top of page

54 פרשיות דרכים/ 8 - מעבר יבק: המאבק עם מלאך ההיסטוריה | פרופ' חביבה פדיה

עודכן: 3 בדצמ׳ 2023

פרשת השבוע וישלח


השבת אנו נמצאים על הגשר שבין הירדן לבין ארץ ישראל: מעבר יבק.


מהרגע של ההיריון רבקה יודעת שייוולדו לה שני בנים ומהם יצאו שני עמים, שני לאומים.


המיתוס היסודי של ספר בראשית המספר סיפור הפרדות לאומים, מגיע כאן בסיפורה של רבקה לריכוז ולתמצות כשהוא מתמקד בזרימה המתוכננת מראש לכיוון בחירת עם ישראל. שני העמים שיצאו מיעקב ועשיו הם ישראל ואדום. אותו אדום הקשור בצבעו האדמוני של עשו, בתאוותו למאכל האדום, ושבסופו של דבר האדום הזה יהפוך לשם המקדד את הנצרות. תחילה האימפריה הרומאית נקראה מלכות אדום ואחר כך הנצרות בלעה אותה והתפשטה בעמים הפגאניים ודרכם אדום הוא הנצרות. במילים אחרות הסיפור של עשיו ויעקב הופך להיות סיפורם של שתי דתות - יהדות ונצרות. בפרשה שלנו יש כמה סיבובים בין יעקב ועשו שהם מוקדי הפרשה: נסיעתו של עשו לגור בהר שעיר. המפגש בין יעקב ועשו אחרי עשרים שנה. סיפור שושלת עשו-אדום. סיפור ומניית מלכי אדום והאופן בו ירשו זה את זה.


אדום ויעקב הופכים קידוד לנצרות ויהדות אם כן זה קידוד לשתי דתות, זו סכימה תיאולוגית ובכל זאת נשאיר אותה רגע בצד.

לפרשה שלנו חברו כמה מיתוסים גדולים שאת חלקם הביא עמו הדיון בקידמה ולכן אנו נפנה דווקא אליהם.


*

אנחנו כבר יודעים שחז"ל בדרשותיהם הציעו פירוש למקרא היכן שמצאו פערים, חללים, בורות, שתיקות. לפעמים גם המקובלים עשו את זה. כדי לדבר צריך קודם להקשיב וכדי להקשיב באמת צריך לשמוע גם את השתיקות. לפעמים ניתן לטעון שלא היתה שתיקה וכי דמיינת אותה. לפעמים משהו שנשמע פשוט נתפס כמכיל עומקים ורמזים כי לא מסתפקים בפשטותו של סיפור או בפשוטו של מקרא.


אחד המקומות המפורסמים שבהם המקובלים לא הסתפקו בפשוטו של מקרא הוא פרשת מלכי אדום. זו פרשיה המופיעה בסוף פרשת וישלח שלנו, ובה נכתבת רשימה של מלכים עם שמותיהם תוך כדי פירוט מי בא אחרי מי: "וימלוך... וימות", וכן על זו הדרך. לכאורה מדובר ברשימה של מלכים שמסופר על מיתתם ומי ירש אותם לאחר מותם.


חלק מן המקובלים טענו שדווקא מקומות שנראים מספרים סיפורים טפלים לכאורה, הם הם המכסים על סודות גדולים.


וכך, אם חז"ל אמרו מלמד שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן. באו המקובלים ואמרו המלכים האלה שמלכו לפני מלוך מלך בישראל (כשעוד לא שמענו כלל את המילה ישראל), הם הם שהיו העולמות שחרבו. המקובלים סבורים כי זהו לא סיפור רגיל על מלכים ששלטו ומתו וירשו זה את זה, אלא זה סיפור על עולמות שלא הצליחו להתהוות להתבסס וחרבו בזה אחר זה. זה מיתוס פרימורדיאלי – לפני הזמן, הוא אפילו לא קרה ולא התרחש בתוך ההיסטוריה אלא לפניה, לפני ההיסטוריה, הוא התרחש לא בממד ההיסטורי אלא בממד של אפשרויות קוסמיות מטפיזיות שהתרחשו או לא התרחשו. הוא התרחש בשלבים המוקדמים ביותר של תהליך שמתרחש במערכת אלוהית מסובכת ומורכבת וכן כך היו במערכת זאת עולמות שחרבו. כמו מספר הפלות לפני לידה מוצלחת, כמו קריסה של בניינים לפני מציאת נוסחה נכונה ליציבות החומר והבניין.


