חביבה פדיה

התפרסם בדיוקן, "מקור ראשון", תשס"ד
                   
ממגדלי עזריאלי שבתל אביב יוצאת רכבת  בשתיים ואחת עשרה דקות לכיוון התחנה המרכזית  בבאר שבע. כשמדובר במרכז מול פריפריה שעת היציאה וודאית בעוד ששעת ההגעה משוערת, ומהמקום הזה  לכל מושכלה שתסיק –לבושים משלה: דרי מעלה עם דרי מטה, בכל זאת, 'בן שלוש הכיר אברהם את בוראו'. ומהמקום הזה ממש, מונית לוקחת אותי לביתה של המשוררת פרופ' חביבה פדיה ,אחת החוקרות הבולטות  ביותר בתחום המיסטיקה  והקבלה  בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת גוריון. פדיה  חיברה כמה ספרי מחקר חשובים  שהאחרון  ביניהם  הוא 'הרמבן התעלות זמן מחזורי וטקסט קדוש'. בשנת תשנ"ו הוציאה את ספר שירה הראשון "מתיבה סתומה"  אשר התקבל בהתלהבות המבקרים, שזיהו בו חדשנות הרמטית. ספרה השני מוצא הנפש זכה החודש בפרס הנשיא לספרות תשס"ד  וזה האחרון משמש כזרז נוח  לערוך "בירורים" אודות מוצאה הנפשי. פדיה,  הנשואה לדוד סורוצקין (מסאי וחוקר בתחום מחשבת ישראל)  ואם לילדה, היא ירושלמית במקור, נינתו של חכם יהודה פתיה זצ"ל, המקובל מבגדד שעלה לירושלים, מגדולי המקובלים בדורות האחרונים, שלצד פירוש מקיף לספר 'עץ חיים'  וביאור של הקבלה העיונית, עסק גם בתיקונים לנשמות ובפיתוח גישה  פרשנית חדשה לחלומות מתוך תורת הסוד. ספרו 'מנחת יהודה' רווי סיפורים  על גירוש דיבוקין ושדים. בנו, סבה, שאול פתייה, המשיך בעיסוק המשפחתי בקבלה, בהצנע לכת גמור, בד בבד הקים מפעל לשיקום תעסוקתי לחולי נפש יחד עם אמה של פדיה. כילדה הייתה מאזינה  לשיעוריו וזכתה ללמוד ממנו קבלה, מה גם, שאהב לפתור את חלומותיה והתייחס אליהם בכובד ראש. בגיל חמש עשרה בחרה לעזוב את התיכון: מי שבכיתה ו' קראה את 'האחים קרמזוב' בכיתה ט' קירקגור, סארטר, מדרשים, גמרות ובגיל שבע עשרה את 'ספר יצירה' לא צריכה להסביר לי למה. משם המשיכה לתיכון אקסטרני, כשבבקרים עבדה כפקידה בנק, בין לבין שימשה כאסיסטנטית לפרופ' נחמה לייבוביץ' זצ"ל- עמה רקמה קשרי ידידות.  מגיל שבע עשרה עד עשרים ושתיים צמצמה פדיה את הדיאלוג שלה למינימום ההכרחי(תענית דיבור)- גם כשהגיעה לאוניברסיטה העברית שם  נרשמה לחוג למחשבת ישראל וללימודי סין. כבר בשנה ג'  שימשה כמתרגלת ועברה למסלול הישיר לדוקטורט. תוך כדי עבודת הדוקטורט לקחה פסק זמן ולמדה תאטרון חזותי וביימה את 'שבעת הקבצנים'  של ר' נחמן מברסלב. מי שספגה פיוטים וחזנות מבית אבא, החליטה השנה  לביים מוזיקלית את המופע 'יונת רחוקים'  בביצועו החזני של אחיה יהודה פתיה שהוא בעל תפילה. לדבריה :"המוזיקה היא מרכיב עיקרי בתיאטרליות יהודית".   
לפני שאני נוקשת על דלתה, לוכד את עיניי חתול אפור וגרום, רק שפתיו נעות, ואני מתחילה לשחזר שורות משירה "… את כמיהת הזהב הסגור/ ילמדנו חתול/ מהו/ סוד עולם בזעקו/ אל השלמות שבממש…"
פדיה פותחת את ביתה בפניי, ואנחנו מתיישבות בחדר עבודתה, שנראה כמו חדר קבלת קהל של רבנית, עד שמבחינים  ב'לפ טופ'.
 

