top of page

54 פרשיות דרכים/ 11 - אחיכם אחר: יוסף ויהודה | פרופ' חביבה פדיה

באותו רגע שבו ההיתול של יוסף באחיו מגיע לשיאו, כשהוא מחליט להשאיר אצלו את בנימין הקטן, מתפתחת הדרמה החדשה. מלכתחילה השאיר את שמעון אצלו כדי להביא אליו את בנימין היקר לאביו ועתה הוא משאיר אותו בכלא הוא בוחן את אחיו מה יחסם עכשיו לאחיהם האחר בנה הנוסף של רחל, לכאורה אין קל מאשר לחזור עכשיו ליעקב האב ולומר לו שוב כמו אז הנער איננו איתנו. יהודה הרי ערב לבנימין בפני אביו, זה היה רגע התיקון שלו, רגע ההזדמנות השנייה. עכשיו הבטחתו של יהודה עומדת למבחן. האם שוב יפקיר את בנה של האם האחרת של רחל?


נדמיין לעצמנו את הסיטואציה: האחים עומדים שוב לפני יוסף כנאשמים לאחר שכבר פנו בדרכם לארץ ישראל והוא מבודד את בנימין ורוצה לשים אותו בכלא, בשבי, בבור. התמונה המצטברת  בפרשות אלה של ספר בראשית היא: הבור. הבור הוא המוקד של החטא ועונשו (ועבור יוסף גם המקום ממנו הורץ למלוכה).


באותו רגע יהודה צועד צעד קדימה מתוך קבוצת האחים המשתחווה ליוסף, מבקש את רשות הדיבור, אך מיד מתחיל להתקיף את יוסף, מה שפותח שיחה טעונה ביניהם, דו קרב מילולי, התגוששות והתאבקות.


יהודה רואה לפניו נסיך פרעוני צעיר ולא נער עברי. יוסף רואה לפניו רועה עברי מבוגר, שהרי יהודה בוגר בהרבה מהזמן בו נפרד יוסף  מאחיו.


את הנאום של יהודה ליוסף הפכו חכמים לדיאלוג, למריבה של שני אחים שמתנהלת בכמה ממדים: לא ברור אם זיהו זה את זה, אם ניהלו שתי שיחות בשתי רמות של מודע ולא מודע, או אם התחבאו מאחרי מה שניחשו אחד על השני, מכל מקום הם  הטיחו זה בזה האשמות קשות.


יהודה ויוסף מתוארים כשני מלכים שרבו. אני אבחן את מריבת שני האחים כמריבת שני טיפוסים של משיחיות. כמריבה בין שני הארכיטיפים של פרץ וזרח, לכאורה שמות ילדיו של יהודה ובעצם הם צופנים בתוכם את המאבק ההיסטורי העצום של עם ישראל, בו שני האחים הקונקרטיים שמלווים את ספר בראשית מאז קין והבל הופכים לאידיאות ולארכיטיפים, לא רק לארכיטיפים של טיפוס אנושי, אלא למודל של שתי גישות להיסטוריה ולמשיחיות. לפעמים הם זה כנגד זה, לפעמים הם משלימים, לפעמים הם שניהם רוצים לפרוץ אל ההיסטוריה ואל המרחב בדרכים שונות,  לפעמים הם נאבקים בשני צידי המשוואה לא רק מאבקים אידיאולוגיים אלא ממש מלחמות ורצח אח. ולפעמים הם עומדים באותה צד של המשוואה, ונשחטים שניהם.


אני חוזרת כאן לשני עניינים עקרוניים שהתעכבתי עליהם בספר בראשית: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, זו אחת התמות בספרות המדרשית-אפוקליפטית; והעניין השני זו סוגיה קבלית מובהקת שהתעכבנו עליה, בפרשת וישלח והוא מות מלכי אדום או "מות המלכים" כמו שעיצב אותו האר"י.  מות המלכים כמתמצת ומקדד את חורבן העולמות.


*

פתיחת ההתגוששות המילולית שבין יהודה ליוסף מתוארת כך:


״ויגש אליו יהודה ויאמר

בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באוזני אדוני

ואל יחר אפך בעדך כי כמוך כפרעה״


הפתיחה היא פתיחה מכבדת. הדמות הפרעונית מתמודדת עם ראש שבט רועים. שני סדרים חברתיים סימבולים שונים בתכלית, ועדיין לא מתפרצות הזיקות הרבות והלא ברורות מתקיימות ביניהם מתחת לפני השטח.


הזיקה המרכזית היא היפוך יחס האדון והעבד. כעת יהודה עומד בעמדה של העבד מעצם כפיפותו לשגיונותיו של יוסף ומעצם העובדה שהוא מתמודד עם סכנת עבדות עולם של אחיו בנימין לפני יוסף המלך. פעם יוסף התחנן על חייו כמו עבד שבוי, פעם יהודה פגע מתוך תחושת מלכות. אך כעת הפירמידה התהפכה. את כל המורכבות הזאת, חכמים מבינים, ולכן המאבק הזה בתיאורם של חכמים הוא מאוד דרמטי; כשיוסף ויהודה עומדים בתוך ההווה הנצחי של המאבק אז מי יודע אולי נשמע בתוך הריב שלהם גם את המחלוקת בין רבי עקיבא שתמך בבר כוכבא, לבין שאר החכמים שעמדו מולו התנגדו לכך ואף יש שכינו אותו בר-כוזיבא "יעלו עשבים בלחייך ועדיין משיח בן דוד לא בא" (ירושלמי תענית ד, ה).


 חכמים דורשים על המפגש הזה שבין יהודה ויוסף (בראשית רבה, צג ב)  את מזמור תהילים (מח). הדרשה אצל חכמים היא הפגשה בין שני טקסטים הנארגים למסכת אחת ובתוך כך יוצרים יצירה ספרותית חדשה וכל זה מעבר לזיקת הביאור ההדדי ביניהם.


כי הנה המלכים נועדו -יוסף ויהודה.

עברו יחדיו- התמלאו עברה זעם וכעס זה על זה

כן תמהו- ההשתוממות של האחים על ניחושיו של יוסף: לא הבינו מאיפה זה "נופל" עליהם

נבהלו נחפזו- ולא יכלו לגשת אליו מרוב פחד כשהתגלה אליהם

רעדה אחזתם שם- כשיוסף התוודע לאחיו.


