ארבעת פרשי האפוקליפסה

הזעקה האקלימית באה מארבע רוחות ומארבע קצוות תבל: השריפות הגדולות באוסטרליה, המסת הקרחונים באלסקה, הסופות בקליפורניה, ולבסוף מגפת הקורונה באדיבות העטלף מסין. אלו ארבעת פרשי האפוקליפסה של המאה העשרים ואחת.

ההאצה בתחזיות משבר האקלים, לפי מומחי אקלים, היא פי חמישים מההערכות המקוריות כלומר מה שקורה בפועל מגיע במהירות של פי חמישים ממה שצפו חוזי האקלים. ההאצה במגפת הקורונה ברמה עולמית היא בולטת כפי שעולה מקצב האירועים ההולך ומתפתח ברחבי העולם ולאו דווקא על פי תרחישים סטטיסטיים צרים.

שנים רבות במחקרי האקדמי עסקתי בתורת השמיטות. אותה אמונה במחזורים קוסמיים שנראית כה מרוחקת מתפיסה היסטורית רציונלית וקבילה כך מחד גיסא ומאידך גיסא לפחות שני עשורים שהמודעות האקולוגית לאסון העולמי הולכת וגוברת בי וגם בספרי בעין החתול משתקפת תפיסת העולם הזאת.

אולם האירוע הגלובלי האחרון שאנו עדים עליו הביא אותי להסתכלות חדשה על המערכת הספרותית האפוקליפטית שמעולם לא נתתי דעתי עליה וזאת על אף הצריכה האינטנסיבית של ספרות וקולנוע מדע בדיוני.

זה שהספרות האפוקליפטית כתופעה ספרותית-היסטורית נטועה ביסודה בתפיסות עמוקות נטורליסטיות שטרם הפרידו בין אדם וטבע – ברור מאד. האדם התבונן בהיסטוריה והבין אותה בקטגוריות השאובות מן הטבע. אולם העידן הפוסטמודרני כיום במשבר האקלים הביא אותנו למצב חדש לטעמי והוא שהמשבר המתחולל ב"היסטוריה" הוא בעקבות הניצול הקיצוני של ה"טבע". וכך טבע הוא מפתח מוזיקלי לקריאה חדשה של המסורת האפוקליפטית.

ר"ד לאנג היה פסיכיאטר פורץ דרך וחלוצי בתחום הביקורת על הפסיכיטריה הנורמטיבית בזמנו וחלוץ בשנות השישים לכיוונים חדשים בפרקטיקית הסיוע למי שסומן כחריג מבחינה נפשית. בשנות השבעים התרחב הדיון שהציע לשאלות של מיתוס חלום השוואות לזן בודהיזם והינדואיזם. הוא עסק בחלומות ובדימויים שמבטאים זכרון עמום של תהליכי לידה של האדם הפרטי. אכן בוודאי אפשר להגיע מנקודת מבט ספרותית העוסקת בשאלות של זיכרון קולקטיבי ולהציע כי יש מיתוסים שמבטאים "זכירה" של התחלות וסיומים שהם מעבר לאחיזתה של תודעה פרטית כלשהי.

הטעון בדבר התאמות מרתקות בין מטאפורות ביולוגיות ובין דימויים המככבים במיתוסים אינו בא להוכיח דבר באופן אוביקטיבי ובוודאי שאינו בא להוכיח תקפות של מיתוס או מיסטיקה לאור המדע. אלא זהו טעון המאפשר - מתוך השעיית השאלה של תקפות מדע או אוביקטיביות - לחשוב באופן חופשי מול מתנות של מיתוסים כנקודות מבט מורכבות ומטורפות יותר אודות המציאות – כל עוד החשיבה נעשית מתוך חירות ולא מתוך כיפוף לנקודת מבט זו אחרת הרי אנו רק יוצאים נשכרים. חלק מהתקדמות התודעה האנושית נערך באמצעות קפיצה של תמונות בין אם אצל משוררי ענק כמו ווליאם בלייק ובין אם אצל מדענים כניוטון או ארכמידס.

ייאמר מיד כאן, כמו בכותרת, לטעמי אין זה אלא ניסוי צופרים. זה לא הדבר האמיתי. אם כי ככל שאירוע זה הולך ומתפתח אתה הולך ומקווה שהוא אכן לא הדבר האמיתי.

הסבל שאנו בו, ושעוד לפנינו בניסוי הצופרים הזה, מלמד על חסכים, סדקים והערכויות קריטיות לקראת דברים אמיתיים, משברים אקלימיים ונגיפיים, שלא ניתן עוד להכחיש שיבואו.

סדק רב מערכתי

בזמן העתיק - האפוקליפסה, הווה אומר - גילוי העיניים וכתיבה על גליון את מה שיקרה בסוף הדברים - היתה נחלתם של החוזים בעולמות נחרבים, נחלתם של המדוכאים שכנגד ההיבריס של האימפריות הכובשות והדורסות אותם היו מייחלים לחורבנם של המחריבים בידי האלוהים. 

