חביבה פדיה

באר שבע סיטי - הפוליטיקה של עקירת הגן ומקום הכרתת הזיכרון

לפני שנה, בשבוע שבו נספו עשרות בני אדם ונפצעו עשרות אחרים בהתפוצצות שני אוטובוסים באחד מאותם אירועי טרור המכונים פיגוע הוליכו אותי רגלי להסתובב ליד בית עיריית באר שבע. שני צדדים למבנה, הצד הפונה כלפי רחוב הראשי של העיר, דרך הנשיאים ששמה הוסב לשדרות רגר, והצד האחורי הפונה כלפי תיאטרון באר שבע. בחלק הזה בצד מערב שלו נמצא גם המבנה המכונה "היכל התרבות" ובקדקוד המשולש שבין התיאטראות מתנשא המגדל שהחריב את "קולנוע קרן"; קרן היה מבנה בטון יפהפה שנבנה בשנות החמישים והכיל כ-1200 מקומות. אין אדם משכבת ה"וותיקים" שאינו מלא סנטימנטים לקרן; דור שלם גדל על הסרטים, אירועי התרבות והאמנות והכינוסים הפוליטיים שהיו בו. כשהגעתי לעיר התבוננתי שעות רבות, מרחוק ומקרוב, במבנה מיוחד הזה שהיה כבר נטוש אך עדיין הקרין עוצמה. על מגרש קרן ההרוס הוקמו "מגדלי קרן". בשטח שבין המבנים האלה משתרע גן שהוא חלקת אלוהים קטנה בעיר-לא-עיר הזאת. אחד הגנים הוותיקים ביותר של באר שבע נשתל סביב לחורשת עצים שהם יותר מבני חמישים, שבעים שמונים שנים – גיל מופלג בהקשר הצחיח של המדבר – אשלים, אורנים ואקליפטוסים. הדשא צומח באופן חופשי ליד פרחי המדבר שפריחתם קצרה באביב אבל שופעת פריחת שלהי הקיץ. כבר מרחוק, היה בולט שהשטח מגודר בפח והיה נדמה שאין צמרות ענק שמתנענעות ברוח. אין חורשה: איפה שהיו עשבים, דשאים ופרחים - אדמת אבק מהודקת, איפה שהיו עצים - בקושי זכר גדמים, השטח מגודר לבנייה ושלט ענק מכריז שכאן בונה הקבלן י. ח. דמרי את "מגדלי קרן" מספר 2. מחוץ לשטח המגודר נותרו שלושה או ארבעה אורנים עלובים ומדולדלים למראה ועטופי אבק, כל הצמחייה שמסביבם הושמדה ועליה פסולת בניה, וליד התיאטרון נותרו כשלושה עצי אקליפטוס ענקיים. כל העצים נראים מדולדלים ועייפים מהנזק הגורף שנגרם לאדמה. דומה שדיבוק השיפוצים העירוני פקד גם את התיאטרון העלוב המוקף פיגומים.
זה מעביר אותי לגן אחר "גן הראשונים", הגן שהיה נותן אויר לעיר הישנה בבאר שבע, ליד בית הפול, גם הוא כבר מזמן איננו. עצים בני חמישים ובני שמונים נעקרו והשטח גולח לטובת "מרכז לצעירים תרומת ממשלת שוויץ" (המייתר עתה את תאטרון באר שבע הותיק והחורשה הכרותה למרגלותיו). המבנה הענק שנראה בצורת אוניה שנטרפה או חללית שנתקעה בחול המדבר מתאמץ להיראות שייך לסביבה, אבל הוא הכל מלבד משתלב נכון בסביבה של העיר העתיקה. היה ניתן לתרום את התרומה הבומבסטית הזאת לתרבות, קצת הלאה במגרשים פנויים. לא מבנה כזה יחייה את העיר הישנה שמוזנחת ומופקרת בכל מובן. כנראה שמישהו בעירייה עוד זכר את החלום הישן להפוך את העיר העתיקה לקריית אומנים. אולם כל מה שנותר מזה זה רק רעיון של מדרחוב ברחוב סמילנסקי שנבנה בצורה מגוחכת ומנותקת מאופייה של העיר העתיקה ואמור לקשר בין מרכז הצעירים הענק, הגמלוני והמכוער לבין פארק באר שבע שהיה אמור להיות על גדות המתקן שמוחק את נחל באר שבע. בפועל הוקם במקום הפארק המובטח כביש ראשי.

