חביבה פדיה

הנושא העומד לדיון אינו אדם זה או אחר והתבטאות גזענית גלויה זו או אחרת שלו. איני רואה טעם להתביית על אמירה זו או אחרת של אדם זה או אחר. זה אינו הענין. הנושא הוא שסוג דעות אלה הן שעיצבו את התשתית החינוכית, התרבותית ההגמונית של מדינת ישראל גם אם הדבר לא נעשה בזדון אלא מתוך מוגבלות שדה הראייה ההיסטורי. עוול שכזה בשעה היסטורית דחוקה עשוי להיות מובן ואף נסלח.
מה שלא ברור הוא מדוע התיקון של העוול לא ייערך בדרך המלך כפי שהוא צריך להיערך ואין כל דרך אחרת כפי שכתבתי בעבר בבמות שונות: בדרך החוק והרפורמה המבנית המוסדית והתוכנית בתוכניות הלימוד. זהו המקום העיקרי שבו ההכחשה של העוול שנעשה חוסמת תיקון בהווה.
אם טעות או עוול בנו מוסדות חינוך והכתיבו ספרי חינוך וזה המצב במדינת ישראל - הרי שלא ניתן להסתפק בהשגרת שיח חדש של רב קוליות ופתיחות שאינו מגובה במערך מוסדי ודידקטי חדש. רק בכך ייבחן הרצון האמיתי של מוסדות המדינה לתקן עוול היסטורי מתמשך.  לא ניתן להסתפק ב"תוספות" ובהשלמות לתוכנית החינוך, מעין: "ראה במסגרת" - ובמסגרת למשל: גם יהודי לוב נשלחו לברגן בלזן. לא ניתן להסתפק במהפכה כמו הפיוט או בתוכניות כוכב נולד.
לא זו אף זו - הציבור הזועם על העוול כלפי התרבות והחינוך המזרחיים אינו מגבה ודוחף קדימה את אותם אינטלקטואלים, מורי דרך ואנשי אקדמיה שמסוגלים לייצג ולתבוע אלא יש פילוג אין סופי בין קולות אלה, רק בעקיפין ובהחבא ומאחורי הגב ותקציבים קטנים החוסמים פיות נשמעים קולות אלו ואחרים.
צריכות להיות דרישות ודרישות ברורות ובהירות: ראשות יד בן צבי, שר חינוך, ועדת רפורמה, הצעת חוק, בג"ץ כנגד הצעת החוק לביטול הרשויות העוסקות במזרח, קריאת תגר על העברת הזכרון למופקדים מעטים, מעין מזרחים מטעם,  חביבי המימסד והקול ההגמוני.
חוסר היכולת של הציבור שנושא הזיכרון ונכסי התרבות של יהדות האסלאם, המגרב, המזרח התיכון, קהילות הלאדינו, המזרח הרחוק [הודו וסין] תימן וארצות הקווקז להתאגד בתביעה חינוכית היא הבעיה. חשוב להבין את הצורך הדחוף בהתאגדות של כל קולות המזרח לקואליציה אחת מקיר לקיר מ"אחותי", "קדמה" ועד "ממזרח שמש" "תיקון" ואחרים שמתרכזת בשאלה של המהפכה חינוכית המייצגת את כל הפרוסה העבה מאוד של האמצע וההווה מקובל על כולם.
המשחק בין מיסוד וכריזמה צריך לבוא כאן לידי ביטוי במלואו. כרגע רק עמידה של גוף מזרחי קואליציוני מאחרי דמויות שאינן פוליטיקאים אלא מעין מועצה של אנשי רוח שיסדירו את סדר היום של התביעה הכוללת המלאה והיסודית מן המוסדות שהתאבנו ונעים קדימה מכוח האינרציה עם העין העיוורת היא הנחוצה לנו.
התנועות השונות ההתאגדויות הלאה המוזכרות כאן ועד הרבה אחרות חייבות להתאגד ולתת למנהיגות חינוכית  אמיתי להוביל כשהעסקנים והציבור נותנים רוח גבית. זה הכיוון.
זה ייעשה אם זה ייעשה בהמון אהבה כבוד ופתיחות לכך שיהדות היא דת ותרבות יחודית המשלבת מערב ומזרח ומתוך אמונה שהישראליות שחיה בהווה ומכוונת אל העתיד אך מכילה את שורשיה ללא הכחשה ככלים שלובים היא הכיוון.
שלום ביהדות ובישראליות כולה, לא יבוא בלא פתיחה מן השורש של סוגייה זו של מזרח ומערב ומי שיוביל את המהלך חייב וצריך להיות מתאים להעמיד מחדש העמדה כוללת ויפה את היהדות מזרח ומערב בסדר הזה לאחר התיקון הגדול של הקול המוכחש. עמדות נגזרות נוספות כמו היחס לערבים וכן היחס ל"כושיים" הנזכרים לעובדים הזרים הם כולם נגזרות שלה הכחשה היסודית של עיצבו ה"אחרות" היסודית של המזרח בתוך היהדות.
אין טעם והכיוון איננו כלל עצומה להוצאת שירי נתן זך מתוכנית הלימוד, זו טעות איומה.
יש צורך בעצומה ציבורית רחבה הדורשת ועדת חינוך ממשלתית מוכרת שלא ההגמוניה בוחרת אותה, ותפקיד הועדה יהיה לבנות את המהפך גם מתוך המוסד. העצומה צריכה לסמן כמה גיבורי תרבות ואנשי חינוך מן השורה הראשונה, שצריכים לקבל רוח גבית הדוחפת אותם ומאלצת את הממיסד לבלוע את התביעה שלנו לרה אורגנזיציה במערכת.
הצעד הראשון הוא לסרב לבחירות המימסדיות במופקדים על הזיכרון המזרחי או זיכרון יהדות  האסלאם או זכרון היהודים השחורים איך שלא נקרא לו. אנשי חינוך אלה בעלי הקונצנזוס הרחב ביותר יבנו את קואליצית החינוך שתבנה את המהפכה הדרושה.
כל הכריזמה שלנו ויכות התנופה נחנקת כאשר המוסדות מושתתים על עיוורון עמוק כגון זה המונצח במוסדות המדינה ובשיח של אנשי תרבות. אבל אנו אלה שמגבים אותם בכך שאנו תובעים, באווירה  של יום קטנות, דברים ממוקדים מוועדה זו אחרת, בעוד אנו צריכים לשאוף שאיש אשר רוח בו יפעל מבפנים ומתוך כוח שנמצא בידיו שלו ולא בתחנונים מול מופקדי זכרון אילמים אלה ואחרים.