לכוד ברגע הבוער: הרב שג"ר בין הפרטי ובין הכללי | חביבה פדיה


היכרותי עם הרב שג"ר וחוגו

את הרב שג"ר לא הכרתי באופן אישי ועמוק, אם כי תלמידים קישרו בינינו במסגרת של מדרשת אלול בירושלים, בעקבות כך היה בינינו מפגש אחד, בו דיברנו על פואטיקה ואמונה.

ניתן להבחין בתורתו והגותו של הרב שג"ר באופן טוב יותר על ידי התבוננות בתופעה שצמחה סביבו בחייו. ישנם שמות רבים הקשורים ברב שג"ר במעגלים שונים, וכמובן אינני מכירה את כולם. אך אכן הכרתי והייתי מקושרת לחלק מבני גילו וחבורתו (בפראפראזה על שימוש הבעש"ט במונח זה), וחבורת התלמידים שלו. חלק מהתלמידים הכרתי באופן יותר משמעותי, מכיוון שמיד כשהרב שג"ר נפטר, הוזמנתי לישיבת שיח. במובן מסויים הרגשתי שבתקופה זו, גדלתי בעצמי עם האנשים שהיו אז עסוקים בשיח שהתפתח באותו עשור.


בחינת מפעלו של הרב שג"ר על רקע טראומת מלחמת יום כיפור

הטראומה משנה את השיח

המטרה שלי בדברים הבאים, היא להתמקד באפקט התיאולוגי של הטראומה, דרך התבוננות בטראומה של מלחמת יום כיפור. אדגיש: אינני דנה בנושא הטראומה, כדי לקבע חלילה את הרב שג"ר שהיה יוצר פורה והוגה כאדם טראומתי, או לנסות להציע לנתחו דווקא מהפן הפסיכולוגי, כמו כן אין כוונתי לבצע רדוקציה של משנתו התיאולוגית לפן הטראומתי. אמנם היות והרב שג"ר היה מנהיג בדרכו הצנועה והשקטה, אני רוצה לבחון את התואם שבין העדויות המעטות על הקרב עצמו במלחמת יום כיפור והתנסויותיו של הרב שג"ר בעקבותיו, לבין תפיסתו את נושא הזמן והאמונה, תפיסות שעוברות תהליך עמוק של שינוי.

אני סבורה כי אדם הנושא על שכמו פוסט-טראומה, נאלץ בהכרח לשינוי בתפיסות אלו, זאת בכדי להוסיף ולהחזיק את המציאות אבל לפתוח לה אופק רחב יותר, בכך אותו אדם מייצר לפחות עבורו שינוי במערכת השיח, אם וכאשר שינוי זה – בהיותו מנהיג – חודר אל המרחב הציבורי יש לכך משמעות גדולה מאוד. כמובן תחנה משמעותית בנושא ולמעשה גולת הכותרת של הרב שג"ר היא ישיבת שיח, על כן ישיבת שיח מאז ועד היום מהווה דוגמה לניסיון משמעותי לשינוי השיח הציבורי, בין במודע ובין שלא במודע. על כן חשוב למקום את התהליכים שהרב שג"ר עבר בזיקה לתהליכים הרוחניים שלו, לא רק כאדם פרטי, אלא כדמות מובילה.

התיאור הזו חשוב במיוחד, בגלל שהחברה הישראלית היא חברה טראומתית, ומעגלים שונים של טראומה מהקשרים שונים משחקים בה תפקיד מאוד משמעותי, בין אם זה מהשואה של יהדות אירופה, בין אם זה מההגירה הקשה במיוחד של ארצות צפון אפריקה ואסיה, ובין אם זה מהמלחמות השונות. כמובן הרב שג"ר מגיע גם כמי שנושא על גבו את ההקשר של השואה, כמי שהוריו הם פליטיה, וכמי שעובר בגופו את מלחמת יום כיפור, שנחקקה כטראומה קולקטיבית באגפים שונים של החברה הישראלית.


מסלול חייו של הרב שג"ר

כהקדמה לדברים אתאר בקצרה את המסלול החינוכי הדתי שהרב שג"ר עבר, אנחנו רואים זאת גם דרך התנועה שלו במספר ישיבות ומרכזים שהוא מעורב בהקמתם. אתחיל בשלב שהוא היה בישיבת הכותל, בהמשך לכך המלחמה, ולאחר מכן הוא שב לישיבה ומשלים את חוק לימודיו והסמכה לרבנות, התחיל להיות ר"מ בגיל עשרים ושש, ועד התחלת התנועה שלו באמצע שנות השמונים לכיוון הקמת ישיבת מקור חיים, יחד עם הרב עדין שטיינזלץ והרב מנחם פרומן, לאחר מכן בית המדרש לציונות דתית מַעלֶה, וממייסדי בית מורשה בירושלים, עד שבשנת 1997, כמעט עשרים שנה לאחר תחילת פעילותו, הקמת ישיבת שיח.

כלומר בצורה סכמתית: לאחר המלחמה יש התייצבות, לאחר מכן עשור של תנודה בין מרכזים שונים, הוא כמעט תמיד פועל "יחד עם", בחבורות יחד עם חברים, רבנים וחוקרים, ולאחר מכן הקמת ישיבת שיח.


