top of page

54 פרשיות דרכים/ 12 - והיה ביום ההוא – קולה של רחל על אם הדרך | פרופ' חביבה פדיה

עודכן: 7 בינו׳

"כֹּה אָמַר יְהוָה, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים - רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ;

מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. 

כֹּה אָמַר יְהוָה, מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה:

כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.  וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה;

וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם".

אנחנו מסיימים את חומש בראשית, מבראשית ועד ויחי בטרם שבו בנים לגבולם. לא כולם.


*

אל תשלחו יד בנער - אמר ראובן כשהאחים רצו להכות את יוסף נפש, כלומר להרוג אותו לרצוח אותו והמקרא מספר שזאת הייתה תחבולה בכדי להשיב את הנער לאביו. בעוד יוסף נמצא בבור והאחים יושבים לסעוד את ליבם כמו כלום לא קרה, עוברת אורחת ישמעאלים ויהודה ראה אותם מרחוק והציע בואו נמכור אותו לישמעאלים. זו כבר נדיבות מסוג אחר, נדיבות חדשה. יהודה אומר "וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא"; "וישמעו אחיו" – כלומר הסכימו בשתיקה. גם מכאן אנו למדים שהיו בין האחים כאלה שהיו חמומי מוח במיוחד. ראובן ממש רצה להשיב את יוסף לאביו שכן יזם לעצור את ההרג על ידי ההשלכה לבור. יהודה רצה למכור אותו לעבד ונדיבותו המוסרית הייתה בכך ששכנע אותם  "כי אחינו ובשרנו הוא".


אלא שבינתיים היה מי שהקדים אותם, מה שהאחים לא ראו היה שבינתיים כבר עברו סוחרים מדיינים מקומיים, סוחרים אשר התעסקו בסחורות קטנות אך הם הבינו שמצאו סחורה בדמות אדם, ומכיוון שגם הם ראו את שיירת הישמעאלים מרחוק, גם להם עלה הרעיון למכור אותו לשיירה זו היורדת מצריימה, כי עבד היה מצרך אהוב במצריים.


ראובן חוזר לבור בכדי להציל את יוסף ללא ידיעת אחיו, "והנה אין יוסף בבור". ראובן קורע את בגדיו, הוא היחיד שמזדהה ושעושה אותה פעולת אבל ספונטנית שעתיד לעשות יעקב אשר יקרע את שמלותיו ברגע שיראה את הכתונת הספוגה בדם ויחגור שק על בשרו. אותה פעולה שמסמלת בריטואל האבל היהודי שהמשפחה היא סוג של עצמי קולקטיבי, וכשמישהו הולך הוא נקרע מהבשר מהעור אותם עוטפים הבגדים אך גם מסמלים. ראובן מראה את הדרגה הגבוהה ביותר של האחווה והערבות ההדדית בין האחים באותו רגע. ראובן - ראו שאני בן. עם זאת גם הוא לא ניגש ישירות לשכנע את האחים חמומי המוח. אמנם כשראובן רואה זאת ומבין שתוכניתו להציל את יוסף נכשלה, ראובן צועק הילד איננו ואני אנה אני בא. חמש מלים שבכולן מופיעה האות א' כשהיא מופיעה ברצף המצלולי הזה היא מבטאת צעקת אבל בכי היא מקרבת את השפה לממד הלא וורבלי שלה, אל הממד הסמיוטי שלה, היא מממשת את המושג תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה (איכה ב, ה) שמופיע באיכה וכוונתו לבכי ולאבל כבד. גם כאן הקירבה של השפה היא לתחושה של צעקות אוי של קריאות ומלמולים חסרי משמעות, ומצד שני לתדהמה של האני בעת שנלקח ממנו האדם האהוב עליו, האני הוא באובדן של הכוח והחיים (מה שפרויד מתאר כמשיכת הליבידו מהאדם אך ניתן לתיאור בעוד מישורי שפה ומשמעות). יעקב ממאן להתנחם. מלת המיאון מכילה בתוכה את מלת האַין. אין תנחומים ואין דרך לקום מהדבר הזה. הוא שידע את הסולם הממריא אל-על לגובה אומר שעכשיו ירד אל בנו אבל שאולה.


זו הפעם הראשונה שאנו שומעים את הצעקה האדירה של איננו בספר בראשית בסיפורו של יוסף. הפעם השנייה היא פעם שקטה, כשהאחים מציגים את עצמם ליוסף הם אומרים לו "כנים אנחנו לא היינו מרגלים, שנים עשר אנחנו אחים בני אבינו, האחד איננו והקטון היום את אבינו בארץ כנען".


לכאורה מי הכריח אותם להגיד ליוסף שיש אח שהוא איננו? זה קרה מזמן כמעט לפני שני עשורים. הסיבה העיקרית לדעתי היא לא רק רגשי האשמה, אלא שהם לא יכלו לשכוח לרגע אחד את יוסף כשחיו עם אביהם יעקב שכל הווייתו הייתה חדורה בכל יום בתודעת הנער שאיננו. וכך זעקת האיננו הופכת להיות כמעט שמו השני של יוסף. "האחד איננו". זה שמאז ומתמיד היה האחד בעיני אביו. כמובן אנחנו שומעים את הדברים שמיעה כפולה, איך אחי יוסף יכלו לומר שהם כנים כשכל חייהם עטופים בשקר הנורא לאביהם. השיחה ממשיכה להתרחש בשני מישורי משמעות, ויוסף אומר להם "בזאת אדע כי כנים אתם".


