top of page

54 פרשיות דרכים/ 4 - מהעקדה אל הכנסת האורחים | פרופ' חביבה פדיה

עודכן: 21 בנוב׳ 2023

היו לאברהם שלושה ימים ושלושה לילות בהליכה שלו מבאר שבע להר המוריה, בהליכה אל ההר, ויצחק הולך לידו. אברהם ידע שהוא לא הולך רק אל הר המוריה הוא הולך גם לניסיון האחרון שלו. ה"לך לך" - במשמעות "לך אל עצמך" - לא כלל אצל אברהם רק הליכה אל המופנם אל האינדיווידואלי המנותק, אלא הוא כלל בראשיתו ניסיון ביחס לאבות ולאבות אבותיו ובאחריתו כלל ניסיון ביחס לבניו.


אברהם לא הרגיש מספיק מוכן לכך. אלהים בישר לו ששמו משתנה לאברהם אב המון גויים. בינתיים הוא הלך עם יצחק, הוא השכים בבקר לאחר ששמע את הקול באישון לילה. כשטיפס במעלה ההר יחד עם בנו, אברהם לא היה בטוח שההיסטוריה היא התקדמות, פרוגרס, אולי הוא עצמו האבא שמטפס לראש ההר כדי להתגלגל למטה כמו אב"ן צירוף שני המילים בעברית של אב-בן. אולי הוא לא רק סיזיפוס אלא גם האבן עצמה.


באתי מהאבות ולא חשבתי בעוד מועד שעלי ללמוד איך ללכת אל הבנים. פחות או יותר כל אדם נבחן ביחס להוריו ואחר כך ביחס לילדיו, ובשלבי חיים מסויימים באופן בו הוא מחזיק את הזיקות הללו יחד.


קירקגור, עוד לפני ספרות או קולנוע פוסט מודרני, קירקגור הפילוסוף הדני בן המאה ה17, שהוא אולי ענק הפרשנים לאברהם, נותן ארבע תמונות, אפשרויות של מה שהתרחש בין אברהם ובין יצחק, בשאלה היסודית של האב והבן והאמונה באותם רגעים של הליכה.


בתמונה הראשונה אברהם מברך את בנו ברוך אינסופי ובחמלה, אבל יצחק מבין שלמרות הברכה אברהם הולך לעקוד אותו והוא מתחנן על חייו. ברגע אחד אביו מסב את פניו ומפנה לו עורף, ואז מחזיר אליו את פניו "אז הפנה אברהם את פניו ממנו לרגע וכאשר ראהו יצחק שנית, והנה שונו פניו, מבטו פרא, ומראהו נורא". אברהם מספר אז ליצחק שהוא לא אביו אלא עובד אלילים.


בסצנה השנייה: הכל קורה בשתיקה, מלה לא נאמרת, לא בעקידה לא בשליפת המאכלת, ראיית האייל במקרה, ואז החזרה הביתה בשתיקה כשיצחק שמח ומשתעשע כילד קטן, אך על אברהם קופצת זיקנה.


הסצנה השלישית: "אברהם רכב מהורהר לאורך הדרך הוא הגה בהגר ובילדו אותו השליך המדברה", רכב לבדו להר המוריה הוא ביקש מחילה "התנכר לחובתו כאב".


הסצנה הרביעית: אברהם ובנו רוכבים אל ההר, הכל היה בשקט. יצחק ראה את ייאושו של אברהם כשידו קמוצה לאחוז במאכלת לשחוט אותו, אחר כך הם יורדים, אך את אמונתו יצחק איבד לעולם.


המצטטים את קירקגור על אברהם חשוב שיזכרו שהוא לא מציע תמונה אחת בלבד, אלא ארבע אפשרויות, ואת ההבדל בין כל תמונה ותמונה.


כי קירקגור לא הציג אברהם אחד הוא הציג בראשית דבריו ארבע אפשרויות של אברהם. ומעניין כמה שהוא דומה כאן למדרש חכמים שפעלו יותר מאלף חמש מאות שנה לפניו והיו לו ארבע סצנות, ארבע אפשרויות שונות.


*


כשאברהם ירד מן ההר אליו עלה יום ביומו במחשבותיו מאז אותו מסע אל המוריה, הוא הבין היטב שעליות וירידות אלה הן כל ההיסטוריה.


אברהם נקרא אבי המאמינים, בגלל שהאמין וידע, בגלל שאמונתו היתה ידיעה וידיעתו היתה אמונה שיצחק לא יישחט ולא ימות. אם כי לא ידע איך זה יקרה כיצד זה יתרחש שיצחק לא יהיה קורבן. "הן אלהים אמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע" הן אמר לנעריו: "נלכה ונשובה אליכם", הן אותו אלהים ציווה "שופך דם האדם באדם דמו ישפך".


האמונה של אברהם הייתה ידיעה מוחלטת שהוא לא יקריב את יצחק. שיצחק לא יהיה קורבן. מאיפה נבעה הידיעה הזאת?


אברהם הלך שקט מאוד, שומע בראשו שוב ושוב את דבר האל ביצחק יקרא לך זרע, שופך דם האדם, ושפתיו קובעות: נשתחווה ונשובה אליכם.


אברהם עזב את אבותיו ושבר להם את הצורה, הוא מחה על רצח, על רצח של אח את אחיו ועל אונס האב. כשאברהם הלך אל אדם הוא הבין איך מהאדם של הברכה האדם הטבעי התגלגל עולם של רציחות, המצב שבו יש לכל אדם זכות לכל דבר ואפילו לגוף של האחר. ואיך כל עוד זכות טבעית זאת של כל אדם לכל דבר שרירה וקיימת לא יוכל להיות בטחון לשום אדם בשום מקום. זאת קריאת התיגר של אברהם על המצב הטבעי. זאת הגדרת החרדה, האימה והטרור שאנשי דור המבול היו חשופים לה כשנמלאה הארץ חמס. שרשרת הרציחות והטבע הבהמי החייתי של יצר לב האדם רע מנעוריו. כשאברהם הלך אל אדם הוא הבין איך מהאדם של הקללה, האדם ההיסטורי, התגלגל עולם של מלחמות וקורבנות רדופים ונרדפים, העברה הדדית של זכות, כריתת בריתות ועשיית חוזים, מה שמקיים את החוזים הללו הוא שוב הפחד מהכוח שיפעיל האחר כשזכויותיו תופרנה. ובשם החוזים האלה ייעשו פשעים נוראים ואיומים.