בהתחשב בשתיקתך הממושכת (תענית הדיבור שלקחת על עצמך בגיל 17-22) החתול שבשירייך ה'חי הלא מדבר' אינו משמש פרדיגמה לאדם ה'חי המדבר'?
"הוא בוודאי פרדיגמה, אני לומדת  הרבה מהתבוננות בחיות. יש לי גם הרגשה חזקה שהחיה היא מימד של האדם. החידה של ההוויה, אותה לפעמים האדם משכיח  מעצמו, בולטת יותר בהסתכלות על חיות".
 

ההליכה לחיות היא כמו קהלת/ שלמה, מעין ניסיון ללמוד את שפת החיות כמו אדם שנוסע ללמוד קולנוע בחו"ל?
"כמו אדם שנוסע ללמוד בארץ זרה על עצמו, אף שתמיד דימה שהוא קרוב אל עצמו. לא רק שלמה שקיבל לב חכם מה' הלך להתבונן בחיות, גם איוב: כשה' מתגלה לאיוב מן הסערה הוא מתאר לו את הטבע. ומה התשובה שבכך לכל יסוריו? התשובה היא שיש כל מיני מימדים להסתכלות על החיים שהאדם נוטה לראות אותם כחיים דוממים או כתפאורה בלבד לחייו. ה' שואל את איוב:'הידעת עת  לדת יעלות סלע'? ופורש לפניו חיה חיה ודרכיה. לכל דבר ולכל חי יש את המימד שלו".
 
לגבי השיר "מוצא הנפש" ציינת (בראיון עם הלית ישורון) שהוא תמצית קיומך. האם את יכולה להוסיף על כך.
"יש שירים שאתה מרגיש שתפסת רסיס של רושם, רסיס של רגע, קטע מחייך או קטע ממגע נפשי או מהסתכלות, ויש שירים שאתה מרגיש שאתה משקיף דרכם על המרחב היותר גדול שלך. אז השיר לא נוגע ברסיס או ברושם או בנקודה, אלא נוגע ממש בגזע של הקיום. מהו אותו גזע? אני חושבת שזה די משתקף בשיר: זו ההרגשה הכל כך חזקה של הנפש, כניתקת מהאלוהים אל תוך גלות".

בבית השני את כותבת: "כבר גרתי בלא בית שעמד בתוך עיר כבר גרתי בלא עיר שהיה לי בה בית" למה הכוונה?
"זה כבר נוגע לחיים בתוך העולם הזה. זאת אומרת לנדודים בתוך המציאות. באיזשהו מקום זה יוצא מהנדודים הכי בסיסיים, שזה הנדודים של הנשמה מפני האלוהים. ואז לקיום בעולם הזה כמו קטע בעוד מרחבים. באופן אישי אני נעה כאן בין מקומות בחיים שלי. זה קשור למקומות מהם נדדתי אבל זה מועבר דרך מסננת, פילטר, יותר מטפיזי, שמסתכל על המהות של הקיום כצורות של גלות ונדודים".