כשהם חוזרים ליעקב אביהם מתברר גודל הכאב, יעקב למעשה חי כל הזמן בחרדה מאסון. הוא לא יכול לשחרר את בנימין. אבל הרעב כבד בארץ. שימו לב יש צורך בתנאי קיום חריגים כדי שאנשים יידחפו בעל כורחם למציאת העמדה המוסרית הנכונה. ההתמודדות בין יש ואין שאיננה על פני השטח בספר בראשית מופיעה בעקיפין בשתי העמדות שהאחים מציבים בפני האבא "אם ישך משלח את אחינו איתנו נרדה ונשברה לך אוכל; ואם אינך משלח לא נרד". האבא נדרש לפעולה בעודו חרד שבנימין הוא היש החי היחיד שנותר לו.  ויעקב לא מבין "למה הריעותם לי"? הוא שואל, בזמן שהשאלה הזאת - בלי ידיעתו - היא לא רק שאלה על בנימין, אלא היא שאלת האב העקרונית שלו על מה שעשו לו בעניין יוסף. כשהוא שולח איתם את בנימין וחרד שלא יראה אותו שוב הוא אומר להם קחו אותו קחו אותו ואז מוסיף ואומר "ואני כאשר שכלתי שכלתי", בדיוק כפי שהרבה דורות לאחר מכן תאמר אסתר אף היא מצאצי שבט בנימין: "וכאשר אבדתי אבדתי". בדבריו של יעקב כאן מופיע לראשונה בתורה מושג השכול. מושג ההורה המאבד את ילדו, הכאב העצום שלו. הורה שכול - שאיבד את הכול – שכול כבר לא נותר לו. המושג שחוזר אצל נביאים בקשר לדוב שכול שאיבד את גורו שהזעם והחימה שלו הם נוראים. השכול כמשהו שהשכל לא תופס ולא יכול להכיל כי אין בו הסתכלות. (שורש שכל הנובע מהסתכלות).


כשיהודה ניגש בזעמו ליוסף, אחרי שיוסף רוצה לקחת את בנימין לעבד. הוא תחילה מדבר איתו רכות ומספר לו על הדו שיח עם אביהם יעקב בארץ כנען "לא נוכל לרדת אם יש אחינו הקטון אתנו וירדנו כי לא נוכל לראות פני האיש ואחינו הקטון איננו איתנו", זה מה שהיה בעבר. ועכשיו הוא מתחיל להסביר ליוסף מה עלול לקרות בעתיד כשיחזרו לארץ כנען בלי בנימין "ועתה בבואי אל עבדך אבי והנער איננו איתנו ונפשו קשורה בנפשו והיה כראותו כי אין הנער ומת, והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה". כמובן שאנחנו רואים כאן גם את כוחה של וא"ו ההיפוך במקרא, כי במובנים רבים אחי יוסף כבר הורידו את שיבת אביהם ביגון שאולה. כלומר זה לא רק דבר שעלול להתרחש בעתיד, אלא זה אכן כבר התרחש. אמנם כאן יהודה מתאר ליוסף את הסצנה של חזרתם בלי בנימין אל יעקב.  ואז הנאום הרגשי שלו מגיע לשיאו כשהוא בצערו זועק ואומר  "כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמור אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים, ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני והנער יעל עם אחיו, כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי, פן אראה ברע אשר ימצא את אבי". זו הפעם השמינית שהמלה "איננו" נאמרת בפרשת יוסף ואחיו. זה באמת הרבה מאד בשביל סיפור אחד. זוהי המלה המנחה את הסיפור. ואולי אם חושבים על חלק מהפרשנים כגון הרמב"ן ואחר כך המהר"ל שהבליטו את השמונה כמספר העל טבעי (וכמספר של העולם הבא, או המספר של הבינה), אז בקריאת האיננו הזאת יהודה סוף סוף מתעלה למקום של כפרה מסויימת, כשהוא מקיים את הבטחת הערבות ומוכן לשבת במאסר במקום אחיו בנימין. זה באמת הרגע שיוסף לא יכול עוד להתאפק ולעצור את התרגשותו, הוא מפסיק את משחק ההתנכרות ומבין שההזדמנות השנייה הוכיחה שיש תיקון והוא מתוודע לאחיו.


*

"כֹּה אָמַר יְהוָה, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים—רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ".  "כי איננו" - זוהי צעקת האיננו התשיעית כשההריון והחיים של האמא הפכו למוות. את הצעקה הזאת צועק ירמיהו.


ירמיהו היה נביא וכהן שהתנבא בסוף תקופת בית המקדש הראשון וגם אחרי שזה נחרב. ירמיהו היה כהן שישב בענתות בחבל בנימין. כמו כהן הוא היה משבט לוי הפזור בכל הארץ, אך כתושב האזוריו המקומי, היות והיה תושבת ענתות אשר בחבל בנימין הוא חי באיזור ארץ ספוג טראומת חורבן וגלות. הוא ישב שם בערך מאה ושלושים שנה לפני נבואתו של ירמיהו האימפריה האשורית הגלתה את עשרת השבטים וחבל בנימין התרוקן מיושביו, ורק זכר את מה שהיה שם לפניו. את הכאב הנוראי הזה מבטא ירמיהו כי הגולים הם בניה של רחל - בני בנימין ויוסף. הוא מתאר את הזעקה של רחל האם בשירה נשגבת שלוקחת אחד לאחד מהזעקות של ספר בראשית: "מאנה להנחם על בניה כי איננו". האיננו הזה הנורא המרחף על כל ספר בראשית התממש. ולכן גם הנביא לא אומר מאנה להנחם על בניה כי אינם כמו שהיה נדרש מלשון רבים אלא כי אננו. אותו "איננו" של יוסף; אותו "איננו" של בנימין.


כשירמיהו החל לנבא הייתה האימפריה האשורית במגמת דעיכה, וכבר לא שלטה בארץ ישראל. בראשית התקופה שהתנבא עוד התחרו ביניהם יאשיהו מלך יהודה ומלכות מצרים על השלטון ביהודה. אף עשו ביניהם ברית בכדי למרוד בבבל, אבל ירמיהו התנגד לכך אך אף אחד לא הקשיב לו. אבל בקרב כרכמיש (605 לפנה"ס) שהתרחש על גדות הפרת בין בבל למצרים, מצרים הובסה וכך איבדה את שליטתה בארץ ישראל, ויהודה הפכה למדינת חסות של בבל. ירמיהו היה בן-דורו של הנביא יחזקאל, שניהם נביאים שספגו לעומק את חורבן בית ראשון וכאבו אותו. יש ביניהם קווי דמיון חזקים וגם קווי הבדל גדולים ומרשימים שלא אוכל לדון בכולם. דבר אחד ברור לנו, לא פשוט להיות נביא אמת. המציאות הפוליטית ביהודה לא קיבלה שישנו נביא המקושר לסדר הסימבולי הדתי לכאורה, שמציג דעה צלולה במישור הפוליטי. ירמיהו הבין היטב את כוחן של אימפריות מול מדינות קטנות והייתה חקוקה בו הטראומה ההיסטורית של חורבן ישראל כלומר חורבן עשרת השבטים וגלותם בידי האימפריה האשורית. אפשר לומר שירמיהו פחד באופן מאוד צלול ומחושב מחורבן שני וגלות שניה. הוא היה בטוח שמרד באימפריה הבבלית יגרור אסון, אבל איש לא הקשיב לו. לפעמים נמאס לו מהגורל של הבדידות ומהחובה לומר את האמת אותה הוא חושב ולה הוא מחוייב. "אוי לי אימי כי ילידתיני איש ריב ומדון לכל הארץ לא נשיתי ולא נשו בי". הוא נשאר אדם בודד ולבסוף בורח מענתות לירושלים. כמה פעמים בחייו התמודד עם סכנת בית סוהר או גזר דין מוות. שב ובורח מירושלים בחזרה לענתות ונלכד שם בשער בנימין באשמת בגידה המרדה וקריאה לחיילי הצבא לערוק.