מרתק יהיה לקרוא את האפוקליפסות לא רק בעיניים היסטוריות של מאבק בין אימפריה ומיעוט כי אם בעיניים נטורליסטיות לאור מאבקי אדם טבע ציוויליזציה, לאור תחזיות השואה האקלימית.

אחד מנביאי האפוקליפסה המרהיבים בזמן חורבן בית שני היה זכריה שראה מראות נדירים שפירושם לא נגמר: "רָאִיתִי הַלַּיְלָה וְהִנֵּה אִישׁ רֹכֵב עַל סוּס אָדֹם וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה וְאַחֲרָיו סוּסִים אֲדֻמִּים שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים" (זכריה א ח); "וָאָשֻׁב וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַרְבַּע מַרְכָּבוֹת יֹצְאוֹת... בַּמֶּרְכָּבָה הָרִאשֹׁנָה סוּסִים אֲדֻמִּים וּבַמֶּרְכָּבָה הַשֵּׁנִית סוּסִים שְׁחֹרִים. וּבַמֶּרְכָּבָה הַשְּׁלִשִׁית סוּסִים לְבָנִים וּבַמֶּרְכָּבָה הָרְבִעִית סוּסִים בְּרֻדִּים אֲמֻצִּים" (זכריה ו)

מה הן ארבעת המרכבות הללו – המייצגות בבטחה את הגשטלט המרובע שהוא תמיד סמל של הקוסמוס?

אחד מן המתייחסים הראשונים אל זכריה היה החוזה האפוקליפטי יוחנן שכל הוויתו ספוגה בראשוני היהודים הנוצרים. חזון יוחנן נכלל בברית החדשה כידוע, והנה הדברים:

וָאֵרֶא הַשֶׂה פֹּתֵחַ אֶחָד מִן־שִׁבְעָה הַחֹתָמוֹת וָאֶשְׁמַע אַחַת מֵאַרְבַּע הַחַיּוֹת מְדַבֶּרֶת וְקוֹלוֹ כְּקוֹל רַעַם לֵאמֹר בֹּא וּרְאֵה; ואַבִּיט וְהִנֵּה סוּס לָבָן וְהָרֹכֵב עָלָיו קֶשֶׁת בְּיָדוֹ וַתִּנָּתֶן־לוֹ עֲטָרָה וַיֵּצֵא מְנַצֵּחַ וּלְמַעַן יְנַצֵּחַ; וּכְפִתְחוֹ אֶת־הַחוֹתָם הַשֵּׁנִי וָאֶשְׁמַע אֶת־הַחַיָּה הַשֵּׁנִית אֹמֶרֶת בֹּא וּרְאֵה; וַיֵּצֵא סוּס שֵׁנִי וְהוּא אָדֹם וּלְרֹכְבוֹ נִתַּן לְהַעֲבִיר אֶת־הַשָּׁלוֹם מִן־הָאָרֶץ לְמַעַן יַהַרְגוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו וַתִּנָּתֶן־לוֹ חֶרֶב גְּדוֹלָה; וּכְפִתְחוֹ אֶת־הַחוֹתָם הַשְּׁלִישִׁי וָאֶשְׁמַע אֶת־הַחַיָּה הַשְּׁלִישִׁית אֹמֶרֶת בֹּא וּרְאֵה וָאַבִּיט וְהִנֵּה סוּס שָׁחֹר וּבְיַד רֹכְבוֹ מֹאזְנָיִם; וָאֶשְׁמַע קוֹל מִתּוֹךְ אַרְבַּע הַחַיּוֹת אֹמֵר קַב חִטִּים בְּדִינָר וּשְׁלֹשָׁה קַבִּים שְׂעֹרִים בְּדִינָר וְאֶת־הַשֶּׁמֶן וְהַיַּיִן אַל־תַּשְׁחֵת; וּכְפִתְחוֹ אֶת־הַחוֹתָם הָרְבִיעִי וָאֶשְׁמַע אֶת־הַחַיָּה הָרְבִיעִית אֹמֶרֶת בֹּא וּרְאֵה; וָאֵרֶא וְהִנֵּה סוּס יְרַקְרַק וְהָרֹכֵב עָלָיו שְׁמוֹ מָוֶת וּשְׁאוֹל יוֹצֵאת לְרַגְלָיו וַיִּנָּתֵן לָהֶם שָׁלְטָן עַל־רְבִיעִית הָאָרֶץ לְהָמִית בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר וּבְחַיַּת הָאָרֶץ; [הברית החדשה, חזון יוחנן, פרק ו', פסוקים 1–8, בתרגום פרנץ דליטש (מיוונית)].

