חביבה פדיה

א. שני מקצבים זיכרון היסטורי ושירת העשבים

לחג הסוכות שני מקצבים בתוך הפעימה המחזורית של השנה העולים מן התורה:  המקצב הראשון העולה מן התורה על פיו סוכות משורשר לפסח ברמה של מישור הזיכרון ההיסטורי שניהם מהווים זכרון ליציאת מצרים: פסח הוא זכרון ל"עצם הלילה הזה" לרגע בו נתרגשה גאולת מצריים כמציאות על עם העבדים ואילו הסוכה מייצגת את  משך הזמן המבסס את הגאולה הזאת: הסוכות הם המבנים בהם גרים הנודדים במדבר. המקצב השני שאף הוא עולה מן  התורה קשור לא בשירת הזיכרון ההיסטורי "והגדת לבנך", אלא בשירת הטבע, שירת העשבים, כאן חג הסוכות מועמד כחג האסיף ברצף לפסח כחג האביב ושבועות כחג הביכורים והקציר, ככזה התורה מצווה לשמוח בו בארבעה מינים המייצגים את הצמיחה הפריחה והפריון; למעשה גם לגור בסוכה הוא לגור בתוך מבנה מצמחים.

שני מקצבים אלה מייצגים שתי פעימות זכרון שאינן סותרות אלא משלימות, לפיהן החג הוא גם ריטואל המעוגן בטבע וגם ריטואל המעוגן בזיכרון קולקטיבי.  וכך העומק של החג מושג דווקא מתוך הקישור והמיזוג בין ממדי טבע ותרבות בתוכו.

כך חג פסח וחג הסוכות  כחג האביב וחג הסתו הם חג ראשית השנה החקלאית וסוף השנה החקלאית, כמו שבגאולה של האדם יש צד של שמחה בשלה ובוגרת של איסוף פירות העמל וצד של שמחה בראשיתית של זריעה וראשוניות ההליכה בדרך, כך גם בגאולת הכלל.

לעומת זאת מיקצב שלישי עולה ממיקומו של חג הסוכות חג האסיף בסוף חודש תשרי. המיקום בסוף חודש תשרי נקבע כמובן כבר בתורה, אבל חז"ל והמסורת היהודית המיסטית בפרט, קבלית וחסידית, העצימו מאוד את משמעות מיקום וזימון זה. משמעות המיקום הזה היא שזירת חג הסוכות ברצף ריטואלי של חודש שלם.

ב. מקצב שלישי: חתימת חודש תשרי - מהימים הנוראים אל "ושמחת בחגך"

המבנה של חודש תשרי מכיל בתוכו מבנה מדורג של מעבר מן הימים הנוראים שקדמם חודש אלול חודש הרחמים והסליחות אל חג הסוכות שמסונף לו שמיני עצרת בעל המשמעות הכפולה אף הוא של שמחת התורה כשמחת בית השואבה, שמחה של המים ממש שנקראו חיים, ושמחה של התורה כמים. פריון האדמה ופריון הרוח.

וכך המיקום בעל המיקצב הכפול של טבע ותרבות, בו סוכות הוא חג חותם וחג של סוף חיובי ושמח: חג מימוש הפירות והאסיף מצד אחד וחג הנסיון לייצר את הגאולה כרצף וכדרך, הוביל למיצוי המשמעות גם ממיקומו בסוף חודש תשרי חודש הימים הנוראים. כך התמקדה המסורת המחשבתית של היהדות במעבר העדין מפחד ואימה (המאפיינים את ראש השנה וכיפור) אל שמחת הסוכות; בתורה נאמר במפורש "ושמחת בחגך", אבל כאן השמחה הועמדה לא רק כמאפיין פנימי של החג אלא כנקודת שיא בתוך תהליך רצוף ודינאמי.