זו הסיבה האמיתית והמהותית שבגללה אברהם התעייף מהאדם הטבעי ומהאדם ההיסטורי גם יחד. כאשר הלך מרצונו אל הברית מילה הוא הצהיר על העדפתו להיות מסומן בידי עצמו מאשר מסמן את הזולת. הוא סימן את הקהילה שלו ואת החוזה שלה. את ההתחייבות שלה שלא לפגוע בזכויות האחר. הוא הקדים להקים ברית שכן הבין שרק אחרי הקמת הברית ניתן יהיה לדבר על העברה הדדית של זכויות, להגדיר את הצדק ולצאת מהמצב הטבעי של המלחמה להקים אוהל חדש, ולפתח בו את הכנסת האורחים.


אברהם ידע שאלוהים בחר בו כפי שהוא בחר אותו אף הוא ידע שמשמעות הבחירה היא מאז מתמיד דרישה. הבחירה היא מאז ומתמיד ברית בין המסמן והמסומן, כמי שעומד בין האבא ובין הבן בעליה במעלה ההר הוא הרגיש שהוא הגיש כפרה, כפרה על כך שהלך עם הגר וישמעאל והפקיר אותם לגורלם. לכאורה מה לנו כי נלין על התנ"ך, באנגליה עדיין במאה העשרים רק בן אחד ירש את רכוש האב. אברהם נכנע בעיקר בגלל ומול כאבה של שרה אשתו האהובה כשאמרה לו "חמסי עליך, אנכי נתתי שפחתי בחיקך".


הגר הלכה ותעתה במדבר באר שבע בפעם הראשונה עוד בטרם נולד יצחק, ואז אברהם שתק הניח לשרה לעשות בה כרצונה והיא עינתה אותה הגר בורחת אבל חוזרת לחיות איתם.


בפעם השנייה שעולה המתח בין שרה ואברהם לגבי הגר זה אחרי שישמעאל כבר נולד, עוד לפני הגעתו של יצחק. אברהם מתפלל בפני אלהים על חיי ישמעאל "לו ישמעאל יחיה לפניך", ואז כאשר שרה נפקדת ויולדת את יצחק, שרה שוב מתלוננת. תלונתה הפעם לאחר שראתה את ישמעאל מצחק עם יצחק, ודורשת את גירושו של ישמעאל.


"וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו". אנחנו שומעים על רגשותיו ולא על מלותיו, אדם שידע לדבר הרבה. אברהם כועס מאוד ובכל זאת הדבר נוגע לו לבשרו לאשתו ולכן הוא שותק. "וישכם אברהם בבוקר" ושוב הגר תועה במדבר באר שבע.


בכל מה שקשור אליו אברהם חשב תמיד שעליו להביע השתוות, אבל כעת הוא חושב שהוא טעה. אדם צריך להבחין בין השתוות לבין אדישות ודרישה.


אברהם לא רצה יותר להיות גיבור, לא רצה שכל הדורות יזכרו אותו, את יצחק ושיזהו את שניהם עם העקדה.


*


ר' אלעזר מוורמס, שאשתו נספתה במסע הצלב, היה בין הוגי הדעות ביהדות שפירשו כי מלאך הכוונה למחשבה מהירה שעוברת באדם.


אברהם היה כבר למוד תלאות, לא רק שבדרך בין באר שבע לעזה חופף עליו מיכאל מלאך הפליטים, אלא שכשישב באוהל, באותו יום לוהט, בפתח אוהלו הגיעו אליו שלושה מלאכים, הם ישבו אתו שלושת המלאכים אכלו מהבקר והלחם, לכל אחד מהם היה תפקיד אחר: ששרה תלד בן, שסדום תיחרב, שלושה מלאכים שלוש שליחויות, אבל השליחות של המלאך השלישי לא הייתה בדיוק ברורה.


כשהאלהים התגלה לאברהם וציווה עליו לקחת את בנו לעולה, אברהם ידע שהוא יחזור עם יצחק, הוא רק לא ידע איך, הוא לא ידע כיצד, הסיבה העמוקה שאברהם נקרא אבי המאמינים היא שהוא האמין שיצחק והוא עתידים לחזור יחד מהר הניסיון הנורא. הדבר שעליו זעק אברהם לאלהיו כל הלילה היה על כך שהוא מאלץ אותו להתיר אחד לאחד את הקשרים שקשרו אבותיו, ולא רצה לשוב לעבור בדרך זו של אבותיו. אותם אבות שהקריבו קורבנות אדם, אבותיו שהיו ציידי אדם ושרצו לעשות להם שם. ובכל פרשת דרכים בה עמדו גם הוא נדרש לעבור, ועתה הוא נדרש לעבור דרך ההדמיה של קורבן אדם יחד עם בנו יחידו.


את המלאך השלישי שהיה באוהל, זה שאברהם לא הבין בזמן אמת את תפקידו ויעודו, אברהם זיהה רק מאוחר יותר בתולדותיו כשהלה התגלה כמי שממתין לו על הר המוריה. כן כן היה זה אחד ממלאכי בשורת לידת יצחק, המלאך שהתגלה לאברהם בין ענפי השיחים בסבך האבן. המלאך הזה שלל קורבן אדם. המלאך הזה היה פרי התגלות כפולה: פנימית וחיצונית, הוא היה המחשבה שעברה בתוך אברהם קפיצת המדרגה שלו בתודעה כשמולה התממש במציאות האייל ונצפה לצד מלאך בעולם החיצון העומד מולו בסבך השיחים. הבשורה של אברהם באותו רגע ומני אז היא שדברי ההתגלויות הגדולות של אלהים, של כל אלהים באשר הוא, הינם כפופים לפרשנות מלאכיו. המלאך הוא המחשבה, המלאך הוא התודעה, המלאך הוא זה שצועק "אל תשלח ידך אל הנער". מלאכי האלהים יהיו מעכשיו שליחי הדת מדור דור שעתידים למתן את הדת הפראית הראשונית הקמאית, למחות כנגד המצב הטבעי, אלה שיבואו ויקבעו "לא בשמים היא". אברהם כבר שמע וראה אותם. הוא שרה עם אלהים ואדם ויוכל.


אברהם ידע שקיבל את הברכה "ביצחק יקרא לך זרע", ויצחק הרי טרם הוליד ילד משלו, למול הברכה הפרטית הזאת אברהם ידע שחוק אחד כבר אלהים חוקק בעולם. והוא: "שופך דם האדם – באדם דמו יישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם".

זה היה האלהים בו בחר אברהם, הוא בחר באלהים שקבע את החוק המוחלט הזה. והוא היה בטוח שיפגוש בו בראש ההר.