אסונות הענק המחסלים עולם ומלואו נמנים באפוקליפסה זו: המלחמה, הרעב, השחתה מוסרית, ומגיפה. המוות והשאול רוכב על סוס ירוק ורשות בידו ניתנה להשחית בכל הדרכים הללו. ציורים וציירים לאורך יה"ב ולתוך המאה השבע עשרה צירו את דמותו של המוות הקוצר במגל ערמות ערמות של מתים ללא הבחנה. ואין קץ מלתאר את המסמך האקזיסטנציאליסטי של קדושה חילונית הרואית שכתב אלבר קאמי בספרו: הדבר. טקסטים אוקולטיים אלכימיים ושל תורת הבריאות קיימו מול זה את האדם כל אדם כבעל ארבע מרות/ליחות השולטות על חילוף החומרים שלו עם אותם צבעים בהתאמה לבן צהוב ירוק ואדם. מעניין להזכיר גם אותן כאן בהיות שהאפוקליפסה העולמית מתכנסת לגופו של כל אדם.

לטקסטים האפוקליפטיים הללו הייתי מוסיפה עוד טקסט, משיחי חזוני, של אוטופיה אפשרית שבו הנביא מתאר "ונער קטון נוהג בם"; זאת כדי לטעון שזמן קצר לפני ניסוי הצופרים בדבר הכחדתו האפשרית של העולם – שלא הולך להיכחד בקרוב אך הניסוי הראשון בקיצו בא לפתחו – הופיעה הנערה השבדית, נערה קטנה בת שש עשרה, גרטה תונברג שהופיעה כביכול, כהופעתו של השליח המבשר את האסון כפי שמתאר אותו וולטר בנימין עם הצעקה המזכירה את הצעקה החרדתית של השמים האדומים בציורו של מונק, הצעקה שאכן נבעו מאירוע אקלימי בזמנו. אקדח שיורה בו זמנית בכמה מערכות בכמה מרחבי חלל זמן ברחבי הגלובוס ומביא באחת את הקץ על מאות ואלפי אנשים "בטרם עת".

האפוקליפסה מעיקרה כרוכה בחורבן, בטראומה, במצב החירום הפרטי והכללי. אין נמען אחד למצב החירום. יש משחקי תפקידים. הדרך בה הוא עובר על האדם הפרטי הנפגע, על הקהילה שנמחקת, על האויב שדורס, על החוזה והעד שנשארים כדי לספר, על ספסרי הכאב ועל מי שמטשטש את מצב החירום הפרטי שלו ואת הטראומה שלו באמצעות מצב החירום של הכלל, כמו גם על מי שרותם אותו לצרכיו. אין נפגע אחד במצב החירום. השאלות הן: איזה מצב חירום מכופף את מצבי החירום האחרים, מהן העתודות אשר תבטחנה את הקיום וההישרדות של כלל המערכות אחרי אשר יעבור האסון המאיים בהכחדה מיידית. כביכול הנגיף שם את כל האנושות בחדר טיפול נמרץ. מה סדר העדיפויות והקדימויות?

ריבון הוא מי שמכריז על מצב החירום, קבע קרל שמיט, במסה הידועה המצוטטת ונדונה רבות בכל כך הרבה הקשרים. מצב החירום ואופני השימוש בו, הלגיטימיים והבלתי לגיטימיים, הם מהסוגיות החשובות ביותר בקיומה התקין הבריא והמוגן של כל חברה אנושית. יחד עם זאת כרגע ברמה עולמית וברובד המטאפורי - היקום מבקש להכריז על עצמו כריבון. הוא מכריז מזה זמן מה על מצב החירום שלו, אלא שפעילים אקולוגיים צועקים מפריפריות העולם בלבד ולעיתים נחשבים כקוריוז. מה קורה כשיש לנו פירמידה שלמה של מצבי חירום? איך אפשר יהיה לפעול בתוכה, איתה ולעומתה ללא סדרי קדימויות? חייבים לקום ולהיבנות מהיסוד תשתיות חברתיות אתיות חדשות :צוותים מורכבים, ועדות בינלאומיות, פונקציות חדשות למשל מועצות לאתיקה הומנית עולמית כעין רגולטורים מטעם הציבור, ועוד אלה חייבים לקום בכל מקום ובכל מדינה, כי הנפגע הוא כרגע "כל אדם".

