חביבה פדיה

אור כתוך ואור כמעטפת

 

(ראה אור בספר אורים, בהוצאת מוזיאון ישראל)

 

אפתח בכמה מאפיינים כללים בכדי לתאר את הקטגוריות לדיון באור במיסטיקה היהודית. לאחר מכן אתמקד רק בחלק מקטגוריות אלה מפאת קוצר היריעה.

א.  מיסטיקה ומיתוס: מיסטיקאים כמובן משתמשים במיתוסים של אור שכבר מצויים במדרשי חז"ל.

ב.  אדם שהוא מיסטיקאי חווה לעיתים קרובות את המציאות כחלל שבו מתגלה אור מוחלט, פנימי או חיצוני. בהמשך לכך, הוא תופס את כל האורות האחרים, המוחשיים כסמלים, כשפה או ככלי עזר להרגיש את האור המוחלט הזה. במסגרת זאת אבחין בהמשך בין שני טיפוסים של מיסטיקאים, כאלה שבאופן טבעי מרגישים את האל כאור אבסולוטי אחד ומעוניינים לעורר בתוך עצמם את התחושה של האור הזה, וכאלה שמסתכלים על האור כמערכת, כשפה של אורות, ובהתאם לכך כל המוטיבציה המיסטית שלהם היא להגיע למצב חזוני ויזואלי שבו הם מרגישים את המערכת של האורות הזאת משוחחת בינה לבין עצמה, וכאילו למעשה הם רואים למעשה אופנים של ציורים. זאת הקטגוריה השניה, כלומר האור המוחלט והאורות שמתקשרים אליו.

ג.  כלי עבודה מתודי החשוב לדיון באור הוא העובדה שהרבה פעמים ראייה היא תופעה שבדרך כלל זקוקה לפחות לשלושה מרכיבים, כלומר העין הצופה, האובייקט הנצפה ואיזשהו אור, מרחב מואר. וכולי. להערכתי, זוהי הסיבה מדוע המקובלים מרבים לדבר על שלשות של אורות, כאשר בתוך השלשות האלה של האורות נוצרים יחסים של אובייקט, סובייקט ואיזשהו מרחב.

ד.  הקטגוריה הרביעית שכבר רמזתי עליה (בסעיף ב) קשורה באמצעים, בפרוצדורות ובתהליכים שאנשים נקטו בהתייחסם לאור מוחשי מתוך כוונה להרגיש את האור המופשט וגם כאן יש שני טיפוסים. הטיפוס הראשון זה השילוב של האור בתוך מערכת ריטואלים ומצוות שממילא קיימות במסגרת של ההלכה היהודית.  והטיפוס השני זה הניסיון להבנות פרוצדורה מיסטית המשתמשת באור  ממשי מוחשי מסוג כלשהו כמו למשל: אור שמש, אור של ירח, אור של כוכבים, אור של אש, אור של נר, במטרה לעבור מטאמורפוזה דרך המגע עם האור הזה שתסייע להרגיש בצורה חווייתית את האור המוחלט.

ה.  אור וחושך. בכלל הפרוצדורות האלה המבקשות להרגיש את האור הרוחני דרך מגע עם אור ממשי יש להכליל גם את הנסיון להרגיש את החושך כדרך להרגיש את האור, כלומר לעשות איזשהו פעולה יזומה שתגרום לך להיות מודע יותר לחושך, וזאת הקטגוריה החמישית למעשה, אור ביחס לניגודו, בחושך, פרוצדורות כאלה תהיינה למשל לעצום את העיניים, להתבודד בתוך חדר אפל, להתבודד במקום שבו אתה מדליק נרות, להרגיש את החשכה שיורדת בערב בזמן סעודה שלישית כאשר אין אור של חשמל שמטשטש את העובדה שהחושך יורד. כל הדברים האלה הם בעצם למעשה יכולים להיות איזשהו אמצעי שדרך התחושה של הויתור על אור פונקציונלי כאמצעי, האדם כמו מתחבר לתחושה של אור פנימי מוחלט יותר ולמעשה ההחלשה של החיצוני היא החלשה של הסטנדרט, היא החלשה של האור שמקיף אותנו כמעטפת סטנדרטית קבועה עד כדי כך שאיננו מבחינים בה. נסיון מעין זה  שלפעמים מוביל להרגשה של האור שמצוי בפנים, בתוך, ולפעמים אפילו לחוויה של האור כמקיף, כהילה. לכן גם קראתי להרצאה שלי: אור כתוך ואור כמעטפת.