"סמאל המלאך מגיע לאברהם ואומר לו, סבא סבא איבדת את ליבך, בן שניתן לך למאה שנה אתה הולך לשחטו? למחר יאמר לך שופך דם אתה חייב ששפכת דמו של בנך".


אברהם לא השיב לו כי ידע שבנו לא יישחט.


לא על כך שיחזור עם יצחק הביתה – חשב אברהם בעת שטיפס על ההר כי את זאת הוא ידע בעוד מועד. בשלושת ימי העלייה אל ההר וימי הירידה מההר – ששה ימים כמו ששת ימי הבריאה, בהם נבחנים מחדש מושגי הרצח ההריגה השחיטה והקורבן, מושגי הזכות הטבעית וההיסטוריה, מושגי המוות והחיים


*

מדוע קירקגור קרא את אברהם ארבע פעמים?


מדוע פעם ייחס לאברהם את הצחוק האכזרי ופעם את המלנכוליה, פעם את השתיקה הטרגית ייחס לאברהם ופעם ייחס ליצחק. פעם את האמונה לאברהם או אי האמונה המוחלט ליצחק.


מה גרם לניצוץ הגאוניות המספרת של קירקגור כשהוא מדמיין ארבעה סוגי הליכה של אברהם?


אולי תרמו לכך תרגילי הדמיון שהיה עורך אתו אביו כשהיה מתהלך אתו בחדר סגור חצי שעה תוך כדי תיאור הרחוב הראשי של העיר על כל פרטיו עד שהיה תשוש מההליכה מלאת הרשמים הזאת.


ארבע ההליכות של אברהם היו ארבע ההליכות של ארבעה שנכנסו לפרדס והן הן ארבע ההליכות של הממשי האלגורי המדומיין והסימבולי.


אפשר ללכת אל ההר בארבע צורות: כמאמין ככופר כמתחזה לאלוהים כמנצל את ההר כדי למוטט עולם ומלואו.

ארבע ההליכות הן כל ההיסטוריה של הציוויליזציה המונותיאיסטיות, אברהם רצה להיות מסומן כדי לקטוע את שרשרת המסמנים, על זה הוא זעק לאלוהיו.


ארבעת המסמנים האלה, ארבע הקריאות האפשריות של העקדה הם גם: האסתטי, האתי, הדתי, הפוליטי. האם נקרא אותה ונתפעם מיופיה הפואטי ונחשוב שהיא מעבר לטוב ולרוע? האם נקרא אותה במישור המוסרי ונחשוב שהיא מדגישה את אל תשלח ידך אל הנער? האם נקרא אותה במישור הדתי הספיריטואלי באופן בו כל אדם נדרש להקריב קרבן מזיקות שלכאורה? האם נקרא אותה במישור הפוליטי שהינו למעשה התיאולוגי פוליטי ונאמין שיש בה צידוק מתוך מות משיח לצלוב כל זר המואשם בזיקה לעם שממנו באו האשמים או נאמין שיש בה צידוק לרצח הזולת בכדי להעיד על מה שנחשב לאמונה ה"נכונה"?


בימים אלה ממש, בחודש שחלף מבראשית ועד פרשת וירא, ישראל נמצאת במלחמה עם החמאס.

החמאס הגדיר את המלחמה כמבול אל אקצה. כלומר הוא קבע לכאורה את הקשר שלה להר הבית, ההר שלפי מסורת דתות אברהם - נעקד עליו יצחק.


היהודים קוראים להר המוריה הר הבית, הר הבית הסימבולי שעליו אין כיום שום בית.


כשאברהם ירד מן ההר במורד ההיסטוריה הוא חשב על הטיפוס במעלה ההר, הקידמה הפרוגרס שהובילו לבסוף למלחמת העולם השנייה לתאי הגזים למשרפות למשבר הנאורות להתגלגלות חזרה במורד ההר. הוא חשב על נביאי סוף ההיסטוריה ועל אנשים שכתבו ספרים, רק לפני מספר שנים, ובהם הם קבעו שתם עידן המלחמות. מה האנשים האלה לא הבינו מההתחלה.


שלוש דתות הספר נקשרו יחד וכרוכות זו בזו בהתגלות האברהמית. אולי חזון העגלה המשולשת, האיל המשולש, מסמל אף הוא את החוט המשולש הזה, של נצרות יהדות אסלאם בסבך השיח של אדם ואייל של אבות ובנים של רצח קורבן ומלחמה של אל אחד ושל שלילת האחר הכופר והלגיטימציה לחיסולו.


הן נבעו מההתגלות של אברהם וההתנגשות ביניהם כיום היא בין שני מבנים של תיאולוגיה פוליטית. שניהם נפגשים על ההר.

אם האנושות מראשיתה עשתה את המסע מהמצב הטבע והטבח מהמצב של הטרור למצב ההיסטורי, ואם במסע הזה אדם הראשון ואדם השני התווכחו זה עם זה כמו הגל עם רוסו, שפינוזה עם הרמב"ם, לוינס עם היידגר - הרי שהחברה האזרחית הייתה צריכה להיות המקום שבו נוכל לגור יחד חיים של שלום ובתנאים של טוב והטבה מכוח החוק. וכך בין אם בני האדם רעים מנעוריהם או טובים, יבוא חוק להסדיר את קיומם באופן שאף בן אדם לא יוכל להפריע אותו ואפילו גם לא זה שחוה התגלות אלוהיות.


החוק יבלום כח, כל כח שהוא, כל כח שבא בשם אלוהים בשם הדתי, שאין לו אחר על פניו - הצו האלוהי לא יעמוד מעל הצו המוסרי.


החברה האנושית תתקדם להקמת מדינות ולכריתת חוזים של המדינה עם האזרחים ובריתות בין מדינות. את כל זה אברהם ראה קדימה והבין הרי הוא בא מעולם של טרור האבות. אבל הוא בכה כי הוא הבין את הרגע שבו יעלה טרור הבנים, ודגלו רצח אב. טרור האימפריות ודיגלו רצח אב. זה יהיה השיח התיאולוגי של הנצרות ושל האסלאם כל אחת בתורה בזמן שדת תהיה משטר והמשטר יהיה דת כלפי היהודים.


שמו של אברהם לפי המדרש הוא גם איתן האזרחי. כך אנו מוצאים בתלמוד שדרש רב תוך כדי שהוא מחבר את המלה אזרח להגדרתו של אברהם כמי שהעיר צדק ממזרח.