גישה אחרת אצל חכמים שם (בראשית רבה, צג ג) קשרה את המפגש הדרמטי הזה לא למפגן הרגשות העמוק שמאפשר כתמיד פרק תהילים אשר מעצם היותו מזמור תפילה מוקדו הוא הרגש, אלא למתינות ולתיחכום שמאפשרת קריאה אינטר-טקסטואלית אחרת שמשלבת את בראשית עם ספרות החכמה עם משלי דווקא. לפי זה המודל של השיחה בין יוסף ויהודה הוא אזוטרי ומוצפן "תפוחי זהב במשכיות כסף". כפי שמציינים שם במדרש שתרגם עקילס הגר: "חיזורין בדהב בגו דיסקרין דכסף"- "דבר דבור על אופניו. מה אופן זה מראה פנים מכל צד כך היו דבריו של יהודה נראים בכל צד, בשעה שדיבר עם יוסף".


לפי זה דברי יהודה ויוסף היו משתמעים לפנים רבות או שנשאו משמעויות כפולות כי אכן דברו על דבר אחד ורמזו לדבר שני כמו כל דיבור איזוטרי. הם דיברו על בנימין לכאורה ובעצם על יוסף.


הקישור הזה של ריב יוסף ואחיו אל המלכים אשר  נועדו נבהלו ונחפזו – ר' משה קורדוברו בפירושו לתפילה, לוקח אותה בחיבורו תפילה למשה בפירושו למזמור של יום שני, שיר של יום, למשבר של מות המלכים, ולוקח את כל המזמור הזה על מות שבעת המלכים ואם ככה לחורבן העולמות, ואם ככה יום שני שהוא היום של ההפרדה בין המים התחתונים לעליונים, בין המים המתוקים והמלוחים. זהו רגע של חורבן העולמות. כלומר הדברים שהתרחשו בין יוסף ויהודה הם בסדר גודל של מיתת המלכים בקבלת האר"י.


*

עכשיו, אם באופן אנכרוניסטי ומודע נסתכל על הפסוק הזה שהפך לסמל הדיבור האזוטרי "תפוחי זהב במשכיות כסף", ונבחן מה הוא מאפשר אם נחזור למפגש הטעון הזה ונקרא אותו מעל ומעבר לזמן ההיסטורי.


ארבע פעמים חוזרת בבראשית הסמליות של שמש וירח.

יוסף חולם שהשמש והירח משתחווים לו: לבניו של יהודה קוראים פרץ וזרח שמות סמלים שצופנים רמז לירח ולשמש; פרץ - הלבנה שלעתים נפרצת ולעיתים מלאה; וזרח - השמש שזריחתה חזקה ויציבה (ראו גם פירוש הרמב"ן על אתר).

גם יהודה וגם יוסף רצו להיות אריות. שניהם חשבו שהם שמשות ולא ירח. שמלכותם מלכות היום של ההיסטוריה והציוויליזציה. אף אחד מהם לא רצה להיות זנב לשועלים.


בברכת יעקב יוסף הוא שור ויהודה הוא אריה.  יוסף מושווה לשור שהרבה פעמים מקושר לשמש בתרבות מצרים, הציור של ההירוגליף המצרי לשמש נראה כמו ראש של שור עם שני קרניים. אבל גם יהודה חושב את עצמו לשמש אבל השמש שלו היא אריה שהרבה פעמים מושווה לשמש באשור.


ובסופו של דבר הממד הסמלי הופך להיות לדורות כזה: יהודה יהיה הארכיטיפ של משיח בן דוד, השמש, החיים הנצחיים; ויוסף יהיה הלבנה הכוח המשיחי החלש, מוות וחיים ומתוך כך גם קורבן וחיים.


ליוסף שני בנים שנקראים מנשה ואפרים: לאחד הוא קורא: "מנשה - כי נשני אלהים מכל עמלי", כלומר יוסף רוצה לשכוח, גאולתו היא של האדם מהטיפוס הטראומטי שאינו רוצה לזכור, כל זיכרון הוא סכנת קריסה לתוך הלופ. כאשר נולד לו בנו, הדבר הכי משמעותי שהוא יכול היה לומר על כך הוא "נשני אלוהים" – השכיח ממני את הסבל. ואולי הגאולה שלו היא גם בשכחה של הדחף להשיג ולשלוט. ואפרים נקרא כך בגלל "ופריתי בארץ נכריה" כלומר לילדים של יוסף יש שמות קונקרטיים של גלות, ואילו לילדים של אחיו יהודה שמות אידאיים מופשטים שלא מנומקים מתוך חיי יהודה  פרץ (שניסה לפרוץ ראשון בלידה) וזרח שמקושרים בפרשנות הדורות לדפוסי גאולה.


המאבק המוצפן בין יהודה ויוסף - כאשר הוא נקרא מעמדה של אחרית ההיסטוריה - הוא מאבק בין שתי גישות של משיחיות של מלחמה של מאבק. והם נאבקים עכשו על בנימין.


בנימין בבור בשבי, בנימין כקורבן, בנימין בארץ גזירה, בנימין נושא בתוכו את השם בן. אבל בשמו  גלום אותו דיסוננס של שני שמות  שראינו במקרא; "בן אוני" קראה לו רחל, הבן שלקח ממנה את כל כוחה, שהיא מתה בעבורו, הבן המורחק עכשיו מאביו הזקן. ובכל זאת גם בן הימין בן הכוח החיובי.


*

יוסף שעכשיו הוא מלך - טוען שהוא היה (בעבר) קורבן; יהודה שעכשיו הוא רועה פשוט הנאבק על חיי אחיו - טוען שהוא עכשיו (בהווה) קורבן. על זה נסבה המלחמה תמיד בין קורבן ובין מקרבן, בין אדון ובין עבד ועל הפרשנויות השונות לעבר והווה.


לכאורה - אם רצית עולם שאין בו מלחמות וצבא אל תבקש עולם שיש בו מדינות וממלכות לאומים וממשלות תמשיך להיות רועה במדבר מופקר. אך למעשה, יוסף קורא תגר על התפיסה הזאת, היות והוא היה רועה בין רועים כשהפך לקורבן. וברגע אחד של עצימת עיניים הוא מדמיין את אחיו כאחרים כזרים כאוייבים כאספסוף העושה פוגרום, רועים עם סנדלים וכפכפים מי ברכב מי ברגל  באים ומושכים אותו גוררים אותו זורקים אותו לבור.


במישור הלא מודע, או המוצפן, יהודה אומר לו: תתנער יוסף יצאת מהבור אתה לא בתוך הבור, "כמוך כפרעה", אתה יושב על כסא המלך ורק את אחינו הקטן זרקת לבור.


רק כדי ללמד אתכם לקח, להוביל אתכם לבקשת סליחה ומחילה, עונה לו יוסף.

אתה בטוח? שואל אותו יהודה, או שמא עשית את זה  רק כדי להראות מי חזק מי שולט?