הטראומה כאירוע מכונן

אני רוצה להגדיר את הטראומה כאירוע המכונן שמשנה את היחס היסודי בין המסמן והמסומן, ומתחיל קריאה אחרת של המקורות, והופך לעמדה יסודית בעולמו של הרב שג"ר, עמדה שמתוך כך פותחת זרם חדש בציונות הדתית. אגדיר שוב כדי שהדברים לא יוצאו מהקשרם, אין כוונתי לומר שהגותו של הרב שג"ר היא הגות טראומתית, או לטעון שתלמידיו מחוללים שיח טראומתי, ייתכן ואף ההפך הוא הנכון. אלא כוונתי לטעון כי הטראומה הייתה הרגע המכונן בהווייתו האינטלקטואלית, הרוחנית והחדשה. זה מאפשר לנו לגשת למלחמת כיפור שהבטים מכריעים שבה ששינו את הישראליות נאספו בספרו של גדעון אביטל (שהיתה לי זכות ללוות כיועץ), מעוד זוית והיא הזוית התיאולוגית.

חבריו של הרב שג"ר למלחמה סיפרו כי בעקבות החוויות הקשות של מלחמת יום כיפור, כל אחד מהם נדר נדר אחר. אחד נדר שלא לדבר סרה באף אחד מישראל, השני נדר ללמוד בישיבה חמש שנים; המשמעות שאני רואה בכך היא מיקוד קיומי לנוכח חוויה חריפה לנוכח המוות, חוויה של קץ קרוב; יש חוויה לנוכח הקץ שפרטיותו נוכחותו וממשיותו של אדם מסויים עומדת להסתיים. אמנם, איננו יודעים מה הרב שג"ר, אם בכלל, נדר במצב זה, אך אנו ידועים לפחות על פי המתואר בכתביו ובדבריו שבעל פה, שהוא מספר על החוויה שהוא רואה את הטנק הבוער, ואז חוזה בדשא הירוק בחוץ – חוויה מכוננת זו היא בבסיס ההתרפאות לאחר מכן בפגיעה של כוויות, שהיא משמעותית מאוד להתנהלות שלו לאחר מכן.

בהקשר הזה אזכיר דבר ששמעתי פעמים רבות מאבי רביצקי על ישעיהו ליבוביץ, דמות שהגותו הייתה נוכחת בעולמו של הרב שג"ר. כאשר ליבוביץ שמע אדם שהתבטא: 'ניצלתי ממלחמת יום כיפור ברוך ה'', ליבוביץ צחק ואמר לו: 'וחברך מת ברוך ה''. זו צורה של חיים עם העובדה שאתה חי ואולי שרדת, אך יש כל כך רבים אחרים שלא שרדו, ולכן אין נחמה מוחלטת ליחיד בהשרדותו שלו, חוויה שעומדת כמובן בהקבלה חזקה לחוויה של שורדי השואה העומדת ממילא בבסיס החוויה הקיומית של הרב שג"ר אף היא.

חווית סף מוות מכוננת, היא דבר מאוד מרכזי בהתחלה של תודעה חדשה. סף מוות כמפנה תיאולוגי זהו דבר עוצמתי. אולי הדבר הכי בולט בתרבות הכללית זוהי החוויה של דוסטויבסקי באותה עמידה עם הנידונים שעיניהם מכוסות, וידיהם קשורות לעמודים, וממש בשנייה האחרונה מודיעים להם שחוננים אותם והם יוצאים לחופשי. חוויה שהוא חוזר אליה בספרו 'האידיוט' ובעוד מקומות, אך הדבר החשוב לעניינינו בכך שהיא גורמת לו לעבור מפנה ולהפוך לנוצרי אדוק.


הרב אמנון גרוס והמיסטיקה המדיטטיבית

חווית סף המוות במציאות הישראלית העכשווית דרך הקטגוריה הזו של מפנה תיאולוגי, באה לידי ביטוי אצל עוד אישים. אזכיר אחד מהם והוא הרב אמנון גרוס שאחראי על הדפסת כתבי הרב אברהם אבולעפיה, וגם בימים אלה הוציא לאור את הספר הנערץ בעיני של המיסטיקאי הסופי היהודי "אוצר החיים" לר' יצחק דמן עכו, אותו תלמיד מיוחד שהספיק להכיר את הרמב"ן בתר עלייתו לעכו ומי שיצא לספרד בחיפושים אחרי מקור ספר הזוהר. המאפיין של כתבים אלו הוא שהם מזרם של מיסטיקה סופית מדיטטיבית מאוד מופנמת. מתוך דבריו של הרב גרוס לאחר שהזמנתי אותו לשיעור באוניברסיטת בן גוריון וערכתי עימו שיחה פומבית במחיצת התלמידים, הבנתי, כי המסע שלו בחיפוש אחר המיסטיקה שיכולה להוביל למקום מופנם, ושמקשרת מחדש את המציאות, מתחיל למעשה בחוויה של הקרב על החרמון. כפי שאני רואה את הדברים הקרב היה עבורו רעש קיומי שהוא לא היה יכול לשאת אותו יותר (התימלול המלא של השיחה תומך עוד יותר בניתוח שלי), ומיד לאחר המלחמה הוא מחולל את המפנה אל עבר המיסטיקה המדיטטיבית כמקום שמאפשר את השקט במובן המוחלט של הדממה שאחיזה במקור חיות טרנסצנדנטלי מעניק לאדם.

