חביבה פדיה

במרכבת יחזקאל ארבעה פרצופים: נשר, שור, אריה ואדם. זו מרכבת היקום. במרכבת הנפש  ארבע דמויות: עכבר, חתול, כלב ואדם. העכבר בודד, מתחפר בתוך החור, החתול צייד מורד ומסוכסך, הכלב עבד זיכרון. האדם בעל התכונה הסגולית למות בחוסר  תקווה. החתול לא רצה לעבור אתו דירה לירושלים. הכלב רצה לרדת אחריו ולו גם לשאול. העכבר, עירום, ביקש על האהבה בודד במחבואו. כלאדם חיסל את הרזרבות שלו, שאף את כל הנשימות שנותרו במחסנים הלא פגועים, הלך בין אנשים כקליפת גוף שכל חדריה התרוקנו. הם לא שמו לב. עטף אותם באהבה שלא הניחה להם לראות אותו מקולף. החתול ישב על החלון ויילל. הכלב שכב לידו ובכה ולא רצה לזוז. הם ידעו בדיוק מתי היה רעב לפי האוכל שקיבלו. הם ידעו מתי בכה. זה היה  כשהחתול לא גרגר, כשניסה להצטנף בו,  וכשהכלב ליקק את דמעותיו. הבית הוא גוף והגוף הוא בית. התפרק מבית אחרי בית. התקלף ממעטפות. עישן ללא הפסק. אני התועה בדרכי החיים. אנא אל מנדייע פי אווהמי אלעומר. אחרי זה התקלף ממילים. הן באו איטיות. במרווחים גדולים. גר אנוכי בארץ. אולי לעבור לעיר אחרת. המילים מייצרות את הכסף שבו משלמים על בתים. החיים בעידן ללא קוסמים, מכשפים וידעונים. מתה המילה המדוברת. אין תעודות כתובות שמעניקות תואר על חוכמת הבעל פה. הכתב והבעל פה הם אויבים וזה לא יסמיך את זה. אין תעודות. אין כסף. אין מעמד. קסם ועוצמה היו בו. כל מילה שלו נפלה צלולה כמו מטבע כסף חדש, הקישה, צלצלה בתוך קופת התודעה של השומע.  הודעות נטושות עדיין גרות בתאי הטלפון שבהן חי הדיבור שלו שאיחר להגיע. קול עמוק החצוי באמצעיתו במסך ומאחוריו בכי העולם. כל מיני הודעות: אתה לא אוהב אותי כמו שאני אוהב אותך. עזרת לי להבין את עצמי. בא יום שחשב שמצא אהבה גדולה אך אחר כך חשב שטעה. אולי אהובתו שקלה אותו בכסף ונמצא מפסיד בעיניה. או כך לפחות חשב. הוא פחד לחזור לבאר שבע, זה היה בעיניו כישלון. שמה באו הוריו למעברה שעליה נבנה שיכון דרום. תל אביב היתה סמל. פחד אפילו לעבור לירושלים. תל אביב היתה בגד. מלבוש. עור שני. לגור בשדרות חן היה קשה. לסחוב את התשלומים. איך לא ניחשו שהוא שייך לאותם אנשים שלבם עומד מפעום בדיוק ברגע שבו נדמה נקישת המטבעות לקופת החומרים. מסתורי, בודד, כף רגל אח וידיד לא דרכה מעולם על סף ביתו. אותו היום שפקע חוזה השכירות על הבית פקע שטר החיים. הכלב והחתול ידעו שמת לפני שידעו החברים, שלפניהם ידע המתווך שבא מטעם בעלת הבית שהפסיקה את חוזה השכירות כדי למכור את הבית שבו הוא גר. תקתק השעון הפנימי ותקתק השעון החיצוני. בפיגור של שעה וחצי הם נפגשו, רגע לפני שהמתווך היה אמור להגיע. משלא ענה למתווך סבב הלה על עקבותיו. כל אדם עמד לבדו ברגעים האחרונים, מתקשה להיפרד מן הבית שהמוכרים כמו פושטים ממנו את עורו. כמעט הושיט ידו לסיגריה נוספת כשנשימתו פקעה והוא נפל על פניו כמו פסל דגון הקדמון כשחרב מקדשו. אחר כך המתווך חזר, כי גם הידידים לא ידעו להסביר מה אתו. רק בתום יום השבת שמעו את השתיקה הנוראה. אותה שתיקה שהיא תולדת הקול הסובב מסוף העולם ועד סופו. קול האדם בשעה שיוצאת נשמתו מן הגוף. אותו קול המשוטט והולך באוויר העולם מסופו ועד סופו. וכל קולות העיר וכל קולות הצער והרעשים הנאקות והצלצולים וגעיות החיות השחוטות, כולם, כל הקולות, הם תולדותיו, יחד עם השתיקה העמוקה של הקורבן שהיא הקול הנורא מכולם.  לא מיד פרץ המתווך את הדלת. משפרץ מצא שני בתים ריקים.

מתוך הספר מארבע רוחות. יראה אור בקרוב בהוצאת עם עובד.

ראה אור בידיעות אחרונות, מוסף פתיחות, ערב יום כיפור, 21 לספטמבר 2007