ואם נחיה עוד חמשת אלפים שנה ויהיו כבר אווירונים האם תפציץ את הילד מהאוויר? איזה ילד? שואל יוסף, את בנימין, משיב לו יהודה האם תפציץ את בנימין? אבל על בנימין אני רוצה לשמור אומר יוסף, אני רוצה לבדוק אם אכפת לך מבנימין.

ככל שהם רבים הם מתרחקים הם לא אחים הם המצרי מול העברי: ואם נחיה עוד חמשת אלפים שנה האם עדיין לא יהיה לי מקום בשדות דותן? מתי ובאיזה מחיר בא הרגע שאח מכיר באחיו ואדם מכיר באחר שלו?


האם תשליכו אותי לקבר אחים, האם תובילו אותנו עירומים למשרפות, למחנות ההשמדה, האם תצילו אותי ולבסוף מאה שנים אחרי ההשמדה הגדולה שהשמדתם אותי כולכם, תאשימו אותי כשאעמוד להתגונן על חיי. מה אתם עושים בי ובחיי ובכל בני יוסף? האם תשליכו אותי, תצילו אותי, ולבסוף תאשימו אותי כשאעמוד להתגונן על חיי.


אולי יש מלחמות צודקות אבל אין קורבנות צודקים אומר לו יהודה ויוסף רותח אתה הוא זה שאומר לי את זה, באיזה מחיר של פרידה ניכור מרחק וחיים עצובים וכמויות של סבל צריך לעלות לנו הצדק?


*

מסופר, שכשראה יעקב את כתונת בנו הנוטפת דם הוא נזכר בסוגיה שהוא ויוסף למדו יחד לפני האסון הנורא, תמיד כשקורה ליהודי משהו הוא חוזר לדף, הוא בודק איפה הוא עמד בסוגיה. והוא מגלה שהוא עמד בסוגייה של עגלה ערופה.


שבע עשרה שנים חי יעקב עם ההרגשה שבנו נעדר, או חטוף, לעתים היה בטוח שהוא ישנו כי לא הפסיק להתגעגע. בכל זאת יעקב עבר ייסורי שאול כי לא ידע אם הוא חי או מת, הוא נזכר שהם נפרדו בזמן שהם למדו את סוגיית עגלה ערופה. הוא חשב שלימוד הפרשה בה הפסיקו הוא סימן ולכן תמיד לא ידע אם בנו יוסף חי או מת, אם כאשר נערף כמו עגלה היה זה בידי זרים או בידי אחיו. אולי היה זה סימן  לכך שהוא לא בטוח בילדיו, אולי הם ערפו את בנו ולכן חי איתם כשני עשורים חיים של כאב ובדידות.


יוסף היה חלל בשטח ההפקר. אחיו הפקירו אותו לגורלו. הוא היה עגלה ערופה. בראשית הייתה המלה חנוקה מגומגמת נשמעה, כמו שעול של שמים צרודים. בראשית היה השעיר לעזאזל. כבר מההתחלה אח רדף אחיו, דם נשפך, וזקני הערים הקרובות לשטח ההפקר יצאו אל שטח ההפקר. המפונים כתבו על מפרץ אילת בפנסים אדומים: הופקרנו. והפוליטיקאים הבטיחו שיהיו תחקירים בהמשך, "ידינו לא שפכו את הדם הזה" מן הסתם כל אחד יאמר וחלק אומרים כבר עכשיו.


בימים ההם כשנמצא חלל לא מזוהה בשטח ההפקר יצאו זקני הערים אל נחל שוצף וקוצף ערפו עגלה, עגלה שמייצגת את הקורבן הלא מזוהה ואת ידיהם הניחו מתחת לזרם המים ומעל לעגלה המדממת, הקורבן שדמו שותת בניסיון הפשרה הנצחי בין דם ובין מים ובקביעה: "ידינו לא שפכו את הדם הזה".


כשיעקב מסכים שייקחו לבסוף את בנימין מצרימה למרות כל פחדיו, הוא מברך אותם, שהם יחזרו עם בנימין לשלום, ואז הוא מבטיח לעצמו ולהם: אתם תחזרו אלי מהר, אתם כולכם תשובו אלי יחד עם ״אחיכם אחר״.


חכמים ראו בכך רוח הקודש שדיברה מתוך גרונו ובישרה על חזרת יוסף.


ובאמת זו כביכול פליטת פה של יעקב, אפשר לומר כי מבחינה ספרותית פליטת הפה הזאת מקדמת את העלילה כמו שדן פרויד בראשית הפסיכואנליזה ובעקבות יצירות מופת אירופאיות בנוכחותה של פליטת פה ביצירות הגדולות האלה. כאן המילים ״אחיכם אחר״ משתמעות לשני פנים ורומזות לתימה היסודית של האחד והאחר. למי באמת יעקב קורא "אחר"?


זו הפעם הראשונה ששם התואר "אחר" מופיע במקרא, הרבה לפני הופעתו אצל יעקב בסיפור אלישע בן אבויה. ייתכן ושמעון נקרא: "אחר", לפי זה, האבא יעקב מרוב כאב לא יכול לומר את שמו של שמעון, מכאן שהחשש המקנן בו הוא ששמעון הוא הבן האחראי לרצח יוסף, לרצח האח, לחילול שמו ופניו, חשד שמעולם לא נרדם בו, ועל כן הוא לא מרגיש יותר כי יש לשמעון שם. או שגם סיפורו של אבויה מבאר כאן והקריאה היא שמעון וזה שרצח הוא אחר שעשה את הפעולה הנוראית הזאת של רצח.


זה במידה והכוונה בשם התואר "אחר" היא לשמעון, אך אם יוסף הוא ה"אחר" הזה, הרי  שברור למה מתאים לכנות את יוסף "אחר", הרי  הוא באמת היה ה"אחר" של האחים, הוא היה העגלה הערופה, השעיר לעזאזל של כולם, כי בראשית הייתה הקנאה.


האח האחד - הוא הקורבן.

האח האחר - הוא המקרבן.


אבל זה גם מתהפך מי שחושב שהוא האחד מקרבן את מי שהוא חושב שהוא האחר.

אחד אחד אחר כולם מתחילים אותו דבר אבל לא צומחים לכלל אחריות.


*

לכן כשיהודה ויוסף עומדים ורבים הם רבים בצעקות ובאיומים, הם מאיימים לחנוק אחד את השני, להרוג אחד את השני, כשכל אחד מהם טוען שהוא הקורבן ושהשני מקרבן אותו.

על מה יהודה ויוסף רבים?


- "כמוך כפרעה", יהודה מאשים את יוסף  שהוא כמו פרעה חומד לו נערים יפים, חומד את בנימין להיות עבדו כיוון שבנימין הוא יפה תואר כמו אמו ואחיו (זו הצעה של המדרש).