"עתה שהמלכות נתנה לחיצונים/ובניך בכלל הגולים והמגועלים/ ננוד ברוח… האם מי שלא למד קבלה ולא עשה הכנסת כלה לשימוש בכלים הללו יכול בכלל להשתמש במושג הזה? איך הגלות שלך נראית? תתארי לי את סדר יומה של הגלות שלך?
"זו שאלה שמורידה את זה לקונקרטיות הכי גדולה. יש כמה מעגלים של גלות לחיים שלי ואיני רוצה להישמע כמי שמונה שבחי גלות. קודם כל זה שאני מתקשה לומר לך איפה הייתי לומדת או איפה הייתי מתפללת זו גלות לא? זאת אומרת הקושי כלפי הציבוריות הדתית- כמה מעטים בתי הכנסת שיש בהם הרגשה של תפילת אמת. הגלות השניה שלי היא הגלות לבאר שבע, לא יכולתי שלא לחוש את עצמי גולה, כמי שנגזר עליה להיות שלא בירושלים. אני אוהבת את ירושלים וככל שהתרחקתי ממנה היה נדמה לי כאילו גורשתי מירושלים של מעלה. באר שבע היא אחת המראות הקשים של ארץ ישראל, אני אישית מאוד סובלת מהשמש גם מבחינה בריאותית ומחכה לשעות הצל והערב כדי לא להיחבא בבניינים וכדי לנוע. החיים בבאר שבע מילאו אותי בתחילה הרבה זעם וייאוש, עיר ללא שום אפשרויות. ברמה התרבותית אין בה שום מרכז. גנים חרבים ועצים כרותים. מרכזי התרבות היחידים הם הקניונים. זה כל כך לא הוגן שיש עיר כזאת שמחזיקה בתוכה כ"כ הרבה אנשים שמלכתחילה הוגדרו כסוג ב' ו ג', בראשונה העולים המרוקאים, אחרי זה ההגירה הרוסית והשאריות האתיופיות. למרות כל זה, בסוף מתוך תחושת הכאב והסבל, התחדדה לי ראייה ממוקדת שרק הישיבה בבאר שבע אפשרה לי, והיום הראייה הזאת היא "ירושלים של מעלה" שלי, כלומר היא נותנת לי ממד גבוה ואבסולוטי יותר של התבוננות גם על עצמי וגם על הדברים שמתרחשים בארץ".

תחושה כרונית של שארית הפליטה
כן (חביבה צוחקת), כמה סמלי שממש ממול יש בית כנסת שקוראים לו 'שארית הפליטה'. אז ברור שההסתכלות מבאר שבע  על ישראל היא הסתכלות מנקודת מבט של גלות, נקודת מבט מאוד ברורה, שיש סדר יום תרבותי למדינה: יש דברים שעומדים בראשו ויש דברים שעומדים בתחתיתו. הגלות הנוספת משתלבת בקרע החזק שקיים בשפה, ולא רק בשפה המילולית אלא גם בשפת קיום המצוות, הכאב על האסטטיקה הגדולה שהייתה יכולה להיות בתוך הדת לעומת איך שהיא מתבזה היום, וכל המוסדיות הפוליטית-ציבורית. לפעמים אתה מנסה לבודד את כל זה, ואז אתה מבחין שאולי כל אלה רק צורות פרטיקולריות של גלות יותר מהותית, ואז אתה אומר: רגע, אולי בעצם זה נגזר על המציאות, אולי אלה  רק 'לבושים' לגלות המהותית' של הסתלקות הנפש מה' , אולי כולנו בני עליה, אולי זה דינו של העולם".

את לא מרגישה מוחמאת שאת במדבר, בכ"ז אברהם אבינו היה בבאר שבע?
"המדבר מאלץ להבין דברים, זה מדבר שאני נחנקת בתוכו, והלוואי  שזה היה המדבר החי והנושם של הטבע. באר שבע היא המדבר התרבותי והשממה שידי בני אדם כוננו כשעשו עיר סוג ג לאנשים שנחשבו בעיניהם סוג ג.  זה לא מדבר של טהרה, פשטות וניקיון; זה מדבר שהוא פח האשפה של המדינה.מה שהנביאים דיברו הוא שבאחרית הימים תתרחש ההולכה אל המדבר ועל כנסת ישראל נאמר שהיא תענה שם לאלוהיה כימי נעוריה, שעמק עכור יפתח לפתח תקווה. אולי הגיע הזמן".