על פי המיתוס הענק הזה העולם התחיל להתקיים ולהחזיק מעמד רק אחרי ניסיונות נפל אדירים, אחרי קריסות, התמוטטויות ומשברים. המקובלים ממקמים את המשבר הזה בתוך האלוהות עצמה, ומדברים על פגם ותיקון באלוהות.


יש מקובלים שראו את המלכים האלה זהים לחלק מהספירות האלוהיות, ואם ככה המשבר התחולל בגוף האלוהות עצמה, ואילו הראש הגולגולת נותרו שלמים. זהו המתח היסודי בין שבע הספירות התחתונות ושלוש הספירות העליונות, שעתיד ללוות את הקבלה לדורותיה בחוגים קבליים שונים זה מזה.


מנקודת מבט כזאת הסיפור על מלכי אדום אינו משוייך בכלל לצד היסטורי או לדת מסויימת. הוא מצוי ברובד מוקדם בהרבה לפיצול בין לאומים ובין דתות, אלא זהו סיפור קדמוני פרימורדיאלי לפני-לפני הזמן, על עולם שהתחיל אחרי משבר התמוטטות וקריסה.


היות וכאן זה איננו שיעור בקבלה נתמקד בשאלת המפתח שהעסיקה את המקובלים - האם יש נוסחה שבגללה העולמות חרבו שהיא גם הנוסחה של בניית העולמות באופן שיחזיקו מעמד?


התשובה של המקובלים על שאלה זאת הייתה פשוטה.

העולמות חרבו כי המלכים לא הסתכלו פנים בפנים זה אל זה, האחד של השני.


וזוהי מוזיקה של ממש זוהי שירה, שירת הזוהר:


תאנא ספרא דצניעותא ספרא דשקיל במתקלא / תאנא דעד דלא הוה מתקלא /לא הוו משגיחין אפין באפין / ומלכין קדמאין מיתו.

תרגום:

שנינו ספרא דצניעותא הספר השקול במשקל שעד שלא היה משקל לא היו מתבוננים פנים בפנים ומלכים קדמונים מתו.

עד כה הדיונים במלכים לא הציעו פענוח מאיפה בא הרעיון המבריק על חורבן בשל אי היכולת להסתכל פנים בפנים.


אני מציעה כי הנוסחה לבנייה ולתרופה כולה מצוייה בפרשת וישלח. כאן נמצאים המלכים וכאן גם נמצא עקרון הפנים אל פנים, בגלל עקרון זה יעקב מקבל את פניו שלו מאלוהים ויכול לראות אחר כך את פני אחיו.


פנים אל פנים, עין בעין, מבט אל מבט - הם יסוד החמלה והחסד, זו היכולת לראות את האחר, מה שנקרא בפסיכולוגיה האינטר-סובייקטיביות. המשקולת היא המשקולת שמייצבת את הבניין, אך גם המשקולת של המוסר, המוסריות צריכה להיות שקולה ושווה. עקרון שמירת החיים הוא עקרון יסוד בה כמו גם אחריותי לאח ובניגוד לשאלתו של קין לשמור על חייו של האחר. רק כך ניתן לחלום על בריאת עולם של תיקון. והחורבן ללא הסתכלות פנים בפנים ללא העקרון האתי הקריטי הזה הוא חורבן אנושי, היסטורי, חורבן כולל.


עכשיו לכאורה הפרשה הזאת באה מעקרון קבלי עצמאי, משהו מלהיב בדימיון הפואטי של הזוהר, אבל בעצם הטיעון שלי חושף כי היא יונקת את כולה מפרשת וישלח.