עוד דרך לקרוא את הפתיחה הזאת היא כמוך כפרעה - בוא'נה, אתה מלך גם אני מלך על מי אתה בא לעשות רושם?


"אדוני שאל את עבדיו" - תגיד למה תחקרת אותי על כל תולדות משפחתי? מה באתי לבקש את ידה של אחותך? (גם את זה המדרש אומר)


יוסף נותן ליהודה לרתוח ולבטא עצבים ולבסוף שואל אותו: תגיד למה אתה פטפטן למה אתה מדבר כל כך הרבה, יותר מכל אחיך?


ויהודה אומר כי אני ערבתי את הנער.


באותו רגע יוסף פורץ בצעקה גדולה הוא נותן את כתב האישום שלו לאחיו, ומשחרר החוצה את קריאת הכאב:

אבל מפני מה לא ערבת את אחיך

כשמכרתם אותו לישמעאל בעשרים כסף

וציערת את אביך הזקן

ואמרת לו טרוף טורף יוסף והוא לא חטא לך.

יוסף לא חטא לך, אביך יעקב לא חטא לך- למה, למה עשית את זה.


יהודה חושב שאת כל זה יוסף מנחש בגביע, זה קצת מוזר.

יהודה שותק מתדהמה.


ויוסף ממשיך:

יש כאן מישהו שחטא באמת, אחיך יוסף לא חטא בכלל אבל אחיך בנימין גנב גביע אני חייב להעניש אותו ולשים אותו בבור, לך תחזור לאביך עכשיו. עכשיו לא תוכל לצבוע בגדים בדם, לא תוכל לזייף להמציא אירוע שלא היה, לך אמור לאביך הלך החבל אחר הדלי!

מה אכפת לך באמת? קברת את יוסף, תקבור גם את בנימין. שאבא שלך יקבור גם שני בנים כמו שאתה קברת את ער ואונן וזהו. תהיו שניכם שכולים.


יהודה שומע את דברי יוסף ונפשו עוברת סערה. והחכם הדרשן אומן המלים והתובנות מוסיף מספר לנו: כיוון ששמע יהודה כך צעק ובכה בקול גדול ובמר נפש אמר כי איך, איך, אעלה אל אבי והנער איננו איתי?


יוסף עדיין לא מגלה מי הוא ועדיין לא מגלה את פניו. הוא מתנכר. פניו אינם להתוודעות. אלה פני המלחמה.

יוסף מציע ויכוח משפטי בוא נלך לבית המשפט, לבג"ץ, יהודה רוצה לצאת למלחמה, מתחיל לרמוז לאחיו הוראות פרישה בשטח, כל אחד יקח שער אחר במצרים.

האחים של יהודה אומרים לו: תירגע יהודה, מצרים איננה כמו שכם, לצאת למלחמה על מצרים זה לא להילחם בישוב קטן בשומרון, זה להילחם באימפריה, זו מלחמה גלובלית, זה חורבן עולם.

יהודה מתפרץ בזעם על יוסף ואומר לו: מההתחלה תמרנת אותנו בתחבולות, באת עלינו בעלילות, מה לא האשמת אותנו, בריגול, בגניבה, בשוד ובמזימה.


ואז בא האיום של יהודה על יוסף במלחמה ובמאבק אישי: תנני אוציא את החרב ואהרוג את כל מצרים אני אשלוף את חרבי ואניח אותה על צווארך.

יהודה: דין שקר אתה דן אותנו.

יוסף: אין לך דין שקר כמכירת אחיכם.

יהודה: אש הנקמה בוערת בליבי מאז שהחרבנו את שכם על אונס דינה.

יוסף (בלעג): זו לא אש של נקמה זו אש של תשוקה לתמר כלתך, יצאתם לרצוח בשכם אבל גם אתה לא היית הכי נקי בדיני עריות.

יהודה (מאיים): אצא ואצבע את כל שווקי מצרים בדם.

-       צבועים! צועק יוסף: צבעים הייתם מימיכם שצבעתם כתונת אחיכם בדם ואמרתם לאביכם: טרוף טורף יוסף.

-       מאיפה אתה יודע את כל זה? צועק יהודה בחזרה,  הכל מניחושים בגביע שלך? הרי זה לא כתוב בספרי ההיסטוריה, אשסף ואקרע את הפפירוסים עליהם אתה רושם את דברי הימים ואדביק אותם בפיק ניוז ובווירוסים.

-       מה אתה חושב יוסף שבגלל שפעם הפשיטו אותך מבגדיך, בגלל שדחפו אותך, בגלל שהיכו אותך, בגלל שגררו אותך, בגלל שזרקו אותך לשבי,  בגלל שסכין הייתה על צווארך, בגלל שילדיך ואחיך ואחיותיך מתו, בגלל שנזרקתם כולם לקבר אחים, בגלל שהיית קבור תחת גופות במזבלה ליד קיבוץ רעים כשרדפו כשאנסו כששחטו, מה כל זה מספיק כדי לקבוע שאתה קורבן? אתה לא חלש עכשוו, אתה מלך מצרים, אתה ריבון, יש לך מדינה, אתה יישות פוליטית.

ומה אתה חושב יהודה, שאתה רועה צאן פשוט ואני המלך? אני הייתי עבד ולך הייתה סכין ביד כשדחפתם אותי לבור, הרגשתי כאילו אתם עורפים את ראשי, אז כשקרעתם ממני את כותנתי ואני הייתי אז ילד שלא ידע להיאבק, הייתי אחד ואתם רבים, התחננתי, בכיתי וזה לא נגע בליבכם, לא שמעתם אותי .

מה אתה חושב יוסף, שתמיד תחיה על הסיפור של  כתונת הפסים? תמיד תזכיר את כותנתי הצהובה? את הטלאי הצהוב?

מה נראה לך יהודה שאתה תחיה בהווה הנצחי של היותך קורבן ובגלל זה תקרבן אותי?

מה נראה לך יוסף?! אתה לא יכול לחיות בעבר!! אתה צריך להתמקם כאן ועכשיו, היה כאן צפוף אז הפכת אותי לקרבן שלך?

מה נראה לך יהודה שבגלל זה שאתה בבית משלך לי אף פעם לא יהיה בית ? ולמה? רק בגלל שהעוול שקרה לי קרה לי לפני עשרים שנה או מאה שנה אני כרגע כבר לא קורבן, הרי זו עובדה פשוטה וחותכת, אין לי לאן ללכת, אין לי בית אחר, אין לי ארץ אחרת.

יהודה צועק: גם לי אין כלום, אין לי  אח אחר.

יוסף צועק: עכשיו פתאום אחיך חשוב לך, זה גם האח שלי ואפילו מאותה אמא.

