקים שמופיעים בפרשה מסוימת.

*

אשר על כן אם נקרא לאחור גם את פרשת קורח, כפי שהצעתי בשנה שעברה, נמצא שפרשת התרומות והקורבנות והחלקים של האוכל שמקבלים הכהנים מופיעה בסוף פרשת קורח. הסיפור על מרידתו של קורח מופיע בהתחלה, והסיפור על החוקה מופיע בסוף. אולם אם נקרא זאת מהסוף להתחלה, בגלל החוקים האלה ייתכן שקורח וחבריו התמרדו והתקוממו כיוון שפתאום שמעו את החוקים שלפיהם הכהנים יקבלו חלקים קבועים מהאוכל המובחר.

לכאורה זהו הסבר פשוט, שנמצא בהרבה ספרי אנתרופולוגיה (ראו למשל מרווין הריס, פרות קדושות וחזירים משוקצים, מודן 1987), אולם למעשה, כאשר מסתכלים לעומקה של הפרשה, הסבר זה נוכח בה בצורה כלשהי. נוכחותו של אופק ציווי התרומות בפרשה מערער על השאלה: האם אכן כל מה שרצה קרח היה סוג של דמוקרטיה קדושה לכל העם, או שמה שהוא רצה, בעצם, זה להבין מה בדיוק ההבדל בין לווים לכהנים. "תזכיר לי" - הוא שואל: "למה הכהנים מקבלים את כל הבשר הזה, והלווים לא?". כלומר זהו איזשהו מאבק היררכי, מאבק על תגמול, מאבק שיש בו מן הטעם של: 'וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם', כיוון שמדובר במעקב אחרי האגו ואחרי יצרים.

אולם לתורה יש שבעים פנים, וזו רק אחת מהן והיא מתנהלת במישור הפשט. הפרשנות, במיוחד בפשט הממוקד של פרשת קורח, נראית לי נכונה, כיוון שהפשט של הפרשה, בפרט כאשר מסתכלים על אופי עריכת הפרשה, מוליך לכיוון הזה. אולם לתורה יש שבעים פנים, והיא נדרשת בהרבה אופנים. לכן מעניין לדעת: מה עוד אנחנו יכולים ללמוד מפרשת קורח?

*

שבע המרידות והקשר למשיחיות

מה רצה הרבי מאיזביצה כאשר ספר את שבע המרידות, שבע המרידות של בני ישראל במדבר, שפרשת קורח היא המרידה השביעית מביניהן?

'כי בספר הזה נחשבו עד הפרשה הזו שבעה מכשולים [...] ז': קרח ועדתו [...] ונגד אלו הז' מכשולים איתא בגמרא (פסחים נד ע"ב) שבעה דברים מכוסים מבני אדם, [...] והשביעי הוא מלכות פרס מתי תפול הוא נגד מכשול מחלוקת קרח'.

(מי השילוח, ב, קרח, עמ' קו, ד"ה ויקח קרח)

יש לו אמירה מעניינת: הוא לוקח את שבע המרידות האלה ומקשר אותן לעניין אחר לגמרי. המימרא שאליו הוא מקשר אותן עוסק בשבעה דברים שנעלמו מבני ישראל. מה שבעת הדברים שנעלמו?

נאמר בתלמוד במסכת פסחים (תלמוד בבלי פסחים נד ע"א):

'שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הם: תורה, תשובה, גן עדן, גיהנום, כיסא הכבוד, ושמו של משיח'.

שבעת הדברים האלה, כנגדם ישנם שבעה אסונות שמוזכרים באותה סוגייה. האסון השביעי לדבריו של בעל 'מי השילוח' הוא מלכות פרס. שאלת המלכות האחרונה מוצבת כנגד סתימת שמו של משיח. גם שאלת המלכות האחרונה היא שאלה סתומה והיא מופיעה בכמה גירסאות: 'מתי תיפול מלכות הרשעה' 'מתי תיפול מלכות הנבלה', 'ומלכות החייבת מתי תכלה'. יש כמה ניסוחים, ורק אחד מהם אומר: 'מתי תיפול מלכות פרס' (ראו לדוגמה בנוסח העין יעקב, 'ומלכות פרס מתי תכלה'). זה הנוסח בו בוחר הרבי מאיזביצה בפרשת קורח. הרבי מאיזביצה מעמיד את חטאו של קורח כחטא משיחי. במילים אחרות, אם כנגד קורח קיימת האימפריה הפרסית, שלא מאפשרת להגיע לקץ, לקץ אוטופי להיסטוריה שהיא כולה היסטוריה של סבל, אזי קיים קישור בין הסוגיה של קורח לבין סוגיית המשיחיות. לא הייתי אומר שהרבי מאיזביצה לקח על עצמו פרויקט משיחי או הגדרתו, כיוון שלהפך, הוא אומר שהטעות של קורח היא טעות שקשורה במשיחיות. דווקא בגלל שקורח האיץ בעניין המשיחיות נעלם מאיתנו מתי תיפול מלכות החייבת, ומתי תכלה.