שתי תיאולוגיות פוליטיות קשורות בהתגלות של אברהם, והן ביסוד דתות הספר דתות המונותאיזם או בשמן היסודי דתות אברהם.. האחת היא התאולוגיה הפוליטית שצמחה במרחב הנוצרי, ושמסורת פילוסופית ארוכה טיפחה אותה ובמישור הפוליטי היא הגיעה לשיאה בשואת יהודי אירופה. במסורת זו שבה האחד סימן את האחר כאב רוצח הבן, היהודי שימש כשעיר לעזאזל ששוב ושוב מואשם בהיות האב רוצח הבן. מואשם בצליבתו של ישו, מקולל להיות היהודי הנודד, עד אחד שאורך חייו כאורך חיי ההיסטוריה כדי שיהיה מושפל באחרית ההיסטוריה ויודה בצדקת הנצרות, מואשם שהוא מזרעו של קין. מערכים תיאולוגיים שלמים נבנו כדי להצדיק השמדה וניצור בכוח של יהודים.


במערך היחסים הפוליטיים שנבעו מהתיאולוגיה הנוצרית יהודית, מהבסיס של העקדה, מהבסיס של המשיח המת שהוא נקודת ההתחלה של הנצרות. סימן היהודי אם כזה שמגורש מחוץ לאירופה כמו בספרד, אם כזה שנדרש להמיר את דתו ולהיבלע לתוך אומות אחרות כמו בפורטוגל, אם זה שמכונס ונאסף למחנות לשם שריפתו השמדתו, ומתוך כוונה לחסל את גוף העם ולא רק את הגוף הפרטי של יהודי זה או אחר. היהודים המשיכו דורות על דורות להתקיים קיום מינורי גלותי של קהילה דתית בתוך תרבות מדינית ריבונית של לאומים בעלי הדת הנוצרית לפני המהפכה הצרפתית ואחריה משהופרדו דת ומדינה.


במערך היחסים הפוליטיים שנבעו מהתיאולוגיה המוסלמית יהודית, תפיסות שהתגבשו בין היהודים שחיו בארצות האסלאם. כפי שניסח אותה הרמב"ם המרחב המשותף של היהודים והמוסלמים היה בהיותם מיוחדים ובדחייתם עבודה זרה צלמים ותמונות. הקוראן הציב את מושגי הג'יהאד והכופרים אבל לא כיוון אותם בהכרח ולא תמיד ולא במפורש כלפי יהודים. ארצות ערב רבות בממוצע ובהכללה גסה בהשוואה למצב בארצות אירופה, הציגו יחסים מאוזנים עם המעוט היהודי שבתוכם לאורך הדורות בוודאי הרבה יותר טוב בהשוואה לרדיפות הנוצרים אותם. ועם זאת האיסלאם דרך בעקבות היהדות ועיצב מחדש במסורות המפרשות את הוקראן את מסורת הר הבית וחשיבותו לאיסלאם, על אף שאיננו נזכר בקוראן בצורה זו. סימון האופק של הדת במוות מסמן השאהיד. שתי דתות הבן מספרות סיפור של מוות כל אחת בדרכה מול המסר החוסר של דת אברהם ומשה: "ובחרת בחיים", אותו ערך של קדושת החיים שהוביל את ההגות הספרדית להכריע לטובת אניסות על פני מות.


עם עליית הלאומיות המוקדמת המעוט היהודי "חטף" מיד מכה גדולה בהקאה גירוש החוצה או בהבלעה פנימה באמצעות שמד כפוי באירופה. עם התבלטת מגמות הלאומיות המודרנית ויחד עם פוגרומים ברוסיה ובאוקראינה, עולה גם מגמת הלאומיות היהודית ומסומנת בשם ציונות. וזאת כשהיהודים מונים כמעל אלפיים שנה לגלותם מארץ ישראל.


עם עליית הלאומיות המודרנית באירופה ובמקומות מסויימים החל מן המאה השש עשרה ארצות רבות בעולם, ובתוכן אחוז גבוה מאד של ארצות האסלאם, ספגו את האירופאיות הבאה אליו ומנצלת אותו כקולוניה שלה וכופפת אותו למרותה, לעיתים תוך כדי איזרוח שניתן ונשלל כמו במקרה של אלג'יר, ולעיתים תוך כדי המרות דת כפויות.


השואה כאירוע שאי אפשר להבין אותו בלי השילוב של לאומיות הרוכבת על סטרוקטורות דתיות עתיקות של שלילת האחר, וכהתפרצות הגבוהה ביותר של אירוע השמדה בירוקרטי מסודר שידע העולם מעודו, שבא לעקור גוף עם, היה לה משקל עצום באישור האומות המאוחדות את הקמת מדינת ישראל.


בריטניה לא שיחררה את המנדט שלה בפלשתינה בלא לזרוע כמה שיותר ריב ומדון בין שתי הקבוצות של יהודים וערביים בארץ. 1948 הייתה רגע של מאבק שאיפשר למדינת ישראל לקום. וכך הילידים בפלסטינה והנדחפים אליה מאירופה אלה שעבורם היתה זו ארץ אבות התחילו לחיות בארץ יחד בממשי ובסימבולי, לאחר מלחמה ראשונה שבה נוצרה בעיית הפליטים הראשונה. 1967 הגיעה, אף היא במלחמה שנפתחה על מדינת ישראל, שבעקבותיה ישראל נמצאה ונמצאת במצב המתמיד של חוסר פתרון פוליטי לבעיית העם הפלסטיני.


נוצר מצב שבו בחסות השיבה עקב טראומה ולאחר שאירופה קירבנה את היהודי שבתוכה מדורי דורות, היהודי ששב לארץ הקים מדינה ובסבך כל המדינות הערביות שמסביבו ויחד עם ילידי הארץ נוצרה והתהוותה הישות הפלסטינית כלאומיות המבקשת לה מדינה, בעיה שהחריפה אחרי 67 עם החזקת השטחים הכבושים.


במדינת ישראל יש חילוקי דעות פוליטיים רבים על מהות הקשר בין יהדות וישראליות, אולם אין עוררין על זכות הקיום של העם היהודי וזכותו למדינה. ישנם הנמצאים בקצה פוליטי זה, וישנם בקצה פוליטי אחר. כלומר בתוך הישראליות עצמה ייתכן וישנם תסריטים שונים מהו הטוב המדיני המשותף ועל מה ימסור אדם את נפשו, ועם זאת קמו כולם ביום פקודה להילחם על קיומה של המדינה ועל זכות הקיום של העם.