תסתכל על הבור שלתוכו דחפתם אותי את בנו של ישראל, אני בן ישראל ודחפתם אותי לבור, אני בן ישראל-יעקב ומתקשה אני לצאת מהבור העמוק, זה לא בור קטן. הפתגם אומר: אבן שמשוגע אחד השליך לתוך הבור אלף חכמים לא יוכלו להוציא אותה.


*

הצילו הצילו את נפש האומה מהבור אליו נפלה בגלל שריך סוררים.

הצילו הצילו נשמעת זעקה של אנשים עירום ועריה.

הצילו כי אנו בני הבל כי אנו בצלם אדם.

הצילו נשמעת זעקה מעוד ועוד מקומות. חפים מפשע זעקתם עולה לשמים.


שנינו חפים מפשע. יהודה ויוסף אנו, שנינו אחים ושנינו חפים, וחפים מפשע עוד רבבות. מי סיבך אותנו במאבק הדמים הזה שבו נפגעים ומתים ונפצעים אלפים ויותר ממיליון נודדים.


אין רק שני גורמים בתמונה מנסה יהודה להסביר ליוסף. זה משולש יש כאן גם אנשים שהתמסרו לרוע שטני. הם לא מוכנים להסכמות לפשרות לשלומות לחיים של שני עמים יחד תחת השמים.


אל תנהלו איתנו קרבות פנים אל פנים תוציאו אותנו מהסרט הרע הזה.


הבור גדול ונמצאים בו כל בני בנימין כולם. כל אלה שאמא אדמה מתה בלידתה אותם "ותקש בלידתה", כי ידעה שנולדו אל המוות מלכתחילה, בני האנושות החפים מפשע!


האם המלחמות שלהם צודקות? האם ההשמדות שלכם צודקות? האם החזון האוניברסלי צודק? האם הוא זוכר את מי הוא מחק? האם זה צודק להפוך את הריב שלכם לריב של כל העולם? האם זה מוסרי להפוך את כל העולם לזירה של רוצח ונרצח? לרצוח בכל העולם? לזרוק אנשים לבור בכל העולם?


האם זה הגיוני שלא ניתן לדבר דיבור פוליטי של יישובי מחלוקות והסכמות עד כדי כך התרסקתם יחד עם נפילתו של מגדל בבל?


לכאורה אם לא היו שפות, דתות, גבולות, עמים, לאומים, לכאורה אם היו רק בני אדם שחיים כמו שבט אנושות אחד גדול באדמה אחת גדולה תחת שמים כחולים הכל היה טוב, את זה רצו לדמיין אנשים בכל הדורות ובכל התקופות, ולא רק ג'ון לנון. את זה רצו גם האוניברסליות, הקולוניאליזם, המיסיונריות לדמיין.


איפה זה לא מצליח לנו? מה עשינו רע? איפה טעינו? מה לא ראינו? למה אנחנו לא מוצאים תשובה?


*

יעקב חרב עליו עולמו. הסליחה, המחילה, מציאת יוסף משמחים מאד בהווה. אך הם לא יכולים לצבוע לאחור עשרים שנה של בדידות, כאב, תחושות שאול וגעגועים – חיים מלאים שמחה וקירבת נפש הם רק בזמן אמת מלא. לעולם אי אפשר יהיה לפצות לאחור, אי אפשר לנסוע ברוורס ולשים בחזרה את החיים האהבה השמחה הבית השדה המולדת הבנים והאבות שנלקחו מאנשים. מה שהיה במציאות קונקרטית לא יחזור היה ואיננו.


לעולם ההסכמה על ההווה בין הקורבן למקרבן לא תוכל לתקן את העבר ולהחזיר את המתים. "מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות". כאן לא תהיה תחיית מתים ולא יהיו חיים חדשים עם אהובים ויקרים במולדת שהיא רק שלי. זה לא יקרה ליוסף. זה לא יקרה ליהודה. זה לא יקרה לקין. זה לא יקרה להבל. זה לא יקרה ליצחק. זה לא יקרה לישמעאל. זה לא יקרה ליעקב ולא יקרה לעשו.


פרעה בהדר מלכותו נכנס לרגע אל אולם המלכות ומולו בקצה השני יושב יעקב הסב, שמעט ורעים היו שני חייו. כולם היו בָּנַי, בוכה יעקב, אני נאלצתי לחיות ואמשיך לחיות עם הידיעה שאחד היה קורבן והשני היה זה שפגע שרצה להרוג שהסתפק בלהפקיר - זה שהיה המקרבן. אחד נטרף ואחד טרף, שניהם פצועים ומדממים, שני בנים למוות.


*

יהודה ויוסף יצאו שונים מהקרב הגדול ביותר בחיי אנוש: הקרב בין אח לאח, הקרב בין אח לאחים. כשיוסף הוחרם על ידי אחיו הוא לא מצא יותר נחמה במסיבות רעים, הוא נהיה פחות מְחובְרָת, חלק מחבריו שחלקו בדידות דומה בחרו במשתה היין, אבל הוא הלך לדרך החכמה, כשאפרים ומנשה ראו את אבא שותק הם ידעו שהוא בתוך הבור.


כשהתבגרו אפרים ומנשה, בני הדור השני לאסון הבור, לא היה להם כוח למאבקים. כשראו את כל השבטים דוהרים לארץ המובטחת זה לא דירבן אותם מספיק. חזון הארץ המובטחת לא בער בעצמותיהם. הם פחדו מהעתיד העקוב מדם שזה מבטיח והעדיפו להישאר בעבר הירדן. מנשה כשמו העדיף תמיד לשכוח. תסמונת דור שני. להפחית משקל, להפחית מסמנים ומסומנים. אפרים העדיף לפרות ולרבות בהווה הקצר להיאחז במה שיש עכשיו, הוא עם צאנו.


אחי יהודה החריפו בהרבה את המהתלה האיומה שהיתל יעקב באביו יצחק. יעקב בא אל יצחק עם בגדי עשו, הוא בא אליו עטוף בגדים לא שלו, אבל שני האחים היו בחיים, היתה כאן עקיפה ותרמית מאבק על ירושה על חיים. בני יעקב הביאו לו בגדים ריקים. בגדים שאין בהם אדם. בגדים שמלאים בדם, בגדים שמממשים בעצם קיומם הצבוע את משמעות המלה העברית בגידה. באותו רגע כפי שמצייר ולסקז יעקב התמוטט, המקל נפל מידיו, הכלב ברח, והוא היה כאיש נדהם ומבועת מחרדה שליוותה אותו איכשהו כל חייו. אחרי שפגעו כל כך באביהם האחים התנהגו בשמחה מול האבא - המושפל שלא בידיעתו - על ידם, הם עצרו את חייו והמשיכו בחייהם בתשוקה ובכוח של אנשים שהחיים בוערים בהם.


