פרשיות דרכים – השבוע הזה: מחוץ למחנה, בלב מגפת המלחמה – הכהן, הסימון ובשורת המצורעים

חביבה פדיה

מצורע, כהן ומחנה – סימון, גאולה ומגפה

א. ספר ויקרא ומתח הקדושה-טומאה

השבת אנחנו מגיעים לפרשת תזריע-מצורע. הפרשות האלה של ספר ויקרא תמיד גורמות לנו להתמודד עם ישירותו וממשותו של עולם הרבה הרבה יותר קדום, הרבה הרבה יותר עתיק. המנגנונים החברתיים דתיים החשופים בפרשות אלה כמו מערכת עצבים חשופה, מחברים בין קדושה וחול מצד אחד, בין טומאה וטהרה מצד שני, ובין עקרונות של שמירה על המחנה – בריאותו, חייו ופוריותו – מצד שלישי.

ואנחנו כבר יודעים כמה קל לדלג בסופו של דבר מטומאה וטהרה לקדושה, שהיא קטגוריה אחרת, או להידרדר אחורה לקטגוריות שבהן בעצם השימוש בטומאה וטהרה, או בקדושה וחול, הוא רק כדי לסמן וליצר את הפונקציה החברתית של הוצאה מחוץ למחנה. אז סביב השאלות הגדולות האלה – ואלו, בעצם שאלות יסוד של החברה האנושית – שאלות שבין אם הן מתרחשות במישור הפיזי ובין אם הן מתרחשות במישור הסימון, הן מלוות את החברה מראשיתה ועד ימינו, כי משמעותן בשימושו הציני האינטרסנטי הוא: גזענות.

שאלת הסימון, כמובן, היא השאלה הכי יסודית של השפה. לבוא ולסמן אנשים כנגועים במגפה – זאת השאלה הקריטית: האם באמת יש מגפה? האם אכן הם נגועים ומסכנים בהידבקות? או שמא גם כאן יש עניין של פרשנות, ולאן זה יכול להוביל? כפי שראינו רק לפני מספר שנים במגפת הקורונה, שנראה לי שרוב העולם מתגעגע על ימיה הקשים, תחת הימים של המלחמה הנוראה שאנחנו שרויים בה – שגם היא סוג של מגפה, כי מלחמה היא תמיד מגפה: היא מתחילה ואז הופכת לדבר שמתרחב ומתרחב ומתרחב, עד שהוא מקיף יותר ויותר תחומים ומעגלים, ובסופו של דבר המלחמה היא המגפה היסודית של המין האנושי, אחד מכלי היסוד שלה בשנאה.

ב. הכהן כגורם מגשר: הסגר, בדיקה ושמירת המחנה

כאשר עם ישראל היה עם שנדד במדבר וכל אדם שחלה – וזה בעולם של רפואה הרבה הרבה יותר פרימיטיבית, בלי מערכות חיסון ואנטיביוטיקות וכל מה שמוכר לאדם המודרני – החרדה מהמגפה הייתה גבוהה מאוד, כי מגפה הייתה יכולה לחסל שבטים ואוכלוסיות. לכן הסגרתו של האדם שקיבל נגע הייתה מחוץ למחנה.

הפרשה עוסקת בפרקטיקות של הסתכלות הכהן. הכהן מסמל את הפנימיות, שכן המשכן, אוהל מועד, היה באמצע המחנה, בלב המחנה, והאדם שהוסגר הוצא מחוץ למחנה בכלל. הכהן, שמלכתחילה מיקומו במסורת המקראית הוא אדם שהזיקה הישירה שלו היא לקדש – היכולת להגדיר את הקדוש – אומרת כן: בשעת משבר האנרגיה האנושית, כאשר היו מחלות, הכהן היה יוצא ובודק אם האדם יכול לחזור למחנה או לא. והיו לזה מספר כללים.

וכלל המפתח הסופי היה: "כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא" (ויקרא יג, יג). כלומר, אם האדם מנוגע ברמה כזאת שהנגע הוא כבר משטח אחיד – כאשר יש שני כתמים, יכול אתה לומר ימין ושמאל, לבן ושחור; אבל כשאין שני כתמים, אז הכל אותו דבר, "כולו הפך לבן טהור הוא" – הרי הוא טהור (ראו ויקרא יג, יב–יג; ומשנה נגעים ח, ב).