אני בעצם אבקש לטעון שההסבר הידוע כל כך של ספרא דצניעותא בזוהר אשר היווה גם בסיס לספרו האידרות בזוהר, הוא לא הברקה בלתי תלויה במקורות, אלא כולו מבוסס על קריאת עומק בפרשת וישלח. קריאה שהינה קשורה גם לעיון עומק ואולי אפילו עיון מלא השראה.


ההוכחה לכך היא פשוטה מאוד ומבוססת על טרמינולוגיה. המקובל שקרא בפרשת וישלח, ורשם את ספרא דצניעותא, קרא אותה גם כן מהסוף להתחלה. כמו שאנו קוראים השנה את פרשות התורה מאז בראשית ומאז ה7.10.


אם באמת יש כאן מיתוס שבו מחפשים נוסחה לקיום, לאקזיסטנציה של העולם, בפרשה שבה מסופר על מלכי אדום הרי הגיוני שהמספר חיפש אותה בסיפורו של יעקב, הנוסחה שעולה בסיפורו היא הנוסחה של פנים אל פנים. ובכן אני מציעה שבחבור ספרא דצניעותא שולט עקרון המפתח של ההשראה שנלקחה כולה על שני פניה – גם חורבן וגם תיקון - מפרשת וישלח. יותר מזה אני מציעה שגם מי שעיין בפרשת וישלח קרא אותה מהסוף להתחלה ובאופן זה ההתחלה היתה הסוף והסוף היה התחלה. כלומר כשקוראים מהסוף הדבר הראשון הוא מות מלכי אדום והדבר האחרון הוא שיעקב רואה מלאך אלהים פנים אל פנים ותינצל נפשו ואם כך יש בנייה, וכאן המפתח להתחלה לעולמות. עולמות יעקב שהם העולמות העוקבים אחרי עולמות אדום, והם יכולים לעקוב אחריהם ולעלות על גביהם, מפני שיש בהם את היכולת לראות אלוהים פנים אל פנים.


*


בואו נעבור על כל הפעמים שמושג הפנים עולה בפרשה. יעקב החרד שולח מלאכים לכפר את פני עשיו. וכך הוא מנחה אותם:


"כדבר הזה תדברון אל עשו במוצאכם אותו

ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו

כי אמר אכפרה פניו

במנחה ההולכת לפני

ואחרי כן אראה פניו

אולי ישא פני".


ארבע פעמים חוזרת המילה פנים במשפט אחד ארוך, שגם הוא כולו מבחינה דקדוקית משפט טפל, משפט אשר מחבר יחד ארבעה ניבים ארבעה מטבעות לשון הכרוכים במלה פנים וכולם במשפט אחד קצר: לכפר פנים, ללכת לפנים (במשמעות קדימה), לראות פנים ולשאת פנים. כולם קשורים בכך שהפנים הם ייצוג הנפש כשהיא מופנית החוצה. פני אדם הם ראי נשמתו, ראי נשמתו הטהורה. הם הפנימי ביותר כשהוא מופנה החוצה, וכך נולדת המלה פנים שבאה לבטא איך הפנימי מופנה מתוכו והלאה. במשפט אחד שבו חוזרת ארבע פעמים המלה פנים, ממש כמו מספר הפנים של כל אחת מחיות המרכבה, במשפט אחד מקופלים רעיונות: הכפרה, הסליחה, ההליכה קדימה והדיאלוג. הכפרה מכפרת על העבר, הסליחה מאפשרת עתיד, ההליכה קדימה היא לאו דווקא ברגליים אלא ביכולת לתת מתנה לזולת (=במנחה ההולכת לפני), וראיית פנים בפנים היא התחלת האפשרות לדיאלוג.


במשפט אחד אנחנו מקבלים את אחד מעקרונות היסוד החשובים ביותר בחשיבה ובבשורה של העבריות הקדומה לעולם, ואת האופן בו היא חושבת את עצמה, והוא גם עקרון יסוד הכרוך בתפיסת האדם כצלם אלהים. הפגיעה באדם היא הפגיעה בפנים שלו, אי הקשבה למסר שעולה מהפנים שלו, לזעקת פניו. לכן הכפרה היא לכפר פנים. הפנים הן אלה שהולכות קדימה ומתוך כך באה המילה לפנים בעברית. לראות אדם זה באמת לפגוש אותו, להיפגש בו באמת בממדי אמפתיה חמלה קשב הכרה הדדית זה לראות פנים, והסליחה היא נשיאת פנים.