גם בשל המדרחוב הזה נכרתו עשרות עצים עתיקים ותחתם באותם גומות נשתלו שתילים מגמגמים.
חלום מגלומני שהורס ומחריב את העיר על ידי בניה ועל ידי אי הבנה תרבותית, ארכיטקטונית ואורבנית. זוהי הוורסיה הבאר שבעית לתהליך הגורף המתרחש מזה שנים ובקצב הולך וגובר בכל הארץ באופנים שונים: בנייה מיותרת שהיא חורבן לדורות.
לא אמנה כאן את כל הגנים הקטנים השכונתיים שנמחקו נחרבו או הוזנחו בכל רחבי העיר. את כל הגנים שבהם פורקו מתקני השעשועים. תהליך זה התרחש עוד לפני אסון מחריד שהתרחש באחד מן הגנים והמשיך גם לאחר מכן. האם הפתרון לכשל בטיחותי הוא לגלח גני שעשועים על עציהם ומתקניהם? רק למי שמעוניין בכך מלכתחילה. בעומר השבעה, הגן עדיין עומד וגם ימשיך לעמוד על מקומו בשלום, לעומת זאת, בשכונת דרום הענייה מגלשה אחת קטנה טבעה באבק בניה מסביב שנים רבות לבסוף קיבלה תמריץ בזכות פרויקט שיקום ומתנ"ס קטן שנבנה לידה. הגן שליד המסגד "ניצל" בינתיים בנס, במקום למחוק אותו "שתלו" בו פסלים חובבניים ומכוערים. הגן שליד "בית היאס" ניצל בחסות מיקומו בטריטוריה אוניברסיטאית. אולם החורשה הנפלאה שהייתה ליד תחנת הרכבת הישנה של באר שבע, שבה שכנו פעם משרדי החברה להגנת הטבע נמחקה. שם הוקמו "מגדלי מנהטן" ב"כיכר הרמב"ם" ולידם עוד עומדים שני מבנים טורקיים עתיקים הטובעים בתוך ים האבק. כמובן שגם שם כבר אין גן ואין עצים.

מפתיע עד כמה קוראים בשקיקה תיאורים של ערי מרכז ועד כמה כל תושב פריפיריה מעורה בבעיות העיר ובשמות רחובותיה ולעומת זאת באיזו דעתנות וחוסר חשק, מתבונן תושב המרכז על תיאורים "פריפריאלים" שכאלה. כל ישראל יכולה לשמוע על עטלפי הפירות ברחוב מסויים בתל אביב אבל תל אביבי מתקשה להבין למה מטרידים אותו בשמות של רחובות בבאר שבע. להבין מניפולציות דיכוי לא ניתן בלא להיכנס לפרטי הפרטים הספציפיים, בהם כפי שהתנסח מישהו בהקשר אחר, טקסטואלי הרבה יותר: שוכן אלהים.
האין מדיניות, או מדיניות האין, היא מאוד פשוטה והיא מוכתבת על ידי הקבלנים. באר שבע היא מכרה זהב לקבלנים: יש קרקע, יש ראשי עירייה, הבאים והולכים, ואין עיר. ראשי העירייה וסגניהם, חלקם קבלנים לשעבר, חלקם מתווכים וחלקם יזמים לשעבר, כמו ילדים שמשחקים בלגו הם מפרקים ומקימים בלי סוף, אלא שהנזק הוא בלתי הפיך. יצחק רגר המנוח היה אחד מיזמי "קניון הנגב" וכשנבחר לראש עיר סיים את הקמתו בתנופה. הקניון הענק והמכוער, בעיר פריפריאלית חסרת עמוד שדרה כמו באר שבע, היווה את המכה האחרונה, מכה אנושה ביותר, לתקווה למרכז עירוני חי ונושם בתוך העיר. דוד בונפלד, הסגן לשעבר שירש את רגר כראש עיר לאחר פטירתו, הוא עצמו מתווך דירות וידיד לקבלנים. עתה הוא מתפקד כסגן ראש העיר, ממונה על… ההנדסה! תקופתו הותירה טביעת אצבעות הרסנית לעיר באר שבע: בלי חשבון ובלי מחשבה ותכנון יושרו מגרשים ונבנו עוד ועוד מגדלים. אבל בעצם היה כנראה חשבון: החשבון הכלכלי של מישהו שזה השתלם לו. חשבון שגבר על כל צורך ממשי או תרבותי של העיר. דומה שהרבה יותר דחוף מן החברה להגנת הטבע הוא להקים חברה להגנת העיר מפני העירייה.