ו.  קטגוריה שישית שלא אוכל לפרוש את הדיון בה במסגרת זו היא התגלות צבעים באור אבל אגע בכך בקצרה דרך צבעי אור הנר.

ז.  כמן כן, הפרדתי מכלל הדיון שאני מציעה כאן באור, דיון באש ובמיתוסים של אש, היוצא מן הכלל הוא אור הנר המבעיר אש קטנה לשם מאור.

מיתוסים של אור המצויים בספרות חז"ל והמשמשים אבני יסוד לפרשנות ולחוויה המיסטית של המקובלים

בקצרה אזכיר את שלושה מהמיתוסים המאוד חשובים עבור המיסטיקאים, לנושא האור שנמצאים במדרשי חז"ל, והמכנה המשותף של כל המיתוסים האלה הוא משבר הקשור באור של הבריאה. המיתוס הראשון, הבולט ביותר הוא  שנמצא לפי המדרש בתורתו של רבי מאיר, במקום כותנות עור שאלוהים עשה לאדם וחוה אחרי החטא מצאו שבתורתו של רבי מאיר היה כתוב כותנות אור באל"ף.[1] וזה מוביל אותנו לאמירה אלו בגדים היו בגדי האור של האדם הראשון. איך היו נראים הבגדים האלה שהיו עשויים מאור? סוג החשיבה העקרוני של האור  (ועלינו לזכור שאור מזוהה עם רוחניות) כבגד שייך לקטגוריה של אור כמעטפת. בגדים רחבים מלמטה וצרים מלמעלה, קונוסים, בגדים שחלקים כמו ציפורן ומאירים כמו יהלום. השורה הקצרה המספרת על כותנות אור סיפקה  מבנה מאוד משמעותי עבור המחשבה היהודית,  מיתית ומיסטית כאחד: ניגוד מאוד חריף בין המופשט ביותר: אור, לבין המוחשי והגשמי: עור  (שבהפרדתו לכשעצמו תמיד כרוך גם מוות), אור ועור, וגם דימיון בצליל. רק חילוף של אות אחת. אז שוב נפילה, האדם היה מהות רוחנית יותר כשהוא היה כאילו מלובש בגדי אור והוא נפל למדרגה יותר נמוכה, יותר גשמית, ומלובש מעתה בבגדי עור.

ה"נפילה" השניה הקשורה בסיפורי בראשית היא סיפור הנבנה מתוך מודעות חכמים למתח מסויים שקיים בסיפור הבריאה: ביום הראשון מדובר על כך שאלהים ברא את האור, אבל למעשה רק ביום הרביעי נבראו המאורות, השמש והירח. ואז כמובן חכמים שואלים, מה קורה עם האור שסופר עליו ביום הראשון? מה הפונקציונליות שלו, למה הוא שימש? לאן הוא נעלם? הרי אנחנו עכשיו משתמשים באור של השמש. והתשובה של חז"ל גם כן במדרש בראשית רבה היא שהקב"ה גנז את האור העצום הזה שנברא ביום הראשון לצדיקים לעתיד לבוא, ומשום מה? האור אז היה כל כך עצום שאדם היה יכול לראות בתוכו בלי הגבלה, כביכול הגבלת המרחקים של ראיית האדם נובעת ממצע האור החלש בהווה אבל באור מועצם כמו אורו של אותו היום הראשון היה האדם יכול לראות עד קו האופק הרחוק ביותר. אור זה  היה עשוי לשמש גם את הרשעים למעשים נפשעים ועל כן הוא נגנז. שוב, הדבר הזה אף הוא מסעיר את הדימיון של המקובלים, הרעיון שהיה איזשהו מרחב עצום של אור והוא התמעט; המרחב הזה כמוח שב ומוגדר מחדש בתולדות הקבלה לפי מוקדי הענין בשאלה מהו הדבר האבוד ביותר במציאות העכשווית בהשוואה למציאות מבוקשת.

המיתוס השלישי העוסק אף הוא במשבר המבאר את מעוט האור שבידינו הוא מדרש מאוד מפורסם על התלונה של הירח אודות שוויונה (!) לשמש, תלונה המובילה להקטנתה דווקא. על פי זה למעשה השמש והירח נבראו כבעלי אור שווה, ואזי הלבנה מתלוננת, ואומרת: "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?" כלומר אנחנו לא יכולים להחזיק ביחד את המלוכה, דרושה היררכיה. אז הקב"ה אומר לה: "לכי ומעטי את עצמך". כך  למעשה היא הופכת להיות קטנה יותר.