דרושה כעת אתיקה חדשה, אתיקה של מצב חירום הנובע ממש מתוך גוף האנושות, שהלא כזו היא מגיפה. בעברית זו מלה הנובעת ישירות מהמלה גוף. גוף הוא חיים. מגפה היא המתה מסיבית וגורפת של גופות. כאשר וירוס אחד אינו מבחין בין מעצמות לבין מיעוטים שפלים, האתיקה החדשה היא אתיקה לא מנוסחת אולם אפשר להעמיד לה מספר כללים. יש לשאול מה מצב החירום דורש מכל מנהיג מבחינת אתיקה הכרחית. המגיפה פונה בקריאה לכל המבנים והריבודים בחברה האנושית. זהו מצב חירום עולמי שבו-זמנית דוחק אנשים לגבולות, למדינות, לקהילות, לבתים. הווה אומר בעיניים פסימיות, אפוקליפטיות אך גם פילוסופיות, זוהי המחלה הסופית שהתגלגלה עלינו מהמצב הפוסטמודרני, היא מתאימה לו והיא יצוגו המתומצת בדיוק כמו שהשואה ומלחמת העולם השנייה התאימו למצב המודרני. המגפה הזאת קשורה קשר בלתי נפרד בהיבריס של האדם הפוסט מודרני פוסט הכל, האזרח הגלובלי. זהו בדיוק ההבדל בין החברה המודרנית המסגירה את המצורעים לאיזור אקסטריטורילי ואת הגזעים הנחותים למחנות הסגר ובין המצב הפוסט מודרני בו כל אחד בחזקת מצורע בביתו שלו. הריזום הפוסט מודרני מופיע בכל איומו ומאוימותו.

כללי האתיקה הבסיסיים הראשונים מה הם דורשים מה דורשת המגפה?

ברמה המדינית היא דורשת שאף מנהיג לא ירתום את מצב החירום הכללי למצב החירום הפרטי שלו.

היא דורשת שאף סוחר לא ירתום את מצב החירום להעמסת יוקר המחייה או סיפסור בכל פריט מבוקש כגון מסיכות או מטושים או מוצרי מזון.

ברמה החברתית היא דורשת התחשבות עמוקה מצד צעירים במבוגרים מהם ריסון הליבידו המושקע בגילים אלה בטירוף באני החברתי ובתשוקות רבות הקשורות בהחצנה. היא דורשת אחריות עמוקה בין ציבור לציבור. כגון בין ציבור החרדים לציבור החילונים בישראל. אין קץ לחיתוכים הללו.

ברמה הזוגית והמשפחתית היא מעלה למוקד תשומת הלב את שאלת הערבות ההדדית ואת הניסוח האפוקליפטי הכי עמוק של מסכת סוטה "אויבי איש אנשי ביתו". משפט סתום במקורו או משפט המתכוון למריבות וקטטות מקבל כעת תפנית לא צפויה ומשמעות שאיש לא יכול היה לשערה.

בעוד המערב היה ממוקד לכאורה בסכנות מסוג אחד תוך כדי שהוא אחראי לא במעט להתחוללותן כמו: גלי ההגירה במאבקי כוח ומלחמה בניצול משאבי העולם במירוץ חימוש בינה מלאכותית ומדע, בעוד אסונות פוליטיים ואקולוגיים גדולים ונרחבים המתרחשים ברחבי העולם הורסים בתים של מליוני בני אדם וגורפים במחי סערה חייהם של אלפי בני אדם; בו זמנית ותוך כדי השאננות של מרכזי העולם המערבי לאסונות המתרחשים בקצוות ומתקרבים אליו יותר ויותר למרכז נשלפת חרב פיפיות (=חרב דו צדדית) ומכניסה את המערב כולו לפניקה. עתה המאבק של המערב הוא אודותיו. אודות טובי זקניו וחכמיו. אודותיו עצמו - עכשו הוא הסיפור.

וכאן אנו עדים לשתי עמדות נפרדות המצחצחות חרבות ביניהן. ולא רק שהן שונות ביניהן השאלה היא גם על איזה ממד של המגיפה מדברים.

עוד בטרם נגיע לממד הפוליטי של המגפה. הממד של ההערכה המשוערת של אורך זמן וממדי המגיפה – רלוונטית להערכת הצעדים שיש לנקוט לגביה כאן נראה את העמדה הפסימית והעמדה האופטימית. העמדה ה"אופטימית" שייכת לאנשי הסטטיסטיקה. אלו מחשבים את האחוזים ואת היחסיות של פגיעת המגיפה מול מוות משפעת או שבים ומזכירים שמי שיפגע בעיקר הם גיל הזהב. מדברים על חיסון טבעי בסגנון דרוויניסטי. ובוודאי שיוצאים מכאן לעמדה פוליטית. בקצב האירועים המסחרר גם הם עלולים לעמוד המומים כי ככל שמעורבות מערכות רבות וההדבקה של הנגיף אינה מתרחשת רק בתנאי מעבדה הרי שהאופטימיות שלהם עלולה לשגות ובגדול.

העמדה ה"פסימית" יותר שייכת דווקא להומניסטים. האף שאלה מבינים שניתן לטעון כי מותם של אלפים הוא כאין וכאפס לעומת האסונות המתרחשים בעולם מדי יום, לגבי כמויות המוות כל יום וכו כו' , עדיין כאן יש מצב בסיסי שאיש הסטטיסטיקה אופטימי ואיש ההומניסטיקה פסימי.