המדבר אולי רווי שממה, אבל גינת ביתה משכיחה מעט את הצחיחות המדוברת. פדיה ובעלה דוד נטעו  בבאר שבע לא רק אשל, אלא גם עצי פרי ופיקוס, ולא רק בביתם אלא ברחובות ממש.

          
הקבלה יכולה לעשות בית ספר ללימודי מגדר?
"אני לא אוהבת את מה שהרבה חוקרי קבלה עושים – שהכול מוסב לחיפוש מיניות בטקסטים. זה בכלל לא מוסב למקום הנכון, לא למקום שבאמת עניין את המקובלים כאשר הם הרשו לעצמם לדון בהוויה ובאלוהות באמצעות כל הסמלים האלו. יוצא מזה שכולם היו אנשים בעלי מאוויים מאוד מודחקים, ואילו אני מאמינה להם שהם היו אנשים בעלי אינטרס רוחני חזק. מי שרוצה להבין את זה אחרת אינו עוסק בחקר המיסטיקה אלא בפסיכולוגיה. היום בתרבות האקדמית שלנו כבר אי אפשר לומר שהדיסציפלינה תיקבע לפי סוגי הטקסטים שעומדים לדיון, אלא לפי צורות הקריאה שלהם. אני לא חושבת שאדם שעוסק בטקסטים יהודיים מתוך עניין בפנומן הדתי ושאדם שמחפש באותם טקסטים דברים לפי עקרונות של פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה שייכים לאותה דיסציפלינה. חוץ מזה, אפשר בה במידה להציע שהחוקרים, הם המשליכים את עצמם – את בעיותיהם בפרט ואת בעיות האדם המודרני בכלל – על הטקסטים שהם מפרשים".

אז מה את רואה בכל הסימבוליקה הזוגית שבקבלה?
"הדבר המשמעותי בסמליות הזכרית והנקבית אצל נפש מיסטית הוא הרתימה של זה לתהליכים של התפתחות נפשית.  אצל המקובלים יש המון סמליות נשית לנפש. בהקשר זה קריאה מגדרית מפספסת את העניין המרכזי. את החתירה ליחסי התפתחות בין החלקים השונים של נפש האדם: אנימוס ואנימה בלשונו של יונג, דו-פרצופין בלשון המדרש והקבלה. אני חושבת שבגלל שהמקובלים, ובכללם אנשים שפיתחו בתוכם את הצד המיסטי, היו מראש אנשים שאפשרו לעצמם לפתח כישורים שלפעמים היו נדירים בחברה בה חיו, הם היו יכולים להיתפס, בהגדרות חברתיות צרות, כ"נשיים". כמו למשל היכולת לבכות, לבטא רגשות ולשאוף להתפתחות רגשית לא פחות מלהתפתחות שכלית. זה מפתח מאוד חשוב להתפתחות הכוללת של האדם בתהליך האינטגרציה הנפשית שלו. ככל שאדם משוחרר ומתקדם יותר הוא יכול לחוש את עצמו בשתי הרמות, שאפשר לתרגם אותן גם לזכרית ונקבית. הדבר הכי חשוב זה בעצם המשמעות של כל זה בתוך רצף אישיותי התפתחותי. המשמעות שיכולה להיות לתחושתם של המקובלים את הנשמה כחלק מעצמם וגם כנפרדת מהם. הצורה שהם השתמשו בתחושה הזאת ואיך שהם השתמשו בה, זה הדבר שנראה לי היותר משמעותי".