יעקב יודע שהוא פגע בפנים של עשו, ונערך בכל האופנים (עוד מילה ששורשה במילה פנים) למפגש הכואב הזה של שני אחים אחרי עשרים שנה. בריחה ומרדף הם רגע של פנים אלימות שצוחקות בגבו של אדם שבורח בטירוף.


כעס נורא היה לעשיו על הגזלה, וזה היה הרגע האחרון בין יעקב ועשיו עד כה. יעקב כזכור שולח מלאכים עם השדר הזה לעשיו. חוזרים המלאכים ומודיעים לו שפניו של עשו למלחמה. רק אז יעקב נערך בשלושת צורות הערכות: להתקפה, תפילה ופיוס באמצעות מתנה. בתפילה יעקב מעלה את התרחיש שעשיו יכה אותו אם על בנים.


יעקב לא באמת מתכונן למלחמה – כי הוא לא יכול, כי יש לו רק נשים וילדים, צאן וכמה רועים. כי אם רק חוצה את המחנה לשניים, שלא כולם יהיו במקום אחד, כדי שלא יספה לחלוטין, כדי שתהיה שארית, שלא יהיה את כמשפחה שנתפסה כולה באותו בית. אין לו את הכלים להתמודד עם ארבע מאות אנשים שפניהם לקרב. מה יעשו מולם ארבע נשים ואחד עשר ילדים ועוד כמה רועי צאן? שוב המלחמה בין ציידים ובין רועים. נחשוב על הסיטואציה יעקב שולח את השדר לעשו שדר הפיוס ובו מופיעות ארבע פעמים המילה פנים:


"אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ואחר כך אראה פניו אולי ישא פני".


*


באותו לילה יעקב מעביר את משפחתו לתוך ארץ ישראל באחד הגשרים ונחלי הירדן. אותו ירדן אשר אמר עליו "במקלי עברתי את הירדן הזה". יעקב נשאר לבדו בעבר הירדן ליד הגשר ושם מתרחשת הסצנה הפלאית שבה איש, או מלאך, או יצור, נאבקים אתו כל הלילה.

נשמע איך התנ"ך מספר את זה:


"ויאבק איש עמו עד עלות השחר

וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו

ותקע כף ירך יעקב בהיאבקו עמו

ויאמר שלחני כי עלה השחר

ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני".


עם מי נאבק יעקב באותו לילה? איש מסתורי, ייצור, שלבסוף הוא מבין שהיה זה מלאך. ואצל המפרשים רבו הפירושים וההצעות שאולי היה זה המלאך של עשיו, ואולי היה זה דווקא ייצוג של יעקב עצמו בהסבר יותר אקזיסטנציאלי או מודרני שבו האדם נאבק עם עצמו כל הלילה, שכן האדם עצמו אינו מכיר את פניו ואינו מסוגל לקחת הכרעה בעניין קריטי.


אולי היה זה אחד מאותם חלומות מאבק מפחידים שבו אדם נאבק עם יצור מיתולוגי או חיה קדומה או חיה ממשית עם ישות זרה שהוא מתקשה להגדיר אם היא הנה הוא עצמו או האחר המבקש את נפשו.


ההאבקות נערכה בכלים שווים, עד שהאיש המסתורי ראה שאיננו מצליח ונגע בירך יעקב באופן פלאי שגרם לו לנקע. יעקב עובר בעקבות זאת את הגשר בצליעה. לאט לאט מתבררת פלאיותו של האיש. הוא חייב להסתלק כי השחר עלה, הוא כנראה מן ייצור לילי שכזה. אבל יעקב המעוכב והעוקב מני אז הופך הפעם לזה שמעכב והוא מעכב את המלאך ודורש ממנו ברכה. שימו לב אותו אדם שכל הטרגדיה בחייו מתחילה בברכה שנלקחה במרמה, שעשה מניפולציה כדי לקבלה, עומד עכשיו, ובזכות מאבק שהצליח לנהל בעצמו, הוא מבקש ברכה שלכאורה השיג ביושר, ברכה שמי שמברך אותו יודע שהוא יעקב, ושהוא נותן לו אותה מתוך שהוא יודע שהוא הינו יעקב ולא עשיו.