מדוע זה כך מהסיבה הפשוטה איש הסטטיסטיקה חושב על אנושות בחינת אלמוני פלמוני, ישויות ללא שם. איש ההומניסטיקה, או הבודהיסטווה, מזיל דמעה עם כל אדם כמו בכיו של האל.

התרחיש של קדימויות, מצבי חירום ושאלת תיעדוף נזקים מתרחש על ידי מנהיגי מדינות ואפשר לראות איך תשתיות בסיסיות עמוקות משפיעות על תגובות המנהיגים.

ישראל מבחינה זאת ניצבת בין הקשיחות של המצור והחוקים שהטילה סין על מחוז חובי, אמנם רק בדיעבד אחרי שצינזרה העלימה עין והובילה לנזקים בהיקף עולמי ובין השערוריתיות והרשלנות של מערכת הבריאות באיטליה. אימוץ המודל הסיני שבדיעבד בישראל בשל החרדה מהמודל האיטלקי, כאשר בתוך כך אנו הולכים ונחשפים למפולת בארצות נוספות באירופה ובאמריקה. התשתיות העמוקות של תפיסת ציבור שבסין קשורה בקומוניזם שהמהווה תשתית לקפיטליזם ובישראל קשור בתפיסות העמוקות ביותר של היהדות כדת וכלאום. זה כביכול יכול לתת מבנה זמן משוער של חודש חודשיים ומצד שני לישראל אין היכולויות של סין מבחינת יצור והקמה מהירה של תשתיות רפואיות ומצבה הנחשל דומה למצב האיטלקי.

הבלימה המהירה וסגירת הגבולות מתוך מודעות אנושית וערכיות לאומית מסתברות כנכונות אולם לסטטיסטיקות הסבירות בישראל אל לטשטש את העובדה שאם המגפה מתרחבת והופכת לאסון המוני אין תשתיות בבתי החולים להתמודד עם זה. כלומר גם אם המצור הפנימי של כל אדם בביתו משרת אך ורק את השהיית מערכת הבריאות ומספק לה זמן להיערך להידבקויות המוניות יותר – דיינו.

תוך כדי בלימה כל כך קשה של כל המשק הישראלי, יש בו זמנית ובאופן מידי ולא כפיצוי שבדיעבד, להציע תכנית חירום כלכלית של מדינה המגבה את אזרחיה ולא שולחת אותם להפקרות אנושית אנונימית (הווה אומר את הסוחרים הקטנים והפועלים וחסרי משכורת קבע) בחסות הנראות הבולטת של שמירה על הבריאות ואי הפקרות לשכבת גיל אחת (הבוגרת יותר). בעיה זו תעמוד ועומדת בפני העולם כולו; חלק מהמודלים כבר קיימים וניתנים לאימוץ חלקם צצו כבר בתקופת מלחמת העולם השניה בבריטניה ובתקופת השפל באמריקה של רוזוולט בהוותם את הבסיס של תפיסת מדינת הרווחה המודרנית תפיסה שיש לשוב ולכוננה וחלקם צריכים להיות נדונים בקבוצות וועדות בינלאומיות. ייתכן גם שאם המשבר יהיה ארוך בישראל כי אז נבון יהיה לתת הסמכות מסוימות לראשי ערים ואזורים בפעולות שינקטו תוך כדי תיאום כמובן.

כאמור זהו משבר המתואם עם ההוויה הפוסט מודרנית עם העידן הגלובלי: ההפרדה הרגילה והבטוחה שהאסון מתרחש אי שם בעמקי הוויה אחרת איננה אפשרית. אין עיר נצורה. כולם נצורים בבתיהם. חלק מהזועמים חלק מהמתגרים במוות של עצמם או של אחרים מסרבים להכנעת עקרון העונג שלהם מפני עקרון המציאות והקיום של האחרים.

כאן נדרשת אתיקה חדשה. האפוקליפסה של העולם הפוסטמודרני מתגלגלת עליו כולו מארבע רוחות, מתוך עמקי הלא מודע של עצמו – והיא מופיעה לא מתוך שכרון הנאורות כמו במודרניזם, לא מתוך התודעה המנסחת את עצמה ואת האחר – אלא מתוך שכרון הקפיטליזם המעוגן כבר בתרבות פוסטמודרנית, כזה שבעומקי עומקיו לא חוזה את התהפכות המשוואה של האדון והעבד כאשר היקום יקום כלו בו הוא רודה ואת משאביו הוא מכלה יקום עליו. ולכן זהו השלב הבוטה ביותר והקשה ביותר לריסון.

הבעייתיות של מצב החירום כשהוא מתפרש באופן רב מערכתי: בריאותי, פוליטי, כלכלי חברתי --- היא שאנשים ותודעות לא מפוכחות לגבי כל המישורים ידלגו בשאננות ממישור למישור ללא הבנת כל ההשלכות. וישליכו מזה אל זה כאילו מדובר בהקש תבוני לוגי.