לפני כשנתיים עבדתי על כתיבת על מסה מופשטת בנושא ה"גן", שם טרחתי לתאר בסכמות מופשטות את שלושת הרעיונות הגדולים של המשחק: נדנדה, מגלשה וקרוסלה. שם דיברתי על המאונך, המאוזן והמעגל. שם ניתחתי את יסודות המשחק אצל החיה ואצל התינוק, וכל זאת עשיתי רק כדי לזעוק חמס על עקירת נדנדות ומגלשות פשוטות לטובת מפלצות פלסטיק מסובכות וענקיות. לבסוף - הזעקה לא נזעקה ואני עצמי מאסתי בתמימותי שייחסה את החלפת הגנים הקטנים, עם המשחקים היסודיים הקשורים לתנועות המהותיות של הגוף והנפש, בגן גדול המתפקד כמו קניון שעשועים מפלסטיק לילדים - למחשבות מתקדמות של העירייה אודות צרכיו של הילד. שם גם דיברתי על מערכת היחסים העקרונית בין טבע ותרבות, ששמירה על מימד מסוים שלה חיונית לחיים האנושיים התקינים בעיר, כאשר הגן הוא אופן התקיימות הטבע בעיר – צורה טבעית וחיונית של איזון סביבתי. כל זאת כדי לומר: אל תהרסו את הגנים.
עתה לצערי נדמה לי שהתחלתי להבין את ההיגיון של הריסת הגנים משני הסוגים, גני העצים וגני השעשועים, בבאר שבע. כפי הנראה יש שם מישהו בעירייה שיושב עם מפה ומחפש שטחים במרכז העיר לבנייה. שטחים יקרים. שטחים אטרקטיביים. מישהו שיש לו ידיד קבלן שלא מתחשק לו לבנות בפרוור (למרות שבאר שבע היא כולה פרוור אחד גדול אך על כך עוד ידובר במקום אחר) מסביב לחגורת המרכז, או מישהו שרוצה לסתום עוד איזה חור קטן בגרעון האינסופי של העירייה. הפתרון הוא מאוד פשוט: מי אמר שהעיר כבר מלאה. יש בה עוד הרבה שטחים ריקים. יש גנים. תוקעים סיכה בשטח הירוק במפה ויש שטח לבנין. מי צריך גנים בעצם?
גן השעשועים הקבלני, העשוי כולו מפלצות פלסטיק הנערמות זו על גב זו והממוקם במרכז העיר, מייתר, לדעת קברניטי העירייה, את כל הגנים הקטנים בכל השכונות, ומשחרר המון מגרשים שעל כולם יקומו עוד מגדלים. ביטול המרכזים השכונתיים והריסתם לטובת מרכז אחד מדומה הוא תהליך המסב נזק כבד הן לעיר והן לחיים הקהילתיים, שעל אף כל הסבל והעליבות מנסים להמשיך ולהתקיים, וזה עדיין כוחם וקסמם של תושבי באר שבע בהשוואה לערים אחרות - שיש להם בתוך העיר מרווחים בהם פועמת תחושה קהילתית חריפה. כי כמו שבאר שבע היא לא-עיר, כך היא עדיין בהרבה מחלקיה מצבור-קהילות. זהו הצד השני של המטבע של תחושת הזרות הבלתי מודעת של התושבים לעיר גם אחרי שנות דור – תחושת המקום שבו מתפקדת מיני-קהילה.