*

מושג 'מי השילוח' בישעיהו

אני רוצה להציע כאן משהו הנוגע לשאלה הגדולה: למה בכלל הרבי מרדכי מאיזביצה מזהה עצמו עם דימוי 'מי השילוח'? למה הביטוי הזה כל כך מרכזי בספר ולשמו של הספר? ישנן כל מיני אפשרויות - וברור שאנחנו לא יכולים לדון באפשרויות האלה בלי להסתכל על ההקשר המקורי, בתנ"ך, אצל הנביא ישעיהו מופיע דימוי זה לראשונה.

ישעיהו (פרק ח) נמצא במצב הבלתי נסבל של נביא שמצד אחד הוא איש רוח, ומצד שני יש לו עמדה כלפי המציאות הפוליטית. בני ישראל לא מבינים אותו, כיוון שהם מצפים שאמירות פוליטיות יגידו המלכים, ואמירות רוחניות יאמרו הנביאים; אולם מה לנביאים ולאמירות פוליטיות? מסתבר שתופעת הנבואה, הדבר המיוחד בעם ישראל, היתה דגם נדיר של אקסטזה והשראה: אישים אלו מיזגו בקירבם שילוב מיוחד: יכולת חזונית מבחינה רוחנית, וראייה צלולה ומפוכחת בדיון במציאות. זהו הדגם שהנביאים העמידו, והוא קשה לעיכול. לכן גם במדעי הדתות מדברים על הנבואה כמשהו לעצמו, שונה ממיסטיקה רגילה, בגלל הפיכחון ההיסטורי הצלול, העמדה האתית הברורה, ומצד שני העמדה הרוחנית והחזון הרחב. זה מה שייחד את הנבואה, וזה אולי מה שחשוב היום, גם באנשי חזון כיום, בעולם שלנו.

ישעיהו מספר באחד הפרקים החשובים בנבואה שלו, בפרק ח' (א-ד):

'וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קַח־לְךָ גִּלָּיוֹן גָּדוֹל וּכְתֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ: לְמַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז. וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת־זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ: וָאֶקְרַב אֶל־הַנְּבִיאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן, וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קְרָא שְׁמוֹ: מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז. כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר קְרֹא אָבִי וְאִמִּי יִשָּׂא׀ אֶת־חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֵת שְׁלַל שֹׁמְרוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר'.

זהו אחד מן הפרקים בספר ישעיהו בהם הוא כשאר הנביאים משתף בכך שגם חייו הפרטיים הפכו לאות ומשל על כלל ישראל. יחזקאל, שאשתו מחמד עינו, מתה במגפה, הושע, שנצטווה לקחת אשת זנונים, וכאן ישעיהו שמשך חיי תינוקו שייולד ובעוד טרם ידבר אימפריה כובשת תסחף את הארץ כולה כשיטפון.

אלוהים אומר לישעיה לקרוא לילד הקטן שיוולד 'עמנואל', כהצהרה שאלהים יהיה עם העם. אולם באותה נשימה אלוהים אומר לו: לפני שהילד יספיק להגיד 'אבא' ו'אמא' (שזה בערך עד גיל תשעה חודשים עד שנה מקסימום), ירושלים כבר תיכבש ותיפול לפני מלך אשור, יתרחש הסתר פנים כבד והצבאות של דמשק ישטפו את כל ארץ ישראל כשטפון מים עזים. מדוע הדברים יתרחשו בשטף אסון עז ופתאומי? עוד שם (ה-ו) נאמר:

'וַיֹּסֶף יְהוָה דַּבֵּר אֵלַי עוֹד לֵאמֹר: יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט וּמְשׂוֹשׂ אֶת־רְצִין וּבֶן־רְמַלְיָהוּ'.