החג במהותו הוא חזרה. הוא קטע ממחזוריות. הוא מייצג את המיקצב המחזורי של החיים. על מה חוזרים הימים הנוראים? שאלו והשיבו גדולי תורת הסוד ברצף למדרשים מסויימים: הימים הנוראים חוזרים על בריאת העולם, על רגע ההתחלה. והרי ידוע שכל ההתחלות קשות: לכן היראה, הפחד. בראש השנה הפחד הוא גבוה במיוחד הוא יום הדין ויום המשפט, ביום הכיפורים המייצג את אפשרות הסליחה יש מעין חוט של חסד, שכן האפשרות להתענות ולהתוודות (החסומה בראש השנה, לוידוי אין מקום פורמאלי בתפילה ויש הנוהגים כלל לא להתוודות), לשוב ולהצטמצם לתוך איזו נקודה פנימית שממנה האדם יכול להשקיף על עצמו ועל השנה שעברה ועל השנה שתהיה, יש בה משום מיתוק הדין.  

ברצף זה של אלול כזמן בקשת הסליחה והשיבה, ראש השנה נתפס כיום הדין והמשפט, היום המפחיד שאולי אסור בו אף להתוודות,  יום הכיפורים כיום ההתמרקות וצחצוח החומריות שבאדם, יום שבו היד האלוהית פשוטה לקבל את השבים, ברצף זה מופיע חג הסוכות כזמן של שמחה, אותה שמחה הנולדת ממיצוי רגשה היראה והנוראות, מהבחירה להתחיל מחדש, משמחת ההיטהרות והוא מעוצב כזמן של עזיבת הבית, ישיבה ליד הבית בחוץ, זמן של התפשטות ולא זמן של צמצום.

ג. סוכה ולולב כסמלי היחיד והיחד במדרש ובתורת הסוד

לכותב הפיוט "סוכה ולולב" הייתה תפיסה קבלית מובהקת. זהו אחד מאותם פיוטים שאינם יכולים להיקרא ללא ממד הסוד. השיר משקף שכרון של שמחה מאהבת קיום מצוות הסוכה ומצוות נטילת לולב וממשמעויות המסתורין הכרוך בהן.

הסוכות בהן הושיב הקב"ה את בני ישראל הוצע כבר במדרש שהן ענני כבוד. הכבוד הוא אור וזוהר הקשורים בהתגלות העולם. בסוכה אם כך האדם יושב עטוף באור, אפוף בהתגלות, הסוכה היא כמו חיבוק כפי שהגדירו מקובלים וחסידים.

חג הסוכות הוא חג שבו אמירת ההלל עם הלולב וארבעת המינים נערכה סביב למזבח בבית המקדש בקריאות הושענא ובנענועי לולב.  השמחה בארבעת המינים ובמשמעותם הסודית מרחפת על כל הפיוט. משמעות הסוד של ארבעת המינים היא במרכז השיר והיא עצמה עטופה במעטפת הסוכה כבתוך אור.

ה"כבוד" הוא מושג שפותח מאוד כבר במסורת הסוד הקדומה ובראשית הפילוסופיה (ר' סעדיה גאון) בעקבות תרגום אונקלוס לתורה בו הכבוד מתורגם תמיד כ"זיו יקריה". אותו אור התגלות עצום העוטה את האל שהוא לכשעצמו אינו נראה.

אם כך הישיבה בסוכה בחינת ענני כבוד משולה להתעטפות באור ההתגלות. כאשר מחבר השיר מדבר על ענני הכבוד כמקיפים "מארבע רוחות מטה ומעלה" הוא רומז לכך שהארכיטקטורה של הסוכה היא כעין ייצוג מבני של הקוסמוס המושלם (המרובע במקרה זה). הוא שש קצוות של הקיום, עליהן מדובר כבר בספר יצירה.

סודות הלולב הם מן הסודות העתיקים ביותר במסורת הסוד של היהדות. על פי המדרש ארבעת המינים עשויים לייצג ארבע קבוצות בעם ישראל.