עיר היא בראש ובראשונה המרקם האורגני שנוצר בין מצבור ארכיטקטוני ושטחי טבע קטנים, בין המרכזים שפועלים בה ובין התושבים שגרים בה. אבל עיר תמיד תהיה לא-עיר אם לא תיווצר בה אותה זיקה אורגנית, כמעט כמו בין גוף לנשמה, שנוצרת בין תושבים לבין המבנים שבהם הם חיים והאופן שבו הם מעבדים חלק מהמבנים למרכזי חיים קולקטיביים. בבאר שבע הזיקה האורגנית הזו לא התרחשה; העיר היא לא גוף לנפשות ולא נפש לגופים. נס העיבוד התרבותי שהוא הצדקת קיומו של ריכוז אנושי דווקא בעיר ולא בכפר או בכל צורת מגורים אחרת לא התרחש. נותר מרווח של ריקות, של הפרדה, שחוצץ בין המצבור הארכיטקטוני ובין המצבור האנושי, ולכן היא עיר-לא-עיר.
באר שבע היא ריכוז אנושי עצום בתוך בתים של עיר-ללא-עיר. וכל כך למה? בגלל שזו העיר בה"א הידיעה שנוצרה כתוצאה מניתוב מאסיבי של הגירה. בשנות החמישים היו אלו המרוקאים והעיראקים. עד כמה נשארו מופרדים ולא נתחברו לבתים – מספיק לשוחח שיחה של רבע שעה עם אנשים שחיים כאן חמישים שנה ועדיין מרגישים עקורים (אפשר להיכנס להבחנות בין העדות השונות אך אין זו המסגרת המתאימה). כעוצמת הדיכוי - עוצמת תחושת ההפרדה ואי השייכות. שימור תחושת ההגירה יסודו בתחושה שאני לא מכאן ולא שייך לזה וזה לא רלוונטי עבורי, והמשכו בקהות חושים.
העיר, כמו כל אוטובוס שנע בתוך העיר, היא עוגת שכבות המייצגת הגירה מאסיבית המנותבת מלמעלה – מן המרכז. בשנות השמונים נותבה לכאן ההגירה האתיופית. בראשית שנות התשעים מנתה באר שבע כמאה ועשרים אלף תושבים; ניתוב הגירה של למעלה משבעים אלף עולים מרוסיה, לא רק הוביל לגידול של כשבעים אחוז בתושבי העיר אלא יצר מגבוה ובכוח הזרוע זעזוע חזק במבנה הרופף של העיר. מסות של אוכלוסיה שנשתלו אל מקום ללא מערכות שעונות על צרכיהן התרבותיים, ללא זמן שבו העיר קולטת את הפרט או הפרט מעבד לעצמו את העיר; עוד שכבות ענק נודדות שפתע נעצרו במקום וכל השייכות שלהם אליו קשורה בכך שהם חלק מקבוצה שלמה שנותבה אליו, על ידי גזרה קולקטיבית עלומה.

כל עיר בתולדות העולם תלמד, שכוחה של עיר, והיותה עיר עם קסם-עיר, תלויים באיטיות, תלויים בקצב התפתחותה, בקצב הצבירה ההדרגתי של אנשים ונופים. השינויים האורבניים החשובים נעשים בהדרגה ונטמעים לדורות. המהירות והראייה לטווח קצר היא בעוכרי העיר. הנחה בו זמנית של בלוקים לחמש שש שכונות ופריקה של מטען הגירה אנושית בו-זמנית בשכונות השונות. כך התחיל החלק החדש של באר שבע, שנפרש בתחילה כמו סרגל בקו ישר מן העיר העתיקה לכיוון תל אביב וחיש קל שיבץ במשבצות בטון משני צידי הכביש את השכונות הראשונות שקלטו את העליות של שנות החמישים. כך זה התחיל, אבל כך זה גם המשיך. בציניות גמורה המשיכה באר שבע להיות מסומנת כסל הקליטה של הגירות המוניות המנותבות מלמעלה אל תוך העיר אשר לשוליה ולגבולותיה נותב בתחילה כל הזבל הכימי והתעשייתי של המדינה, ועתה מנותב גם כל הזבל של גוש דן לאתר אשפה אחד.
