על ספרה של מיכל גוברין מעשה הים
רישום ההרצאה שנישאה בדיון על הספר בשנת תש"ס במכון ון ליר ונתגלה זה עתה
הספר מעשה הים מכיל שתי תנועות חזקות: תנועת הרגש ותנועת האינטלקט. ההתגעשות הקדחתנית של הכתיבה במרכז הדף. החפירה, הנבירה והעיבוד של מלים, מושגים, ואסוציאציות בשולי הדף: מרכז ושוליים.
במרכז, בפנימיות הדף דפים שנכתבו מתוך סערת חושים, כשוך האהבה, מנקודת מבט של סוף. מתוך הסתכלות ממקום אחר על מקום המוצא.[1] לכאורה: "רחוק מאמא הנאבקת במחלה. רחוק מהאהבה שהתלקחה" (עמ' 9). אבל למעשה, נוכחותן העזה של שתי החוויות האלה מרחפת מעל כל מעשה ומעשה מעל כל התבוננות והתבוננות, ולכן: אלה הם הנופים הפנימיים המנחים את ראיית הנוף החיצוני.
מבחינה זאת הטקסט שבמרכז הוא טקסט מילולי הדומה באופיו לרישומי נוף דקים.
דוגמא לרישום
"הגל הקרב מתרומם ונקער. משתקף רגע בעצמו במראה הענקית, הירוקה, של התקפלותו. מבהיק. מבהיק שם ביותר בעומק. תכשיט סמוי, עיר אבני נופך מבליחה מהכתישה. קו ירוק מהבהב ונבלע. זיכרון לא הגוי, אפל, בלתי נמחק".
הזמן
במרכז: דפים שנכתבו במשך שלושה שבועות דחוסים. הדפים מתוארכים. כפי שמופיע בטקסט באחת מהערות השוליים: "התאריכים המחלקים את זמן הכתיבה. כמו עקומת הלב השבה ונפרשת על גליל אלקטרוקרדיוגרמה" (עמ' 57).
בשוליים: דפים שנכתבו במשך זמן רב הרבה יותר: מיולי 1986 -1987. איני יודעת אם כך זה אמנם היה. אך כך זה נראה.
המקום
במרכז: שהות דחוסה בברזיל. שעות של בתי קפה ועל חוף הים, חוף קופקבנה עם תנוקת ועם ספרים. מצב עז של ספיגת רשמים. רשמים של נוף חיצוני המעומת עם הנופים הפנימיים של הנפש. שהות המסתיימת ברושם החזרה משדה התעופה במונית לירושלים, ובירושלים.
ההסתכלות על הים על החוף על העוברים ושבים על הצפורים על המכוניות והאופנועים, היא תוך כדי קריאה ותוך כדי כתיבה. הקריאה והכתיבה מתערבבות זו בזו מתוך קדחתנות של מחשבות. ותוך כדי ציורי נוף הים והרחוב.
[אף אני עצמי קריאתי את הספר היתה עמוקה יותר משבאתי לכתוב עליו ושוב עולה בי המחשבה (שאני מעבדת אותה גם בהקשרים מחקריים), שטקסטים תובעים שיקראו בהם כדרך שנכתבו; משהגעת לקרוא את הטקסט כך התקרבת מאוד להבנתו].
מחשבות המחברת הן גם מחשבות על השפה. מחשבות רפלקטיביות הנעות בתנועה חזקה של זיג זג מן העבר אל ההווה ומן ההווה אל העבר.
בשוליים: הרבה מקומות, הרבה קטעי אסוציאציות וזכרונות הלכודים כולם במקומות שונים, חלקם במובלט וחלקם מתוך הסוואה. הרבה תנועות ומעברים ממקום למקום מדירה לדירה
המסע במקום ובזמן והמסע בתודעה
מה גרם לתזוזה במקום, להתרחקות, להשקפה ממרחק על מקום אחר וזמן אחר? אפשר לטעון שקיומה של התזוזה הפנימית שבנפש, קדם למסע החיצוני הריאלי הממשי. מכל מקום, המסע החיצוני מוליד שוב מסע פנימי, אם כי מסע פנימי מסוג אחר: מסע הנבירה והחיפוש במלים, מסע שעקבותיו בשוליים המקיפים של הדף. המסע הראשון הוא היסחפות רגשית ותודעתית בחוויה כולית. המסע השני הוא מסע יצירתי אינטלקטואלי לשורשי המלים.