ג. "כולו הפך לבן טהור הוא": השפת אמת

מה הכוונה ב"כולו הפך לבן טהור הוא"? ואמנם אחד מגדולי הרוח שהיו בחסידות על אדמת אירופה לפני השואה, ופעלו שם בתוך התנועה החסידית, היה האדמו"ר מגור, הוא רבי יהודה אריה ליב אלתר (1847–1905), הידוע כבעל שפת אמת על שם חיבורו שפת אמת על התורה. בפירושו הוא מחבר את "כולו הפך לבן טהור הוא" למימרה אחרת של חז"ל: "אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות" (בבלי, סנהדרין צז ע"א).

הוא מתאר שם תיאור שכדאי ללמוד ממנו ולחשוב עליו: תיאור שבו מהראש ועד הסוף, כלל המנהיגים לוקים בנגע, והנגע הוא בעצם אובדן השפה, הפיכת הכל למינות – הכל הופך למינות, הכל הופך לזילות, הכל הופך בעצם למערכת שמרוב שהיא עסוקה בסימון הדדי, היא כבר לא שמה לב שהיא עצמה מסומנת. זה פחות או יותר תיאור מאוד הולם למצב המציאות כיום, שאני נוטלת אותו מדברי שפת אמת ומיישמת בהקשר הזה.

כמו כן אני מיישמת את החרדה שהוא מציע מהמצב הזה, שבו אפילו המנהיגים מקדמים את המינות בלי שהם מודעים לכך. ואנחנו לא מדברים כאן רק בקטגוריות של דת וחילון, שכן זאת איננה השאלה העיקרית; אנחנו מדברים על השאלה של האנושיות.

ואם אנחנו מגיעים למצב שהמשמעות של "כולו הפך לבן טהור הוא", שהאלימות, שפת השנאה והגזענות מתקיימת בכל, אז אנחנו מגיעים למצב שאין כהן מחוץ למחנה. אם אין כהן – שהוא האדם היחיד המוסמך לצאת מחוץ למחנה ולהעריך האם המצורע יכול לחזור – אז בעצם כל המחנה יכול להיות נידון לכליה. כלומר, יש זיקה מאוד גדולה בין המצורע ובין הכהן.

ד. רחל המשוררת: הבשורה מפי המצורעים

ואמנם אנחנו רואים באחד מהשירים המפורסמים ממש של רחל המשוררת (1890–1931, רחל בלובשטיין סלע) שיר שהוא כביכול מפתיע – ובו היא אומרת:

"ואני לא אקבל בשורת גאולה / אם מפי מצורעים היא תבוא – הטהור יבשר, הטהור! / ואם ידו לא תמצא לגאול / אז נבחר לי לנפול / ממצוקת המצור / אור ליום הבשורה הגדול".

מדוע לא לקבל את הבשורה מפי המצורעים? אותם מצורעים שהיא מזכירה הם שמסופר עליהם בנקרא כי בעת המצור הגדול על שומרון בידי מחנה ארם (מלכים ב, ז, ג–יא), את בשורת השחרור מביאים למלך ישראל ולכל האנשים שהיו בנן הנצורים במצור – ארבעה מצורעים. הם יצאו מהמחנה מתוך ייאוש מוחלט, התקדמו, רצו אולי לאכול, רצו לחפש. ומעניין שהם ארבעה – כי יש כאן פתח לדרוש את נושא ה"ארבעה": ארבעת המסמנים שאני תמיד מדברת עליהם – פשט, רמז, דרש וסוד. ארבעת המסמנים האלה חוזרים למחנה ומספרים שמחנה ארם ברח בזוועה, וכאילו הכל נטוש, וכרגע אפשר לצאת – המצור נגמר.

בין כל הדיונים הרבים בשיר הזה של רחל המשוררת, אחד מהם, רפי קורצברג, מציע משהו מאוד מעניין: שרחל, כאשר היא נמצאת בירושלים מתוך מחלת השחפת, כאשר היא עצמה חווה מה זה להיות מצורעת, כאשר היא עצמה חשה מה זה להיות מגורשת – מדוע אין בה סנטימנט? מדוע אין סנטימנט כלפי המצורע, הרי אליה מתייחסים כאל מצורעת?