רק אזכיר בקצרה דמות נוספת חשובה של אומן וצלם בשם יגאל חביליו; הוא לטעמי היה אמור להיות מטאור צילומי בשדה האומנות הישראלית אך גם הוא כחייל וגם צלם במלחמה (מיוזמתו) עבר חווית מבט בעיניו של שבוי כה קשה שהובילה אותו לטלטלה ולחיפוש מנוח – שצף מאוחר יותר – במיקום מחדש במציאות באמצעות תורת חב"ד.

אם נסתכל על זה בצורה של יחיד המייצג חברה, נאמר כי הרב שג"ר הוא המייצג של הציונות הדתית, הרב אמנון גרוס מייצג של החוזרים בתשובה, והרב סבתו בתיאום כוונות כמייצג כיוון שונה של "תיאום" המציאות מחדש וכמייצג של המסורתיים/דתיים הספרדיים, וכן לשרטט את חביליו בטופוס של האדם ממוצא ספרדי החוזר בתשובה לכיוון חב"ד.

בדברי כאן אינני מתייחסת לדפוס נוסף וחשוב מאד בחברה הישראלית שההוגה והחוקר שלמה גיורא שוהם הוא מייצגו העיקרי והוא מטמורפוזה עמוקה של אב שכול, אשר מול עקדת הבן מרחיב עולם, אופקים ותפיסה של עצמו ושל החברה הישראלית בעצם הגותו וכתיבתו.


הטראומה השתיקה והעד

ברי כי כל נקודה שניגע בה אצל הרב שג"ר ובכלל בדיון בטראומה אין לעשות לה אידיאליזציה. איני מנסה לטעון שכל הזמן או רוב הזמן לא היה כלל ביטוי לביטויים טראומטיים יותר ישירים ועירומים חפים מנסיון לגשר לקשר להבין ולאפשר אופקים חדשים. נהפוך הוא אלא שגם הטראומה היא דו צדדית. וכפי שאנו יודעים גם לשתיקה ההבט הטראומטי שאינו יכול לפרוק כאב למלים אינו מתמלל את קרעי תמונות וצעקות הזיכרון וההבט התומך של דומייה שלווה מכילה ומאפשרת. כך הוא גם באשר לעדות. האדם הניצול מטראומה זקוק להעיד זקוק לאנוש האחר המעיד אודותיו.

והנה באורח פלא הזימון של הרב שג"ר והרב סבתו לאותו שדה קרב באותה חוויה של טנקים בוערים הוא באמת מאורע חריג ויותר מכך זימונם יחד המלחמה באותה חתונה 25 שנה לאחר מכן ולבסוף באירוע נוסף 30 שנה אחרי המלחמה ההיא.

בטקסט נדיר שיש להיות אסירי תודה לסופר חיים סבתו על העמדתו הוא מביא את החוויה שלו בתוך ולנוכח שדה הקרב אותה הוא שב ומגדיר במונח אמונה תמה. יותר מכך הוא משתמש במטאפורות של סוכה "ניטלו מסוכתם / בצל שמים חסותם".

יש לנו כאן שני סיבובי עדות. הראשון בחתונה עת הרב סבתו נענה לקריאתו של הרב שג"ר לספר מה ראה איך נראו הדברים מבחוץ. השני בו הוא נקרא לעמת את חוויתו שלו עם האמונה, והממד הנוסף בו הדברים מתעמתים עם תשובתו של הרב שג"ר. אתייחס לדברים בע"ה ביתר הרחבה בהמשך עת אחזור לפתח את המאמר כאן רק אדגיש את הטעון שהסוכה לא הגנה עלינו, היא לא היתה לנו לבטחון, כנראה היא לא מגינה במציאות של העולם הזה, במציאות הנראית לעין" (עמ' 176).

אכן מה שהרב שג"ר מעיד עליו הוא התגלות של בעתה (מאמר שלי בנושא מצוי בדפוס). הפיצול הדיסוננס הקוגניטיבי המאפיין חוויה זו, דורש הסדרת יחסים חדשה בין האמונה ובין מערכת המצוות, הממד של שכר ועונש, של בטחון הגנתי בעולם הזה מתערער. קיום המצוות עומד גם אל מול הצל. אל מול יראת הרוממות אל מול חוסר הפשר. אשוב לדברים בהמשך.

הדברים הכפולים

נקודת האוקסימורון שבין היש והאין

את הטראומה אגדיר כרגע פתוח, שמחזיק את החיים והמוות משולבים יחדיו. מכאן אני רוצה להפליג למספר דברים כפולים באישיות של הרב שג"ר. באופן שהם הפכו לדבר מכונן בשרשרת המסמנים, והפכו לתופעה בפני עצמה בציבור שסביבו. על ההיבט הטראומתי אני מסתכלת כנקודת כפתור שהולכת לאיבוד, נפרמת, נפתחת; קשרי המציאות דורשים ארגון מחדש.