ודאי אתם שמים לב שהמכנה המשותף של כל המיתוסים של האור הללו הוא איזושהי תפישה של מיעוט, ירידה, מיתוסים ראשוניים של משבר. אלה הם מיתוסים של אור העוסקים במשבר בריאה מיתוס משלים העוסק בעתיד שיביא על תיקונו ריפויו של משבר הוא מיתוס הלוויתן.  

זהו מיתוס אסכטולוגי, כלומר, מיתוס שמסתכל על מה שיהיה בסוף אבל כמובן מתוך כך מוסר רעיון על זמן ההווה איכשהו גם רלוונטי למה שהיה בהתחלה, זה הרעיון שבאחרית הימים הקדוש ברוך הוא ישחט את הלוויתן הגדול, לוויתן שמסמל את הכאוס, החיה בה' הידיעה שמסמלת את הכאוס, את התוהו ובוהו, ואז האור הזה של הלוויתן, כל צדיק יקבל ממנו חתיכה מסוימת שיעשו ממנה חפץ מסוים, ייווצר ממנה איזשהו product שאפשר להשתמש בו וכל צדיק יקבל את זה לפי אותה הרמה שבה הוא הכניע את היצר הזה.

שוב מהדהד הרעיון הזה של גשמיות שווה עור ורוחניות שווה אור, ואיזשהו מתח של משחק בין עור ואור, והאור הזה הוא יפרש באחרית הימים על ירושלים וייצור מעליה סוכה של אור. ואז זה כאילו מסמל את המטמורפוזה הגדולה של ימי כאוס, בראשית הבריאה ועד גאולה, עד הניצחון, של היכולת לעשות סובלימציה לעור ולהפוך אותו לאור שמתפקד כהילה.

עד כאן בקצרה על מיתוסים יסודיים של אור. מיתוסים אלה היו מאוד משמעותיים לקריאה של המקובלים התורה. נעבור עתה לקטגוריה השנייה.

האור המוחלט: אור אחד או שפה של אורות

אמרתי קודם שאפשר להבחין בין שני טיפוסים של מיסטיקאים: כאלה שיותר מעוניינים באור האבסולוטי האחד וכאלה שיותר מדברים על שפה של האורות.הבחנה זו קשורה בהבחנה יסודית שלי שפרשתי אותה במקום אחר, הבחנה בין שני טיפוסי מיסטיקאים: האינטרוברטי והאקסטרוברטי. המקובלים מהטיפוס האינטרוברטי, הם אלו שהיו  מעוניינים יותר באור האבסולוטי האחד, הם בדרך כלל קיוו להגיע לחוויה מיסטית שבה הם ירגישו את האור בוקע מתוכם, את האור כממלא אותם. הם שאפו להגיע לתחושה של הארה ולא בהכרח לראייה של אור. המקובלים מהטיפוס השני, האקסטרוברטי, היו מעוניינים יותר לראות מולם אור או מערכת אורות, או תמונה מוארת ולפעמים אפילו אורות בעלי גוון וצבע. והם גם אפילו בעצם תארו את האלוהות כאיזושהי מערכת, הם לא דיברו על אלוהים מבחינת אחדותו, אלא על האלוהות כמערכת של עשר ספירות. עשר הספירות האלה הן למעשה עשר קטגוריות, אשר מבחינת העניין שלנו במסגרת זאת בסמלים של אור אפשר לקרוא להם עשרה סוגים של אור.

אדגים בשני ציטוטים קצרים, מאוד יפים, את התחושה של האור כאור השכל. בספרו 'אור השכל' כותב רבי אברהם אבולעפיה על צורת השכל שהיא:

דקה מן הדקה, זכה מן הזכה, פנימית מן הפנימית

מפני רוב אורה וזוהרה נעלמת צורת יופיה

כהעלמת צורת יפי אור השמש מעיני העטלף.

וכאשר יקרה לעטלף עם אור השמש ולנפש עם אור השכל

יקרה לכל שכל נפרד בהסתכלו בשכל העליון.[2]

כלומר יש אור שהוא כל כך עצום, עד שהוא מסמא עיניים ובעצם יש שאיפה וכמיהה אדירה אליו. אבל חייבת  להיות איזושהי החלשה שלו כדי שבכלל יהיה אפשרי לבוא איתו במגע. לפי סוג התפישה הזאת, האור כמעטפת הוא תמיד יותר גבוה מהאור שנמצא בפנים, כי הוא כאילו בעצם הצורה של הדבר, האידיאה של הדבר. זו תפיסה של אלוהים כשכל.