מענין שספר יצירה, אחד מהטקסטים החשובים ביותר של המיסטיקה היהודית הקדומה, ואשר אינו עוסק בטעמי המצוות, דווקא הוא היווה השראה למשמעויות הסוד הכרוכות בסוכה ובנענוע הלולב.

כלפי חוץ, כלפי העמים האחרים, לעיתים קרובות ייצגו הלולב והסוכה את עם ישראל. אנו פוגשים את הסוכה כמצווה המייצגת זהות בתיאור הדמיוני של המשפט באחרית הימים במופיע במסכת עבודה זרה שם מתוארים הגויים כמי שמבעטים בסוכות ובורחים מתוכן כחום היום. תיאורים מספרות ההנהגות של ימי הביניים מדגישים את הלולב כחרבו של העם היהודי.

ד. סמלי היחיד והיחד בתוך תהליך דינאמי של חתירה להתפתחות

אם נדון בדינאמיקה של קולקטיב ובדינאמיקה של יחיד.  חג הסוכות מבטא את המעבר מהנקודה פנימית של חשבון הנפש, מן ההתרכזות בעצמי אל עולם החוץ, מן הנקודה אל וו הקצוות: שהם ארבע רוחות מעלה ומטה, חג הסוכות הוא הזדמנות לבדיקת הקשר בין המרכז הפנימי לבין העולם החיצוני, בין תחושת המהות וההזדככות לבין העשייה החברתית. לכן יש יציאה החוצה, ישיבה בבית ארעי, זכרון של מדבר, זכרון של שטח הפקר ממנו ניתנה התורה. החג הוא חג שמכווין  לבניית מקום מחוץ לעגינה בתוך העצמי ובתוך העולם הפרטי, חג של אירוח, של זימון אושפיזין.

זימון האושפיזין מתייחס לשבע דמויות הרומזות למידות האל: אברהם (חסד), יצחק (גבורה), יעקב (רחמים), משה (נצח), אהרן (הוד), יוסף (יסוד), דוד (מלכות).

הפייטן מקשר את המידות האלה גם לארבעת המינים: כאשר האבות הם שלושת ההדסים, משה ואהרון הם שתי הערבות, יוסף מייצג את הלולב והאתרוג, הוא כנסת ישראל השכינה הכלה הכלולה מן הכול. השכינה היא למעשה הממד האלוהי הגולה לתוך העולם ועל כן ניתן למצוא משמעות בכך שהיא איננה אגודה וקשורה באגודה האחת אלא מצורפת אליה לשם יצוג הייחוד המיוחל בעתיד.     

זימון האושפיזין לסוכה ומיזוג ארבעת המינים כליכוד שבעה גורמים עשוי לחייב אותנו לחשבון נפש בתחום המידות והמוסר ובתחום החברה.

מבחינה זאת חג הסוכות עשוי להיות גם חג של חשבון נפש בנושא החברתי.הוא תובע את בדיקת התואם בין הנקודה פנימית לקצוות הרחוקים של אישיותנו או של חברתנו. האם זכרנו את הגר, את הנידח, את העני, את הרעב וכיצד הזכירה הזאת תלווה את השנה. עד כמה אנו מבקשים שכל באי עולם יכונסו יחדו בסוכת רחמים ושלום.

לפשפש במעשינו בחסד, בדין, ברחמים שבהם.

כאמור הרעיון של ששת הקצוות הוא הרעיון היסודי במשמעויות הסוד שתלו המקובלים בנענועי הלולב. הלולב הפונה לארבע רוחות כלפי מעלה וכלפי מטה אף הוא מייצג את התקווה לבנייה מדוייקת של התפשטות קרני האור החוצה מתוך המרכז התפשטות העשייה החברתית מתוך אני ממוקד: כך למשל, מיזוג מתוך שוויון נכון של מזרח ומערב נחוץ מאוד  ליהדות כדת שאדניה מושתתים על שני ממדי עומק אלה של התרבות האנושית; מיזוג בין מעלה ומטה: אדמה ורוח שמיים ארץ, פיתוח אמות מידה ערכיות להתמודדות עם הארצי ; דרום וצפון - כאן כמו הרבה מקומות בעולם העוני מול העושר.