ההתלבטות הכי גדולה שמתאימה לכך, היא כמובן ההתלבטות של המלט 'להיות או לא להיות', המתח שבין הוויה להתקיימות. אם נקשר זאת למסורת התיאולוגית הגדולה של ימי הביניים, שהאפקט שלה עובר לכל האורך והרוחב של התיאולוגיים היהודיים המודרניים, זהו המתח של ההתפרקות בין המהות של ההוויה ובין החיים וההתקיימות כפעולה. התפרקות זו היא למעשה דבר המתרחש על האדם בשניות, ברגע שהוא צופה בהרס והמוות סביבו, הוא צופה במהירות הבזק, מהירות האור, מהירות בלתי ניתנת לחישוב, כיצד החיים כפעולה והתקיימות ומשך יכולים ברגע קט להתפרק ולהיפרד מהחיים כמהות. מהשבר הזה שבין לבין - שבו מונחת היישות השבירה - צפה בכל העוצמה שלה שאלת האין והריק. לטענתי להחזיק את הסכמה הזו במצב פתוח במצב של אוקסימורון, זהו אולי הדבר הכי קשה.

האוקסימורון נתון בקדקוד של שני קצוות האין והיש, מצד אחד נעשַה שימוש אינטנסיבי בהוויה של האוקסימורון כדי לתאר אנשים שיש להם משיכה להתאבדות, ומן הצד שני האוקסימורון המכונה 'אחדות ההפכים' הוא ממש גולת הכותרת של החוויה המיסטית. יש לא מעט יוצרים שאפשר לתאר את הוויה היוצרת שלהם, כהוויה אוקסימורונית. כלומר היכולת להחזיק בו זמנית שבר ועוד שבר, את הקיום שלי והקיום של האחר. הרגע הזה הוא בסוד ההיפוך של המשוואה של הצילא דמהימנותא [-צל האמונה], אצל הרב שג"ר. במקום הפשט של האמונה כסוככת וכמעניקה צל, נוצר היפוך אל אדם החי מכאן ואילך עם האמונה ועם קדושת וחגיגיות ההלכה בחסות אי המשמעות ואפילו האימה שמספק הצל מבחינה זאת הצל הוא מקביל לאמונה בעצמוּת האלוהות שהיא חסרת שפה ולא מילולית וקרובה יותר לתיאולוגיה שלילית ומדומה לעיתים גם בדימויי אופל. ישנן עוד משמעויות שניתן להדגיש באשר לזוג הזה של האמונה והצל, וזכות ראשונים לדיון בכך היא לאביחי צור. בקצרה אחדד כי אמונה והצל הם למעשה האוקסימורון עליו התעכבתי בדברי כאן, הם עצמם שווים לשפה ואי השפה, ובמבנה אחר המשמעות ואי המשמעות. מעבר לאמונה הפשוטה של שכר ועונש, ניצבת האמונה האוקסימורנית, האמונה הבאה מהצל.


הוויתו של הרב שג"ר קודם מלחמת יום כיפור

היות ואני מתעכבת על הטראומה כמהות העניין והקרע, אני רוצה לומר כמה מילים על הוויה של הרב שג"ר קודם המלחמה. אנשים שהכירו את הרב שג"ר בישיבת הכותל מתארים אותו כאדם שסביבו הייתה הילה של קדושה, חשוב לשים לב שאין מדובר באותה ההילה שיש לו לאחר מכן בישיבת שיח. ההילה הראשונית בתקופת ישיבת הכותל היא של אדם כריזמטי ומושך, הילה הקשורה בתכונה שאני מכנה החגיגיות של הקדושה, לא מדובר בהילה של הידע, החכמה והאמונה; אכן, כאשר הרב שג"ר מדבר על איש ההלכה, הוא מגדיר אותו כאדם שיש חגיגיות בפרפורמנס ובביצוע שלו. המאפיין הזה הוא מאוד עמוק, ולדעתי מאפיין זה הוא שעומד לערעור כביכול, ורק כביכול אחרי החוויה הטראומטית. להבנתי אצל הרב שג"ר, לא משתנה מעמד ההלכה לאחר המשבר ושינוי הכיוון אחרי מלחמת כיפור, שכן הרב שג"ר אכן היה במהותו איש הלכה, אלא מה שבאמת השתנה זהו היחס שבין ההלכה לאמונה. נוצרה קשירה חדשה ושונה בתכלית של הזיקה בין הלכה ובין אמונה. כאן החידוש. למעשה, זהו רק אחד הסימפטומים שקורה בכל המערכות הכפולות של הרב שג"ר, שכן ברגע שאנו מגדירים את הטראומה כשינוי של יחסי מסמן-מסומן, אזי כל המערכות שיש בהם דברים כפולים עוברות כתוצאה מזה שינוי.

הרב שג"ר החל לשמש כר"מ בגיל עשרים ושש, תלמידים קרובים אליו סיפרו שהרב הדרי והרב יעקב כ"ץ הגיעו אליו הביתה והזמינו אותו להיות ר"מ בגיל מאוד צעיר. הרב שג"ר בימי עלומיו היה גר בקו התפר שבין רחוב שמואל הנביא למאה שערים, החרדים של מאה שערים והשטיבל של החסידים מצד אחד, וכל השטיבל של שמואל הנביא והספרדים וכו' מן הצד השני. (איזור ירושלמי המוכר לי היטב היטב. משפחתי באיזור זה פתחה את מפעל חזון פתיה לשיקום תעסוקתי).