תפיסה אחרת של האלוהות, יותר כבחינת רצון מאשר כשכל, אופיינית יותר למקובל מן הטיפוס האקסטרוברטי, נעיין בדוגמא בולטת מחיבור אנונימי הקרוב לאסכולת המקובלים של גירונה, "שער הכוונה למקובלים הראשונים":

אם תרצה להתפלל, דמה בדעתך שאתה אור. [=כלומר שב לך על כיסא ותדמיין שאתה בעצמך אור] וכל סביבותיך וכל פינה ועבר אור, ובתוך האור כיסא אור, ועליו נוגה...[3]

וכך הטקסט מוסיף והולך וממשיך ומציע ראייה מפורטת יותר של אורות שלא נוכל לדון בה עכשיו.

דימוי אחר שעוזר להרגשת האור המוחלט היה התחושה של הנשמה, של הנפש, כראי. ובעצם, ככל שהאדם מצחצח יותר את הזכוכית הזאת, היא עשויה לקלוט יותר טוב את השתקפות קרני אור השמש, לעומת זאת ככל שהיא עכורה יותר מהרישומים של העולם הזה, הסיכוי שייקלט בה האור המוחלט הוא נמוך יותר.

המיסטיקה בפרשנותה למיתוס וריטואל

עכשיו נעיין באופן העיבוד של המקובלים את מיתוס כותנות האור לתוך ריטואלים. הדבר העיקרי שהזוהר מדגיש, שההלבשה הזאת של אדם וחוה אחרי החטא בכותנות של עור, קשורה לכך שמי שהחטיא אותם הוא הנחש, ולכן יש בזוהר מספר מקומות שמעבדים את הרעיון ומשתעשעים ברעיון, לפעמים אומרים אותו בפירוש ולפעמים פחות, שאולי העור הזה היה עורו של הנחש. ישנם כיוונים העוסקים במשמעות האור כרוח והעור כגשמיות, ישנם כיוונים המעבדים את המיתוס לתוך ריטואל. אחד הקישורים הבולטים הוא לריטואל של ההבדלה במוצאי שבת.

בסיומו של יום השבת הראשון, השבת של שבוע הבריאה נפל החושך הכבד הראשון על העולם, הפסיק לשמש האור הראשון. זהו גם סופה של אורכה מדומה שניתנה לאדם הראשון לאחר שגורש מגן עדן אומנם גורש מן המקום הקדוש אבל חפף עליו עדיין היום הקדוש. מדרשים שונים מפתחים ברגישות רבה את רגע הפרספקטיבה שפקד את אדם הראשון במוצאי השבת הראשון, במעבר הקשה מן הקודש אל החול (הרי הוא נברא רק ביום ששי וטרם חי שבוע בעולם), מן ההוויה שלפני החטא המרוככת במשהו על ידי השבת להוויה שלאחר החטא, מתחומו שלה אור הראשון, אור שבזיקה אליו רוככה פעימת היום והלילה אל תחומו  של הלילה בעל העלטה הכבדה הראשון. בהלתו של אדם והדלקת האש, היא האור שהאדם מסוגל לייצר, יוצרת את האור הראשון של הרפלקטיביות שלאורו הוא עשוי להתבונן עכשיו במהותו, בעצמו ובמעשיו.  

בנקודה זו אנו יכולים להבין מדוע נקשר מיתוס כותנות האור והעור לריטואלים של מוצאי שבת, נושא שטופל כבר במדרש "הבדלה דרבי עקיבא", אבל פותח יותר בזוהר. בעצם ההסתכלות באש במוצאי שבת זה של אדם הראשון בכלל אש היא תמיד כאילו האור הכי גבוה שיכול להיווצר ממשהו חומרי בעיני המקובלים, ולכן ההסתכלות הזו היא איזושהי המרצה של הניסיון להפוך את הגשמי ליותר מזוכך, וניסיון בעצם להגיע למצב של הפשיטה של העור של הנחש. אחד המקומות היפים המבטאים תפיסה זאת הוא בתיקוני זוהר שאומר שבעצם כמו שנשל הנחש, כמו שהנחש משיל את העור שלו, אותו רגע שאדם מתפטר מהעור בראיה של עצמו, הוא כאילו רואה שלושה אורות בתוך השכינה. וכאשר במקביל לזה מדובר על שלושה צבעים בנחש. וזה קטע מאוד מאוד ספקולטיבי, ויזואלי, שאי אפשר לסקור אותו בקיצור אבל הוא נוגע בסכמה המרתקת הזאת של שלשות של אור. אביא מן הקטע הזה, מצוטט בתרגום לעברית: [4]