ההתייצבות של האחד והאחר בדתות המונותיאיסטיות והלגיטימציה להשמדתו רדיפתו אינוסו היא ברורה. ברור איך היא נובעת ממשאלתו של קין. והתרסתו של קין כנגד האלהים של "אנכי ה' אלהיך" ו"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" כמוביל לרצח עמים אחרים בעל אמונה אחרת כביכול.


בעולם חילוני פוסט-דתי לפחות בארצות המערב, כאשר האירוע הטרוריסטי הוא אירוע דתי ומשטרי גם יחד, הוא מסמן את האחר הסימבולי במטרה להחיל את המדינה האיסלמית פרי גלגולי דאעש על העולם כולו כשהשמדת ישראל היא פסיק בתוכו והשימוש בפלסטין הוא שימוש מניפולטיבי ויצור תודעה כוזבת, המטרה הפוליטית הצודקת נבלעת במטרה אפוקליפטית דתית מטורפת תוך כדי שהוא מפעיל כוחות גלובליים בניסיון לערער את הסדר העולמי הכללי. סימני ההיכר שלו הם לפחות שלושה: אין לו מטרה שהיא מדינית ריאליסטית. הוא מציע תקיפה סימבולית. אין לו גבולות וסייגים מבחינת כבוד האדם וצלם האנוש. הוא משתמש במטרות פוליטיות ברורות ומובנות המסומנות בתוך השיח הפוסטקולוניאלי לכל ברי השיח בעולם, כדי לקדם מטרות אפוקליפטיות דתיות קיצוניות כנגד עצם זכות קיומו של העם היהודי וזכותו למדינה, ובאותה נשימה כנגד כופרי כל העולם. הוא מוכן לממש את הג'יהאד ולבזבז את מטבע השהיד ברחבי העולם.


הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא סכסוך שיושבי מדינת ישראל חייבים להסכים שיש לפתור אותו באופן ריאל-פוליטי ואין זה משנה האם מימין או משמאל, האם מתוך גישה פרקטית או גישה מוסרית עקרונית, האם מתוך רצון אמיתי או מתוך לחץ האומות. העיקר שהסוגייה זאת חייבת להיות מוסדרת לטובת הכל.


האופן שבו התיאולוגיה הפוליטית האברהמית מצאצאי אברהם יצחק ועשו התיאולוגיה הנוצרית יהודית הצטלבה עם התיאולוגיה הפוליטית מצאצאי אברהם וישמעאל הובילה אותנו בעשורים האחרונים וברגעים אלו ממש, לצליבתו של היהודי כמעוט בארצות אירופה הנוצרית, צליבתו בשיח, הוא נדחף לעמדת הריבון באסיה ובמזרח התיכון מול האיסלאם שמפעיל עליו דינאמיקה של מעוט טרוריסטית כביכול בעודו מקומם עליו את דעת כל העולם המערבי נוצרי כשהוא נלחם על חיי מדינתו האחת בה עמו מוגן מכל לנוכח הנתינים המרובים שאזרחותם היא אולי לצרפת אנגליה וארה"ב אבל נתינות הלב שלהם היא למדינת האיסלאם, או לחלום של פלסטין, או גרוע מכך למדינת הטרור העולמית.


שיהיה ברור, האחים יצחק וישמעאל חייבים להגיע להסדר פוליטי. הסדר של ישראל עם הפלסטינים לא עם חמאס. תכלית ההסדר הוא בלימת הכוח וההכרה האחד בקיומו של האחר, ושאין תהליך היסטורי שבו השמדת האחר תוביל לעולם שכולו טוב כי אם לחורבן העולם כולו.


זוהי פרשת הדרכים בה אנו עומדים.


מלחמה רב זירתית במזרח התיכון מסכנת את האיזור כולו במלחמת עולם שלישית. כאן נכנס מגדל בבל בחזרה. הפילוסופים שמדקלמים סיסמאות מתוך השיח שהתאים עד שנת 2000 אולי במקרה הטוב, ואינם מעכלים את שינוי הפרדיגמה של העולם כישות אחת: הן מפאת אסון האקלים הקיצוני, הן מפאת השינוי הפרדיגמטי של אסון מגדלי התאומים, הן מפאת השינוי הפרדיגמטי שהביאה הקורונה והאופן בו התייצב לאחר מכן סדר עולמי חדש בין ארצות הברית וסין והאופן בו התלקחה מלחמת רוסיה אוקראינה, כשגם בתוך משטרה של רוסיה עצמה גלום השיגעון. זאת אומרת שאי ההתעכבות של השמאל הפרוגרסיבי על הסכנות העולמיות שמכיל הזעזוע העולמי הנובע כעת מן המזרח התיכון הוא בעצמו נושא בתוכו את סכנת היוהרה של השיח הקורס לתוך עצמו, מגדל בבל, מרוב פילוסופיה שנעה בתוך מלים ללא קריאת מציאות חדשה. ומעלה גרה על צורות שיח מדהימות שניסחו פילוסופים בשני עשורים לפנינו, אך אינם מתאימים לעת זו. שנעה תוך תיאורטיקנים שמתו לפני עשור או שניים או שחלקם ביססו את יסודות השיח שלהם אחרי מלחמת העולם השנייה, ולחשוב מתוך המלים שלהם את העכשיו בלי חשיבה מקורית ובלי קריאת המציאות לא מוביל אותנו לשום מקום, כי אם רק לליבוי שנאה ואיבה נוספים, כמו שעושים בלב תם מספר אינטלקטואלים; זו אי הבנה של עולם שנמצא בצומת גלובלית חדשה לחלוטין.


מה שמתיימר להיות דאעש או חמאס בפאתי העולם כביכול מאיים להפעיל בכל עיר ומדינה ומשטר אנטישמיות נגד היהודי כזר סימון ביולוגי חייתי לגמרי. יש להבחין בין דרישה לפתרון לאסון ההומניטרי בעזה ובין ההכרח להתמודד להתריס למחות לבקר ולמגר את החמאס כארגון ששאיפתו טרור עולמי והנשק שלו הוא הג'יהאד העולמי והשימוש בשאהיד כרוצח. וזאת כדי שנוכל להתחיל לייצר שיח חדש. מה שנדרש ברמה הפרגמטית המוסרית המיידית הוא קשור רק לאסון ההומניטרי ולא לסיסמאות אידיאולוגיות שיפוטיות חסרות ממד מקיף על מציאויות פוליטיות מורכבות ועידן המדיה.