יהודה בהתחלה בכלל שכח את יוסף, נכון, הוא הזדעזע מבכיו של אביו אבל הדחיק את זה. אבל אז באו על יהודה ימי הרעה, ועם כל בן שמת לו ידע שאלהים מעניש אותו. עכשיו יהודה היה אב שכול כמו יעקב, שני בניו האהובים, ער ואונן מתו בחייו, והוא דאג לשֵׁלָה, לבן הקטן האחרון. קראו לו שלה כי כולם ידעו שהוא "שלהּ", (שלה עם מפיק בה"א), של מי? של האישה, היבמה, זו שנועדה ללדת את בן האח המת. קראו לו שלה כי הוא בא מן השגיאה, מן השל ומן השאלה. יהודה פיצה את עצמו אחרי שהתאלמן כשסר לצד הדרך למלא את תאוותו באשה היושבת למטרות אלה בצמתים של אז. בעצם הייתה זו כלתו שעשתה לו תחבולת התחפשות. בדיוק כמו שפעם אביו התחפש בפני הסבא יצחק. בדיוק כמו שהם הביאו כתונת מחופשת לאביהם.


יהודה המום מהגורליות שבחיים אבל באופן שונה מיוסף. יוסף מגיע לרעיון שבכל שורה מכניזם אחד גדול. יהודה הלך לדרך הרצון, הוא מאמין בגורליות אבל רוצה לחפש את השליחות את היעוד. הוא משוכנע שהעתיד שייך לגאולה. יוסף ממשיך לפחד מהמכניזם של הרוע.


יוסף ביקש פשרות פוליטיות, חיים שמודעים לכורח המציאות, נוסחאות לאספקת מזון לכל מי שרעב. יהודה ביקש מלחמה עד הסוף, גאולה של החשת הקץ. יוסף בוחר בהתנגדות לא אלימה, יהיו רגעים בהיסטוריה שבגלל שיוסף בוחר בהתנגדות לא אלימה, הוא ילך כצאן לטבח, ואנשים יגידו עליו שהוא היה חלש. יהיו רגעים שיצעד כמו יאנוש קורצ'אק עם תלמידיו למשרפות, שיצעד כמו צייטלין עטור טלית, וימשיך להאמין "בהאי חיבורא יפקון מן גלותא", יאשימו אותו שלא ידע מתי לצאת למלחמה, שפשט צווארו לשחיטה. אבל גם יהיו רגעים בהיסטוריה שיאשימו אותו על זה שהסכים להקים מדינה ועל כך שיצא למלחמה ויגידו לו שאין שום הבדל הוא בדיוק כמו אחיו יהודה ולא משנה אם הפגינו אחד נגד השני. שניהם חלקו מדינה. גם אם רבו על אופייה על התנהלותה על דרכיה על מטרותיה. יצלבו את שניהם יחד ימין על שמאל ושמאל על ימין. מה יגיד אז יוסף?


חלק מבני יהודה בוחרים בהתנגדות אלימה לפני שקמה מדינת ישראל וחלק בוחרים אחרת. הלח"י אצ"ל העבודה. המטרה הייתה ריאלית פוליטית - מגיעה גם ליהודים מדינה. לא משנה מה התיאולוגים והפילוסופים מתפלספים – כל הפילוסופיות לא תסייענה. כמו שלכל עם מגיעה מדינה, כך גם ליהודים. ליהודה כבר יש מדינה. סוף סוף מתהווה התחלה, ויהודה מספר את הסיפור של הציפייה לזריחה. של התחלתה של גאולה העולה כמו זריחה לאט לאט. יוסף הוא בסיפור של הלילה, בתוך הלילה הארוך של הגלות והסבלנות האינסופית לטוב שלם.


*

מיליונים נרצחו בשואה מסודרת טכנוקרטית בירוקרטית. אנשים שהפכו לאפר במשרפות, שסומנו רק בשל יהדותם. האם אי אפשר לחלוק ארץ על פני האדמה? האם חייבים לצאת למלחמה קיומית  על מדינה? זוהי מלחמת אין ברירה מסובכת, כי אם טבח ה7.10 היה מכריע את ישראל לא היה לה שום סיכוי יותר במזרח התיכון היא היתה מחוקה. מכאן האין ברירה. כי ייתכן שלולי הגיבוי האמריקאי ולולי הצלחתו הראשונה של צה"ל לבלום, חיזבאללה כבר היה מעורב לעומק.


אך האם מלחמת "אין ברירה" מצדיקה כל אסטרטגיה וכל תוצאה? מה עם החפים מפשע בעזה מה עם  שיירת מיליון פליטים מה עם נדודים חוסר מים ואוכל, מה עם  מות אלפי ילדים, איך אני יכול לישון בלילה שואל יעקב, אני לא ישן, כולם היו בני. כמו כל מריבה היא מתחילה באירוע נקודתי ואחר כך המריבה היא על אופי המריבה. בינתיים תוך כדי שאנו  מתגוששים יש חלל אנונימי בשדה. יש עגלה ערופה. מה נעשה. מה נאמר מה ואיך נבנה מחדש.


האם הצדק הוא תמיד של המעטים מול הרבים? או שצדק הוא הקורבנות הרבים מול הקורבנות המעטים? או שזה חסר משמעות לחלוטין, ואולי מעט והרבה אינם הפקטור היחיד בהגדרת הצדק? האם יש צדק מוחלט? מה זה בכלל מלחמות צודקות ובלתי צודקות?


עוון פלילי, עוול עולמי, אנטישמיות גלובלית, משא היסטורי של אלפי שנים, מה מבין מזה מי שנושא על כתפיו את ההווה הקצר?


*

פרעה שמח היה בחרטומי מצרים הם יודעים לכשף במלים. הוא היה גאה בכוהנים הקונים את כל העם לעבדים המשעבדים את המזרח התיכון כולו.


משה עוד היה שם תינוק בעריסה. הוא לא למד עדיין לדבר ולכן גם טרם  גמגם. הוא הקשיב וחשב לעצמו בשקט: הסבל של יהודה לא מצדיק את הסבל של יוסף; והסבל של יוסף לא מצדיק את הסבל של יהודה. לבסוף באחרית הימים ומנקודת המבט של הנצח לא תהיה כל משמעות לסבל. הסבל אינו בסיס להצדקה. אי אפשר לתקן ברוורס לאחור, אך לכן חייבים למחול – המחילה היא שמיטה חד-צדדית, חד-משמעית של כל העבר, של כל הפגיעות, של כל ההשמדות, של כל האינתיפאדות, של כל הנכּבות. זוהי משמעותה של המחילה, ואז אפשר להתחיל הכל מהתחלה. אי אפשר לתקן את העבר בקושי אפשר לגעת בהווה אפשר רק לבכות ולהתאבל ולמחול ולבנות את העתיד שלא יהיה כזה.