 הווה אומר לעם נמאס מהמתינות הפוליטית, מהמתינות בה נהג אותו זמן בית דוד, נמאס לו ממי השילוח, שהולכים לאט. השילוח היה מעיין קטן בדרום ירושלים, איזור סילואן של היום, מעין שהזרימה שלו היא מאוד איטית. כל מלך שמלך בירושלים נדרש למצוא את הטכניקה, איך לייבא את המים האלה למקדש בירושלים, מקדש שלא היה בתוכו מקור מים טבעי והרי מים נדרשים לכהנים ולפולחן. בעית המים במקדש היתה ממשית וגם מטפורית ולעתים קרובות הפכה למשל לאופיה של משיחיות.

 זהו אחד המקומות הראשונים בספרות הנבואה בהם המים האלה הופכים להיות מטפורה למשיחיות. במקום 'מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט', במקום התנהגות איטית ותבונית עבר כל העם לרינה דיצה ומשוש עם מי שמבטיח להם מהירות וכוח: 'ומשוש את רצין בן רמליהו', הם כולם ששים ושמחים עם אחד המנהיגים הקצינים, ששוטף את ליבם ברעיונות הבל של משיחיות מהירה. ועוד שם (ז-ח):

'וְלָכֵן הִנֵּה אֲדנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת־מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים אֶת־מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת כָּל כְּבוֹדוֹ וְעָלָה עַל כָּל אֲפִיקָיו וְהָלַךְ עַל־כָּל־גְּדוֹתָיו. וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר עַד צַוָּאר יַגִּיעַ וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו מְלֹא רֹחַב אַרְצְךָ עִמָּנוּ אֵל'.

העם בוחל בזרם איטי של מים, במתינות, בתבונת הכלים המתואמים זה עם זה; הם מעדיפים תאוצה אולם מי שרוצה להאיץ תהליכים, לא יודע מה הוא מאיץ, אפשר לדעת רק איך זה מתחיל לא איך זה ייגמר. גישה זאת עלולה להאיץ אסון קולוסלי, להאיץ תהליכים אימפריאליים שהעם לא רוצה בהם. הנהר, הנהר האימפריאלי של אשור, שוטף את כל ישראל, והופך לנהר שאנשים טובעים בו.

הרמז להצלה, הנרמז מלכתחילה בשם התינוק הקטן 'עמנואל', הוא גם בביטוי 'שטף עבר - עד צוואר יגיע'. כלומר, כמו אדם  טובע שמצליח עוד להחזיק ראש מעל המים הם יצליחו לשרוד אחר הדבר הנורא הזה.

ועוד (ט-י):

'רֹעוּ עַמִּים וָחֹתּוּ וְהַאֲזִינוּ כֹּל מֶרְחַקֵּי־אָרֶץ הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ. עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל'.

הנביא מצוי כאן בתפקיד הקשה מכל של מי שמותח ביקורת מאשים מזהיר ולבסוף אף הוא יסבול עם כל העם יחדו האף שראה את הנולד והוא שיעניק עידוד ותקווה כשיבוא השבר הנורא: כי עמנו אל.

*

הבנת עמדת הרבי מאיזביצה

מה שמעניין אותנו בהקשרים אלו, הם כיצד תפיסות של בעל מי השילוח צריכות להיבחן? נבין זאת ראשית, בשתי שאלות, אחת לזמנו ואחת לזמננו.

לזמנו – משיחיות איטית ושאלת ההכרעה בשהייה

לזמנו – האם ייתכן שהדברים הפוכים מכפי שהם נראים? האם אפשר שהדיון, השיח הדיאלוגי, הדיסקורס שמנהל בעל מי השילוח, מתקיים דווקא מול תפיסות משיחיות שאנו נוטים להניח מראש כי הקשרן הוא מרידה בחוק ובמצוות?