אכן במצב מסוייט זה, אנחנו מתגעגעים מתוך המצב שבו הפוסטמודרני הפך למצור של איש בביתו לתענוגות המודרניים, רוויי הבקרה התכנון והצנזורה.

אבל עדיין אין תגובות מהירות לגעגועים הללו. הגעגועים דורשים תיאום וסיגול של קונפיגורציות ישנות לעולם פוסט מודרני הקורס מצד אחד לממשי כבית ומצד שני מתבודד ברמות כאלה שהוירטואלי בלבד הוא השנורקל שלו. יש למשל במישור המדיה לעבור במיידי - מעבר לתופעה של פתיחה חינמית של מערכות ידע אינטרנטיות - להגברה מהירה של מספרי ערוצי תוכן איכותי בטלויזיה, באופן שמגביל ותוחם את השיח על הוירוס ועל נגזרותיו ומספק תוכן עשיר ואיכותי לעולם ומלואו הנצור בביתו, יש לבצע פתיחה מיידית של ערוץ תפילה של כל הדתות לאורך כל היום, ולהוביל לשינוי תפיסת הרדיו והפונקציות שלו.

ביקורת נוקבת על המישור הפוליטי בכל מדינה ומדינה לפי הסדקים במערכותיה השונות ובעיקר בשאננות המשותפת של משרדי אוצר ובריאות וועדות לאפידומלוגיה, צודקת ככל שתהיה אסור לה להסתיר את העובדה שמדובר במצב בריאותי מצב חירום עולמי ממדרגה ראשונה שדורש קודם כל לפעול וגם אם מובטח לנו שאין זה אלא נסיון צופרים.

מצב בריאות חירום עולמי הוא זה כי אני יושב בביתי מוגן בעת שאלפים נספים ברמה עולמית ובעת שהמגפה מבחינה עולמית בסימן האצה במונחים עולמיים. האלמונים פלמונים שמתים ונספים באים אלי בתביעה ובזעקה בדיוק כמו בשואות המוניות אחרות הם מבקשים להזכיר שלכל אחד מהם יש שם.

השאננות של מנהיגים פוליטיים כמו גרמניה צרפת בריטניה וארה"ב שהולכת ונמחקת עתה כמו גם הנכונות לגלח2% מהאוכלוסיה בשאננות שעתידה ויכולה להתחלף בסיבוב הבא ל20% או לתת לחוק הברירה הטבעית לעשות את שלו המשמעות שלה הישירה והבוטה היא חזרה למושג האקציה. הפקרת חלק מהאוכלוסיה מתוך שאננות שמדובר בזקנים ויש אף מדייקים ומדברים על הגברת תמותת גיל הזהב.

אנו חוזרים לשאלת העמדה האתית. האנושות והעולם המערבי בפרט הרואה עצמו כנציג שלה שאננים הרי לאסונות וקטסטרופות אולם בתוך קצב החיים וההפקרות הוירטואלית הופיעה מגפה שהפעימה האחרונה לה היא לפני כמאה שנה עם השפעת הספרדית, שאם ראשי המדינות יוסיפו להצהיר אודות עמדה של חיסון טבעי הם יחסלו את מאגרי האימון של קהילות ובני אדם בבסיס האתי של כל חברה בשאלה למען מה חיים ועובדים כי זו תהיה הפקרה שקופה מאד של שכבת גיל מסויימת.

אחרי מלחמת העולם השניה התחדשה בעית ה"אחר". אותו זולת שבא אלי בתביעה אתית. עמנואל לוינס ביקש לסרב לעמדה של היידגר, שניהם היו תלמידיו של אדמונד הוסרל. על פי היידגר להיות קיים פירושו להיות נטוע אי שם במעמקי הישות וההיות, האדם היחיד, הסובייקט עומד מול הישות מול מסתורין הטבע. בלא תודעת קיומו של האדם האחר. אך מה פירוש להתמכר כסובייקט לאותה ישות של האדמה בכללותה ולחוות את האחר כפלוני אלמוני?

לאחר מלה"ע השניה ולאחר הישרדותו במחנה עבודה מחדד לוינס את הניסוח שהזולת מחייב אותי לא רק בפניו המופנות אלי בתחינה, אלא גם כשהוא מפנה לי בתמימות את גבו, האלמוניות של כל אדם ויחידותו – אי הזיהוי מהפנים אם הוא אדם ירוק צהוב שחור או לבן, אף הן באות אלי בתביעה אתית.

זהו יום הדין של מערכות רבות. כל אחת מן המערכות המעורבות בו תיחשף ונחשפת כבר עכשו בדלותה, במערומיה, שלד ההפקרות עליו מבוססת פירמידת האנושות של החברה הגלובלית הקפיטליסטית הפוסטמודרנית נחשף והוא מתמוטט. הוא יאיץ את התמוטטותו כמעט מכל בחירה שיעשה אם יבחר בבריאות ולא בכלכלה. אם יבחר בכלכלה ולא בבריאות. אם יבחר בעמדה הסטטיסטית ויבהיר את ערלת ליבו למוות נרחב של בני שישים ומעלה באופן שבו המלה זקן תצטרך להמחק מהלקסיקון ולהפוך למלה מטרד.