בעולם מסומן במלבושים ובבגדים, בשפות ובהבדלים, מי אמר לנו שהעולם הוא לא שבטי, לא דתי, מי לימד אותנו טוב ורע?

יעקב יושב ורגליו כבדות, המקל נפל מידו כמו אז בימים ההם כששמע את הבשורה המקוללת כשזעק טרוף טורף יוסף. עיני זולגות דמעות הוא היה רוצה לחבק גם את יהודה וגם את  יוסף. אבל הוא רואה את פרעה ממולו, ופרעה פוסק בשקט אחרי גמגומים וכחכוחים, בואו נחשוב על ישראל ועל כנען ואתם הרועים תשבו בארץ גושן, זו רק ההתחלה. ומה יהיה עם שאר הארצות ומה אם כולם יתפסו צד ויחליטו לרצוח זה את זה, פרעה אומר להם: אל.


כן נכון מאד, אז מהם יהודה ויוסף? הם שני אחים לאבא יעקב לא? לאבא יעקב-ישראל? אז למה זה נשמע דומה לעוד קונפליקטים בין עם לעם? של מי הסיפור הזה? למה יהודה ויוסף נשמעים לפעמים כמו יצחק וישמעאל כמו יעקב ועשו? זהו סיפורה של כל תולדות האנושות, כי הוא גורר אותנו לנקודת האפס של קין והבל. לנקודת האפס של אח רוצח את אחיו ומתנער מאחריות: השומר אחי אנכי?


*

יהודה מתקרב עם החרב לצווארו של יוסף. יוסף מבין שהאחים החליטו לצאת לקרב ולהחריב את מצרים. זה גדול עליהם. הוא יודע, הם לא יצליחו הם הרי מדינת חסות. בלי חסות של אימפריה הם ינגפו כולם. אביו יישאר בלי ילדים בכלל, מאף אשה, אהובה או שנואה.


יוסף מחליט להתגלות להסיר את הלוט. מוטב שאתוודע להם ואל יחריבו את מצרים. הוא מחליט להכין אותם לבשורה שלא ידע אם תהיה טובה או רעה בעיניהם. ההתוודעות קשה לו, שבירת ההגנה של הניכור שהתרגל אליה. התרגל להסתר פנים.

לפני כן הוא עושה נסיון אחרון ופונה אליהם שוב: אנחנו לא לבדנו בשטח, זה לא רק אני ואתה שנאבקים, יש את בנימין באמצע, כל ילדי בנימין איתו לכל הדורות, כל המוחזקים, חטופים ובשבי, כל אלו הנמצאים בעיכוב ובהשהיה - עד שהדין בין שני נאבקים יוכרע.


פרעה מתערב גם הוא. יש בני שטן נוספים, הישמעאלים, המדיינים, הם מכרו מיד ליד את יוסף. מי הם היו בעצם? הוא בוודאי סיפר להם שהוא קרוב מאד לביתו ושרק תעה בדרכו. תעיתי כשה אובד אמר להם. ביקש לפלס את דרכו ברגל בחזרה משדה דותן אל הנגב המערבי. האחים רק סיימו את הפיקניק עדיין ארזו, הוא ראה את גבם מתרחק. יוסף אמר להם שהם באמצע משחק מחבואים. כן ממש כך הוא ואחיו שיחקו במחבואים, עשרה אנשים מחפשים אותו ברגע זה והוא סתם התחבא בבור והתקשה לצאת. אך הם צחקו ומשכו אותו בחבלים, לכאן לא הגעת מעצמך, אמרו לו, ומכרו אותו למדיינים שהורידו אותו מצרימה.


את מי היינו מציבים במישור הרמז של המדיינים? את מחוללי הריב והמדון מאז ועד עולם. את אלה שאינם מוכנים להיכנס להסכמי שלום, שאין בהם הכרה בזכות הלגיטימית של כל אח אחר בעולם למדינה ולחיים בשלום בתוכה ומחוצה לה ללא טרור. את מי שמוכנים לצאת למלחמת עולם עד שהשני לא יהיה קיים יותר בכלל, עד שיימחק כמהות כעם כמדינה. ואתם שואלים מדוע זו הפכה להיות מלחמת אין ברירה, מדוע זו הפכה להיות לאסוננו ולאסונכם מלחמת אין ברירה? יוסף אומר לבניו מנשה ואפרים אל תיגררו למלחמת נקם, אל תשירו שירי גבורה, אל תהרגו על מנת להרוג, אל תחשבו מחשבות השמדה, תאבקו, תתגוננו אבל תזכרו שיום ברית ושלום צריך לבוא, אולי כבר בא, אולי עכשיו כבר מאוחר, בא יומה של האנושות היום שבו אתם חייבים להכיר באחיכם אחר.


כאן באה זעקת האב, הוא מכה על חטא שסימן את יוסף באהבתו. על אשמתו בכך שהאחים סימנו את יוסף בשנאתם. הנה הגענו למקור הדיסוננס בשמות גיבורי המקרא לתולדותם. השמות הם מסומנים הפרוצים לשני הצדדים לשתי קריאות, למתח בין גורל לייעוד, למתח בין אהבה לשנאה, למתח בין קורבן למקרבן. זעקת האב לילדיו היא: הכירו באחיכם אחר. תחיו ביחד.

 זו זעקתו של יעקב ישראל, הוא זוכר איך לא הבין את רחל כשזעקה אליו "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי". הוא חשב אז שהיא מבקשת על הבנים שלא נולדו, והיא בעצם ביקשה על הבנים שלא ימותו. "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" זועקת האם. זו לא היתה צעקתה בטרם נולדו לה שני בנים. זו צעקתה ההיסטורית לדורות. הבה לי את בני ואם אין מתה אנוכי. זו תביעת האם מהציוויליזציה הגברית, ממודל הקיום של מלחמות וצבא, הבו לי את בני, את שניהם את אחיכם ואת אחר, תמצאו פתרון אחראי, תמצאו פתרון חדש, בשם האם.