קריאה וכתיבה
הספרים שנקראו בזמן הכתיבה של הספר נוכחים מאוד בכתיבה והם חלק מהותי מפרישתה:
ספר בראשית, ספר הבריאה ספר שמתאר את בריאת העולם ואת מעשי האבות ספר שכבר חכמים העמיקו במחשבותיהם אודות השאלה מה נבראו איך נברא והמקובלים תפסו אותו כעוסק בין היתר גם בשפה כבריאה.או לפחות האל ברא באמצעות השפה
המלון
המלים כיחידות הבונות שפה הדגשת חייהן העצמאיים של המלים. הרובד הדק שעל פני השטח, העכשווי של השפה.
הקונקורדנציה
המלים כפי שהן מופיעות בתוך ההקשרים העתיקים ביותר של השפה, בכתבי הקודש, במקרא.[2]
פונז'
הוא מוזכר כספר שנלקח למסע הוא מצוטט יחסית בהרחבה בספר אבל הוא גם מסמן את כל הקשר לתרבות לשירה ולפילוסופיה הצרפתית כפי שמתבטא גם ביחס לדרידה או לפרוסט או לארטו.
אבל באופן מקרי, או שלא מקרי, פונז' מתחבר לספר בראשית גם מפאת החוויה של היצירה ומעשה היצירה כקריאה בשם.
פונז' השואף לראיית העצמים מתוך הראייה הפנימית בה הם רואים את עצמם וראייתם הנקייה מבחוץ.
מתורגם ומצוטט בידי מחברת הטקסט "האמנתי שאוכל לכתוב אלף דפים על כל חפץ שהוא". תיאור החפץ הוא בריאתו מחדש. וכאן נקודת המגע לספר בראשית לאדם הראשון כקורא בשם.
פונז' מוגדר אם כן על ידי המחברת כמורה הדרך שלה ואכן עקבותיו כמורה ניכרים בתיאורים שלה כגון: "כפות הדקלים גזורות כאניצי שער, כמניפות כנוצות אינדיאניות. מהבהבות בין ירוק צהוב עז ובין התכלת השקופה של השמים. נעות בכבדות. נשאות". עקבותיו גם ניכרות בנבירה במלים בשורשיהן ובכל השאיפה להבחין ולהבין את החפץ ואת המלה. אכן, הספר מכיל התבונניות מרובות בחפצים ובעצמים: פנסים סנדלים אופנועים מרפסת מעקה מוניות לצד עצים ים אור ורוח הכל נכלל במטווה האסתטי של ה'היות קיים' ושל ה'היות מתואר' שהוא קריאתו של הדבר בשם, שהוא מעשה האומנות.
מונולוג פנימי
מצד אחד הספר משיק בצורה ובתוכן לזרם התודעה מבחינה זו שעמוד השדרה שלו הוא מונולוג פנימי. מצד שני, הספר יוצר שברי התייחסות דיאלוגיים אם לכיוון טקסט אחר בחינת עמדתו של פרשן מול כתבי הקודש ואם לכיוונו של נמען, כעין כתיבה קודחת של מכתב.
המרכז אחוז בזרם התודעה אבל הפירוק למרכז ושוליים שואב צורתו מדף מקראות גדולות[3] או דף הגמרא ומתוך כך גם המרכז עצמו מקבל מעמד אחר. הצורה החמורה והקלאסית של הדף במסורת היהודית, כפי שהתגבשה בראשית הדפוס, באה לאפשר לטקסטים שונים לקיים זיקה לטקסט המרכזי.
במעשה הים, הצורה השאובה מהספרות היהודית הקלאסית בהתחברותה להצגת התכנים כדרך האופיינית לזרם התודעה מובילה את המחברת לתוצאה סופית של הפירוק למרכז ושוליים לפנימיות ולהיקף לבידוד המונולוג הפנימי ולהגשתו בצורה גבישית שירית מלוכדת שבה קו העלילה בזמן הוא ברור ומובהק גם אם זהו זמן סוסיקטיסבי וזמן שבנפש נקודת המגע שלו לקצב האמיתי של הימים היא ברורה ובולטת וגם המהלך בנפש ובתודעה הוא ברור ככל שהוא סודי. זהו הישג ספרותי וגם נקודת המשך והתפתחות מעברלמוכר מספרות זרם התודעה. ההישג הזה קשור לפי הערכתי בבחירה לשאוב מצורת הדף היהודי הקלאסי.