ערעור של מרקמי חיים וריכוזי אוכלוסיה על ידי ניתוב ואכלוס מגבוה מתבטא כיום בעוד מובן - בהכנסת משפחות של משת"פים לתוך בתים ריקים בעיר העתיקה, כנראה מתוך הנחה שמתאים להדביק לצירוף של קומץ "דוסים", מזרחים ובדואים – גם כמה משפחות של ערבים פלשתינאיים. בשעתו, גורם זה עודד בריחה של משפחות אחרות מן העיר העתיקה והאיץ את הפיכתה לעיר רפאים. הבעיה איננה במשת"פים, אנשים אומללים הרוצים לחיות את חייהם ואינם מפריעים לאיש בעוד שאינם מקבלים דבר חוץ מעצם המגורים, אלא במדיניות הניתוב המגדירה אותם לאחר השימוש בהם כזבל אנושי המתאים לעוד צבירים של זבל "דומה", אנושי אורגני וכימי, שמוקמו בבאר שבע ובמקומות דומים לה והקרובים אליה. שלא לדבר על כך שבדרך כלל הם אינם מקבלים שירותי חינוך ותמיכה העונים על צרכיהם. הרעיון לאכלסם ביישוב אשכנזי "מהוגן" נשמע תמוה ומופרך על פניו.
היה שלב שבאוניברסיטת בן גוריון שלט חוק הברזל של חיוב מגורים בבאר שבע. כדי לעקוף את החוק ואת החיים בבאר שבע רבים מן המרצים החזיקו או מחזיקים עדיין שתי דירות בפריפריה ובמרכז. כמובן שצריכים להיות משאבים כלכליים מסוימים בשביל צורת החיים הזאת. צריכים גם לא להיות ממוקמים בשלב של גידול ילדים קטנים הקושרים אותך לגן או בית ספר. כמובן גם שהחיוב שיקף רעיון של הבל. יש גבול ליכולת לטפח זיקה מהותית לעיר על ידי חיוב השינה בה וזיקה מהותית לקמפוס על ידי חיוב הנוכחות בו. תן לאנשים כלים, ספק להם צרכים, פתח אפשרויות והם יישארו בעיר ובקמפוס מעצמם. לא רק בקרב שכבות ההגירה, מעוטות היכולת והמסומנות אתנית, פועמת התחושה של "אני לא מכאן" גם בתוך האקדמאים פועמת אותה תחושת מפתח של "אני לא מכאן". בשביל האקדמאים, שרובם המכריע עדיין אשכנזים, באר שבע היא תחנה שמגיעים אליה ויוצאים ממנה, כי הם מתל אביב או מירושלים או מאמריקה. כך בעוד שאחד עוד חושב על עצמו במונחים של "אני ממרוקו" השני חושב על עצמו "אני מתל אביב". אינני יודעת מה זה בדיוק, אבל זה ודאי לא "עיר-אוניברסיטה". זו לכל היותר אוניברסיטה ליד עיר. אוניברסיטה שהרבה מהתעמולה שלה ומעקרון גיוס התרומות שלה מבוסס על הנגב, אבל כמו שבאר שבע היא לא בארץ ישראל, כנראה שהיא גם לא בנגב.
עיר-אוניברסיטה המחויבת לחזון ולהגשמה במדבר היא התביעה המתבקשת מאוניברסיטת בן גוריון. המחויבות הראשונית של עיר כזאת הייתה צריכה להיות המחויבות למדבר האנושי והתרבותי בעיר הסמוכה אליה. המחויבות לגן הבטון והאבק. לא המחויבות ל"נגב" סתם כהכללה ולא לשדה בוקר תוך כדי שימוש בקלישאות על הפרחת המדבר. כיום, המדבר המהותי התובע הפרחה הוא באר שבע. שום חזון בנגב אינו יכול לבוא בתביעות ובהצעות אם לא מתוך סלילת הדרך למהפכה העירונית של המרכז-הלא-מרכז-הזה, שקיומו כתת-תרבות הוא שאפשר את חזון הפרחת הנגב בשדה בוקר על ידי קומץ אקסלוסיבי מנותק.