וכך שרי צדקיהו משכנעים את צדקיהו, שדווקא היה מלך שאהד את הנביא ירמיהו, להעניש קשות את ירמיהו, ומשליכים אותו לבור טיט טובעני. ממנו ניצל רק לאחר שאחד מעבדי המלך, המכונה במקרא עבד כושי הסריס, מציל אותו מן הבור באמצעות חבלים ששלשל אליו ומשך אותו מהטביעה. וזו החוויה העמוק ביותר של נביא חורבן, הוא רואה את הבור בקולקטיבי, הוא רואה את הבור ההיסטורי. הוא רואה את הממדים של משך הזמן הארוך, הוא לא חושב במושגים של שנה שנתיים או עשור, הוא רואה את מאה שלושים השנה שקדמו לו. ואנחנו יודעים שהוא רואה את שבעים השנה שיבואו אחרי חורבן בית ראשון, ורואה עמוק ורחב. המסורת מייחסת לנביא ירמיהו גם את ספר הקינה איכה. ובאמצע הספר במבנה ספרותי מחושב נפער בור. הבור שכתוב בצורה אומנותית כביכול אנחנו נמצאים בדאדאיזם, אחת ממגמות האומנות המודרנית אשר שירטטה באופן גראפי את המלים על הטקסט (לכאורה מה שהיה מקובל במיקרוגרפיה או בכתיבה הערבית הציורית מכבר ועם זאת ציור חופשי יותר).


איכה פרק ג:

"אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי, בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ. 

אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ, חֹשֶׁךְ וְלֹא-אוֹר.

אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ, כָּל-הַיּוֹם.

בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי, שִׁבַּר עַצְמוֹתָי. 

בָּנָה עָלַי וַיַּקַּף, רֹאשׁ וּתְלָאָה. 

בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי, כְּמֵתֵי עוֹלָם".


רדוף גם בידי אלוהים, וגם בידי אדם. רדוף על ידי אלוהים, כי מאוד קשה לקבל מהאל נבואת חורבן ובידי אדם כי קשה  לבוא עם נבואת חורבן, ולספר לאנשים שזו הנבואה שהוא קיבל עליו.


"גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא, הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּי. 

 גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ, שָׂתַם תְּפִלָּתִי. 

גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית, נְתִיבֹתַי עִוָּה.

דֹּב אֹרֵב הוּא לִי, אריה (אֲרִי) בְּמִסְתָּרִים. 

דְּרָכַי סוֹרֵר וַיְפַשְּׁחֵנִי, שָׂמַנִי שֹׁמֵם. 

דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי, כַּמַּטָּרָא לַחֵץ.

הֵבִיא, בְּכִלְיֹתָי, בְּנֵי, אַשְׁפָּתוֹ. 

הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל-עַמִּי, נְגִינָתָם כָּל-הַיּוֹם. 

הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים, הִרְוַנִי לַעֲנָה.

וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי, הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר.

וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי, נָשִׁיתִי טוֹבָה. 

וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי, וְתוֹחַלְתִּי מֵיְהוָה.

זְכָר-עָנְיִי וּמְרוּדִי, לַעֲנָה וָרֹאשׁ. 

זָכוֹר תִּזְכּוֹר, ותשיח (וְתָשׁוֹחַ) עָלַי נַפְשִׁי. 

זֹאת אָשִׁיב אֶל-לִבִּי, עַל-כֵּן אוֹחִיל.

חַסְדֵי יְהוָה כִּי לֹא-תָמְנוּ, כִּי לֹא-כָלוּ רַחֲמָיו. 

חֲדָשִׁים, לַבְּקָרִים, רַבָּה, אֱמוּנָתֶךָ.

חֶלְקִי יְהוָה אָמְרָה נַפְשִׁי, עַל-כֵּן אוֹחִיל לוֹ.

טוֹב יְהוָה לְקֹוָו, לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ. 

טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם, לִתְשׁוּעַת יְהוָה. 

טוֹב לַגֶּבֶר, כִּי-יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו.

יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, כִּי נָטַל עָלָיו. 

יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ, אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה. 

יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה.

כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם, אֲדֹנָי. 

כִּי אִם-הוֹגָה, וְרִחַם כְּרֹב חֲסָדָיו. 

כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ, וַיַּגֶּה בְּנֵי-אִישׁ. 

לְדַכֵּא תַּחַת רַגְלָיו, כֹּל אֲסִירֵי אָרֶץ. 

לְהַטּוֹת, מִשְׁפַּט-גָּבֶר, נֶגֶד, פְּנֵי עֶלְיוֹן. 

לְעַוֵּת אָדָם בְּרִיבוֹ, אֲדֹנָי לֹא רָאָה.

מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי, אֲדֹנָי לֹא צִוָּה.

מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא, הָרָעוֹת וְהַטּוֹב. 

מַה-יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי, גֶּבֶר עַל-חֲטָאָו.

נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, וְנָשׁוּבָה עַד-יְהוָה. 

נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל-כַּפָּיִם, אֶל-אֵל בַּשָּׁמָיִם. 

נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ, אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ.

סַכּוֹתָה בָאַף וַתִּרְדְּפֵנוּ, הָרַגְתָּ לֹא חָמָלְתָּ. 

סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ, מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה. 

סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ, בְּקֶרֶב הָעַמִּים.

פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם, כָּל-אֹיְבֵינוּ.