התפשטות נכונה ומתוקנת של הקצוות מן המרכז עשוייה ליצור ההתמרה של המציאות והתעלות מתוך המציאות הפגומה הגלותית. המלים הקשות "צור תעודה חתום תורה בלימודי" נאמרו לנביא ישעיהו ברגע שבו נפרשה לפניו הגלות. הגלות מתוארת בידיו כתעודה צרורה וחתומה כהתעלמות התורה מלומדיה, הסתר פנים עליו אומר הנביא בעצב "וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית ישראל וקיויתי לו". הפיטן שר בתקווה "חותם תעודה תתיר לבנך". התרת החותם מייצגת שבירת ממד ההסתר, המנעול הנועל את ההיסטוריה מפני ישועה.

ה. מעור הלוויתן לסוכת האור

ממדי עומק לרצף שבין הימים הנוראים לסוכות מעניקים עוד שני מדרשים חשובים על אור שאפשר לקשר לכאן. הראשון עוסק בחטא אדם הראשון כחטא שהוביל לפשיטת בדי אור ולבישת בגדי עור והשני המשלים אותו עוסק באחרית הימים כפרישת עור הלוויתן על ירושלים. אפשר לומר כי בעוד הימים הנוראים עוסקים בפרט, באדם היחיד, בצחצוח נשמתו, במירוק גשמיותו, וכך למשל אם לבישת בגדי הלבן בימים הנוראים עשוייה לרמוז לכותנות האור, הרי שחג  הסוכות הוא ההגעה כחבורה אל הישיבה במבנה מיוחד המסמל את תכלית השלום והזיכוך סוכת שלום. עליה מסכך החומר הגשמי ביותר שזוכך והומר והותמר להיות כענני הכבוד. עור הלוויתן שהפך לאור. הסוכה היא בגד קולקטיבי מזוכך. כתונת האור של ה"יחד".

יום הכיפורים הומשל בתורת הסוד לטבילה במים להיטהרות הנפש במקווה האלוהי. דומה שלא יהיה זה בלתי נכון להוסיף ולומר שיום ראש השנה הוא כמו הטבילה באש הצירוף הנורא במשפט ובדין ואילו בקצה שמנגד חג הסוכות כטבילה באור בענני הכבוד כאשר באופק ההגעה לשמחת תורה כטבילה ברוח, קבלת פרי ההתגלות: התורה.

האור יפרש באחרית הימים על ירושלים וייצור מעליה סוכה של אור. התהפכות העור לאור מסמלת את המטמורפוזה הגדולה של כוחות התוהו באחרית הימים. הם אומנם רוסנו בראשית הבריאה בידי האל אך הם שבים ומפעפעים תדיר אל תוך ההיסטוריה בידי אדם, עד הגאולה, רק הניצחון והריסון הנבנים בידיים אנושיות יוכלו לכוחות זדון אלה, בידי האדם לרכך את אטימותו להווית הדל העומד מרחוק ניצב וחרד כאושפיז אין חפץ בו, לרכך את עורו האטום שלו ולהפוך את העור המגונן על חברה מסויימת ושומר עליה בתוך עצמה ובתוך אינטרסים צרים לאור שמתפקד כהילה ומטיב עם הזולת.

ו. סיכום חג הסוכות כחג משיחי רוחני

חג הסוכות תובע את היכולת להצטמצם לא רק באני הפנימי ולבחון אותו מנקודת מבט של חשבון נפש אישי אלא דורש להצטמצם גם כדי לאפשר חלל  פנוי לזולת ולאפשר אריגת ריקמה של מערכות חיים בשלום.