לדעתי, ניתן להבין תפיסות אלו באופנים אחרים, משמעותיים – אף על פי שדיון כזה טרם התהווה, אני סבורה שאפשר לפתחו. דהיינו, ניתן לבחון את הרבי מאיזביצה כשולל עמדה משיחית היסטורית, ובפרט – עמדה משיחית שיש בה האצה ודחיקת הקץ.

אנו יודעים שלגבי החוזה מלובלין, שהתעניין בפוליטיקה של העמים ובמרד נפוליאון – כוונותיו המשיחיות זכו למבע ספרותי מובהק ביצירתו של מרטין בובר 'גוג ומגוג' (1941). יתרה מזו, הרבי מקוצק הביע תמיכה במרד הפולני של 1830 – מרד כנגד השלטון הרוסי, שתמך בלאומיות הפולנית. בשנים הללו, הרבי מאיזביצה היה בשלב בו קיבל את מרותו של הרבי מקוצק.

ואנחנו מדברים כרגע על דברים שכולם באים מתוך אותו בית מדרש. יכול להיות שמה שאנחנו מחמיצים כאן, הוא ההתייחסות השונה של תלמידי החוזה, ר' מנחם מנדל מקוצק מזה והיהודי ור' שמחה בונם מזה לשאלת התמיכה המשיחית הרוחנית במרידות לאומיות של העמים. אין כאן למעשה הזדהות מלאה עם קורח אלא הבנת עמדתו ופסילתה, יש כאן מחלוקת עמוקה על תפיסה של משיחיות כתומכת בלאומיות היסטורית, ודווקא פסילה של  תפיסה של משיחיות מהירה. רבי מרדכי מאיזביצה מחפש כאן איטיות.

העובדה שהרבי מאיזביצה מחפש איטיות עולה מכל כתביו ומכל הדיונים שהוא מציע בכל הקשר והקשר. למעשה בכל רגע שבו ישנה התמודדות בין רצון התשוקה הפנימית או היצר העולה מתוך האדם ובין החוק הנחווה כבא מבחוץ - הרבי דורש האטה, בחינה עצמית ושיקול דעת. הוא דורש איטיות הכרעה בכל פעם בה נחתך על האדם ציר המתח הגדול בין הרצון ובין החוק. הוא דורש איטיות וזמן שהייה ובירור: האם רצון זה הוא רצון האל המתגלם בי, או רצון האגו, תשוקות ויצרים העולים מדחפים כאלה ואחרים?

יש כאן שאלה גדולה, בתוך זמנו ובתוך הקשרו, בדבר אופיים מאבקים: האם לשים את הדגש של ההכרעה, שבה הרצון יבטל את החוק, האם לשים את הקשר ההכרעה הנחוצה בהקשר האינדיבידואלי או בהקשר של העולם? גיבורי המקרא פעלו בהקשר של העולם ואילו בחסידות דובר על שהאדם הוא כהן במקדש הלב, כלומר אלו החלטות הנוגעות לעולמו של אינדיבידואל.

למעשה, הרבי מאיזביצה אינו מכריע לטובת קורח, כפי שעלולים לחשוב בטעות או בקריאה שטחית. ההכרעה שלו שונה לגמרי: היא עוסקת בשאלה מהו האלמנט שקורח בא לגלם, לבטא ולהסביר, ובאותה מידה, מהו האלמנט שמשה בא לייצג ולהסביר. אם זה כיוון ההבנה כי אז הוא נוטה יותר לכיוון של תפיסה הארכיטיפית אולי בדומה לכיוון הבנה אפשרי של  'שער הגלגולים' לאר"י. עם זאת אין להבין שכל דמות ודמות במקרא הכפופה לדיון ארכיטיפי או דטרמיניסטי באה להורות כי לעד הגדר שפרצה תהיה פרוצה לכל אדם.

*

לזמננו – אתגרי הפרשנות העכשווית ל'מי השילוח': בין משיחיות איטית למשיחיות מהירה

העובדה שתורתו של הרבי מאיזביצה פופולרית בדורנו באמת מעוררת השתאות ובוודאי היא כרוכה במשיכה לתורות שיש בהן ריח של נהיליזם או הובלה לאנרכיה.

חלק מפרשים שתורה זו מעוררת השתאות בגלל הקרבה שלה לאקזיסטנציאליזם. ראוי להזכיר את הדברים הנפלאים שכתב אביעזר כהן, ואת ההשוואות לעמדה של הספק, לעמדה של האותנטיות, לבחירה ולהכרעה. יוסף וויס קרא את הדברים כמלמדים על דטרמיניזם.

