המזרח כותב את עצמו

ספר מחקר ועיון הפורץ דרך בהבנתה של ישראל את עצמה, ומהווה נקודת ציון ארכימדית במחשבה היהודית בישראל. הוא מעניק קווי מחשבה ראשונים להיסטוריוגרפיה של המזרח המציעה נקודות יחוס ונקודות מכוננות חדשות על ציר הזמן שלה שאינן בהכרח תלויות הכינון היורופוצנטרי. מאמרה המקורי של חביבה פדיה פורש את ההיסטוריוגרפיה היהודית ומתבונן בה דרך מטפורה ייחודית: מטפורת הבכי ובתוך כך מציעה העמדה מחודשת של השיח מזרח מערב ומה בין בכי להתבכיינות. מאמרו של אבי אלקיים טומן בחובו הצעה נועזת, מרתקת, הפותחת פתח לקיום הדדי ומכובד בין יהודים וערבים: לשלב את סורת אל- פאתיחה בתפילה היהודית, שלוש פעמים ביום. אלקיים מציין תקדימים לכך , משילוב דברי בלעם ועד אימוץ השם "לילת אלקדר" לערב שבועות, בקרב יהדות תימן. דוד סורוצקין פורש בידענות מניפה רחבה של יהדות ימי הביניים בין אסלאם ונצרות, וחיים עובדיה מספר על מורשתו של הרב יוסף משאש, המעמיד לא פעם אופוזיציה לרב עובדיה יוסף. במהלך ייחודי, בוחר איתן כהן "לאמץ" את צפת כמקום מזרחי, ולבנותה כמקום המציע אופציה אחרת לישראל כולה. מרים פרנקל בוחנת מחדש את שיח החורבן והגאולה ביהדות ימי הביניים ומבקשת להציע פרספקטיבה חדשנית לבחינתו. יהודה מימרן מלמד אפולוגיה על היהדות המסורתית, אופציה מכילה באופייה, שכמעט ונעלמה מן המרחב הציבורי הישראלי. מאמרו החותם של מאיר בוזגלו עומד על הממד הרוחני העמוק הטמון בחזרה אל ההגייה העברית התקנית, המטעימה את העיצורים הגרוניים, ונוסק לגבהים טרנסנדנטיים מעבר למצוי במחקר האקדמי.

 

הוצאה: הוצאת גמא

תאריך הוצאה: 2015

מס׳ עמודים: 426

 

כל הזכויות שמורות לפרופ׳ חביבה פדיה 2020