האדם מחפש משמעות, אבל לא רק הוא, גם חווה. בתקופה מסויימת הרפתה מעט פדיה ממדרשים לטובת התעמקות מסיבית בגמרא. במרוצת הארכיטיפ הדתי הפמניסטי עם ריצודן של נשים לומדות גמרא ודורשות בשלומה של הלכה, יש חשק רב לשאול את פדיה שאלה כמו: "סיימת כבר את הש"ס?, אבל  אפשר שמנעד קולה של פדיה נחלש במופגנות כמו נרתע, שום תסרטאי מחונן לא יכול היה לבנות אליאדה מפתיעה מזו  לפורום הנשים של "קולך".

כחוקרת קבלה, תופעת הנשים לומדות הגמרא אקט כוחני או רוחני?
"השאלה היא מאיזה מקום הן לומדות והאם הלימוד הוא רק חיקוי שמהווה כרטיס כניסה חברתי או יותר מזה. כל הבעיות מתלכדות כשקיים חיסרון בהנהגה רוחנית. יש צמא וחסך גדול של נשים להיות במקום שהן צריכות להיות בתוך התרבות ובתוך הדת, ושלא יתפסו אותי בלשוני אבל זה דבר שבאמת קורה  בד"כ בפמניזם - העברת כל כובד הבעיה לפסים חברתיים ופוליטיים. אמנם לכל הבעיות של מעמד האישה יש המון אפליקציות חברתיות ופוליטיות, של דיכוי, אפליה ועוול: כ"כ הרבה נשים הן עדיין חומר הגלם של מערכות דיכוי, כך שהנטייה הזאת מובנת, ובכ"ז אם במקומות שההתמודדות אמורה להיות רוחנית ותרבותית גם שם היא הופכת לפוליטית חברתית, אז קיים פספוס. כי אם אנחנו רוצות ללמוד, אז בואו נגדיר ונקבע סדר יום תרבותי. יוצא שבשביל שאישה תראה שהיא אדם היא צריכה לחקות גבר, וזו הפורמולה הכי רדודה. אין שום הבדל בין התפתחות אישה או איש. הייתי מצפה מכל אדם, איש או אישה, שיעשה את הבירור העצמי לאן הוא רוצה להגיע, איפה ליבו מושכו ללמוד, ואם מדברים ברמה החברתית, אז איך צריכים להראות לימודים שיטתיים בבתי מדרש".

את מאוד מסורה לרמב"ן, השיר "ישנו המקום הקטן" קצת מתנגש עם התפיסה ההלכתית של ארץ ישראל השלמה. או שזה דבר נפרד?
"כשכתבתי את השיר הזה ממש לא חלמתי על הכיוון הזה. מה שמאוד מחזק כיוון של כמה אנשים שאני מכירה הטוענים שכל קריאה של שיר היא בהכרח פוליטית. השיר הזה קשור מאוד לשיר "מוצא הנפש". המון זמן התייחסתי אליו כאל שארית של הספר מוצא הנפש. עד שהראיתי אותו לדוד, שלמעשה הוא זה שערך עבורי את הספר וממש שיבץ שיר שיר במקומו מלאכת מחשבת, והוא קבע שזה שיר".

מקום קטן הוא כלל לא פוליטי? זו סרקולציה פנימית של הנפש? וארץ ישראל בכל זאת?
"אני לא רואה בעייתיות בתפיסה טרנסצנדנטלית של קדושה עם  תפיסת קדושת ארץ ישראל, כי התפרסות מרחבית היא לא הפקטור הראשי במימוש הקדושה, ומבחינתי היא פקטור יותר זניח, במיוחד אם מדובר על אדמה. קודם כל, קיימת התפשטות הקדושה במרחב הנפשי והגופני של האדם ובמרחב המשפחתי, החברתי והקהילתי. בכלל אני רואה את הקדושה כסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. אז הסולם לפעמים באמת יכול להיות מוצב על נקודה, על מקום קטן. והשאלה אז היא כמה שלבים יהיו בו כלפי מעלה. ההיררכיה היא לא דבר שאני מוותרת עליו. הנטייה לתפיסות אימננטיות היוצרות נטייה לתפיסה אחידה של המציאות, ובכללה לתפיסה אחידה של רעיון הקדושה, היא לא דבר שקיים רק בציבור הציוני-דתי. זהו מהלך גורף של המודרניזם בכלל ושל הלאומיות המודרנית בפרט. אני מתנגדת למהלך זה בכל מובן, גם במובן התרבותי, ולא רק בתפיסת ארץ ישראל. יותר מעסיקים אותי העומק והאיכות מאשר הכמות והמרחב".