 בהקשרים אחרים ובנתיבים אחרים, התרחש בעשורים האחרונים תהליך שבו חלק מפריחתה החוזרת של החסידות לאחר שתורת הרב קוק ודגשיה הדתיים לאומיים צבעה את כל השדה הרוחני עכשווי בצבעיה מתרחש לא כהרחבה וריכוך והעשרה של כיוון הרב קוק אלא כצמצום והקצנה הקוראים את דברי מורי החסידות דרך משקפי תורת גוש אמונים. הדברים מובילים כך לא רק לצמצום כי אם גם לשבירה. תורת הרבי מאיזביצה מולבשת על תפיסות משיחיות, שהן למעשה תפיסות של כוחנות מהירות, וסותרות לחלוטין את הרעיון של 'מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט'. ולא רק תפיסות של האצה כאן כי אם גם תפיסות מהותניות. למעשה תפיסות גזע.

כאשר מסתכלים על תפיסות של הרב קוק, כפי שיושמו, לאו דווקא על ידו, כיוון שהוא פעל לפני קום המדינה, אלא כוונתי ליישומה לאחר 1967, בידי הרצי"ה ומקימי גוש אמונים וגלגולי הצורה הנוספים שלבשה עד היום התפיסות שמיושמות בתפיסה של 'אתחלתא דגאולה' ועוד, גם הן עוברות פירושים נוספים, ועיקר הפירוש שלהן בהדרגה הולך ופונה, לא בנקודה אחת, אלא בשתי נקודות:

א.     הנקודה של המהירות.

ב.     הנקודה של השלכת התפיסות האלה על ההקשר ההיסטורי והפוליטי.

כאשר מלבישים על תורות שמופנות אל ההיסטורי ואל הפוליטי ואל המידי, את התפיסות החסידיות שבמקורן התייחסו לסוגייות של ההכרעה בין רצון האדם ויצריו ובין חוק האל ומצוותיו, כאשר מסבים את מושג החוק של התורה  לחוק המדינה, נעשית כאן טעות מאוד יסודית. בקפיצה אחת הדרמה הפנימית האישית של כל אדם אם הוא מאמין באל ומקבל את מרות חוקיו או לא - מועתקת אל מישור לאומי היסטורי ואל מרידה בחוקים אזרחיים ולמעשה לערעור העמדה האתית של צבא ומדינה.

מעמדה מיסטית רוחנית קיצונית בה אדם אינו יודע אם הוא יכול להזיז יד בלי רצון האל אדם מרשה לעצמו לידות אבנים ולשרוף בתי אחרים במחשבה שעצם זה שהוא חושב או רוצה לעשות זאת התגלם בו רצון האל. אנשי דת או רבנים המעודדים הסתכלות זאת ביישמם את המושג הקבלי של קליפת נגה לגויים או בייבאם למציאות עכשווית את חוקי השמדת עמלק טועים טעות מרה ואנושה.

שאלת החוק של האל, שמתגלה בנפשו של האדם ומאפשר לו בכל רגע ורגע להכריע האם הוא בעד קיום מצוות או נגד קיום מצוות, האם המצווה הזאת מתממשת דרכו או לא – איננה שאלה שאנחנו יכולים להשליך אותה על חוקי מדינה, על אתיקה, על מוסר צבאי, ועל פוליטיקה.

נעשה טעות מאוד גדולה אם את הגישה והתפיסה הזאת, שכולה באה לסייג ולהאט את היצר המשיחי, נשליך על משיחיות מהירה וקיצונית, זה הפוך לגמרי מהכיוון של מי השילוח, זה עשוי להיות מעשה שמגלגל עלינו את מי הנהר השוטפים והקוצפים.

למותר לציין שאין צורך בכל הדיון התורני הקבלי והחסידי אפילו בלי כל הוכחה ובלי שום פירוש, החוקים פשוטים שרירים וקיימים, בין אם חוקי מדינה ובין אם עשרת הדברות כפשוטן.