דבר אחד אני נוטלת מהעיון הזה שלו והוא: שכל עוד שהיא לא הפנימה שכך מתנהגים אליה, היא לא הייתה יכולה להגיע למצב שבו היא מקבלת את הבשורה, אפילו מפי מצורע. ולפעמים ההפנמה הזאת, כפי שמסביר קורצברג, מתרחשת רק ברגע האחרון – רק כאשר האדם מגיע למצב שלאחר הייאוש. אולי זה אותו התהליך שאורי צבי גרינברג מדבר עליו בשורה 'מעבר לייאוש אין ייאוש עוד', אבל זו צומת גם בייאוש הגדול שיכולה להוביל לנקמה וחורבן או תיקון ונחמה.

ה. עור, גבול, ואבדן ההבחנה

ובאמת כל פני החברה האנושית הם עור – כי ההגדרה של העור היא המשטח המגדיר: במסגרת הדימוי של העור, הגדרת ה'אני' והגדרת ה'עצמי' באה ממשטח ולא מנקודת מרכז – כך באדם הפרטי וכך בחברה האנושית. כאשר "כולו הפך לבן טהור הוא", אז בעצם לא נשאר שום הבדל בין המצורע לבין הכהן, והמחנה אינו רוצה לקבל את הבשורה מפי המצורע, כי המחנה לא מכיר בכך שהוא פגוע טראומטי וטועה והוא מסמן את המנהיג שיכול לבוא ולהציע לו את ההסתכלות החדשה על המערכת, שבזכותה תחזור הדינמיקה שתאפשר את הגאולה רק מתוך שפה של כוח כאילו הכוח הוא הגאולה.

אבל לא – כבר הכל נגרף בשיכרון: בשיכרון של המלחמה, בשיכרון האפוקליפטי, בשיכרון של גוג ומגוג, בציפייה ואף בנכונות לאסון גדול יותר ויותר. העיקר שכביכול יבוא הקץ, אבל בעצם אין מחשבה שאם לא - זה יהיה הקץ של המחנה. ובאותה מידה, האנשים שמסמנים מהצד השני לוקים באותו הדבר. הקושי לעצור ולבנות את המחנה מחדש הוא כמעט בלתי אפשרי, כי המציאות נכנסת לתהליך של מגפה – מגפת המלחמה, בחרב ובפה.

ו. משל התבואה של רבי נחמן מברסלב: הסימן על המצח

רבי נחמן מברסלב בסיפורו המפורסם על משל 'התבואה המשגעת' (כוכבי אור, תרצ"ה, עמ' כז-כח) – מספר בעצם גם הוא סיפור על מגפה: כל מי שאוכל מאותה חיטה הופך להיות משוגע, עד שלבסוף, כאשר נגמרים כל מלאי המזון, המלך ומשנהו נאלצים בסופו של דבר לאכול גם הם מהתבואה שהם יודעים שתהפוך אותם אף אותם למשוגעים. וכאשר הם מגיעים לפני ההכרעה הזאת, הם מציעים שיעשו סימן אחד לשני על המצח, ובסימן הזה יזכרו שלפחות, בניגוד לשאר – הייתה תקופה שהיו נורמטיביים, ועכשיו הם משוגעים.

הזיכרון הזה, הסימון, התו הזה – הוא הדבר שהופך אותם למעמד של כהן שנמצא מחוץ למחנה, שיכול לבוא ולטהר את המצורע, ולהסגיר ולהחליט מה צריך לעשות. אדם שיכול להנהיג בשעת האחריות, בשעת החירום, שסימן את עצמו כדי לזכור את האופן שבו הוא מתאמץ שלא להיגרף במגפה.

ומאוד יכול להיות שבאותו רגע, המחנה יסמן את המנהיג כאותם ארבעת המצורעים – שאינו רוצה לקבל מהם את הבשורה. מרוב שכבר המגפה תהיה חזקה ועצומה כמו המבול – כמו המצב שבו כל המלכות נהפכת למינות, וקשה ממש ליישר מחדש את המסמנים והמסומנים, ולארוג מחדש את רשת השפה שמתוכה אולי יכול לנבוע השיח שמטרתו תהיה תיקון עולם.

שבת שלום