כל הלילה מתאבק יעקב עם דמות, עם יצור, עם איש, שאיננו מכונה מלאך ולו לרגע אחד. ונזכור כשיעקב הלך לדרכו אחרי שעזב את לבן הוא פגש מלאכים וזיהה אותם וקרא לשם המקום ההוא מחניים. רגע אחר כך הוא שלח מלאכים לאחיו עשו. מה שמלמד אותנו שמלאך הוא שם משותף בעברית לתופעות של שליחות כך גם המלאך שקרא לאברהם וליצחק בזמן העקידה. כך גם כשכל אדם בעולם מגלה בתוכו, שיש בתוכו מלאך - את יסודות המלאך שבו. כי המלאך הוא הדרך למלאכה, שהיא הצורה הנקבית של מלאך: מלאכה. ומדוע מפני שגילוי היעוד הוא רגע של מציאת מלאכת המחשבת של קיומך האישי שנועדת אליה. מלאכה בניגוד לעבודה היא גילוי הייעוד. חיבור בין שליחות ובין תיקון. וזה בניגוד לעבודה הנמצאת ברמת הגורל.


יעקב מרגיש שהוא מתקרב למלאכה, הוא רואה שהאיש המסתורי שבו הוא לפות ואיתו הוא מתאבק, איננו יכול להשתחרר עוד מכוח עצמו, הם לפותים יחד במאבק, לכן המלאך נאלץ לבקש מיעקב "שלחני כי עלה השחר".


האם הוא יצור לילי שהאור עלול לפוגג אותו? האם הוא מלאך שחייב לחזור לשמיים כדי להספיק לטבול בנהר של אש ולטהר את לשונו לפני שהוא מתחיל לשיר את שירת האור? האם הוא הכפיל של יעקב או שמא הוא צד הצל שלו? אולי יעקב נאבק עם מהות בלתי ידועה לו בתוך עצמו? ולמה אין לו שם? אולי המלאך הוא המהות של יעקב ועשיו בטרם נוצרו שניהם ברחם? ובמקרה כזה הוא איננו שרו של עשיו ובוודאי מלכתחילה איננו אלהי יעקב, אלא המלאך הזה הוא המהות הכפולה שממנה נולדת היסטוריה. משני עמים משני אחים, מקרבן ומקרבן, מרוצח ונרצח וממי שמנסה לפייס ביניהם. במקרה כזה המלאך הזה היה אותו מלאך ההיסטוריה שביום מן הימים של 1940 התגלה לאחד מצאצאי יעקב והוא בנימין - וולטר בנימין.


בנימין מספר מחדש במיתוס שברא בעצמו במסה מטלטלת שכתב בשנות הזעם בגרמניה:


"יש ציור של קלה, Angelus Novus שמו. מופיע בו מלאך, הנראה כמחשב להתרחק מהדבר בו הוא בוהה. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות. כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא הפנה את פניו אל העבר. מה שלנו נדמה כשרשרת של מאורעות, נראה בעיניו כקטסטרופה יחידה, כזו אשר אינה חדלה מלערום הריסות על הריסות ולהשליכן למרגלותיו. הוא רוצה היה להשתהות לרגע, להעיר את המתים ולאחות את הקרוע. אבל סערה מנשבת מגן עדן נסתבכה בכנפיו, והיא כה עזה עד כי אין עוד בכוחו של המלאך לקפל אותן. רוח-סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל עבר העתיד, אליו הוא מפנה את גבו, בשעה שערימות ההריסות צומחות לפניו עד השמיים. הדבר הזה, המכונה בפינו הקידמה, הוא הוא רוח-סערה זו". (התיזה התשיעית מתוך תיזות על מושג ההיסטוריה תרגום מגרמנית: ארז רומס).