*


העקדה היא הרגע שבו האבות נדרשים לבזבז, לתת את הבנים, הם מאפשרים ליוצאי חלציהם להגן על הטוב הכללי, הם צריכים וחייבים לדעת אם זה היה בזבוז גרידא, או קורבן שיש לו משמעות שהלא בן מת כדי להגן על הקהילה שהקימו האבות. הבן מת למען הסדר הסימבולי. העקדה מעמידה את הקונפליקט של נשיאת האב את הבן או נשיאת הבן את האב. היא מעלה את השאלה האם הנשיאה תהיה בחמלה, האם תהיה זו נשיאה חלילה של נושא עוון כפי שהרגיש יחזקאל שהוא משלם בדם אהובתו אשתו מחמד עינו ושגורל חייו ומשפחתו הפך לאות ולסימן למצב עם ישראל, וכך ברוע גורלנו חשות לא מעט משפחות בגופן ובדמן כיום בישראל.


בתוך ארבע ההליכות של אברהם אל ההר, הטיפוס והירידה ממנו יש ארבע דרגות של מעמד חברתי דתי והן הן הדתות האמיתיות של העולם, הן הן המשטרים האמיתיים בכסות הדתות. שימו לב לא מדובר רק באסלאם יהדות ונצרות מדובר בארבע מעמדות בתוך כל דת כאשר בני המעמד מהווים את הכוח המוסרי או הכאוטי של כל דת בתוך עצמה.


הקוראים את כתבי הקודש כפשוטם מאז ועד היום הם יהיו האנשים של הקריאה הדתית לאומני בממשי ובמחיר של הרג רב. הקוראים את כתבי הקודש באופן היסטורי יעניקו לכתבי הקודש את הכוח לבאר קדימה ואחורה את נפתולי האנושות. הקוראים את הדת באופן הפילוסופי המכופף ומנטר את הפוליטי מציגים עמדה תבונית ריאל פוליטית, מהרמב"ם אל-פראבי אל-גזאלי ועד אקווינס. הקוראים אותם כמציאות ספיריטואלית, והם המיסטיקאים מקובלים, שייכים ואבות כנסייה מעניקים תובנות רוחניות ענקיות, אך מסתכנים תמיד בהחזרתו של הרוחני אל המיתי והממשי ובהפיכתו לכח נפץ סימבולי.


זאת אומרת שבריתות עולמיות כיום צריכות להיות בין אנשי דת מכל הדתות, במעמד שיכול לחולל את השיח, שהוא צריך להוריד את הציר לבני דתו. לבלום את החרפה של בזיזת האנושות וסיכון העולם כולו בשם הדת. זאת אומרת שמוסלמים יהודים ונוצרים צריכים להתייצב כיום כנגד זוועת המלחמה, פילוסופים חילונים אתאיסטים או דתיים בלא הבדל מאיזה מוצא, גם הם צריכים להתייצב. אולם הם אינם יכולים ואינם רשאים לדבר בדיבור הדיכוטומי של ישראל או חמאס. העולם והעידן מורכבים יותר מכך. בדיבור הדיכוטומי המסמן את אמריקה שהיא המעצמה היחידה עם כל המורכבות והיותה נתונה לביקורת, שהיא היחידה יש לה גם הכוח למלא משימות של אכיפת כוח, שהיו צריכות להיות משימות של כוח בינלאומי דוגמת האו"ם אם זה היה אפשרי.


הכוח של הטרור המחזיר את העולם כולו למצב הטבעי הראשוני של החברה האנושית של רצח אקראי והתעללות אכזרית חסרת כל צלם ערך וכבוד אנושי צריך להדאיג את העולם כולו. מדובר בטוב המשותף העולמי.


הבנת העידן שלנו היא הבנה שמעולם לא היה העולם ישות גלובלית אחת המועדת כולה לסכנה באחת, כמו בימינו וכך מוכיחים אסון האקלים והקורונה. כמו גם סכנת מלחמת עולם רב-זירתית במזרח עם התייצבות מעצמתית עולמית שונה, שהיא גם סכנת מלחמת עולם שלישית לאור הסדר העולמי החדש.


הדיון התודעתי, האקסטנציה, העקדה האמיתית, הקורבן האמיתי אותו יש להקריב הוא התמרת המסומן למסמן, שבירת הממשי לטובת הספיריטואלי, ריסון האובייקטים לכיוון מטאפורות.


זה לא פשוט עבור פילוסופים הרגילים לנהל את השיח הביקורתי כנגד מדינות משטרים וקולוניאליזם, אך זה מה שנדרש מהם בעת זו, הם נדרשים לצאת מעורם ומהדיקלומים הרגילים של עידן הפוסטמודרניזם להבנה שאנו בעידן חדש, ושיח חדש נדרש.


התלכדות כל הזירות של הממשי, מלחמה איזורית בעזה בממשי. המלחמה במדומיין, מלחמה בכלי המדיה ובאופן בו הן יכולות לבנות פנטזיות אלימות חסרות בסיס ולשלהב לאלימות עולמית והסימבולי. והמלחמה הסימבולית ההתכווננות הן למסגד אל אקצה והן כנגד אמריקה והן להשמדת העם היהודי. כל אלה צריכים להדאיג כל אינטלקטואל האמון על יסודות הדמוקרטיה והחירות והמבין את המשמעות האנושה של הפגיעה בטוב העולמי הכולל.


אם המעמד המיטיב שבכל הדתות יתלכד, אם תהיה הבנה שהעידן שלנו הוא עידן שבו החוק הבינלאומי הקלסי מוחלף במצב של אזרחות עולמית (אולי כפי שחלם על כך קאנט), הן לטוב והן למוטב, כלומר הן כאחריות לטוב המשותף העולמי והן כסכנה שכל אזרח הוא כסות לפצצת זמן מתקתקת עבור משטר דמיוני אחר שאיננו יודעים מה הוא, אם תהיה הבנה כזאת אינטלקטואלים בלתי אחראים שמדקלמים את השיח ותומכים בהפגנות בשיח דיכוטומי אולי יבינו את הנזק הבינלאומי שהם מחוללים.


שינוי השיח מהימין הקיצוני ומהשמאל הקיצוני, יהיה הבית השלישי ולכן הוא מוגדר כבית שירד מהשמים.


*

האם עלינו במעלה האנושות כולה, הציוויליזציות, ההר, רק בשביל לסגת אל הממשי ולהבין את הטבע כפשוטו?