ואז משה עומד כעולל בתוך העריסה, ממש נבואת הילד, ואומר תפסיקו לחשוב שיש פה שני צדדים שמתקוטטים יש כאן משולש. יש כוח שלישי של רוע. תתחילו לחשוב איך פותחים מרחב שלישי של אחווה. איך ממשיכים לקדם אותו בכל הכוח תוך כדי שמוחים כנגד הרוע. הרוע המוחלט הוא זה שמבצע פשעים המבזים צלם אדם, שחזונו הוא השתלטות על כל האנושות וכיפוף הכל לאמונה באלוהיו. בין אם פעם נוצרים בין אם אחר כך יהודים או מוסלמים. ובינתיים בנימין וילדיו נמקים בבור. ואת אסון בנימין מנסים לגלגל זה על זה. על בני ישראל, ורק על בני ישראל.


*

"ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני והנער יעל עם אחיו, כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי" כך יהודה זועק במר ליבו בשיא המאמץ שלו לשכנע את השליט האכזרי של מצרים לשחרר את אחיו בנימין.

למה אי אפשר להחזיר את ההיסטוריה ברוורס, חושב יוסף, כשהוא שומע את המשפט הזה של יהודה. למה, יהודה, לא אמרת את זה לאחים כשהם זרקו אותי לבור? יכולת להדוף אותם, יכולת לומר להם:


הושיבו אותי בבור תחת הנער והנער יעלה איתכם לאבינו כי איך נעלה אל אבינו והנער איננו איתנו פן נראה ברע אשר ימצא את אבינו.


מדוע לא אמרת זאת אז? אבל אי אפשר להחזיר דברים אחורה. שואות גדולות, טראומות, נכבות, מלחמות עולם השמדות קולוניאליסטיות קרו בהיסטוריה, גם המדינות הדמוקרטיות שבאות בזעקת הצדק כופפו ורמסו את האינדיאנים, את הארמנים, את הכורדים, את האפריקאים, את האלז'יראים, את האזרביג'אנים ועוד ועוד. הן באות בשם הצדק ובשם הטענה שמה שעשו הן, לא תעשינה עוד. שמה שעשו פעם לא היה נכון וטעות. אז מה עם מה שעשינו היה רק לפני מאה שנה. אז מה אם רק לפני כך וכך שנים הקאנו את היהודי לארץ ישראל. מה שעשינו פעם לא היה נכון, ולכן אתה אינך צריך לעשות זאת עכשיו. אבל מה אם הן שותפות להשלכתך לתוך הבור. איפה אנכי אערבנו? מדוע אין הסתכלות אנושית כוללת מודע אין גורמי ערבות גלובלית, אם באמת אנו באים ובוכים את בכיו של בנימין בבור. אם אתם יכולים לומר את זה גם אני יכול לומר שמה שעשיתי רק לפני שבעים וחמש שנה נבע מגזירת גורל.


כשיהודה ניסה להיאבק בו, יוסף התקומם כשהוא מתחנן אליו כמוהו אז אליהם, וכיהודה מזכיר את אבא, או אז יוסף נשבר. כשהוא אומר "והנער איננו איתי" הוא נזכר איך הוא כבר היה בתוך הבור, הם התקוטטו ושלחו בו יד, ורק ראובן צעק אליהם: אל תשלחו ידכם בנער, ממש כמו צעקת המלאך בעקידה, אך איש לא הקשיב.


המדרש מתאר כי כאשר יוסף התגלה לאחיו, הוא לא רצה להבהילם ועל כן רצה להכינם בהדרגתיות לבשורה. הוא החל לקרוא בקול: "יוסף בן יעקב בוא אצלי, יוסף בן יעקב בוא אצלי, ודבר עם אחיך שמכרוך". האחים התחילו להתכונן רגשית חשבו שאולי יוסף הינו עבד במצרים. האחים הסתכלו לכל הצדדים "והיו נושאין עיניהם לארבע פינות הבית", אך לא ראו דבר, הם לא ראו איש. אז יוסף פתח שוב את פיו ואמר: "למה אתם מביטים לכאן ולכאן, אני יוסף אחיכם. מיד פרחה נשמתם ולא יכלו לענות אותו".


"אמר רבי יוחנן: וי לנו מיום הדין! וי לנו מיום התוכחה! ומה יוסף כשאמר לאחיו: "אני יוסף אחיכם" פרחה נשמתן - כשעומד הקב"ה לדין, כדכתיב (מלאכי ג, ב) "ומי מכלכל את יום בואו, ומי העומד בהראותו" - על אחת כמה וכמה".


בכיה של רחל ממשיך כמו שמספר לנו הנביא: "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו" (ירמיהו, לא, יד). והיא קבורה במקום שבו נביא אחר מספר לנו שהוא צופה עד למגדל עדר ("וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל-עֵדֶר" בראשית לה כא, וכן במיכה ד, ח: "וְאַתָּה מִגְדַּל-עֵדֶר עֹפֶל בַּת-צִיּוֹן עָדֶיךָ תֵּאתֶה וּבָאָה הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשֹׁנָה מַמְלֶכֶת לְבַת-יְרוּשָׁלִָם" ), עד למקום בו, באחרית הימים, יפגשו משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, שם ינסו להסדיר מחדש את היחסים – בין הקרבן ובין המקרבן, בין הפוליטי המדיני לבין החזון החלומי. שבוע הבא נהיה שם.


כשיוסף נפגש עם האבא. כששני הצעקות באות לידי שיא, הקליימקס הספרותי מתרחש ושתי צעקות משלימות: העוד אבינו חי. והצעקה השנייה: עוד יוסף חי, כשהאב והבן בוכים אחד על צווארי השני, כשמתרחשת הפגישה של ראיית פנים בפנים, יוסף משלים עם גורלו ומתרגם ומתמיר אותו לייעודו והוא אומר לאחים: "לא אתם מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלהים לפניכם". המכירה זהו האקט בה"א הידיעה של ניכור. צחוק הגורל קובע - הם מכרו אותו, וכעת הם באים לקנות ממנו. אותו רגע בשלמותו הוא סגירת מעגל הניכור ומידה כנגד מידה של מכירה וקנייה. יוסף מבין את הייעוד שלו ומשלים אותו אחורה, כי האדם היחיד יכול לנסוע רוורס ולראות כיצד הסבל הוביל למימוש העצמי וליעוד. לכן ברגע הזה הוא יכול להסיר את המסווה מעל פניו את כל מערכת הכתר והקישוט הפרעונית, לדבר אליהם רגע בעברית, להתוודע.


אי אפשר לחזור ברוורס בפעולה בחיים אחורה, אך אפשר למחול ולכרות בריתות חדשות, אפשר לתקן את העתיד.

וזוהי גם זעקת האם: "הבה לי בנים" – הבה לי את בניי – הבה לי אותם בחיים.

 

נכתב ונאמר ב22.12.2023 פרשת השבוע ויגש - השבוע האחד עשרה למלחמה

לצפייה ביוטיוב: https://youtu.be/Ma22IRBVyJI


70 צפיות0 תגובות
bottom of page