שלוש קליפות עליהן נאמר ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם

בראשית כתנות אור ולאחר שחטאו כתנות עור

מעור [נשל] הנחש

ולעת שבעים שנים פושט אותו הנחש ממנו.

ששלוש צבעים של לבושי השכינה הינם שלוש ווין: ויסע ויבוא ויט

בזמן שמוסרות כותנות עור הנחש

מאירים שלושה גוונים של אור השכינה

ומיד: וראיתיה לזכור ברית עולם.[5]

ברור שאין הכוונה לסתם עור של נחש אלא לנשל הנחש. הביטוי בארמית הוא 'משכא דחוויא'. ודאי  מי שהזדמן לו תוך כדי טיול ושוטטות לראות את נשל הנחש ראה שזוהי מעין קליפה יבשה, אבל ראיית רגע הנשילה ממש גם היא מתאפשרת הודות לסרטים מיוחדים המתמקדים בנושאים אלה,כאן  אפשר לראות שההשלה  נעשית תוך כדי שהנחש גורר את עצמו, הוא ממש מושך את עצמו החוצה מתוך העור הישן ועל כן סביר שלכן נקרא הנשל בארמית משכא דחוייא.  

המיתוס של כותנות אור הוא כמובן מיתוס ששירת את כל הרעיון של החיים והמוות, כלומר השאלה האם אדם תוך כדי חייו מצליח להתחבר לבגדי העור ומצליח להגיע למצב שכאשר הוא יוצר מן העולם הזה הוא יוצא ממנו כמשהו מזוכך, משהו מואר, שגבר במאבק על העור.

פרשנויות מיסטיות למיתוס גניזת האור בהקשרים תיאוסופיים (=תהליכים באלוהות)

אפשר לומר בהכללה שרוב התיאורים הכי מרכזיים בקבלה, אודות תהליך אלוהי שפתח את הקיום, כולל רעיון הצמצום המאוד מפורסם של האר"י, הם כולם באיזושהי צורה מתקשרים עם הרעיון של האור שנגנז ביום הראשון. כי כאילו עכשיו כל המיתוסים האלה הם מושלכים על האלוהות. זו דינמיקה בתוך האלוהות עצמה.  כלומר כל התנודות האלה של האור הגנוז, זה מדובר כאילו אלו תנודות בתוך המערכת האלוהית עצמה. וכאן מאוד מרכזי העניין הזה של השלושה אלמנטים שאמרתי בראיה, צופה נצפה ואיזשהו אור שמאיר את העניין. הייתי רוצה להתרכז בטקסט מאוד יפה של רבי שמעון ן' לביא, בעל הספר "כתם פז", מקובל מדור גירוש ספרד שעבר לצפון אפריקה, ושהשפיע גם על פרשנות הארי אבל לפי דעתי, הוא גם היה מושפע מהרמב"ן,[6] וככה הוא כותב: "סוד ההתפשטות, הרי היא גלותו של האור", כלומר האור הזה הראשון הוא כאילו נגלה, ואחר הגלתו חזר ונגנז. "שאם לא נגנז, לא יראה דבר". כלומר האור היה כל כך עצום אז הוא התגלה לרגע ואז הוא כאילו נסוג, כדי להראות פחות. באותו רגע שהאור נסוג ונראה פחות, הוא השאיר אחריו ברכה - חוט. חוט ממנו, להאיר על הארץ, וזה חוט האור שנשאר מהאור הגנוז הראשון, וחושך בערכו של האור הראשון. והוא אור בשבילנו. כל דבר והפכו המורגש בזה העולם, התחלתו ושורשו הוא גניזת האור הראשון. כי אחרי התנועה הזאת, ה-process הזה שהוא יצא וחזר לעצמו ושוב יצא, הוא לא שב בשלמותו הראשון, הוא רק מתמצע, כלומר עובר תהליכי מיצוע, מדבר לדבר. יש מקובלים שראו את הרעיון הזה בצורה מופשטת ויש שראוהו בצורה הרבה יותר ויזואלית, ואני מניחה, למעשה אני משוכנעת, שהאר"י הוא ביניהם, כלומר שכאילו יש לנו מרחב של האור שההסתלקות שלו יוצרת מרחב של חושך, ואז מתגלה החוט של האור והוא פשוט מתחיל לצייר ציורים.