מהי הקידמה? הרוח הזו שמושכת לגן עדן? או ההריסות עצמן, הפרוגרס בצורת חורבן. זהו הפרוגרס, זוהי הקידמה, המלאך נסחף לאחור ברוח סערה שבאה מכיוון גן עדן, ופניו מופנות למה שבא ממנו כביכול הוא בא מן הקידמה ומן הפרוגרס מן הנאורות, ומה שהוא רואה הוא שההיסטוריה היא ערימה של חורבנים והריסות, ערימה של עולמות שחרבו. באותו רגע שבנימין כתב את הדברים בתוך מלחמת העולם השנייה הוא קיבל השראה מציור שצויר בסוף מלחמת העולם הראשונה, והיה רכושו הפרטי כי כל כך אהב אותו.


לפני שהוא ברח מפריז ביוני 1940 הוא הפקיד בידיו של ז'ורז' בטאיי שתי מזוודות ובהן כתביו והציור היקר לליבו כל כך "אנגלוס נובוס". שלושה חודשים אחר כך, על גבול לספרד, שממנה קיווה להימלט לארצות הברית, התאבד כשלא הבין את פשר עיכובו. הוא כבן יעקב לא הבין את פשר עיכובו בגבול והקדים תרופה למכה כי חשש מנפילה בשבי בידי הנאצים. אנחנו יודעים כיום שגם בין הבורחים והשורדים של השואה היו שהגיעו לנקיטה בהתאבדות נוכח העולם של אתמול, העולם שחרב כמו סטפן צוויג ואישתו, פול צלאן, ז'אן אמרי, ופרימו לוי.


*


הברכה שמקבל יעקב מהמלאך היא שם. ניזכר שוב בסיפור:

"וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק: וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי: וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ".

(בראשית לב, כג-לב).

אולי אם כך הוא המלאך שעליו יעקב אומר יותר מאוחר: "המלאך הגואל אותי"? אולי זהו אותו האיש ממעבר יבק, המלאך שגאל אותו מהפיצול בינו לבין עצמו העניק לו ברכה שמיועדת מלכתחילה אליו אישית, ולא לאדם אחר, ושחרר אותו מגורל יעקב ופתח לפני את היעוד בדמות השם ישראל. יעקב מבין שראה את פני אלהים, ושזהו המפתח לבניין ולתיקון, והוא קורא למקום "פניאל - כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותינצל נפשי".


אנו למדים מכך שראיית פני אלהים קודמת ליכולת לראות באחר פנים. אנו למדים מכך שדרשת הזוהר מלאת ההשראה והבינה ראתה את הראייה פנים אל פנים כמפתח לברכת יעקב, מפתח לעולמות שבניינם החזיק לעומת העולמות שחרבו המזוהים עם מלכי אדום, שבהם לא היתה ראייה פנים אל פנים.


זהו מאבק טרום היסטורי פרה-מורדיאלי הוא מתרחש מעבר להגדרות זהות של עמים ולאומים.


במאבק הזה יעקב משתחרר מצד הצל והכפיל שבו, מחבר בין גורל ליעוד, שמו הכפול נאמר במפורש כנושא ברכה ומסר והפורמולה שבאמצעותה העולם מתקיים ולא יחרב היא חלק מהתובנה שקיבל בזמן ההתגלות.


הוא יוצא מהמלחמה הזאת כשהיא מתנהלת בתוך ההיסטוריה פצוע כתות ושבור, מאבד מיקיריו בשכול וביתמות, הוא יוצא צולע על רגלו צליעה שתמשיך להדהד בסיפורים חוזרים ונשנים של בעל הקב היוצא מן המלחמה או של ג'וני השב משדה הקרב, בסיפורי כל הדורות.


מדוע שמלאך ההיסטוריה ירד משמי מרומיו להתאבק עד שחר עם אדם אחד. מה התובנה ההיסטורית שביקש ללמד אותו ולחרוט בו? הוא ביקש ללמד אותו את תובנת הפנים אל פנים. התובנה שבלעדיה לא תהיה משקולת לא יהיה איזון והעולמות יחרבו


ואכן יעקב קורא למקום הזה פני-אל או פנו-אל במשמעות הכפולה שתפנו אל האל, השמש זורחת רק לו לבדו כשהוא עובר את הגשר הזה שבו נולד מחדש והוא בשל עתה לראות את פני אחיו.