העיר שהיא בית קיבול לאוכלוסיות ענק של הגירה, שבאה בחטף אחד, ממשיכה להיות רק אוסף בתים. הדיבוק הקבלני שהעיר נמצאת בו קרוב לשני עשורים אינו פוסק גם כאשר אין כל צורך בדירות. זוהי עיר הנשלטת על ידי אינטרסים קבלנים וזה מה שהם יודעים ורוצים לעשות. בזמן שבבאר שבע עומדות אלפי דירות ריקות ומחירי הדירות למכירה ולהשכרה יורדים כל הזמן, העיר עודנה נמצאת ב"תנופת בנייה". בדיבוק של הקמת מגדלים. מגדלי אלה, מגדלי רותם, מגדלי מנהטן, מגדלי דבורה, מגדלי דמרי, מגדלי התאומים (שהיו באמצע הבנייה ביום קריסת תאומיהם במנהטן), לב הסיטי. המגדלים מעניקים למגורים בבית דירות איזה "שארם" מיוחד. הם נותנים לאנשים את האשליה הנחשקת שהם אינם חיים בעיר חנוקה ומלאת בלוקים שהוקמו בחופזה, אלא במטרופולין של "מגדלי יוקרה". כמו הקסם שהעניקה בשעתו הקריאה לבית קפה בעיר בשם הפתטי "שינקין אין", כמו לומר שאותה נוכחות נוצצת הבוקעת מן השמות אכן מעניקה הילה לבניינים המיותרים. הבנייה המואצת מצניחה עוד יותר לתחתית את מחירי הדירות – שהן הנכס היחידי של מרבית תושבי העיר – מייתרת אלפי בתים ברחבי העיר, ומגדילה את הפער בין השכבות המבוססות לחלשות. ממלכדת יותר ויותר את מי שגר בבאר שבע וחוסמת את אפשרות השינוע כלפי עיר אחרת.
ה"צמיחה" היא מינוח הפועל בבאר שבע רק לגבי בניינים, לא לגבי אנשים, לא לגבי מקומות עבודה ולא לגבי עצים. בפוליטיקה של עקירת הגן נקשרות, כאמור, פוליטיקה של הרס על ידי בניה בפוליטיקה של בניה שהיא הרס וחורבן לדורות. לכל השכונות של באר שבע הישנה (להבדיל מן העיר הטורקית ולהבדיל מן השכונות החדשות שנבנו החל מסוף שנות השמונים) היה מרכז קטן שכלל מספר חנויות, בתי קפה ובית קולנוע. חלק גדול מבתי הקולנוע היה בנוי בטון לפי רעיונות שונים ומשונים. לא הייתה זו ארכיטקטורה של הבאוהאוס ולא בתי אבן ירושלמית עתיקים. אבל גם עתיקות של ארבעים-חמישים שנה, גם התמימות של מבנה בטון בלתי גבוה הבנוי בצורת לפידים או בצורת מבנה מרפסות היא ערך, גם הרגשות של אנשים הנקשרים למחזות ילדותם הם ערך, אין לעיר עוצמה בלי מצבורי זיכרון קולקטיבי שנקשרים למבנים הריכוזיים שלה. בעיר כל כך דלה ברמה הארכיטקטונית בתי הקולנוע הישנים האלה היוו, בשכונות החדשות דאז, נכס ארכיטקטוני יחיד. נכס ארכיטקטוני אינו דווקא זה שנבנה על ידי ארכיטקט מהולל ויוצג בתערוכות בינלאומיות; גם מבנה משונה, או אפילו מוצר "קיטשי", עשוי בחלוף הזמן ובהקשר מסוים להפוך לנכס שיש לשמר אותו. להחזיק במקום רק שכבות הגירה תוך כדי מחיקה מתמדת של שכבות ארכיטקטוניות ושכבות זיכרון – אפשר גם במעברה, ובאר שבע היא אכן מעברה תרבותית מובהקת.