יש בסיס לראות את זה גם בקטע מאוד מיוחד של הזוהר, באחד מהסמלים המאוד מרכזיים של הזוהר, הקשים שלו, וזה מה שנקרא בוצינא דקרדינותא, ביטוי בארמית. בוצינא דקרדינותא, שזו מילה די קשה, בוצינא, משמע: נר או אור או מאור, ובפירוש שלי לקרדינותא אני מעדיפה את אלה שמציעים את הכיוון של מלשון חכמים מקדרים בהרים, מלשון כאילו איזושהי פעולה של מדידה ולא מלשון קודר או חשוך, אותם שמסבירים מלשון קודר או קדרון צריכים להסביר את חילוף האותיות "ד" ו"ר". התחושה הנובעת מכל המשפט בה המידה שמשפט מבאר מלה סתומה שעומדת במרכזו היא שמדובר במדידה. ולכן לעניות דעתי אפשר לתרגם יפה את בוצינא דקרדינותא כמו "אור קו המידה". והנה אני סבורה שהערכה זו עשויה להיתמך בכך שאולי יש כאן השפעה של מלה לועזית שחדרה גם לעברית המודרנית: קורדינציה, וכמו כן קיים מד-קוארידנטות. בנדון זה פקח את עיני הלימוד המשותף של קטע זה עם קבוצת אומנים, ואני אסירת תודה להערתו של דב ... בענין זה. כשלעצמי השתכנעתי שזו הקריאה הנכונה של מונח מוקשה זה, כלומר זהו אור שפעולתו מקבילה לאנך לחוט מדידה. ואני אף מניחה שכך הבין זאת האר"י ולכן לאחר הצמצום מופיע קו של אור שזהו למעשה רעיון החוט.

אצטט לכם קטע קצת קשה שתרגמתי אותו: "בראש רצונו של המלך גילף גלופה אור קו המידה". כך זה בהקבלה לפי סדר המלים בארמית אך מבחינה תחבירית מתעורר קושי מי הוא הנושא של הקטע, האם המלך הוא שגילף את אור קו המידה כדי שישמש לו כגלופה וכחותם או שמא כל המשפט" בראש רצונו של המלך האו כעין משפט לוואי תפל שענינו הגדרת זמן ולאחר מכן הנושא הוא אור קו המידה והוא גילף  גלופה? מה נכון?

נקרא עוד שורה: "גולם נעוץ בטבעת לא לבן לא שחור לא אדום לא ירוק ואין לו צבע כלל. בתוך האור נבע מבוע אחד שממנו התחילו להצטבע גוונים כלפי מטה". כלומר הרעיון הוא באמת, שוב, יש אור מוחלט, ואז כאילו אלוהים מגלף מתוכו, מסמן בתוכו קו והוא כאילו שולף אותו, מבודד קו של אור, קו האור הזה שהוא מבודד אותו מתוך מרחב שכולו אור ומבחין אותו בכל מן המרחב, הופך מעכשיו להיות כלי אומנתו של הקדוש ברוך הוא, אם ניקח את הביטוי מהמדרש, שנאמר על התורה, ובכלי הזה הוא כאילו מתחיל ליצור הבדלים בין אור וחושך. והכלי הזה הוא כאילו קו, כמו אנך, כמו חוט אנך שיורד לתוך המרחב הזה של האור והחושך ובתוכו הוא מלא צבעים שמתחילים ליצור את ההבדלים האלה ובעצם למעשה יוצא מהטקסט הזה שהפעולה הראשונה של אלוהים בבריאה של האור היא לא התייחסות לכאוס שעומד מולו וכנגדו, אלא התייחסות רפלקטיבית של האלוהים לעצמו שמאפשרת הפרדה של אור מאור, כי בלי הפרדה אין שפה, ובלי שתהיה שפה, אין את הכלי שיעזור לאדם להתגעגע לחזור שוב אל האחדות.