פַּחַד וָפַחַת הָיָה לָנוּ, הַשֵּׁאת וְהַשָּׁבֶר. 

פַּלְגֵי-מַיִם תֵּרַד עֵינִי, עַל-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי.

עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה, מֵאֵין הֲפֻגוֹת.

עַד-יַשְׁקִיף וְיֵרֶא, יְהוָה מִשָּׁמָיִם. 

עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי, מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי".

 

"צוֹד צָדוּנִי כַּצִּפּוֹר, אֹיְבַי חִנָּם. 

צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי, וַיַּדּוּ-אֶבֶן בִּי. 

צָפוּ-מַיִם עַל-רֹאשִׁי, אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי".

הנביא מספר לנו כאן כי האויבים שלו צדו אותו כפי שצדים ציפור. זרקו אותו לבור וידו בו אבנים. כמו הבור של יוסף עליו אמרו חז"ל שהוא ריק ואין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו וכאן בבור הזה לא היו אמנם מים אבל .  הוא טובע בתוך הבוץ.

 

"קָרָאתִי שִׁמְךָ יְהוָה, מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת.

קוֹלִי, שָׁמָעְתָּ:  אַל-תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי, לְשַׁוְעָתִי".

בזמן זה הנביא חושב את ממדי הבור ההיסטורי העצום, לא רק הבור האישי שלו החוויה האקזיסטנציאלית שהוא באמת נזרק לבור, ובאמת טבע בבוץ. אלא הוא חושב על המחיר הגבוה והבור ההיסטורי שהעם היהודי הולך לשלם במשחקים האינסופיים של הפוליטי והסימבולי, הקורבן והמקרבן.

 

"קָרַבְתָּ בְּיוֹם אֶקְרָאֶךָּ, אָמַרְתָּ אַל-תִּירָא.

רַבְתָּ אֲדֹנָי רִיבֵי נַפְשִׁי, גָּאַלְתָּ חַיָּי. 

רָאִיתָה יְהוָה עַוָּתָתִי, שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי.

רָאִיתָה, כָּל-נִקְמָתָם--כָּל-מַחְשְׁבֹתָם, לִי.

שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם יְהוָה, כָּל-מַחְשְׁבֹתָם עָלָי. 

שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם, עָלַי כָּל-הַיּוֹם. 

שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה, אֲנִי מַנְגִּינָתָם.

תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל יְהוָה, כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם.

תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת-לֵב, תַּאֲלָתְךָ לָהֶם. 

תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם, מִתַּחַת שְׁמֵי יְהוָה".


כלומר ירמיהו האף שהוא משבט לוי, האף שהינו כהן, הוא בן בנימין מובהק ובטביעתו בבור טיט היוון הוא מגלם את הדרמה החוזרת של יוסף ואחיו. הפעם האחים הם הממשיכים ההיסטוריים של בני לאה, מלכות יהודה, שלא רוצה להקשיב לניסיון ההיסטורי המר של בני רחל, מלכות ישראל שהוגלתה ונשבתה לאשור. את הניסיון ההיסטורי המר והקשה הזה - מייצג ירמיהו בגופו, בכתיבתו, בנבואתו, בדברי הנחמה שלו ובקינתו. ישנם עוד נביאי נחמה, אולם אין נחמה זכה ועדינה כמו הנחמה שיודע לנחם מי שמקונן מעומק ובדם ליבו, והלא ירמיהו חלק מנבואותיו הם קינה ותוכחה ולו מיוחס גם ספר איכה (חוץ מספר מלכים). ירמיהו מזהיר העם מתעלם ורודף אותו ואז מגיעההמכה של כשלון מרד מצרים ויהודה בבבל ומכת חורבן בית ראשון.


מעבר לזה, הוא לא רואה רק את שבעים השנה שיבואו אחריו, הוא רואה את כל אלפיים שנות הגלות שעומדת לבוא. על פי המסורת הוא ראה גם את האישה המקוננת הלבושה שחורים שזו הייתה השכינה המקוננת על חורבן הבית. והוא ראה עוד ועוד נשים הלבושות שחורים, ואפילו ראה אישה צעירה לבושה בשמלה שחורה ומבוזה ביום השביעי לאוקטובר.


באותו פרק עצמו שבאופן כה נשגב ירמיהו ממקם את האם המקוננת על בניה שאיננו ירמיהו גם שוזר נבואת נחמה. נסתכל עליה:


ירמיהו פרק לא

"כֹּה, אָמַר יְהוָה, מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר, עַם שְׂרִידֵי חָרֶב; הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ, יִשְׂרָאֵל.  מֵרָחוֹק, יְהוָה נִרְאָה לִי; וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל:  עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ, וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים. עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים, בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן; נָטְעוּ נֹטְעִים, וְחִלֵּלוּ. כִּי יֶשׁ-יוֹם, קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם; קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ".


בנחמה הזאת ירמיהו מבטא את התקווה לשיבתם של השבטים האבודים. "עם שרידי חרב". הוא לא בכדי מדבר על בתולת ישראל, על הרי שומרון, על נוצרים בהר אפרים. הוא מדבר על קיבוצם של האבודים הגולים הנעדרים, הוא מדבר ספציפית על עשרת השבטים: "הוֹשַׁע יְהוָה אֶת-עַמְּךָ, אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל. הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן, וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי-אָרֶץ--בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ, הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו", כולם נשבו, כולם נפצעו, כולם נלחמו, חלקם נקטעו ועכשיו:  "קָהָל גָּדוֹל, יָשׁוּבוּ הֵנָּה. בִּבְכִי יָבֹאוּ, וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם--אוֹלִיכֵם אֶל-נַחֲלֵי מַיִם, בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ:  כִּי-הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב, וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא." ברור לנו לגמרי ירמיהו חושב כאן במושגים של בני רחל ,במושגים ההיסטוריים של מלכות ישראל, יוסף בנימין, מנשה אפרים: כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא. ואז פתאום הוא חותך לאיזכור הצער האבל והשכול, וזה הדבר המדהים, אחרי שהוא מתאר את הנחמה הגדולה החסד והשיבה, הוא פתאום עושה כביכול "פלאשבק" ואומר:


 "כֹּה אָמַר יְהוָה, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים--רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ". 