יש גם היבטים תרבותיים וענייניים חשובים שלא להרוס את המרכזים הללו. הפריפריה מפגרת אחרי המרכז לפחות בכמה עשורים. המרכז בישראל, קרי ת"א, מפגר אחרי מרכזים אחרים בעולם ב-10 שנים לפחות; כלל המדינה מפגר אחרי טכניקות מתקדמות בעולם, למשל בתחום היחס לאשפה בערך בשלושים שנה, ובאר שבע כשוליים מפגרת אף היא ביחס למרכזים עולמיים בשנות דור. בזמן שכיום במרכזים בעולם נרתעים מן הקניונים וחוזרים למרכזים פתוחים באר שבע הורסת מרכזים פתוחים לטובת קניונים. זו עיר שמכילה לפחות ארבע קהילות אתניות גדולות: שתים חדשות הסגורות בתוך עצמן ושתים הנמצאות במצב של בין טמיעה לבין נצנוצי זיכרון, נמצאות אי שם באמצע, במצב נים ולא נים - של אפקט השקיעה ב"קומה", אחד האפקטים העיקריים שיצר כור ההיתוך בפריפריה. חשיבה בעלת מעוף, חשיבה המונעת מכוח הצרכים התרבותיים של התושבים, והמונעת מן הרצון לבנות כדי להיבנות ולא כדי להתעשר, הייתה יכולה להציע שמה שנותר מבתי הקולנוע הישנים הללו ישמש כבית העם וכמרכזים קהילתיים נפלאים לשכונות שבתוכן הם ממוקמים. אפשר להניע את הקהילות על ידי העיר ובאמצעותה, כלים שהעיר מספקת. כך העיר תהיה מוקד מפגש בין הקהילות ובין העיר, כי אז לאנשים בבאר שבע יהיה איכפת מהעיר והדבר יזרים דם חדש בעורקי העיר.

הגנת העיר מפני העיריה תנסח מספר חוקים אלמנטריים: אין להרוס אם אפשר לשמר, יש להסב מבנים עירוניים קיימים לטובת קהילות העיר לפני העמדתם למכירה וחלרקום למלחכי פנכה; למה לבנות סינמטק חדש (רק בשנתיים האחרונות, בינתיים כבר נסגר) אם אפשר היה להסב לכך קולנוע שעמד נטוש כבר קרוב לשני עשורים? כיצד אפשרי הדבר שאדם שגדל בבאר שבע כשלושים שנה עובר בעיר וכל מחוזות ילדותו הרוסים, לא נשאר דבר? אדם בגיל שלושים-ארבעים עובר בבאר שבע ואומר: כאן הייתה חורשה. כאן היה קולנוע. כאן היה בית העם. כאן הייתה ספרייה. האם זה הגיוני? הרי המהות של עיר היא מבנים ציבוריים המייצגים את הקודקודים התרבותיים שלה. אם העיר היא רק אוסף בתים שלא מחבר ביניהם שום זיכרון אז מי בכלל צריך עיר?
מי שעבר באותם ימים בהם כתבתי את המאמר הזה ליד התיאטרון ראה שלט: "לא כולל שינה". רבים וטובים מקברניטי העיר ואולי גם ראש העיר מגיעים לעיר כמו שמגיעים למשרד לעבודה ומסתלקים. אבל יש מסה של תושבים שחשים את העיר כמי שחיים בה וגם ישנים בה. עלובה נראית חזית התיאטרון המאובקת בשיפוצים, ברצף גורף עם אתר בניית מגדלי קרן של האחים דמרי שהם "מעל לכולם". עיר הטורפת קלפי בתיה בדיבוק של מהמר, מוחקת ומאבדת ללא הרף גנים לטובת בלוקים, מרכזי תרבות לטובת מרכזי קניות, וממשיכה לבטא ברמה הארכיטקטונית ובדינמיקה התרבותית את המהלך הגורף של נטישת ערוצי זיכרון, עליו הושתתה בניית התודעה הישראלית הקולקטיבית בשנות החמישים. נטישת הזיכרון. נטישת הגן שמקדם. כאן, על חורבות הגן ההרוס. באר שבע העיר. באר שבע סיטי. לא כולל שינה. לא כולל גנים. לא כולל עיר.