ואיך זה מסתדר עם "תורת ארץ ישראל" של הרמב"ן?
"לגבי הרמב"ן הסיפור הוא מורכב הרבה יותר מכפי שהוא מוצג בדרך כלל. הרמב"ן אמנם היה זה שמנה את ישיבת ארץ ישראל כחיוב מצווה מן התורה התקפה גם לזמן הגלות, אבל ישנם מרכיבים נוספים בהגות הרמב"ן שעונים על השאלה איך הוא ראה את הישיבה בארץ ישראל. הרמב"ן ראה את ארץ ישראל כשער השמים, מקום של התקדשות והתעלות הנפש לפני אלוהיה. זה עיקר נקודת הכובד של "תורת ארץ ישראל" לפי הרמב"ן. לכן, לאור מכלול הגותו של הרמב"ן, יש מידה רבה של צדק פרשני עם סיוגו של הרשב"ץ (ר' שלמה בן שמעון צמח דוראן) שמצווה זו אינה מצווה כללית בזמן הגלות – עבור כל הקיבוץ היהודי – אלא מצווה פרטית. והמשמעות של גישה זו, שאליה אני קרובה, היא שאנו חיים במציאות יסוד של גלות, בתוך מציאות זו ישנם אפשרויות ותהליכים של התקדשות, אולם הם אינם מובטחים אלא מותנים. מצוות הישיבה בארץ ישראל מיועדת לממש סולם עלייה והתקדשות עבור יחיד או קהילה. זה מוביל אותנו בחזרה לסולם, וגם לנקודה. הנקודה היא היחיד מישראל הרוצה לחרוג מתוך מציאות של גלות ולהתקדש. לפי הרמב"ן ארץ ישראל היא השער להתקדשות זו, היא המקום שעליו עומד הסולם. אני מעדיפה לעסוק בשאלה מה החלום שאנו רוצים להגשים בארץ ישראל. והחלום בעיני קשור קודם כל בטיב ובעומק הרוחניות שתהיה לכלל הצבורים בארץ ובמחויבות החברתית שלהם זה לרווחתו של זה והוא קשור לתעודת ישראל בעמים".

פדיה שחקרה לא מעט בתפישת הזמן של הרמב"ן, רואה בתורת השמיטות מפתח להתפתחות. התקווה הגדולה ביותר לדעתה, היא לעבור כמה שיותר מטמורפוזות  מהותיות בתוך החיים עצמם. היא ממליצה ליישם את המסר של תורת השמיטות ותורות של גלגול בפסיכולוגיה אישית אינדיבידואלית. העמדת תובנות המחקר של פדיה לצד שיריה, רק ממחישה  את ראייתה הכפולה. לשון הנהי שבשירתה איננה פיגורת בת  להתנהלות דיכאונית פרטית. הרומנטיקה המבצבצת איננה חלק "ממשבר האני".  החשיפה האינטימית שבתחושת העריריות, הינה נסיון כן להתרכז בייבואו של "געגוע". גלות הפרט לא תסתפק בפחות מגאולת הכלל.
תענית הדיבור שלקחה על עצמה פדיה בגיל 17-22 , והלימוד הקוסמופוליטי הבלתי פוסק כל העת, מעמידים את שאלת משמעות משקלו הסגולי של הזמן הביוגרפי שלה : לינארי או מחזורי?