האירוע במגדלי התאומים התקיימה בו ממשות אחת חשובה שהיא מטפורת הקריסה של תרבות ושל כלל המבנים שלה. הדבר המרתק ביותר בממשות אסון זה – ככל שניתן להתבטא כך על אסון – אך זאת רק לטובת הלקח העתידי הצפון בו - הוא המכאניקה של קריסתו. אני רואה בכך תמונה של קריסת פירמידה חברתית כלכלית שמתרחשת עכשו.

מסתבר שמלכתחילה כל אחד ממגדלי התאומים תוכנן לשרוד פגיעה ישירה של מטוס בואינג 707. בפועל, אם בגלל מוגבלות יכולת החישוב ואם בגלל התרסקות מטוסי בואינג 767 עם מכלי דלק מלאים, הפגיעה הובילה לאי הישרדות. מיד לאחר הפגיעה אכן נותרו המגדלים עומדים, והם קרסו כתוצאה מהתמוטטות פרוגרסיבית רק לאחר עשרות דקות – משאכן קרסו הרי שקריסת הבניין הראשון ארכה 11 שניות, וזו של השני 9 שניות! בשורה התחתונה כאשר פלדה מתחממת ברמות כפי שזה קרה (ממצבור של סיבות כמו נזק לבידוד התרמי שבירת צנורות המים ועוד), היא מאבדת כ-85% מהחוזק שלה. הפלדה אמנם לא הותכה כתוצאה מהחום הרב, אך נחלשה מדי ולא יכלה לעמוד במשקל הבניין. כתוצאה מכך, חלק הבניין שמעל מקום הפגיעה החל לקרוס מטה כשהוא מרסק בדרכו את כל הקומות שתחתיו – עד לקרקע.

ארכיטקטורת הקריסה הזאת הממשית שהתרחשה בתחילת המילניום השלישי היא המטאפורה הרלוונטית ביותר להשלכות מגפת הקורונה המתרחשת כעשרים שנה לאחר מכן. הפגיעה בראש הפירמידה: הסובייקט, האזרח "כל אדם" המסורתי, כשהדגש הוא גם האדם המערבי, פאר הציווליזציה והצדקתה, באיום שווה לכל נפש בהינצרות שווה בכל בית, אחת ההשלכות הישירות שלה היא התמוטטות המערכות שמתחתיה: החברתית הכלכלית ואף הפוליטית.

אנחנו לא רואים ולא נראה את התוצאות באופן מיידי למרות שחלקן כבר בולטות בהתרחשותן כגון התהליכים בבורסה העולמית. אנחנו ממש רחוקים עדיין מלהבין את כל ההשלכות של הקריסה הזאת המתרחשת כבר ואשר תוסיף ותתרחש. סיסמאות בסגנון "התרופה לא יכולה להיות חזקה יותר מהמכה" הן בגדר לא יותר מאשר פתגם עממי מועיל של הסבתות אך לא תעזורנה עכשו. טעונים כגון "הפאניקה בישראל מיותרת המצב טוב ביחס לעולם" זו גם רטוריקה שממהרת להשביע את היצרים מאשר מתעכבת ברצינות על העובדה שאין תשתית בבתי החולים לרגע קליטת חולים רבים אם מקלים את המצור.

גם הטיית הליבידו מהחרדה הממשית של מות הגוף אל החרדה הכלכלית איננה נכונה. אין עוררין על כך שצריך כבר עכשוו לפתח מענה כלכלי. כעת ולא ביום שאחרי. אולם אין להפחית במשקל הבריאות לטובת משקל הכלכלה. הערכים הישנים והדחוקים לקרן זוית של משפחה קהילה של הערים הישנות הכפרים והמושבים של המשק האוטרקי הביתי והמשק המעודד יצור ויצרנות של כל מדינה בפני עצמה חוזרים בכוח הזרוע של מכת הבומרנג שהעניקה התרבות הקפילטליסטית הנרקיסיסטית הגאה של האזרח הגלובלי לעצמה.

התהפכות הפירמידה המרחיבה שוב את עיגונו של כל אדם בממשי המוצק קונקרטית של קירות הבית ובממשות הקרובים אליו איננה פשוטה והיא דורשת לאורך כל קווי התפר האנושי של הסובייקט והמערכות החברתיות איזונים ומערכות היזון חדשות גם היא לכשעצמה מעלה את התביעה לאתיקה חדשה.