סיכום והשלכות

מוזר לקרוא את הדברים האלה של הר' מאיזביצה השבת, השבת של פרשת קורח, שבת שבה בדיוק אנחנו בסיומה של מלחמת איראן. יש כאן איזושהי בשורה ותזכורת. הבשורה הזאת שבה אפילו נרמזת באופן עקיף, בחטא השביעי, שהוא באופן אלגורי מתומצת כנגד 'מלכות פרס', באה לחבר אותנו מחדש להיתכנות של בניית דברים מתוקנים מחדש. באיטיות. בתבונה.

מאז 7.10 דומה כי הותרה הרצועה עוד יותר בהתנהגותן של קבוצות מתנחלים ונוער הגבעות. יש הקוראים דרור לעצמם להתנהגות אלימה, ללקיחת החוק לידיים ולתקיפת ערבים, תוך שימוש בנימוקים ובשפה מהותנית ובהגדרות כגון 'ערבים/נאצים'. תופעת הפרת החוק במדינה, בנימוקים שונים, החלה מאז ההתנתקות והנסיגות השונות במרחב הישראלי, ומאז היא רק מתעצמת. התנהגות זו, שאיננה מתחשבת בחוקי המדינה ובהגדרות מוסריות ואזרחיות, נשענת על שפה דתית ופוליטית שמערבבת נימוקים גזעניים מהותניים עם טיעונים משיחיים ודחפי האצה במרחב ועם רגשות של חרדה ונקמה.

את השפה התיאולוגית הגבוהה והעמוקה של כתבי ר' נחמן וכתבי ר' מרדכי מאיזביצה אולי לא כל אחד מסוגל לקרוא, אך כל אחד מסוגל להגיב ל'שפיץ וורט' הנמסרים בעלונים בשפה פופולרית והופכים לתמריץ להתנהגות פרועה. להיות נכון לשרוף ולירות באנשים, במשפחות ובילדים, להיגרר על פני האדמה עם כובעים חסידיים וציציות משתלשלות – אינו כבוד שמיים, כי אם חילול שם שמיים. להביא את חיילי צה"ל – שגם כך מתמודדים עם אתגרים רבים – לשמור על יושבי הכפרים מפני פגיעת נוער הגבעות, ולשמור על נוער הגבעות עצמו שלא ייפגע ולא יפגע באחרים, כל אלו הם התנהגויות מטיפוס של 'משוש את רצין בן רמליהו'.

דומה שיש כאן מיסקונספציה חמורה ביותר. הרבי מאיזביצה דיבר על יכולתו של אדם, הניצב בפני הכרעה, להשעות ולהשהות את רצונות האגו שבו, כדי לוודא שהתנהגותו אינה נובעת מתשוקה או מיצר פשוט הפורצים את גבולות האיסור. הרבי דיבר על השעיית האגו. לא על השעיית העולם החיצוני. אך מי שמיישם תיאולוגיה בתוך פוליטיקה, ובתוך כך משעה את העולם ואת המציאות, אינו חי אלא בתוך אשליות ואילוזיות. זהו ההיפך הגמור מכל ממד של הארה שאליה שואפת דת רוחנית.

לבנות את שפת ההכרעה של האינדיבידואל ולגבות את הפרתו את החוק תוך כדי אישוש מהותני של זהות האחר – לא זו הייתה דרכו של הרבי מאיזביצה. קל וחומר אם נשקול את הדברים מנקודת מבט הכוללת גם את התנגדותו למהירות היסטורית, פוליטית ולאומית. מהותו של בית דוד, כפי שמציג הרבי מאיזביצא, היא 'מי השילוח ההולכים לאט'.

רבנים, אנשי רוח ומורי דת צריכים להתנגד להתנהגות זו ולפסול אותה מכל וכל. די בעשרת הדיברות ובמחויבות למוסר מדיני כדי לפסול אותה, אולם בשל ההישענות על מי השילוח מן הראוי לדון בדברים גם מנקודת מבט זאת.

ברכת שבת שלום ושקט. בתפילה שנצליח להרחיב את מעגלי השקט והשלום ככל האפשר – למעגלים רחבים יותר ויותר. מי ייתן ונזכה לצעדים הטובים והנכונים האלה. שבת שלום.

נכתב ונאמר ב27.6.2025 פרשת השבוע: קורח

לצפייה ביוטיוב: https://youtu.be/5padoh3IK7A