כל ההוויה הירושלמית הזו הופכת להיות העיר והטקסט, למציאות זו ולהוויה האורבנית הישירה יש חותם של ייצוג תיאולוגי-טקסטואלי פתוח בכתביו; היא התשתית העמוקה לרב קוליות בתיאולוגיה ובפרקסיס בזיקה שלו לפזורות היהודים מחשבותיהם ומנהגיהם ממזרח ומערב. ירושלמיות כרב קוליות פתוחה ועתיקה זו תופעה בפני עצמה שראוייה עוד להיחקר. ישנן דוגמאות למכביר המספרים בשבחו של הרב שג"ר, אודות צדיקותו, תפילתו, וקיום המצוות שלו וכל הדברים הללו הם עדיין בימי טרום מלחמת יום כיפור. בתר יום כיפור קיום המצוות נשמר כשלעצמו אולם מסמני הקדושה נרקמים באופן חדש.


הלוא זה אוד מוצל מאש

בלוויה של הרב שג"ר, עולה הדימוי שהוא היה "אוד מוצל מאש", בפרט שזו הייתה ההפטרה בשבת לפני מותו (הפטרת פרשת בהעלותך, 'ראיתי והנה מנורת זהב' של זכריה). מקובל לומר "לא תקום פעמיים צרה" בציבור הדתי והחרדי, אך הנה אצל הרב שג"ר קמה פעמיים צרה, שמייצגת את הזיקה בין המשרפות בשואה לשריפה הפרטית במלחמת יום כיפור. ברור שמבחינה פסיכולוגית התגברות על כוויות היא דבר שונה מהתגברות על פציעות אחרות, ודי בלהזכיר את הכיוון הפסיכואנליטי של דידייה אנזייה בקשר ל'אני-עור', כלומר להגדיר את ה'אני' של האדם דרך העור, דבר מאוד משמעותי לאדם שעבר כוויה.

הרב שג"ר שיחרר ואִפשר כיוונים, וגם קיבל מכולם. באחרית הדבר שכתבתי לספרו לוחות ושברי לוחות, הדגשתי מאוד את הקשב שלו, הדבר הזה משמעותי לכך שהוא לא רק נתן לתלמידים, אלא הוא גם קיבל מהם. הרב שג"ר אפילו קיבל מהם את החידושים של העולם המחקרי, שזורמים בחזרה אל תוככי העולם הישיבתי, וזה חלק מכל קווי התפר שהוא עומד ביניהם.

מבחינה זו אחת מגולות הכותרת של הרב שג"ר בעיון התיאולוגי, הקשורה למהלך שאני מנסה להגדיר כאן, היא ללא ספק העיון שלו בפורים בחוברת 'פור הוא הגורל', אין ספק ששם יש את ההיבטים הבולטים ביותר לבחינת השפעה זו. לדוגמה הקישור שלו בין פורים לכיפורים וברור למה כיפור מאוד חשוב לו:

"גילוי העצמוּת הינו גילוי של אמונה חסרת משמעות, אמונה שלא מעניקה לאדם משהו מסוים, ואין לה מבחן וקריטריון מציאותי, זהו מקור מסירות הנפש. התגלותה היא דווקא בהתפרצות של האכסטזה, שהינה גילוי של היכולת להשתחרר מכבלי המציאות".

זוהי גם נקודת החיבור לקישור המחודש שאני מדברת עליו בין האמונה ובין הצל. האמונה לא כמקור למשמעות אלא כטלוס מעבר למציאות וגם ברגעי הצל והאימה במציאות.


הטראומה מזככת את האדם

כעת אעבור בקצרה לשינוי המערכת מסמן-מסומן שהכרחי כדי להשתקם, ואולי לא רק כדי להשתקם, אלא כדי לעבור מטמורפוזה שבה הטראומה מזקקת את האדם לשלב חדש בחייו. אציין כי אין זה רעיון שאני כופה על הרב שג"ר, שכן הרב שג"ר בעצמו לפחות בשני ראיונות מתנסח לגבי הציפייה שלו מהטראומה של כיפור והשלכותיה בציבור הדתי לאומי באופן קולקטיבי. הוא למעשה מבטא ציפייה שהטראומה תגרום לשחרור מהאחיזה, זה על רקע תופעות בציבור הדתי לאומי שהטראומה דווקא גרמה להגביר אחיזה בטריטוריה הפיזית, מרחבית או סימבולית, ואצל הרב שג"ר זה גורם לתהליך אחר שצופה למתינות, או להעמדה חדשה של המקום של הדתיות והלאומית. וזה לדעתי אחד הדברים החשובים שהוא עושה.


השינויים של הרב שג"ר בדברים הכפולים

אעבור בקצרה על שינויים שהרב שג"ר עובר, שינוי היחסים בין האמונה להלכה (כפי שהרחבתי למעלה) הוא הדבר הראשון, הדבר השני שהוא משנה אותו בצורה מאוד חשובה זה היחסים בין חב"ד לברסלב ומשמעותם, שינוי היחסים בין דת אמונה ומחקר, שינוי היחסים בין שמחה ומרה שחורה, שינוי היחסים בין אמונה וצל, שינוי היחסים בין היש ובין ההעדר.