משבר הנאורות היה כרוך בהסבת הרצח טבע עם ושואת עם למנגנון בירוקרטי מסודר לרצוח תוך כדי שימוש בארכיון מדינת האזרחים. לכך הגיעה העקדה שנולדה מטיפוס התיאולוגיה הפוליטית הנוצרית יהודית. אבל לקרוא בקוראן בסורת אברהם על כבילת הכופרים בשרשראות ושרפתם באחרית הימים באופן של מימוש המטפורה יכול להוביל טרוריסט משוגע ורצחני לקשור אב ובנו בחוט ברזל ולשרוף אותם יחד, כפי שנמצא באחד מיישובי העוטף. זו הרגע התיאולוגי פוליטי של מימוש המטאפורה שבו כוחה האלים של אסכטולוגיה דתית בשיאו, והשיח היהודי נוצרי מוסלמי מצטלב לסכנה אנטישמית עולמית.


אברהם נוסע מהעקדה אל האוהל ואל הכנסת האורחים. הוא מותח את השעון קדימה ל2023. ישנם אורחים בלתי אפשריים בתוך האוהל, הם יקרעו את היריעות.


העולם בארבע רוחותיו מזרח מערב צפון דרום מקבל שלושה מלאכים.


באחת מחוויות העקידה האינטנסיביות שלה שתפשו אותה משני הצדדים. הנוצרי והמוסלמי יחד והיהודי צלובים וצולבים.

טרור שאין לו מטרה פוליטית ריאלית אלא רק מטרה אפוקליפטית שיגעונית.


***


ישראל נמצאת באחד מאירועי העקדה הסוערים ביותר בתולדותיה, הן כנפגעי טבח והן כחיילים, העקדה הוא המוטיב הקורבני שליווה את העם היהודי לאורך כל שנות קיומו ההיסטורי ושוכפל שוב ושוב בכל פוגרום, גירוש ולבסוף הונצח בשואה ברצח עם, זה היה אירוע שכנגדו הוקמה מדינת ישראל. שיח העקדה והקרבת הבן שבאופן רגל עמד בזיקה לטבח, נדד מהפוגרום הפתאומי אל צבא של מדינה ריבונית שבניה מקריבים את עצמם. האירוע של ה-7/10 הוא כזה ששני מושגי העקדה התלכדו בו, אנשים לא פיללו למצוא בתוך מדינת ישראל הריבונית את המושג הראשון של העקדה: הטבח הפראי. כעת נכנסו לשלב שבו הצבא מדבר, ואנו חווים שוב את עקדת הבן מהצד הריבוני. בכך אנו מסתכנים שוב בשיח הבין לאומי כיהודי העוקד את המוסלמי. בתוך עזה חאמסניקים טרוריסטים מגיעים לפליטים ודורשים מהם לארח אותם. הם מתעטפים במחנה פליטים, ועושים שימוש במגן אנושי. אוהל אברהם הכנסת אורחים, מעלה שאלות קוסמופוליטיות שהן הדחופות ביותר לעידן שלנו כיום ולשנה הזאת ולחודש הזה.


החוויה הכפולה של היהודי והיהודי בישראל כמיעוט עולמי וריבון מדינתי המקושרים ביניהם מול מאבק ג'יהאדיסטי המתנהל גם במידה שיכול לגרום להתלקחות של רוב פוליטי עולמי צריכה להיות לנגד עיני האינטלקטואל האחראי לדבריו בעידן המדיה.


הפוגרום בחלשים התרחש כי המדינה כ"ריבון האב" לא הייתה ערוכה היטב, טובי בניה ובנותיה של המדינה: חלוצים ואנשי עיירות הפיתוח ומושבים בקו הגבול, צעירים שרקדו בשמחה ובשחרור של חירות, כולם כולם שהיו בשר מבשרה של "האדמה המולדת האם" נטבחו ונרדפו ונשרפו בפעולת טרור פתאומית, התקיים בהם הפסוק על דרך ההיפוך "אותו ואת בנו"(לא תשחטו ביום אחד) נעקדו יחדיו, משפחות עלו עולה כליל. ואז המדינה, האב הריבון הייתה צריכה להגן להתקיף להשיב מלחמה או שתאבד את כל אחיזתה הקיומית, הצבא נכנס לפעולה ומדינת ישראל עברה לפרדיגמה השנייה של העקדה הקורבן של הגבורה.


אחרי השואה מדינת ישראל ביססה את רעיון השואה והגבורה בבקשה להדגיש את כפל פניו של היהודי זה שהלך כצאן לטבח וזה שנספה במאבק כמו בגטו ורשה ובכלל במאבקי הפרטיזנים. המיתוס והצידוק למדינת ישראל היה בין היתר מניעת שואות וסחיבת אנשים כצאן לטבח. כאן החל מה7.10 התקיים במדינת ישראל מיתוס העקידה בשני הפנים של החורבן והגבורה. בעוד ראשוני הנעקדים היו הקורבן של אסון פתאום שואת פתע כי ימותו או כי יצאו לשבי ולמחטף שאיש אינו יודע עדיין את תוצאותיו השלמות, השני הינו קורבן של אתוס הגבורה הלאומי, גבורת הבן הנעקד במשימתו להגן על כלל מדינתו, מדינת ישראל הריבונית. האב המוסר את בנו לצבא כמוהו כאברהם העוקד את יצחק. מדי יום אנו שומעים על עוד ועוד מטובי הבנים המוסרים את נפשם מוסרים את חייהם או נפצעים קשה והלב דואב וכואב עד מאד. נשבר פעם אחרי פעם.


לא מעט משפחות גילמו בגופן החי, ובקורבנם את שני סוגי העקדה שאני מדברת עליהם. הבן נפל כלוחם צה"ל והאבא נרצח בפיגוע טרור. כמו במקרה של משפחת מרק: מיכה ופדיה, או במושב גילת בחוף זיקים משפחת קוץ, ועוד ועוד.


*


חשוב להסתכל על מה שמתרחש כרגע בישראל. הסימפטיה העולמית לישראל בימים האחרונים יורדת מדי יום ירידה דרמטית.


האירוע של ה-7/10 בישראל יותר משהוא דרש השוואה, יש שהשוו אותו לפרל הארבור מה שאינו נכון, ההשוואה המדויקת יותר היא ל-11.9.01 הפיגוע במגדלי התאומים. בגלל היומרה האפוקליפטית הסימבולית, ובגלל השיח הריאלי שמציב בתוכו שיח בלתי ריאלי בעליל.


הפיגוע במגדלי התאומים, התרחש תוך כדי התעוזה הדרוכה ל"באג" ענק בראשית האלף השלישי. הבאג התחולל במקום ובעיתוי שונים, אך ללא ספק פתח את האלף השלושים לספירת הנוצרים ואת העידן המואץ בכל חמש שנים שוות לפעימה ובעשרים שנה מתרחש מה שפעם לקח מאה שנה. את האירוע הפותח הזה השוו שוב שלא בצדק לפרל הארבור ובצדק רק לפתיחת מלחמת העולם הראשונה.