הבעה של רעיון הגאולה, הבעה של התקווה לאיחוד וליחוד מתבטאת ברמות רבות בפיוט: הסוכה היא ענני כבוד, ענני אור וזוהר , נענוע המינים הוא צורה של קיבוץ ואיסוף של תכונות ואפשרויות ביחיד ובכללות וחתירה לקול שיש בו אחדות ויחוד, השם המפורש שלא מבטאים אותו והשם הנקרא בצירופם יחד מבטאים עולם של גאולה בו אין עוד דיסוננס בין המציאות וההכרה בין הכתב והבעל פה. גם הסימליות של ארבעת המינים באברי פנים: שפתיים, עיניים וכדומה מסמלת את אחדות החושים כפי שהדבר עשוי להתארע אצל תודעה מזוככת.

לסיכום הקישור בין שני נתיבים של משמעות חג הסוכות והנלווה אליו שמיני עצרת כחגים המעוגנים בטבע ובזכרון גם היא צורה של תקווה לגאולה ביטול הדיסוננס בין טבע ותרבות הפריון הוא באדמה ובתורה כאחד.

ונחתום במלים מן התפילות: הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת. הרחמן הוא יזכנו לישב בסוכת עורו של לוויתן. הרחמן הוא יפרוש עלינו סוכת רחמים ושלום.

 

סוכה ולולב

סֻכָּה וְלוּלָב לְעַם סְגֻלָּה / יַחַד יָרוֹנּוּ יִשְׂאוּ תְּהִלָּה

 

אֵל מִמִּצְרַיִם גְּאָלָנוּ / דִּבְּרוֹת קָדְשׁוֹ הִשְׁמִיעָנוּ

עַנְנֵי כַבוֹד הִקִיפָנוּ / לְאַרְבַּע רוּחוֹת מַטָּה וָמַעְלָה

 

נוֹעַם דְּרָכָיו לָנוּ הוֹדִיעַ / מִזִּיו הֲדָרוֹ לָנוּ הוֹפִיעַ

דַּעַת יוֹם לְיוֹם אוֹמֶר יַבִּיעַ / דַּעַת יְחַוֶּה לַיְלָה לְלַיְלָה

 

יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּצֵל סֻכָּתוֹ / יִסְתּוֹפֵף יֶחֱסֶה תַּחַת אֶבְרָתוֹ

הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ וְכִקְרִיאָתוֹ / כְּמִסְפַּר סוּכָּה מִסְפָּרוֹ עָלָה

 

מֶה עָצְמוּ רָזֵי לוּלָב וּמִינָיו / וְלִי מַה יָקְרוּ מְאֹד עִנְיָנָיו

אַשְׁרֵי טְהוֹר לֵב הַשָּׂם רַעְיוֹנָיו / לְסוֹד מִצְוָתוֹ הַמְּעוּלָה

 

שֵׁם בֶּן אַרְבַּע בְּלוּלָב חוֹנֶה / בְּמִלּוּי הֵהִי"ן לִפְרָטָיו תִּמְנֶה

נוֹכַח הַלּוּלָב לְשִּׁדְרָה תִּפְנֶה / סְבִיבָיו מִינָיו גֹּרֶן עֲגֻלָּה

 

הֶהָדָס רוֹמֵז לִשְׁלוֹשָׁה אֲבוֹת / מֹשֶׁה אַהֲרֹן בַּדֵּי עֲרָבוֹת

יוֹסֵף לְלוּלָב חֶמְדַּת לְבָבוֹת / דָּוִד לְאֶתְרוֹג כַּלָּה כְּלוּלָה

 

חוֹתָם תְּעוּדָה תַּתִּיר לְבִנְךָ / זֶבֶד טוֹב תִּזְבֹּד לְעַם לְךָ

קוֹרֵא וּמְיַחֵל לִישׁוּעָתְךָ  / יִתְקַדַּשׁ שִׁמְךָ בְּפִינוּ סֶלָה