תרוץ הזמיר ותשובה הדוכיפת* מתוך מסע הציפורים של עטאר*

עודכן ב: מאי 11


צילום: איריס שפירא


בכל שנה עץ התות שבחצר באותו זמן בדיוק, חונט את פגיו ועובר אל הפרי הצומח במהירות ובשפע... אינספור תותים כהים בשלים ושחורים נושרים אל מרגלותיו וציפורים מכל השכונה מתכנסות בין בדיו אין כל כך ריבים בגלל השפע העצום ציוצים נרגשים ושקט של אכילה. ציפורי שיר. ניזונות מפירות מתוקים. אפשר לדמיין איך ממתיקות הפרי נולדת השירה. כזה הוא הדנ"א של הפרחים זוכר עתיד. ובכל עונה הפרי ימתין בדיוק באותו רגע. אולי זו עוד סיבה שעבורי העץ הוא ערובה לחיים לזכרון לאמונה לשפע. התוועדות הציפורים על העץ בוודאי היתה מקור השראה עצום לכמה מגדולי החיבורים המיסטיים בעולם כולו. וכאן אזכיר שניים מהם שהם נר לרגלי ואור לנתיבתי: ספר הבהיר והעץ הקוסמי ממנו פורץ ומתחיל הכל (וראו את פרק הסיום שלי על העץ הקוסמי באי M) והחיבור המיסטי הפרסי הסופי הנודע של פריד או דין עטאר "כינוס הציפורים" או "התוועדות הציפורים" או שיחתן. זו יצירה שירית שנכתבה בידי המשורר הפרסי הצופי, פאריד אוד-דין עטאר. היצירה כוללת מספר רב של סיפורים הכתובה בחרוזים (היצירה כוללת כ-4500 שורות כפולות). אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי שיצירה מופלאה זו מעוגנת גם בהתבוננות פשוטה בחיים עצמם כשראיתי איך העץ עם פריו השופע לבלי גבול מכנס שלל ציפורים בנחת ובשלום... כאן בחצר בבאר שבע: השחרורים. הבiלבולים (הזמיר הארצישראלי) הדרורים, הצופיות, המיינות - הכוחניות בדרך כלל - עורבני שמציץ וכשמתאים להם מופיעים עוד ועוד ... העץ שבו מקננות הציפורים ובין עליו מונחת הביצה ממנה בוקע הכל הוא גם זה שאליו מתכנסים בעת שפע... שיבה שהיא חיים ושירה. אני יכולה להבין איך במהלך של ספירטואליזציה זה הופך גם לעץ האלוהי של היציאה והשיבה ומדוע הציפורים לבסוף עפות אל האל. אבל גם מי שלא אוהב או מתחבר לסוף הסופי הזה, יכול לשהות ולעגון בכל הרגע בהבנת העץ המזמן אליו את הכל ואת הקול. ביקשתי מידידי הטוב אלדד פרדו לזכות אותנו בקטע מתוך היצירה הנפלאה ומחברתי איריס שפירא להשתמש בתמונת השושנה הנפלאה שצילמה בשבוע האחרון כשהיא עוטה קורי עכביש כהינומה נעה בין שכחה וזכרון כמונו בני אדם לא בטוחים היכן הדנ"א השירי שלנו נעוץ בין עבר ועתיד:


וכה אמר:

הן בּי נֶחְתְּמוּ מִסְתְּרֵי אהבה. / כל הלילה אשיר שירי אהבה.

אני, כדויד, אלוף השירה. / תְּהִילֵּי אהבה בַּנְּהִי אֶבְרָא.

החליל המיבב – מקולי נפתח./ צליל הנבל הָרַךְ –  מבכיי נמשך.

גני שושנים מקולי רועשים/ לִבְבֵי אוהבים מצלילַי גועשים. 

כל שעה ושעה אאיר סוד חדש/ כל רגע ורגע אשיר שיר חדש.

וכאשר האהבה על נפשי תָּעוּט/  כמו ים בסופה תטלטל בִּפְראות.

אז ייפול הַמַּבִּיט לנפשי הנסערת / גם חכם יצלול לשכרות ממכרת.

אם שנה לא אראך שושנתי – אַחְרִישׁ/ וְאָדִישׁ, לא אומר סודותיי לאיש.

אהובתי, עם בוא הֶאביב, תלהיב / את מוּשְק בושמה לַעוֹלם תניב.

יגאה לבי בשמחה אדירה / ואתיר צָרַתי, מול פניה, אוֹרהּ. 

וכששוב אהובה מעיניי תֵּעָלֵם/ הזמיר הנסער יידום וְיֵאָלֵם.

לא הכל יכירו סודי הטמיר / לשושנה בלבד נהיר הזמיר.

כשאני טובל בָּאַהֲבָה עד צואר / קיומי האישי נמחה ונגמר, 

תשוקתי וחפצי אליךָ, שושן, / מה יפית, נכספת, פרח הגן.   

לא יוכל זמירון לשאת סִימוֹרג/ רק לשושן לבבו יַעֲרוֹג. 

מאה עלעלים לְפִרְחִי כּוֹתֶרֶת,/ מה לי בְּלִי-עָלֶה, בִּכתובת אחרת?

בְּהָנֵץ שושנה, כעלמה מקסימה / מכולם, רק אלי, תחייך בִּדְממה.

מתוך צעיפים שושנתי תפציע / אזי חיוכָהּ על פָּנַי יופיע.

היוכל הזמיר אף ללילה אחד/ להסיר מבטו מחיוך המיוחד?!


אמרה הדוכיפת: 

שמע, עודך לכוד בַּצוּרה, בַּמַּרְאֶה / בָּאַהֲבַת הַיָּפָה אל תִּתְנָאֶה.

אהבת פני שושן דַי קוצים שָׁלְחָה/ בך נעצה, לָצְצָה גם ניצחה. 

אמנם יפה השושנה. אֲבָל / יופיה, תוך שבוע, יקום גם יֶחְדָּל.  

הן כזו אהבה אך לַחְדּוֹל היא תָּעוּץ / האדם השלם בְּכָמוֹהָ יָקוּץ.

היא בּךָ מתקלסת בכל אביב/ כְּלִימה וָבֹשֶת, השליכנה לַבִּיב..!

מפרסית אלדד פרדו

המקור מוחמד רזא שפיעי כדכני, בעמ' 265 -266 , אף שדלגתי על שורות אחדות, שראיתי שאינן קיימות במקומות אחרים ואפשר היה בלעדיהן. 

התרגום החל כמדויק ככל שניתן, אך הטקסט העברי עבר כמה "ווישים" מבלי להביט אחור, אל המקור, שאחרת היה התרגום קופא על מקומו כאשת לוט, ומאבד נשמתו. וראי שורה אחרונה..

הקפדתי על משקל, ככל שהצלחתי, בין שני חלקי השורה– אבל המשקל לא תמיד מאוזן לגמרי, זהה, בין השורות. 

לעתים הכנסת חרוז כפול עם אותה מילה, אהבה אהבה, חדש חדש או חרוז לא מתוחכם רועשים גועשים, כדי לשמור קצת על הזרות: בפרסית הרי יכול שיר שלם להסתיים באותה מילה ואין בכך רבותא. 

זכר ונקבה, שושנה שושן, בכוונה בשם ההזרה, לתקן העדר מין בשירה הפרסית שם הארוטיקה ממילא קצת מעורפלת לרוחב המגדר.





כל הזכויות שמורות לפרופ׳ חביבה פדיה 2020