הסיבה היא שמאז מלחמת העולם הראשונה נוצרה מאה של כניסה לסדר עולמי חדש. מאז מגדלי התאומים נוצרה פרדיגמה חדשה נוספת.


ה-11 בספטמבר הוצג בגישה זאת כאירוע העולמי ההיסטורי הראשון בשל השילוב בין הממשי: המטוסים שהיכו במגדלים, הפיצוץ הקריסה. במדומיין: מציאות שהתרחשה בפני עדי הראייה האוניברסלי של קהל גלובלי, שראה את הדברים בטלוויזיה.


ב-7/10/23 הטלוויזיות בישראל היו בפיגור אחרי הטלגרם והטיק-טוק.


לא זו בלבד הטרוריסטים רצחו. בממשות, אלא הם גם צילמו והפיצו את סרטוני הזוועה ותמונות הטבח באמצעות המדיה, ובכך העצימו את האפקט של האירוע באמצעות המדומיין.


*


כינון סדר קוסמופוליטי חדש הוא האתגר החשוב ביותר לעולם כולו כישות כוללת, כנגד הטרור הגלובאלי.


הצורך בהסדר קוסמופוליטי החדש עלה בכל עוצמתו שוב בעידן הקורונה, מתגלם שוב לנוכח אסון האקלים, ובימים אלה ממש באסון של מלחמת ישראל בחמאס, שבה מדינה נלחמת בגוף טרור קיצוני ששולל לא רק את זכות קיומה שלה, אלא את זכותו התקיימו של העם היהודי.


לא ניתן עוד להסתפק ב"מצב הטבעי" בין מדינות, נעשו כבר צעדים של העולם כבית לחברה קוסמופוליטית, אך יש צורך בגופים בינלאומיים מפקחים בולמים שופטים מרסנים מענישים. ארצות הברית של אמריקה התייצבה כעד כצופה כשופט כתומך בתוך מערך גלובלי עכשווי. ישנם לא מעט שיחי ביקורת על התנהלותה של ארצות הברית בעירק באפגניסטן ועוד ועוד, אולם לא ניתן לערער על כך שעם כל הביקורת, התהליכים הגלובליים העולמיים מלמדים שהעולם כישות כוללת נתון כולו בסכנה עקב הטרור הגלובלי, האו"ם יכול לתת עמדת שיפוט עמדת השקפה אולם אין לו כוח אכיפה ובחלל הזה נכנסת ארצות הברית.


מכאן אנחנו חוזרים להר המוריה ולמסגד אל אקצה.


הכוח הסמלי של המטרה ב11/9 בלט כשמטוסים התנגשו במגדלי התאומים, ארצות הברית הייתה המטרה הסימבולית בשל העזתה להתייצב גם כמעצמה בעלת אינטרסים וגם כשומרת הסף של הדמוקרטיה. הכח הסמלי של המטרה כיום בולט בהסתה כנגד יהדות כל העולם באופני הרצח המתועב שמהווים ביזוי כל צלם אנוש ובהצהרות על אי הלגיטימיות של מדינה יהודית.


אברהם רוצה לרדת מהר העקידה עם בנו. אב ובנו. אבן. הוא זוכר שכפילו דניאל ראה באחרית הימים אבן שמתנתקת מן ההר ולא בידי אדם, ומוחה את הצלם של ארבע האימפריות. האבן היא לא אובייקט כבד כאן, היא לא מחצב, היא אב ובנו חבוקים יחד שמתו נרצחים, ובאים בתביעה לעולם לשנות את שיח האב והבן, באים בתביעה אוניברסלית לנער את שתי התאולוגיות הפוליטיות זו הנוצרית יהודית וזו המוסלמית יהודית, בין שניהם היהודי נמחץ באובדנו כמינורי וכריבון ובמלחמת האין ברירה שלו, כי כרגע הסתכן בקיומו הריבוני, בין שני אלה הישראלים והיהודים נמחצים כרגע. עוד ועוד שיירות נודדות מצפון עזה אל דרומה. מספר ההרוגים והפצועים שם נמנה ויש הסבורים כי אין מידתיות ובפרט אם מעמידים רשימה של קורבנות מול רשימה של קורבנות באופן תלוש מההקשר שצריך להיות מעניינו של כל העולם הדמוקרטי והוא התסבוכת של מאבק מדינות בגופי טרור עולמיים.


זה שב ומעלה את הדרישה משמאל קיצוני ומימין קיצוני להבחין בין חמאס ובין פלסטין להכיר ולהסכים בצורך לפתרון ריאל פוליטי בין ישראל ובין פלסטין בין יצחק ובין ישמעאל. זה לא יתרחש מעצמו בלי התהליכים הפוליטיים העולמיים הנחוצים ולכן מוטב שאינטלקטואלים בעלי מוסר ואחריות וביניהם כאלה הדוברים מתוך המצפון היהודי יפנו לשם את מרצם. ודוק: לא נדרש מהם לתמוך בישראל. נדרש מהם לתמוך בפלסטין ובישראל מתוך תביעה בינלאומית ולגנות מעשי טרור נפשעיים ועולמיים בעלי מטרות מדומיינות שראשיתן בהרס אנושי רב בממשי ואחריתן בממדי הרס עולמי שקשה להעלות על הדעת.


***

כשאברהם מזמין לאוהל של ארבע רוחות העולם את השיח של ארבעת המסמנים של ארבע האימפריות ארבעת העידנים, הוא מבקש לזכור שהעולם נועד להיות מקום של הכנסת אורחים, הוא מבקש להזכיר את חזון השלום העולמי. הוא בוכה עם יצחק וישמעאל על הסתבכותם יחד בסבך האיל והאדם. הוא פונה לשפויים שבכל הדתות לסגת מהשיח של מימוש המטאפורה של האחר תוך כדי רציחתו. הוא פונה להתנערותו של השיח העולמי מהשיח הדיכוטומי הוא פונה אל הצורך בברית. אותה ברית שמכוחה יצא אברהם להחזיר את השבויים להקשיב אל הפליט ושמכוחה בא בתביעה האף תספה צדיק עם רשע? אותה הברית שתכנס יחד בתרי אנושות, בתרי עמים, בתרי קהלים כואבים ומדממים.

נאמר ב3.11.2023 - השבוע הרביעי למלחמה

לצפייה ביוטיוב: https://youtu.be/athGWw6e77w

44 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page