הלוקיישן פרד"ס. במה שונה חביבה בת העשרה מחביבה כיום?
 "אם לחשוב במושגי אדם הראשון, יש לי הרגשה מופלאה של תקופת הילדות וגם תקופת ההתבגרות זכורה לי כתקופת מקור, כתקופת גן עדן מיתית כזאת, ואז בסביבות גיל  שש עשרה שבע עשרה – תחושת ההלם ואיתה השתיקה בסביבות גיל  עשרים, זה ממש היה הגירוש מגן העדן, אובדן של שלמויות בין המציאות והשפה. לאחר מכן באו תקופות שבמושגים הפנימיים שלי חייתי בשכחה עצמית או בשכחת המקור, כלומר לא בגלות כפי שאני מדברת עליה היום, שעוד היא הגלות הטובה. הגלות שיש לה ערך חיובי היא הגלות שבה את ה מודע לכך שאתה גולה. כמו שאמר הבעש"ט על הפסוק ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא שיש שני מיני הסתרות האחת שהאדם יודע שהאל מסתיר פנים ממנו והשניה הגרועה שהוא אפילו לא ער לכך שהוא חי בהסתר פנים. אז בהחלט היו לי רגעים בחיים שהייתי ברגרסיה ולא קלטתי את זה, וזה הדבר הכי מדאיג שיכול לקרות ליחיד או לקולקטיב".

שנים שפדיה בלי להתכוון בכלל, מסקרנת את המעוז התל אביבי, זה הספרותי. לפני כעשור האזין חיים באר באקראי להלית ישורון, שקראה ברדיו את שירה של פדיה:אנא בכח /תתיר נפשי צרורה/אנא געגועים והמיה/ דרושים לי יותר מן הקיים/ שאכסוף/ וכלום לא יבוא/ אבל שלא אפסיק לבקש/ אנא החזר בי מילים שנתת בני פעם טהורות…".באר, ששבע מן השפה הרזה והמנותקת  ביודעין או שלא ביודעין מן המקורות, נפעם  וזיהה בשירתה של פדיה "רוח אחרת שבאה ממעמקים". ולמרות כל ההכתרות, פדיה חשה נבוכה, משדרת רצון להיבלע, גם את הסכמתה  לראיון הזה שקלה זמן רב. כותבים בתחילת דרכם המרגישים "תקועים"  פונים אליה  בבקשת הנחיות לכתיבתם לכולם היא ממליצה: "קודם כל לעסוק בלימודים, ולא להתמקד נטו בכתיבה. לעשות את הדברים לשם שמיים, וזה כמובן לא מחייב שהיצירה תהיה כתיבה, היא יכולה להיות אתה עצמך. התרבות המודרנית מאוד מטפחת את תדמית "היוצר" ויוצרת סולם ערכים לפיו שיא המימוש העצמי- זה להיות יוצר וזה מגוחך בעיני, כל דבר שנעשה בצורה מושלמת  ומתוך חתירה לשלמות הוא יצירה  ובראש ובראשונה החיים עצמם, כלומר לחיות נכון חיים מלאים".  מסדנאות כתיבה היא נרתעת ומוסיפה: "אני חושבת שזה מאוד בעייתי". 

במה בעצם את רואה את השליחות שלך?
"אני לא יודעת זה הולך ומתברר לי כל הזמן. אבל כל אדם אם הוא מתעמק עם עצמו, מרגיש את המחויבות שלו. רבנו בחיי אבן פקודה אמר בחובת הלבבות: שכל חיה בטבע יודעת את תכונתה וזו העבודה שלה, החתול יודע שהוא צריך לצוד את העכבר וכולי, וגם האדם יודע בטבע שלו לאיזו מלאכה הוא נמשך, להיות ציד או צייר. אני מתכוונת לכך, שגם השליחות של כל אדם היא מלאכה הקשורה בטבעו הפנימי, שאם הוא מגלה אותה הוא יכול לתת את המיטב שבעצמו לעצמו ולאחרים".