הכתיבה אל הנמען
והטקסט הוא גם טקסט המכוון אל נמען. הנמען בלשון דקדוקית הוא גוף שני נוכח, זכר.[4] במרכז: הנמען העונה על הגדרה זאת הוא אדם אחד הנאהב בה"א הידיעה. בשולים: הפנייה אל הנמען קשורה באנשים שונים ואולי בצורה חדה יותר בהקרעות בין שניים.[5] ושוב כמו בנושא מקום וזמן כך גם בנושא האדם, הנמען: המהלך הוא אחדותי במרכז ורסיסי הקולות בשוליים.
הפנייה אל הנאהב, אל האתה בה"א הידיעה, גואה בכתיבה עם תנועת המטוס החוזר אל הארץ כמעין גאות אחרונה של מכתב אהבה לפני ההגעה או הסוף:
"(הפניה שהיא היפרשות [פירוש, התמסרות] במקום הכאב, הרגע ההקדשה. מקום הפצע והקדושה)".
פירוש ומעשה הפירוש
בספר מעשה הים יש לפנינו גם פירוש וגם מחשבות על מעשה הפירוש. המחברת חושפת את התפיסות הספרותיות שלה שמשיקות להיותה איש תאטרון. במקרה או שלא במקרה היא לקחה איתה למסע את ספר בראשית. הרמב"ן, מקובל איש המאה השלוש עשרה המחבר פירוש לתורה על דרך הסוד ועל דרך הפשט מציע בראש פירושו לספר בראשית ולתורה בכלל הקדמה שמתארת את תפיסת התורה. פירוש ומעשה הפירוש: הרמנויטיקה ומטא-הרמנויטיקה.
בשולי הדף הערות מחשבות לעיתים כאסוציאציות לעיתים כמסעות בעקבות מלה ולעיתים כמאמרים קצרים. במקום הזה הטקסט מביא הערכות רבות אודות השפה אודות היצירה וכאן הטקסט מזמין דיאלוג פילוסופי אינטלקטואלי עימו, לעיתים הסכמה ולעיתים חוסר הסכמה והתנצחות.
התפיסה המטא-הרמנויטית של המחברת היא התפיסה של הואמנות כרב-קולית והיא רואה את ביטוייה ומימושה הקלאסי בצורת הדף היהודי. זוהי נקודת חיבור שלהקלאסי ושל המסורת הפנימית היהודית ושל העכשווי של ההקשר האירופי.
רב קולי
עם המצאת הדפוס, כאשר הדף מבטא בצורה חזותית את דרכי הפירוש היהודי נולד הדף המעוצב חזותית עם מרכז הממוסגר בין פרשנויות - (ניצני גישה זו מצויים גם בכתבי יד ואכמ"ל. הדף מהווה נקודת צומת המפגישה קולות שונים).
הקולות השונים הללו הינם קולות של סוביקטים שונים שהתקיימו במציאות ומשקף את עמידתם מול טקסט שנתפס כמייצג אמיתות אוביקטיביות ונצחיות ובמלים עבריות פשוטות: התורה היא מלים כתובות שהורתן בהתגלות הדבור האלוהי.
הקולות במעשה הים הינם ריבוי הסובייקטים שבאני הדובר. אין כאן ספר עם כמה גיבורים שלכל אחד פרישה מלאה של המהלך הסובייקטיבי של תודעתו וגם אין כאן גיבורים נוספים, קולותיה השונים של המחברת הים המשוחחים ביניהם.
"היקוות כל הקולות - בו זמניותם. הזמן הקהילתי, העל אישי. מהלך פוליפוני. סקסטט בסוף אופרה של מוצרט, סצינה מתוך צ'כוב - תנועת היד של ליובה עם הטית הראש הרכה של אניה באותו זמן.
הצטברות פרישות הקריאה בזמנים שונים של קורא אחד, פרישה ברגסונית, פרוסטיאנית של ריבוי קולות האני היוצר את הזמן. הקריאה המחוררת, פתוחה וסתומה, יולדת ומפרישה". (עמ' 57)
זאת המתכונת שמיכל גוברין בחרה בספרה. תפיסת מעשה האומנות היא כמעשה אחד בין במלים בין תאטרון ובמוזיקה.
