top of page

טראומה/ 1 - שורות אל מול רסיסים | פרופ' חביבה פדיה

הטראומה הרב ממדית שהחברה הישראלית עוברת, היא טראומה מתמשכת. היא התחילה בטראומה קשה מאוד, מיידית של כמה וכמה שעות, שבהם התערערו סדרי עולם של הישראליות. יש לזה היבט בזמן. התפרקו המושגים של עבר הווה עתיד, אצל כל אחד שהיה בחוויות הקשות האלה בקיבוצים ובמושבי הדרום. התערערות מוחלטת של הרצף בין עבר הווה עתיד. במושגים של המקום, ההתערערות והחורבן של מושג הבית שהפך להיות מלכודת מוות, מקום של מצוקה, מקום של אימה. שהיא עצמה המשמעות שלה זה הקריסה של העבר. הבית הפך לעבר. הבית הפך לעפר. זה הדבר שבעצם מוטט את הכל, ואתה נמצא תלוי על ההווה.


כאשר בעצם כלל המהלך הוא עדיין מלחמה, עדיין דברים שהעתיד שלהם לא ידוע. האנשים עדיין לא הספיקו להתאבל, לקבור, לעבד, את מה שעבר עליהם. החורים האלה הם כמו פרגוד, שכולו מלא מלא חורים. רשת קרועה.


מה שהקהילה יכולה לעשות - הוא כרגע למלא את החללים והחורים האלה בתמיכה. זה בעצם כמו איזה מנשאה, כמו אלונקה שנפערה מתחת לחורים האלה בזמן ובמקום שבו לפחות קהילה באחווה תומכת, וזה מה שבאמת כל-כך הרבה ישראלים עושים, ורק לעודד ולחבק ולתמוך ולהכיל, ולהגיד שעוד נמשיך לעשות את זה.


דברים בסוף השבוע הראשון למלחמה - 13.10.2023

273 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page