צורה אחרת, שאגיד עליה רק בקיצור שגם היא מאוד אופיינית לחשיבה הקבלית, היא פשוט ההסתכלות הסימולטאנית של יציאת שני אורות במקביל, על זה מדבר למעשה האר"י, הוא מדבר על מבנה דואלי של אור וכלי אבל ברור שגם הכלי הוא אור, וכך נוצרים בין שני מיני אורות יחסים מורכבים של צורה וחומר שהולכים וחוזרים על עצמם, ואז בעצם למעשה אור אחד הוא החיצוני ואור אחד הוא הפנימי או אור אחד הוא רספטיבי ואחד הוא האקטיבי. התיאוריה הזו משרתת יותר מאוחר את הרעיון של הגלות. גלות הנשמה, גלות המציאות, כי בעצם ברגע שנוצרת הסתלקות של האור מתוך הכלי, נוצר גלות או שנוצר מוות.  וזה מביא אותי אל התקווה שיש לי לדבר קצת בסופו של דבר על הנר כי נושא הפירוק בין אור וכלי הוא גם מבוא לנושא  של הנר כנשמה.

הנר

כמו שהזכרתי כבר לעיל  יש מספר ריטואלים שבתוכם מתפקדת הראיה של האור ככלי להזכרות באור המוחלט, באור האלוהי. אחד הדברים המעניינים בנושא הזה הוא הנר. אם נסתכל על המקובלים מהטיפוס האינטרוורטי, המופנם יותר במיסטיקה שלו, בדרך כלל יש שימוש פעיל בנר כאור מוחשי. למשל, אני אקריא לכם קטע מסולם העליה: "אם יעשה העניין הזה ביום, מוטב, וצריך שיהיה בבית אפל, אפל מעט, יותר טוב שיעשהו בלילה ויהיה לו נרות רבות דולקות בבית".[7] כלומר יש איזשהו מצב של חושך, ישיבה עם אור הנרות, משהו שמעורר את התחושה או ההתקרבות לאור העליון.

הטיפוס השני שמאוד מייצג את ספר הזוהר וקבוצה מאוד גדולה של מקובלים, אחת ההנחות המרכזיות שלו  היא שהנר מייצג את הנשמה לפי פסוק מאוד מפורסם: "נר אלוהים נשמת אדם". קטע אחרון הזה אני מקדישה לנשמתה של עדי שלא הכרתי אותה אבל קראתי בספר הקודם "גבולות של קדושה" המוקדש לזכרה והבנתי הן מתוך מה שכתוב והן ממה שהרגשתי בין השורות.

אחלק את הנושא לשניים. הראשון - ספקולציות של הסתכלות על האור של הנר. בזוהר כתוב:[8] "מי שמבקש לדעת את חוכמת הייחוד הקדוש יסתכל בשלהבת העולה מן הגחלת, שכן השלהבת אינה עולה אלא כאשר היא נאחזת בדבר גם, בוא וראה: בשלהבת העולה יש שני מאורות. האחד - אור לבן מאיר"... כלומר ממש הסוף של הנר, מה שרואים למעלה, "והשני אור הנאחז בו"... החלק התחתון של האור "שהוא שחור או תכלת". וכמובן זה שוב משרת את הסמלים של הלבן כאור המתקרב למגע עם הרוחני, עם האלוהי, והתכלת או השחור, כסוג המגע עם הגשמיות. אם לטוב, אם למוטב. וכאן חייבים להזכיר את המדרש המפורסם שמופיע בכמה מקומות על העובר במעי אימו שיושב שם ולומד תורה ונר דלוק על ראשו,[9] וחשוב להזכיר שלפני יציאתו לעולם, כאשר המלאך משוטט איתו ומראה לו מה קורה בגיהנום, הוא מראה לו שמלקים שם את האנשים החוטאים בפולסאות של אש. בשוטים של אש, ואז נוצרת הניגודיות הזאת בין אור הנר העדין, שהוא הדבר שהאדם צריך למממש אותו בחיים, לבין האיום של האש כאור שלילי, מכים אותו במקלות של אש, וצועק וי וי ואין מרחמים.

ספקולציות על שלושה צבעים של אור ישנם עוד רבות ויש בהם גם מבנה כזה של שלשה חיובית ושלשה שלילית, זאת אומרת אור לבן תכלת ושחור כחיובי ואור ירוק שחור ואדום כשלילי.

בחלק השני אדון בשלושה סיפורים שבהם יש עימות עם מותו של אדם שנודע דרך מצבו של הנר. שם אני אלך בסדר כרונולוגי הפוך דהיינו מהמאוחר אל המוקדם כי ברצוני לחתום בקטע שעוצמתו מפעימה ממש.