הדף במקורות היהודיים הקלאסיים והדף במעשה הים
אשוב ואתייחס לסוגייה במלים אחרות:
במרכז הדף במקראות גדולות עומדת התורה. תורה מן השמים. הקול המייצג את הנצחי מגיע מן העבר. זהו מרכז הדף. בשולי הדף: ההווה. עומד הקורא הפרשן הקורא ומתבונן בטקסט ומנסה לבארו, לפרשו, לדרשו, לספרו ולמנותו.
(מובן שעבור המדפיס והקורא של הדף המודפס גם השוליים הם עבר: ההווה, הדיבור החי צריך להיבנות כל פעם מחדש).
החתירה המודעת היא לבנייה ולהבנייה. התפיסה של ההתגלות של דבר האל מצד אחד וכן קיום התורה כתורת מצוות וכתורת חיים מתחברים למכלול אחד בחייו של המאמין והם חותרים לבניית דרך הנפרשת בנוייה
שלמה. הקולות של הסובייקטים השונים מכוונים כולם לטקסט אחד העומד במרכז ההתיחסות.
הדף במעשה הים
במרכז הדף עומד הווה סוער קדחתני כואב מסע שהות בים של ברזיל וחזרה להרי ירושלים.
בשולי הדף עומדת ההתיחסות אל העבר. כמה מיני וסוגי עבר. העבר האישי עולה בסוגי אסוציאציות והבזקים. והעבר הקולקטיבי עולה במסעות חיפוש קצרים בעקבות מלה פסוק מדרש או תפילה. חזרה לעומק של המלה.
אבל גם במרכזו וגם בשולים זהו האני. זהו דיבור של האני. המהלך הקווי של האני והמהלך הרב-קווי של האני.
במוקד ההתיחסות לא עומד טקסט ובמידה שהטקסט במרכז עומד להתייחסות הטקסט בשוליים זה כזה הם פרי יצירת רוחו של אדם אחד. (דבר המזכיר מכיוון א חר את ט.ס. אליוט בארץ השממה שם הוא כותב את הערות השוליים לעצמו במעין מתכונת אקדמית בעוד מיכל כותבת את הערות השולים לעצמה במעין מתכונת דתית).
זרם התודעה ניצב כאן מעוד אספקט: זרימת הים
זרם התודעה, ביטוי שטבע ווליאם ג'ימס בספרו: "עקרונות הפסיכולוגיה" ("הבה נכנה זאת בשם זרם המחשבה, או התודעה, או החיים הסוביקטיביים") וכן השפיעו על גישה זו עיוניו של אנרי ברגסון בנושא המוח האנושי. ג'ימס ג'ויס, וורג'יניה וולף, מרסל פרוסט, מנסים בעזרת תנועה מתיאורים חיצוניים עלילתיים אל דיאלוג פנימי להעביר משהו מטבע הזרימה הסוביקטיבית של המחשבה. כבר במקור, אין הכוונה במלה זרם למגמה או לאסכולה הכוונה היא לשימוש במטאפורה של זרימת הגלים תנועת המחשבה ותנועת הים.
[1] מעשה הים עמ' 19: 'השקפה - האם בכלל קיימת "השקפה": ממרחק, ממקום בלתי משתנה מעצם ההבטה? ואולי אין מבט אלא בעמוד אש וענן, כמו: "וישקף ...אל מחנה מצרים" ...אז באותה אשמורת בוקר, תלויים על בלימה בין השמדה טוטלית לגאולה, כשהתהפכה אצלם הראיה ליראה".
[2] "הולך ונאסף מעין תיזאורוס צלילי, אסוציאטיבי, מיתי, של המלה" (עמ' 17).
[3] המקראות הגדולות פרי העיצוב והדפוס הראשון בבית הדפוס של דניאל בומברג, ונציה, 1516-17. בשיתוף ובעזרה של פליקס פרטנסיס המומר. ב1520 הדפיסו במתכונת זו את התלמוד. מחברת מעשה הים מעמידה הקבלה יצירתית נפלאה בין המוסיקה הרב קולית של התקופה ובין העמדה החזותית של הדף. מכיוון נוסף ראו אצל פדיה קול תמונה וטריטוריה (בהכנה לדפוס).
[4] "הפניה אליך - אתה. בעברית, שלא מותירה מקום (כבשפות המערב) לדו-משמעות, לחד-מיניות מחופשת" (עמ' 53).
[5] בכמה מקומות למשל: "חוסר המקום כי אין מקום אלא מקום המתנה, התחום המטורף, כלא או הבטחה, רק כי אמרת, והבדלת וקדשת בדברך" (עמ' 24).