שינוי ושידוד מערכות אלו מגיע לשיא שלו בשלושה נספחים החותמים את הספר 'פור הוא הגורל'. ב'סיפור הפלטין – הבדיחה כביטול היש' הרב שג"ר משתמש בסיפור של ר' נחמן מברסלב, ומכופף אותו לגמרי לקטגוריות של חב"ד לרעיון של ביטול היש במשמעות החב"דית של העניין.

ב'פורים תוירע' בשם 'תנו שכר לאובד ויין למרי נפש (משלי לא, ו)' כאשר הוא מדבר על אובדן שלא מדעת, הוא מתייחס לקטגוריה שבאה כבר מהבעל שם טוב, שיש גלות מדעת וגלות שלא מדעת תוך כדי שהוא משנה את הפרמטרים מה זה מודע ולא מודע.


חיבור הניגודים כמזכך את הטראומה

וגולת הכותרת שם הוא מתגלה כאדם יוצר-סופר ובנשמתו הפנימית משורר למרות שכמעט לא כתב בצורה כזו, 'מעשה ביש ואין שנתחלפו', בו הוא עוקב לגמרי אחרי הפורמט של 'מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו' של ר' נחמן. אני חושבת שזה הסיפור שהכי פותח צוהר לנפשו המיוסרת ולנפשו פורצת הדרכים, כיוון שהיכולת שלו לחיות בצורה אוקסימורנית בין היש והאין, וכאמור היש והאין זה מצד אחד היש כמבטא את התמצית של התיאולוגיה הברסלבית והאין כממצה את התיאולוגיה החב"דית. אבל היש והאין הם גם ה"המלטים" שהופכים לסיפור של הטראומה של החברה הישראלית, 'להיות או לא להיות'. והקרע בין היש והאין שזו הנקודה שבה נוצרת היצירה החדשה, שבנקודה זו נפתח גם השער החדש. כל מה שמדובר בחברה הדתית כיום על הוויה הניאו-חסידית שהיא בעצם היכולת לחבר בין הרב קוק חב"ד וברסלב (חבקו"ק), אך צריך להבין, לחבר בין חב"ד וברסלב ממקום אקזיסטנציאלי כמו שהיה אצל הרב שג"ר זה למעשה לחבר בין המרה השחורה (החב"דית) לבין השמחה של 'אף על פי כן' (הברסלבית), ומתוך כך לחבר את האין והיש ממקום חדש שמנסה גם לזקק טראומה בחברה הישראלית.


-------------------------------------------------------------------------------------------------------------


1 כנס הרב שג"ר – הגות ומחשבה לעת הזאת, הפקולטה למדעי היהדות, אוניברסיטת בר אילן, 2020.3.5 .ראה עוד במאמרי על הרב שג"ר, פדיה, בעל השדה והמאמץ המשיחי, מוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד בסיון תשע"ב, 2012.6.15 .כמו גם במאמרי על Haviva Pedaya, Crisis, and Repair, Trauma and Recovery, In L. Fine, E Fishbane, :נחמן' ר של בהגותו ותיקון טראומה משבר and O. Rose (eds.), Jewish Mysticism and the Spiritual Life: Classical Texts, Contemporary Reflections. Woodstock: .182–171. pp, 2010, Publishing Lights Jewish .כתיבה, עריכה והפניות: שלום )מתן( שלום. עם תימלול עריכה והתקנת הדברים ברצוני להודות לרולי בלפר ולשמעון דויטש על הדיאלוג המחכים עימם טרם כתיבת הדברים ולשלום )מתן( שלום על הדיאלוג המעורר בעת עריכתם. זכיתי.


2 מידי פעם יש אנשים שמבטיחים לי שההקלטה והתמלול של השיחה הזאת יגיעו אלי, ובאמת זה מסקרן עבורי להיזכר על מה היה הדיאלוג במפגש המיוחד הזה. 3 מ"בני גילו" אזכיר את הרב יאיר דרייפוס, והרב שמעון דויטש, ובמעגל התלמידים את רולי בלפר ואביעזר כהן שהם גם חברים קרובים בזיקה אלי, ואת אביחי צור, ישי מבורך, זוהר מאור ואלחנן ניר שאותם ואת יצירתם אני מכירה היטב. ישנם כמובן תלמידים חשובים נוספים שמכירה פחות.


4 ראו התבטאותו של הרב שג"ר, אילמות ואמונה, ביום ההוא, אלון שבות תשע"ב, עמ' 64: "כאשר מתחוללים אסונות בעולמם של מאמינים הם נוטים לרוב לשאול: מה הדבר אומר? דא עקא השואה מכחישה שאלות מן הסוג הזה מפני שהיא שבירה של העולם... מחוץ לתחום השיח. כך חוויתי את 'משמעות' השואה, אם ניתן לומר כך, אצל הוריי ז"ל: את השואה שגדעה את ימי נעוריהם הם נשאו כל ימי חייהם... הם חיו בתחושת חוסר אמון במציאות ובבני אדם... אני, במובן מסוים, ממשיך לשאת מעמסה זו". כמו כן ראו בדברי תלמידו אודיה צוריאלי, כי מרחמם ינהגם, בתוך "קונטרס: עלון ישיבת שיח יצחק", כא (סיון תשס"ח), עמ' 43-35: "מגיל די צעיר, מאז פציעתו הקשה בטנק הבוער במלחמת יוה"כ, כוויות שניצל מהן בנסי נסים, ושעליהן אמר שחווה על עצמו את הכבשנים של אושוויץ. חוויית השואה שרדפה אותו כבן לניצולי שואה, והמשיכה בסבל הפציעה וההחלמה, היתה אולי החוויה הבסיסית של הרב שג"ר אותו הכרנו".