"תאנא ספרא דצניעותא ספרא דשקיל במתקלא

תאנא דעד דלא הוה מתקלא

לא הוו משגיחין אפין באפין ומלכין קדמאין מיתו

וזיוניהון לא אשתכחו וארעא אתבטלת

עד דרישא דכסופא דכל כסופין לבושין דיקר אתקין ואחסי:

האי מתקלא תלי באתר דלא הוי

אתקלו ביה אינון דלא אשתכחו

מתקלא קאים בגופיה

לא אתאחד ולא אתחזי

ביה סליקו וביה סלקין

דלא הוו והוו ויהויין".


נתרגם את ההמשך באופן פואטי פרשני כמקובל עלי:

שנינו ספרא דצניעותא הספר השקול במשקל

שעד שלא היה משקל

לא היו מתבוננים פנים בפנים ומלכים קדמונים מתו.

וכתריהם לא נמצאו והארץ חרבה

עד הראש הלבן מכל לובן לבושי כבוד התקין והמציא

אותו משקל תלוי הוא במקום שאינו

נשקלו בו כל אלה שלא נמצאו

המשקל קיים מעצמו

אינו אוחז ואינו נחזה

בו עלו ובו עולים

אלא שלא היו שלא הינם שלא יהיו

אלה שלא היו שהווים ושיהיו.


בהמשך שירת הזוהר אנו שומעים שהראש התקין לבושים שהם הלא לבושי הגוף ותיקונו, הלבושים היקרים הללו הם מה שרק תודעה הגלומה בראש שיש בו הכרה יכולה לתקן הם לבושי המחוות וההכרה כשהיא מתפתחת מיכולת ההכרה והתפיסה שלי את העולם ליכולת ההכרה שלי באחר, להפסקת מעגל ההתנכרות, הלבוש הוא ביכולת המבט.


המשקל היה תלוי במקום שלא קיים כי הישות נעה בין מציאות ואי מציאות היא יכולה להתקיים ושלא להתקיים. יש בה פוטנציאל התקיימות בלבד שהוא הוא הכח המשיחי החלש המתון העדין שיכול לסלול את הדרך לגאולת אמת. הגוף השביר של העולם של האדם ואפילו של האלוהות עצמה תלוי באיזון הזה פנים אל פנים במבט ההכרה באחר. או אז יכולה להיות רציפות כמו בסולם יעקב בו עלו בו עולים ובו יעלו אלא שלא היו שהינם ושיהיו כלומר תיקון הרצף בהוויה בישות ובציר הזמן הבין דורי.


*


בין עולמות שחרבו ובין נסיון לתקן אותם מפריד שבר גדול, שבר בהכרה. העולם שמבולבל בין התאומים בין האמת והשקר בין המדומיין המופרך הפייק-ניוז ובין הדאגה למשועבד לעבד למנוצל, בליל של חורבן תאוות נקם ואימפריות של רוע מתלבשות בלבוש של שפה של צדק ומוסר, בשפה פוסטקולוניאלית. והכל נהיה בליל אחד גדול של המוחלט והבלתי מוחלט, של הצדק שמגבה אלימות, ושל אלימות שטוענת לצדק.


אנשים אינם יכולים לראות את הפנים זה של זה. מלחמה שהחלום שלה הוא מחיקת עם מתוך הציוויליזציה כמו בשואה, היא מלחמה שיוצאת למחיקת פנים לערעור עולמות. גם מלחמת ג'יהאד עולמית היא איננה אלא מלחמה של מחיקת פנים.


תאומים כפילים וצללים אינם רק בתוך אדם פרטי ואינם רק בין לאומים, הם היום הבעיה הגלובלית של משטרי טרור ואפוקליפסה היוצאים לרצח עם בהתלבשם בשיח של דמוקרטיה או פוסטקולוניאליזם. את שיח האדון והעבד צריך היום ב2023 לפרק בדרך חדשה מאשר ב1920 או ב1945. כל חורבן מקדם את העולם אחורה לישות אלימה המהווה תערובת קשה יותר ויותר של הרצח הממשי ואידיאולוגיות שנולדו פרי המדומיין, והמלאכים שלהם הם אינם אלא טיקטוק ופלטפורמות נוספות


זה מעבר יבק של תקופתנו, הוא שבר אפיסטמולוגי חדש, הדורש את הגדרת העידן, שבר שמתרה בפני הליכה אחורה, מעוד פרוגרס שהולך אחורה.