למעשה אנחנו מבינים שאין זה פלאשבק, אלא זה הווה הממשי. להיפך מה ששמענו קודם מתוך אשליית הווה הוא הוא העתיד שעוד לא הגיע. ואנחנו בהווה של הכאב: "מאנה להנחם על בניה כי איננו".


ושוב הוא עובר אל הנחמה ואל העתיד:

"כֹּה אָמַר יְהוָה, מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה:  כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.  וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם".


ירמיהו נאלץ בכאבו להיות זה שצודק. המרד באשור הביא את גלות ישראל והמרד בבבל הביא את חורבן הבית ואת גלות יהודה.


הבנים ישובו הוא אומר לעם זה לא בניה שאיננו אלא בנים שישובו.


*

אולם  מה צריך לעשות, מהי הפעולה הנכונה מהו הדבר שייעשה ויהיה הדבר הנכון במציאות נתונה על מה אנחנו נאמר "כי יש שכר לפעולתך".


גם בחלק מכתבי הקודש של דתות העולם עולה השאלה האם לצאת למלחמה. שאלה שמוצבת בתוך המיתוס כשאלה שהיא ממשית או אלגורית, אך היא בעצם גם שאלה אקזיסטנציאלית האם לצאת לפעולה או להימנע מפעולה.


ומדוע לעיתים המציאות הפוליטית כופה לצאת לפועלה, והמחירים הם גבוהים לשני הצדדים ממה שניתן לשער, ומייצרים אסון של ציוויליזציה. המציאות הפוליטית בתולדותיהן של ציוויליזציות שוב ושוב הוציאה לאומים למלחמה. אלה רצו לבלוע את כל המשאבים החומריים אלה היו מעוטים שרצו להגן על ההון הסמלי שלהם, ואלו רצו את חלקת האדמה שלהם. ושוב ושוב הסתבכו חברות אנוש במלחמות הרג רצח מלחמות קיום צודקות ולא צודקות. מה זו בכלל מלחמה צודקת, כי ברגע שיש קורבנות השאלה הופכת לשאלה של הקורבנות.


העם היהודי לא הוגלה רק על ידי אשור ובבל  הוא הוגלה שוב ושוב במהלך ההיסטוריה גם על ידי היוונים והרומיים. ולבסוף המסה הקריטית שלו חיה מחוץ לגבולות המולדת ההיסטורית גאוגרפית שלו. כך לאט לאט משתנה החזון המשיחי שעל יסודותיו אני לא מדברת כאן מאפס מקום, והחזון המשיחי הופך להיות כרוך בחזון השיבה של העם כולו, ולבסוף משיח בן יוסף ומשיח בן דוד הופכים לארכיטיפים הכרוכים בשאלת הווייתו ההיסטורית והפוליטית של העם. המדרשים האפוקליפטיים פרחו ביהדות מבית שני – ועד מאה שמינית תשיעית ששם הגיעו לשיא בארצות האסלאם שהיו שם כמה ניסיונות גם של המרת דת וכדומה. הם לא פרחו בהשפעה נוצרית לכן לא היה להם שודם צנזורה מקשר עם דיאלוג מתרבות נוצרית. מה אומרים המדרשים על שני משיחים משיח אחד שימות ויקום לתחילה. משיח בן יוסף כשיבוא הגאולה אמור להירצח ולשכב בשערי ירושלים, כשמגיע משיח בן דוד לא רק שהוא מביא את הגאולה אלא גם מקים את המשיח בן יוסף לתחייה.


בתהליך שבו שני המשיחים המדומיינים המיתולוגיים הופכים לארכיטיפים של מנהיגים, ולארכיטיפים של אפשרויות היסטוריות, רבים מחכמי הדורות נתנו את פירושיהם לארכיטיפים האלה. בעיקר התעסקו בכך דווקא החכמים הספרדיים, זו תופעה מאוד מאוחרת שהרב קוק נוגע בכך, ואף הוא נוגע בכך בגלל שמלכתחילה זה מופיע בהקשרים של הרצל המחובר לשורשים ספרדיים, ועל כך לא אדון כעת. מעניין להתבונן בפירוש שנותן לשני הארכיטיפים האלה מניטו הרב לאון אשכנזי ("מספד למשיח?"), הוא לאו דווקא מבחין בין בן יוסף ובין בן דויד כמו שהוא טוען שבאירופה המשיחיות נספגה לתורת הנסתר והפכו לתורת סוד, ובארצות האסלאם נשארה כמשנה הקשורה למציאות ריאלית.


בחקר הציונות זה רווח לדבר על ההבדל בין הציונות התיאורטית לבין הציונות המעשית. זה אחד הדברים הכי נפוצים בחקר הציונות נפוץ לומר שלא היה לספרדים ציונות מעשית, המעשיות הספרדית הלכה לאיבוד, כי האשכנזים – התיאורטיקנים הם אלו שבאו עם הרעיון המעשי של הציונות.


כנראה שמניטו רצה להגיע לפנומנולוגיה של הרעיון המשיחי בין שני הטיפוסים הללו יהדות אירופה ויהדות האסלאם. מניטו, וכעת אני דנה רק בו, על אף שיש אופציות פרשניות רבות אחרות, אומר טענה לפיה התרבות האירופאית הדחיקה את המשיחיות לתוך הסוד, הדחקה החוצה מהסדר הסימבולי-חברתי היסטורי. כתוצאה מכך כך הוא טוען כשהתרחשו מאורעות היסטוריים, היהודים באותם ארצות לא ידעו לזהות אותם בגלל שהם דחקו אותם לסדר הסימבולי, מי שהשכיל לזהות אותם היו רק המקובלים בתוך יהדות אירופה. לעומת זאת אצל הספרדים המשיחיות הייתה שלובה בתוך הראייה ההיסטורית הריאלית-פוליטית ולא הודחקה ולכן ידעו לזהות אפשרויות ריאליות. הרצל מושפע מהרב יהודה אלקלעי שהושפע מהרב יהודה ביבאס.