5 ראו הודיית עשור: שיח משתתפי מלחמת יום הכיפורים, כתלנו, ניסן תשד"מ, עמ' 151-174. בשנית, לוחמים מבני הישיבות, שיח לוחמים בעשור למלחמת יום הכיפורים, שנה בשנה, 1986. http://www.daat.ac.il/he-il/tsava-imilhama/maamarim/sih-lohamim.htm.


6 ראו הרב שג"ר, פניך אבקש, אלון שבות תשס"ח, עמ' 214 (שיחת סיון תשמ"ב, פרשת קורח מלחמת שלום הגליל): "והחיים יפים, ומול המוות מרגישים את יופיים יותר... הדשא שליד הטנקים המפויחים ירוק, ירוק מאוד, ומול הזוועה ועל ידה ניצב האלוקי החי והנושם, והאדם המוצל מאש תוהה ועושה חשבונו. ואוחז אותו מין רצון עז לכרוע ברך לאלוקי באותו מקום, ולצעוק מול השמים: לשם מה הזוועה? ומודע לא יכול להיות אחרת, והשאלה העצובה יותר: למה הוא חש את הדברים האלו רק בצל המלחמה? למה רק בייסורים לומד הוא את הדרך אל קונו?". מרדכי ורדי, אז כתלמיד שנכח באותה שיחה, מתאר: "הוא דיבר על הדשא הירוק ליד הטנקים השרופים. הייתה צמרמורת באולם" (בתוך יצחק טסלר, אחרי מותו: תעלומת חיו של הרב שג"ר, Ynet, יהדות, 28.06.12 ,https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4248814,00.html).


7 ראו בדברי הרב הרב שג"ר, זכרתי לך חסד נעורייך, ביום ההוא, אלון שבות תשע"ב, עמ' 101: "תמיד אני שואל את עצמי: מדוע הם ולא אני?". ראו עוד שם, עמ' 107: "התחושה שלי לגבי הינצלותי שונה מתחושה של רבים שעברו את המלחמה כמוני. לאחר המלחמה פנו אלי אנשים ואמרו לי שעלי לקיים סעודת הודיה. אמרתי אז שאיני מסוגל... אינני מסוגל. אני אקיים סעודת הודיה, וחבריי שלא זכו?!". הרב יאיר דרייפוס מספר דברים אלו ומוסיף כי הוא שאל אותו בנושא סעודת ההודיה במשך כמה וכמה שנים עד שנפתח לומר לו את הדברים, (אך ציין שם שאת הדברים אמר רק במפגש לציון שלושים שנה, בעוד שכאמור נאמרו כבר בשיח העשור, ואולי טעות נפלה בעריכה), ראו הרב יאיר דרייפוס, נגיעות בשפת הלב, אפרת 2013, עמ' 162.


8 ב-22 בדצמבר 1849 נלקחו חברי "חוג פטרשבקי" לכיכר סמנובסקי בפטרבורג; שלושה מבין חברי החוג כבר נקשרו לעמודים ועיניהם כוסו, כיתת היורים עמדה הכן, אך לבסוף הם לא הוצאו להורג. הצאר שמלכתחילה החליט לחוס על חיי העצירים, הורה להודיע להם על כך רק ברגע האחרון, לחוויה זו חוזר דוסטויבסקי בכמה מקומות ובפרט ב"האדיוט". היא גם מונחת ביסוד הפיכתו לנוצרי אדוק.


9 ראו לעת עתה במאמרי על כתבים של אסכולת קוהוט בישראל, בעיתון "הארץ": אודיסאוס לעומת אברהם https://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.6479462. גם פרופסור מרדכי רוטנברג, במשנתו אודות הפסיכולוגיה היהודית, צועד בדפוס דומה. אמנם בשונה מכך כבר בתחילת עיסוקו הנושא היה בוער בו, אך בעקבות נפילת בנו בועז ז"ל, הנושא הפך לבסוף לדלק תמידי. המשפחה בחרה להנציח את שמו באמצעות הקמת מכון רוטנברג – המרכז לפסיכולוגיה יהודית. ראו עוד בספרו שכול ואגדה החיה: לא המעשה עיקר אלא המעשייה, 2005, ובסרטו התיעודי של הבמאי שלום הגר, רוטנברג. המשפחה בחרה להנציח את שמו באמצעות הקמת מכון רוטנברג – המרכז לפסיכולוגיה יהודית.


10 בשפריר חביון עמ' 175.


11 שם, עמ' 176.