*


יעקב ומלאך ההיסטוריה על הגשר של מעבר יבק חזרו ברגל לכיוון אוהלם של אדם וחוה. הם ראו שם את רבקה, ראו את פני האם המלאות חרדה ועדינות של אם הנושאת שתי תינוקות בידה, ייתכן שהם ראו ששמה של רבקה הוא שירה, שירת הזוהר, שירת האם, יתכן שהם ראו שם את השם שירי, ופנים אלו נראו להם בדמות האם של משפחת ביבס. מה עם הפנים? מה עם פני התינוקות?


הדרך לראיית האחר כאח עוברת דרך אלהים. לכן יעקב התמודד עם האיש שבתוכו ומחוצה לו בלילה השחור ביותר של הייאוש שזימנה לו נשמתו, והשמש זרחה לו עם בוקר. הוא פגש את עשיו הם התחבקו אך ההיסוס והחרדה נשארו, כי הוא לא ידע אם גם לעשו הייתה התגלות ותובנה כזאת, הוא לא ידע אם הוא יכול לבטוח בו שוב.



עשיו מזמין את יעקב לבוא להר שעיר, ויעקב אמר לו אני אלך לאט עד אשר אבוא אל אדוני שעירה. ההליכה האיטית הזאת יש שהגדירו אותה כמשך כל ההיסטוריה.


עד ששני אחים יכולים להיפגש יחד פנים אל פנים באותו מקום, באוהלם של אדם וחוה באוהל שרה ובאוהל רבקה, עד שזה מתרחש, באוהל הזה אדם וחווה יושבים ומנסים לברר מדוע תמיד אחד מן הבנים שלהם חייב לאיין את אחיו ברצח ובמרמה ובשוד ובשבי וגזל, "הלנצח תאכל חרב". "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להינחם על בניה כי איננו". הם מסבירים למלאך וליעקב על כוח משיחי חלש, כמו אוויר חלש, כמו הבל, כמו קורבן מעוכב על החשיבות של להיות ישר עם אל שזו משמעות השם ישראל. על דורות על גבי דורות שבהם הבל הבן הנרצח יתנוצץ רוחנית כדי לבטא את הכוח המשיחי החלש, זה ששואף להנכיח מחדש את פני האל בעולם.


***


"ויהי" – קריאה של יגון "וי הי". "ויהי בצאת נפשה כי מתה" – עולם ומלואו מחכים לדעת אם שירי ביבס בחיים. אותה אישה הנושאת בידיה את שני עולליה, שני גורי אריה קטנים, כשני אבני אודם טהורות, ועיניה חרדות ומצפות להיוושע, ומסתכלות לכל צד בתקווה ובחרדה.


עד כמה הרחיקו בני אדם ללכת רחוק מכל רחוק בביזוי פני אדם, ואפילו פני תינוק. מלאך ההיסטוריה רוצה לאסוף אותה בכנפיו השבורות את אם הבנים העצובה ולנחם אותה, כשהוא נסחף איתה יחד לגן העדן זועק וזועם בשם האם

ואנחנו עוד מתפללים שמשפחת ביבס לא הגיעה אל הגשר האחרון שבין החיים ובין המתים. שגם הוא נקרא מעבר יבק.


ואנחנו עוד נושאים תפילה לעולם של אחווה ושל ראיית הפנים קהילות וקולות, עולם שיחזור לפסי התבונה והפוליטיקה הריאלית זו שתאפשר הסכמים ובריתות ותקוות ולחלום מחדש את חלומו של אדם.

נאמר ב1.12.2023 - השבוע השמיני למלחמה

לצפייה ביוטיוב: https://youtu.be/E24TXiwXkv8


156 צפיות0 תגובות
bottom of page