כשביבאס מדבר על  ציונות מעשית! הוא מדבר על כך שיש אנשים הולכים ומדברים איתם. יש אופציות ריאליות טולרנטיות פיוסיות פוליטיות במידת האפשר. מדברים עם המנהיגים עושים איתם שלום והסדרים והסכמות על הדברים הממשיים, וזה מסר חשוב שגם בימינו יש לו משמעות אדירה להתחדשות התרבות הפוליטית בישראל, והוא מדגיש את העמדה הספרדית כעמדה של פיכחון סובלנות ומתינות לצד קיומנו הספרדי במזרח התיכון מדורי דורות. לצד קיומנו כאן – יהודים ומוסלמים יחדיו. את השילוב הזה בין סובלנות מתינות ופיכחון ריאלי של בריתות והסכמות ידענו ואנו יודעים. עדיין רצו יהודים ספרדים ערב פרוץ המנדט הבריטי על ישראל, לקדם הסכמות כאלה. והדברים כאן מוקדשים כאן גם למשפחת ביבאס היקרה לכולם שאיש לא יודע מה עלה בגורלם ושצריך להילחם על קיומם וגורלם בהסכמות ומאבקים ובריתות בינלאומיות. לא רק לקרוא לחטופינו חטופים, אלא שבויים – שבויים ביד אדם. כמו יעקב האוחז בשני בניו והחרד לגורל רחל שלו בזמן שביו הנורא אנשים מפגינים בכל העולם עם ססמאות שאינם מבינים את משמעותם עד תום על מדינות מדומיינות מהירדן עד הים. הדברים האלו מוקדשים לכאבו של ירדן ביבאס בתפילה לשלומו לשלום כל המשפחה.


מהדברים של זכריה הנביא שרצחו אותו בשער בית המקדש, זיכרון עמום שמנסים לשחזר מי היה אותו זכריה, צמחה התודעה של משיח בן יוסף. לאט לאט הפכו שני המשיחים משווים לנושא שני השעירים, שעיר לעזאזל ושעיר לה'. משיח בן יוסף הקורבני לוקח עליו את כל החטאות המריבות השנאות הסכסוכים בין אח לאחיו, את כלל הדבר הזה שצריך לנקזו לא לכלל האשמות, אלא לטהר אותו בכדי להגיע מחדש לאחדות בין אח לאח ולבנות את האחדות הנכונה.


לכן במישור של מנהיג הדור, זה שמעז לבוא ולומר אמת גם אם היא אמת קשה. מתוך המחויבות לדבר אלוהים, ומתוך המחויבות לא רק לרוחניות אלא גם לאתיקה. כי לא ניתן לקיים עם ללא מציאות אתית, ולא ניתן לקיים עולם ללא מציאות אתית. מנהיג לוקח עליו את ההתבודדות כמו שאצ"ג מתאר באחת הפואמות שלו מושך טלית על ראשו כמו האדם נוטל על כתפיו גלימה הכבדה ממנו עשרת מונים גלימת הכורח ההיסטורי.


מדהים לחשוב על זה שהאר"י אומר לר' חיים ויטל בשבת שקרובה למותו: תתפללו על משיח בן יוסף שלא ימות. ומהרח"ו לא מבין את האמירה וההקשר. רק אחרי שהאר"י נפטר, הוא מבין שהאר"י היה משיח בין יוסף, התודעה בדיעבד עם המוות. האר"י מי שהכיל מתוך פרספקטיבה את הדורות שקדמו לו ושירטט תורה לדורות הבאים ממש כמו ירמיהו ר' נחמן או רמח"ל בתקופתם מצטיירים כמו מקובל והוגה דעות דגול, דמות שיודעת להקריב קורבן כדי לאפשר. להקריב קרבן בכדי להגדיר לחברה איפה היא צריכה להצטמצם למרות תשוקותיה הריאליות.


מה שמאוד מתבקש להשוות בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד בין המיסטיקה השוללת לבין המיסטיקה השמאנית. הבעל שם טוב מרגיש סבל כשהוא רואה סבל אנשים זולתו, בדומה למשיח הקורבני.


בכל צד יש חרדה נכונה יש חרדה גם מקורבניות. וחרדה מקורבן שמקרבן. יש חרדה מקיום בלי הגדרה פוליטית בעולם שמהותו לדחוק את נטול הישות הפוליטית מחוץ לגבול ויש סבך והסתבכות. ויש חכמים בעיניהם השואלים שוב ושוב "מדוע ומדוע". אחדים שואלים: מדוע בכלל היהודים צריכים מדוע בכלל היהודים צריכים קיום מדיני ואחרים עונים להם: מדוע לא.


*

כשיעקב על ערש מותו מברך את בניו הוא מבטא את זה שהוא רואה אותם כמו שהם, לראובן הוא לא סולח על שחילל את יצועו ולכן הוא לא מהלל אותו על התנהגותו עם יוסף ולא שומר לו את הבכורה. לשמעון ולוי הוא לא סולח על עברתם הקשה ורומז שהם היו מובילים במכירת יוסף "כי באפם עיקרו שור" – שור זה יוסף. ואז הוא מביא לידי ביטוי את שני הבכורים שנשארו: בכור לאה – יהודה, אחרי פסילת שלושת אחיו הגדולים, ויוסף - בכורה של רחל.


"יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּֽחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִֽיךָ׃ 

גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ׃

 לֹא־יָסוּר שֵׁבֶט מִֽיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּֽי־יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים׃

 אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשֹּֽׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם־עֲנָבִים סוּתֹה׃

חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן־שִׁנַּיִם מֵחָלָֽב".


"יהודה אתה יודוך [...] ישתחוו לך בני אביך" – ברור כי זו המלכתו של יהודה לבכורה (בני אביך ולא בני אימך). "גור אריה יהודה מטרף בני עלית" – אני לא חושבת כי הוא קורא כאן ליהודה "בני" (למרות שזו גם אופציה), אלא "בני" יחידי יוסף – מטרף בני יוסף עלית. בסופו של דבר למרות הדבר המרושע והאכזרי הזה שעשיתם לי עם יוסף, בכל זאת מטרף בני עלית. והמשכו בתיאור הארכיטיפי של משיח בן דוד: "לא יסור שבט מיהודה", עניין זה נדרש רבות, אך אני אקח זאת לכיוון הגאולה שהאופק שלה הוא האופק של העתיד.

 

לעומת זאת ברכתו של יוסף:

"בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי־עָיִן" - כלומר זה ה"בן", הבן בה"א הידיעה,  כמה פעמים חוזרת פה המילה בן שלא מופיעה אצל אף אחד. ואפילו בהופיעה אצל יהודה היא רומזת למעשה אליו, אל יוסף.


"בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי־שֽׁוּר" - כלומר יופיו של יוסף שהוזכר כבר בראשית סיפור תולדות יוסף ומוזכר גם פה.


"וַֽיְמָרְרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּֽעֲלֵי חִצִּים" - האבא נאלץ להגיד זאת על בניו שמררו את החיים ל'בנו היחיד' יוסף, רבו איתו שטמו אותו ושנאו אותו ושלחו בו חיצים.


"וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ" - בדרך הטבע הקשת היא זאת ששולחת חיצים וכאן בדרך העל טבעית, הקשת בעצם היא זאת שכביכול קלטה את החיצים ועצרה אותם.


וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַֽעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל" -יעקב חוזר כאן לאבן השתייה של חייו, לאבן שעליה ישן כאשר חזה את הסולם שמגיע עד השמיים, ושבו ראה את המלאכים. במובן מסוים הוא חוזר לתשתית ומראה שהברכה הזאת מקבילה למונולוג שהוא לא  שירי המונולוג הלא פואטי שאמר ליוסף כשיוסף הגיע אליו, הוא סיפר לו: "אל שדי נראה אלי בלוז", הוא חוזר לזה גם בדברי השירה שהוא אמר ליוסף, דבר זה מוכיח כמאה עדים, שאת הברכה המהותית שיעקב קיבל ברכת ההתגלות הוא מרגיש שהוא נותן אותה דווקא ליוסף.


"מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ


בּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם". -  הברכה שיוסף מקבל היא ברכה של הווה, היא לא ברכה של איזה עתיד היסטורי גדול. אבל כשמסתכלים עליה כארכיטיפ, היא הברכה לדעת להתמקד להיות בתוך ההווה, כי ההווה הוא תמיד ברכת שמיים מעל ברכת תהום רובצת תחת. כלומר ההווה הוא הרגע של הפריון, של ההוויה, של הbeing, של המציאות, ואת זה הוא נותן.


"בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּֽבְרוּ עַל־בִּרְכֹת הוֹרַי.

עַד־תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּֽהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" - ואם הייתי רוצה לדרוש כאן את המילה נזיר אחיו, למרות שהיא יכולה להיות קשורה כאן גם לנזר, ולכתר וליופי, אני הייתי קושרת אותה גם לנזירות של הבדידות או ההתבודדות של האדם הקורבני.

 

ואז אנחנו נשארים על אם הדרך. בצומת בפרשת דרכים, הדבר העיקרי שיעקב אומר ליוסף לפני הברכה הפואטית בדברים האישיים שהוא אומר לו לפני מותו ולפני כינוס כלל האחים: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-יוֹסֵף, אֵל שַׁדַּי נִרְאָה-אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן"; כלומר הוא מתחיל את תולדותיו בהתגלותו של הסולם המחבר בין שמים וארץ.


"וַיְבָרֶךְ, אֹתִי.

 וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ, וּנְתַתִּיךָ, לִקְהַל עַמִּים; וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ-אֲחֻזַּת עוֹלָם. וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם:  אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, יִהְיוּ-לִי. וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר-הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם, לְךָ יִהְיוּ; עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ, בְּנַחֲלָתָם". 


כלומר, הוא באמת נותן ליוסף את הברכה שהוא קיבל מאל שדי שנראה אליו בלוז. כמובן שהברכה ניתנת לכל העם, כי כל העם יהיה בסוף עם ישראל, בניו של יעקב. אבל כסגולה וכמתנה אישית, בחינת חן וחסד הוא נותן אותה ליוסף.


*

"וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם".

את כל האהבה והגעגוע, את כל הזיכרון שהיא חיה בתוכו, אנחנו שומעים באיטיות הזאת, שהוא בעצם מתאר את הזיכרון שבו הוא אחוז בה "ואני – בבואי – מפדן – מתה – עלי – רחל – בארץ -כנען – בדרך – בעוד – כברת – ארץ". שומעים כאן את כל האהבה ואת כל כאב הפרידה ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם. בכך הוא מתמצת את חייו על סף מותו וערש דווי זוכר את ערש אהבתו את רחל. ואת קבורתה על אם הדרך.


אמא נמצאת באם הדרך. שם ירמיהו מוצא אותה מקוננת על בניה שאיננו ועל בנותיה שאינן, וגם על אונס דינה.


 פעמים רבות מאד מופיע במדרש בראשית רבה הכינוי לישראל כישראל סבא. חכמים אומרים זאת כדי להגיד שהכוונה לישראל האיש ולא לישראל העם. כך היה הכוונה במקור, אבל בפועל קרה ההיפך הביטוי ישראל סבא נחתם בתודעה העממית כארכיטיפ של עם ישראל. והאדם היה מברך את בנו בביתו שיזכה להתחבר לרוח ישראל.


באם הדרך מקונן ישראל סבא על בניו ונכדיו; באם הדרך מקוננת רחל האם על בניה שאיננו, על בנותיה שאינה:

"וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ׃ וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן׃ וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן־אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין׃ וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם׃ וַיַּצֵּב יַֽעֲקֹב מַצֵּבָה עַל־קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת־רָחֵל עַד הַיּוֹם׃ וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵדֶר".


נפשו של יעקב היתה קשורה בנפשה של רחל. הוא קבר אותה בדרך אפרת, והחניה הראשונה שלו אחר כך היתה במגדל עדר שם קם מאבלו הכבד . כברת הדרך הזאת בין דרך אפרת ובין מגדל עדר הפכה משביל גאוגרפי לשביל ההיסטורי של הקיום ההיסטורי כולו של החזרה אל המקום. המקום שבו נאבדו הבנים שנחטפו מעבר לגבול שנהרגו בהגנתם על הגבול שהתמודדו שסבלו שישובו לגבולם. מגדל עדר הפך לשם נרדף למקום הכינוס, לתחנת האיסוף באחרית הימים של העדר שהתפזר. החזרה אל מגדל השמירה על העדר.


שם במגדל עדר עתיד גם להיות הפיוס הגדול בין ישראל ובין יהודה; בין משיח בן יוסף ובין משיח בן דוד; בין הריאלי ובין הסימבולי, בין האירופאי ובין המוסלמי, בין האשכנזי לבין הספרדי, בין הרסטורטיבי אוטופי ובין האפוקליפטי שנבלם. הוא מסמל את הרגע המושלם של השיבה הוא נקודת האיסוף המקבילה למה שמייצג בית המקדש הר בית ה' באחרית הימים מקום של שלום מקום שיקרא בית תפילה לכל העמים מקום של חדל נשק, חדל מלחמה.