12 לדוגמה לוינס הפועל בראשית דרכו בזיקה להיידגר ופחות מודע לכל ההקשרים הפנים יהודיים ועם התזוזה שלו אחרי מלה"ע השניה נותן דעתו יותר ויותר על שאלות העולות מהפילוסופיה היהודית ביה"ב וראו הדיון שלי גם במאמרי "התגלויות של בעתה".


13 ראו את הספר המשובח והמאתגר של אל אלווארז, האל הפראי: עיון בהתאבדות, 2011.


14 בראשם המשורר 'אבות ישורון'. וראו מאמרי: שני שעונים – שני זמנים: הבו-זמניות של האב והבן בשירת אבות ישורון, בתוך לילך לחמן (עורכת), איך נקרא אבות ישורון כותבים על שירתו, תל-אביב הוצאת הקיבוץ המאוחד תשע"א, עמ' 93-69.


15 זוהר ג, קג ע"ב.


16 ראו דברי הרב שג"ר שהובאו בשיח לוחמים שנזכר לעיל "האמונה שלי לפי הרגשתי, היא לא תמיד אמונה בהירה. זאת אומרת יש בה צל, יש בה תמיהות... מצד האמונה – האמונה אינה נחלשת. להפך, היא מתחזקת הרבה יותר, ודווקא מכוח הצל שבה". ראו גם בתיעוד דבריו בשיח שלושים שנה למלחמה, על ידי הרב חיים סבתו, בשפריר חביון, עמ' 176-177 (לעומת גישתו של הרב סבתו עצמו). עוד בהקשר זה ראו בדבריו בצל האמונה, אלון שבות תשע"א, עמ' 214, ובשיעורים על ליקוטי מוהר"ן ח"ב, אלון שבות תשע"ה, עמ' 188-197.


17 אציין כי אביחי צור, בפתיח לעבודת המאסטר שלו בהנחיית פרופסור שלום רוזנברג, התייחס הן לתקציר ביוגרפיה של הרב שג"ר והן להתבטאות שלו כעשור לאחר מלחמת יום כיפור בשיח לוחמים, בדברי כאן מיקדתי את הדברים לפי התיאוריה שלי. לאחר מכן העבודה של אביחי מפליגה לעוד עניינים מעניינים.


18 ראו הרב שג"ר, פור הוא הגורל (מהדורה שלישית מורחבת), אלון שבות תשע"א, עמ' 83-84.


19 כמובן השתמשתי בניסוח שלי, ובכך אני מתחברת בזה גם לדמותו של סבי ע"ה.


20 נחום א, ט.


21 נודע לי שהרב יואל בן נון כאשר הוא קרא את הספר כלים שבורים, הוא תמה כיצד אדם יכול לכתוב ספר כזה, אך לאחר שהוא שמע את התיאור שהרב שג"ר נשרף במלחמת יום כיפור אמר שהוא מבין. את דבריו של הרב בן נון אינני מביאה כדי ללמוד מהם, אלא כדי לתאר את האפקט.


22 ראו בספרי קבלה ופסיכואנליזה, תל אביב 2015, עמ' 47-71.


23 ראו צדיק פוסטמודרני: קווים ראשוניים לדיוקנו והגותו של הרב שג"ר, אחרית דבר, בתוך לוחות ושברי לוחות, אלון שבות 2013, עמ' 443-459.


24 הרב שג"ר, פור הוא הגורל (מהדורה שלישית מורחבת), אלון שבות, תשע"א, עמ' 29-30; 47; 77.


25 שם, עמ' 89.


26 בראיון שנתן לקראת ההתנתקות, 'אפשר והטראומה תזכך את העמדה הדתית שלנו', ארץ אחרת, גיליון 24, 30.11.2004. הודפס בשנית בתוך: נהלך ברג"ש, אלון שבות תש"ע, עמ' 321-331. לאחר מכן שוב בהרהורים שכותב לקראת ההתנתקות, הצופה, 11.9.2005 (נכתב בערב ט' באב), מוסף עמ' 11, הודפס מחדש בשנית בתוך: נהלך ברג"ש, אלון שבות תש"ע, עמ' 333-336.


27 הן במלחמת יום כיפור והן בתר ההתנתקות וראו במאמרי על הר הבית (בדפוס).


28 הרב שג"ר, פור הוא הגורל (מהדורה שלישית מורחבת), אלון שבות, תשע"א, עמ' 93-100.


29 שם, עמ' 101-104.


30 על הפסוק "ואנכי הסתר אסתיר".


31 שם, עמ' 101-102.


32 ראו הרב יאיר דרייפוס, נגיעות בשפת הלב, אפרת 2013, עמ' 181, במה שמצטט מיומנו של הרב שג"ר מתחילת כיתה י"ב שנת תשכ"ז: "רוצה אני להמשיך את אותה מסורת גדולה של בעלי הלכה, מקובלים פילוסופים – משוררים שקמו לנו... כי אכן קשורים זה בזה יסודי התורה ביסודי המחשבה ביסודי הרגש... ורוצה אני לכתוב ספר ההרגשות, ספר השירים".


33 שם, עמ' 105-108.


34 ר' נחמן, סיפורי מעשיות, מעשה יא.


35 בווריאציה על לוינס.


כל הזכויות שמורות לפרופ׳ חביבה פדיה 2020