יום הדין שהתגלגל ובא הוא יום הדין שעשה חישוף אכזרי ביותר לאי מוכנותן של מערכות ומנגנונים רבים ברחבי העולם ובישראל בתוכן. מערכות הבריאות נחשפו בעליבותן ובאי כשירותן לאסונות המוניים. המערכות הכלכליות והיצרניות נחשפו בארץ ובעולם בהפקרתן ערכי משק ישנים הקודמים אפילו לערכי המודרניזם הקפיטליסטי כגון חקלאות ויצרנות. המערכות הבריאותיות בישראל ובמקומות רבים בעולם נחשפו בזלזול ארוך טווח בזקני השבט שלהן.

מסתבר כי כל האצה וירטואלית של העולם הגלובלי נחוץ שתשמור על איזון מסויים בין ההאצה ובין היסודות הפונדמנטליים של האיטיות ושל המשק הממשי לפני שתתאדה ותהפוך לבועה דמיונית שדמות מצויירת מפריחה באגב כאיזה משפט מתפוגג של רגע תהילה שחלף.

המכה הגדולה ביותר מבחינה פסיכולוגית לפעוט בשלבי התפתחותו היא תחושת החורבן או ההתמוטטות של האוביקט הפנימי או החיצוני. הגעה למנגנון ההגנה שאין עולם מובילה לקיומו של יצור מופנם ביותר כמו גם ההגעה ההפוכה לתחושה שיש רק עולם.

והנה המציאות הזאת של חורבן עולם חיצוני הנדונה לרוב בהקשר פסיכולוגי בלבד או בדיונים בהקשרים של עמדות מיסטיות אסקפיסטיות מופיעה כחזון זעם אפוקליפטי עכשווי מהסוג הכי מדוייק והכי קשור באופן שבו העולם מחזיר מכה לאדם שנתן לו מכה.

כל אחד נצור בביתו ונתון להפכפכות של האחר אשר בשל קושי להשהות עונג, סירוב לעקרון המציאות, דחיפות של תחושת חוץ אוביקטיבי, חגיגה הדוניסטית לנוכח חרדת מוות עשוי להחיש עליו את קיצו. כל אחד הוא הציד והנצוד אשר בזלזלו באפשרות היותו נצוד עלול לצוד את זולתו. ולא סתם זולת לעיתים הזולת-עצמי בהא הידיעה ההורה או האהוב.

הנסיגה למצודה הפנימית, החופש של הכלוא, היא משימה קשה ובלתי נסבלת ההשלכות שלה בכל מישור בוודאי במישור הכלכלי חברתי הן עצומות אולם הן לא יכולות לבטל את שיקול הדעת הרפואי בריאותי. כל אחד נקרא לערבות הדדית ברמות שלא ידע עליהן ולא חלם על אפשרותן כי אם בסיפורים של מיתוסים עתיקים בחינת היה היה.

זה אינו מצב כפי מידת אדם אלא מצב כפי מידת עולם המתכנס לתוך כל אדם ואדם. האצה והאטה הן כאן שחקנים ראשיים. אם פול וירליו דיבר על תרבות ההאצה כמאפיינת את העידן שלנו כאן הבלימה מובילה להאטה בו זמנית בכל העולם אירוע חסר תקדים בהקפו ובממדיו. הפעימה הדקה הזאת הנשמעת כרגע כצעקה ברחבי עולם ומלואו היא בבירור בו בזמן דומייה של האטה. האטה ברמות שלא נודע כמותן. אנו שחווינו זאת עתידים לזכור את האירוע ולכנות אותו בשם, מאה שנה אחרי מלחמת העולם הראשונה פרץ האירוע הגלובלי הראשון כי כזה הוא: ראשון בלבד. הבה ננסה ככל האפשר להפוך אותו ליחיד. לאפיזודה שתיזכר כניסוי צופרים למלחמה שלא התרחשה. נצליח בזכותה ובתמיכתה של אתיקה לעידן החדש שהיינו צריכים זה מכבר לנסח.

עתה נדרשת הערבות ההדדית בממדים שהאנושות לא נדרשה לה משחר הציוויליזציה בשל הפיכתה לגוף אחד באמצעות המגפה. עינינו לא צריכות להיות נשואות לפרדיגמות החדשות של העולם כאשר ישתקם כפי הנראה בקרוב מאוד בין שבועיים לחודשיים אם לוקחים את הדוגמא הסינית, זה עדיין יהיה ניסוי צופרים חזק שדרש התאפקות רבה באשר להדמיית סוף העולם ולדרישות המוסריות שמבקשות לארוג שתי וערב חדש של חברה אנושית מתוקנת. אולי כאן נדרש להזכיר את הזעם של יונה הנביא הנרקיסיסטי, שבחל בשליחותו שהעדיף שריבואות אנשים ועיר גדולה ייחרבו ולא הבין את רעיון החמלה והתשובה. שני רעיונות מהפכנים של מחוייבות אנושית הדדית ושל תקווה לשינוי.