*

הנביא מיכה בן זמנו של הנביא ישעיהו, היה עוד נביא שכמעט כמעט רצחו והרגו אותו, בגלל שאמר נבואת אמת. והוא גם הנביא שאמר את הנבואה המפורסמת המקבילה לנבואת ישעיהו "והיה באחרית הימים".


"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים: וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה: וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי ה' צְבָאוֹת דִּבֵּר". (מיכה ד, א-ד).


אותו נביא מיכה כאשר אמר את נבואתו, אמר גם דברים מאוד מאוד קשים.


שנים רבות אחרי שהתנבא מיכה, כשירמיהו הוכיח את העם, ונלכד בשער בנימין, וכמו שראינו ביקשו את נפשו, קמו  אנשים מזקני הארץ וניסו לסנגר על ירמיהו ולהציל אותו ממוות. נזכרו זקני הארץ בתקדים של נבואת החורבן של מיכה ואיך חזר העם בתשובה בעקבותיה: "וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָאָרֶץ, וַיֹּאמְרוּ אֶל-כָּל-קְהַל הָעָם לֵאמֹר: 'מִיכָה הַמּוֹרַשְׁתִּי הָיָה נִבָּא בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר אֶל-כָּל-עַם יְהוּדָה לֵאמֹר: 'כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת: צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר'; הֶהָמֵת הֱמִתֻהוּ חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה וְכָל-יְהוּדָה?! הֲלֹא יָרֵא אֶת-ה', וַיְחַל אֶת-פְּנֵי ה' - וַיִּנָּחֶם ה' אֶל-הָרָעָה אֲשֶׁר-דִּבֶּר עֲלֵיהֶם'" (ירמיהו, כ"ו, י"ז–י"ט והשוו מיכה ג יב). זאת הפעם היחידה הבולטת במקרא כולו שנביא מצוטט אצל נביא אחר. זאת גם הפעם הבולטת שחשוב מהו התוכן המקדש, ולא רק קיומו של המקדש. מהו תוכן הר הבית, מהו מושג הר הבית, על זה הנביאים מרבים לדבר.

 

באותה נבואה עצמה הוא אומר:

"בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה, וְהַנִּדָּחָה, אֲקַבֵּצָה; וַאֲשֶׁר, הֲרֵעֹתִי.  ז וְשַׂמְתִּי אֶת-הַצֹּלֵעָה לִשְׁאֵרִית, וְהַנַּהֲלָאָה לְגוֹי עָצוּם; וּמָלַךְ יְהוָה עֲלֵיהֶם בְּהַר צִיּוֹן, מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם.

וְאַתָּה מִגְדַּל-עֵדֶר, עֹפֶל בַּת-צִיּוֹן--עָדֶיךָ תֵּאתֶה".


זאת הפעם השניה שמגדל עדר נזכר במקרא. אותו מגדל עדר, שהוא המקום הראשון שבו יעקב עצר להתאושש מאבלו הכבד על רחל ושבו רחל מקוננת באם הדרכים. על בניה שאיננו, שם גם נקודת האיסוף ככה, אומר מיכה, "ואתה מגדל עדר". המקום שבו כולנו נתאסף - שם קריאת סבא ישראל ואמא רחל לעולם מתוקן בתוך עם ישראל בין מחנותיו ישראל ויהודה, בין משיחיו בן יוסף ובן דוד, ובאנושות כולה כשהיא נגררת לנקודת האפס של קין והבל, קין והבל שהם שמות הצופן לקנין ואבל, שמות הכאב של הרגע של עת שלט האדם באדם לרע לו. לעולם מתוקן שבו כל הדתות וכל המשטרים מכילים זה את זה וחיים יחד בתוך אתיקה מוסרית. בתזמורת והרמוניה שלמה שכל איש קורא בשם אלוהיו העולים יחד לשלמות האינסופית הנצחית.


והסבא מהזוהר סבא דמשפטים עובר בשביל הארוך הזה שבין אפרת לבין מגדל עדר; מזיל דמעה כשהוא רואה את רגלו השבורה של השור בתוך הבור שנפל ברשות הרבים, יוסף שניסה לפייס. ומנסה להקימו משם ושואל את שלוש החידות על הרוע היסודי בעולם בלתי אפשרי: מיהו הנחש הפורח באויר –אותה הסמסארה שמברים עליה בעקבות המסורת ההינדית - גלגל הקיום הנצחי של רוע וקורבן מקרבן. ואיך זה שמקדמי הפוסטמודרניזם לא מבינים ששלוש החידות אחת הן, מי שמדבר על מרחב שלישי, איך לא מבינים שאין כאן רק משחק בינארי דיכוטומי בין שני גורמים, אלא יש גורם שלישי ואיפה המרחב השלישי, איפה הקריאה המשותפת של בני אומות כל העולם לשפיות. ששיח הערבות "אנכי ערבתי" "אנכי אערבנו" - והברית והאנושות אמור לפתוח בין הניצים ולפרק אותם זה מזה. על כך בוכה אמא רחל ועל כך בוכה ישראל סבא כשהמטה נופל לידו הוא לא מרים אותו מרוב שאבלו כבד הוא חווה אותו כנחש. הרבה לפני שמשה יופיע לפני פרעה עם להטוטי מטה ונחש. הוא מבין שגם אם הילד יחזור הוא את בניו כבר איבד. 


ואז בשקט בשקט, עולה עוד פעם קריאת הנחמה של ירמיהו ועולים עוד פעם דברי הנחמה של מיכה.


"לא יישאו גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד והיה באחרית הימים".


***

חזק, חזק ונתחזק.

זכינו לסיים את ספר בראשית,

בתקופה שכולה רוויה כאב.

ונזכה בעזרת השם לראות בנחמות,

"לא ישאו גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה".

 

נכתב ונאמר ב29.12.2023 פרשת השבוע ויחי: חתימת ספר בראשית - השבוע השניים-עשר למלחמה

לצפייה ביוטיוב: https://youtu.be/cB40npGEyq4


66 צפיות0 תגובות
bottom of page