סיפור אחד מופיע בספר שבחי הבעל שם טוב, שהבעל שם טוב מסופר לנו סיפור על אישה שהאשימו אותה שהיא מנאפת עם העבד הכנעני שלה. שני אחים שנודע להם הדבר תכננו ביניהם להרוג אותה. הבעל שם טוב יושב ולומד תורה בלילה, עם שני נרות דולקים לפניו, ופתאום הוא רואה שנר אחד נכבה. אז הוא מדליק אותו מהנר השני, הנר השני נכבה. אז הוא כאילו מתרכז רגע והוא שומע קול שאומר לו: "איך אתם רוצים לבוא לשני נרות ביחד"? כלומר, הוא מבין שבעצם רוצים לכבות שני נרות, כנראה המשמעות היא לפי דעתי שהאישה היתה הרה,[10] ואז הוא לוקח סוס, רוכב לשם במרוצה, מגיע, ומונע אותם מלהרוג את האישה הזאת וכמובן ההמשך אומר: "נעשתה בעלת תשובה גמורה ומצאו אותה עומדת (לא נשמע), מכפרת על עוונותיה במקווה בחצי הלילה".

סיפור נוסף קדום יותר מן המאה ה-16, מופיע בספר שבחי האר"י:[11] האר"י נכנס לביתו של רבי יוסף אשכנזי ומצא שהיה לומד משניות על פה, ובאמצע הלימוד הוא רואה ששלהבת הנר מפעפעת. אינני יודעת אם כולכם מכירים את התופעה של נר שדלוק בשמן זית, איך הוא מפרפר לפעמים פחות ולפעמים יותר, הרי בתוך הקערית שמים מים ועל זה שמן ואז מדליקים את הנר. וכשנגמר השמן, כלומר כשהנר גומר לשואב את השמן, הוא נוגע במים, לפעמים נוצר פרפור של הפתילה. ובכן נאמר לנו על הנר שראה האר"י כי: "ועשה ככה כמו חצי שעה". ואז הארי יוצא ושואל מה שלום האח הקטן התינוק, והסובבים מבינים שמשמעות שלאתו  היא שהוא ראה שהתינוק ייפטר מן העולם.

הסיפור הקדום יותר מצוי בספרות הזהר והוא המקיף והשלם ביותר ברמה האומנותית והסימבולית והוא ממש מדהים. סיפור מוזר ומפתיע זה מופיע בספר תיקוני זוהר;[12] שם מסופר לנו על ר' כרוספדאי, ומספרים לנו שהמקובלים המיסטיקאים היו מזדמנים כל פעם לבית אמו של רבי כרוספדאי, בעוד שהוא עצמו היה נמצא תמיד בנדודים, הוא עצמו אינו נוכח בביתם. כל פעם שמגיעים היא מדליקה מנורה עם שבעה נרות, מוציאה להם את הספר שבנה כתב, והם לומדים בספר הזה ויש איזשהו תיאור מאוד מופלא של השמחה שנוצרת באותו מצב.

יום אחד, האורחים מגיעים והיא מתקינה להם את הפת והמנורה ואיננה יודעת שבנה כבר נפטר מהעולם. והיא רואה שהחכמים יושבים ולא מבקשים לראות את הספר של רבי כרוספדאי. והיא שואלת: "הרי לא הייתם יושבים לסעודה הזו בלי תורה, מה השתנה זמן זה משאר הזמנים?" ואז המספר אומר, אמרתי לחברי אני אגיד דבר תורה שלא תקרה תקלה על ידינו לאותה ענייה, לאותה מסכנה עלובה שאם תדע שבנה מת. ואז הוא פותח בדרשה, ואומר דרשה מאוד מפתיעה ובלתי צפויה. "בראשית ברא אלוהים זו הנשמה בצאתה מבטן אימה. נאמר בה והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, כי העובר יוצא ועיניו סתומות". זה החושך על פני תהום. "נפתחו עיניו, מיד ויאמר אלוהים יהי אור. לאחר שהסתלק מהעולם, נשמתו, מה כתוב בה? ויאמר אלוהים יקוו המים ותראה היבשה. הסתלקה הנשמה מן הגוף, נשארה יבשה. יובש מחיים". האמא נבהלת כשהיא שומעת את הדרשה הזאת. חכמים, רבנן דברים אלה אינם אלא מאותו עולם. הלכה לאותו הנר שהיה לה סימן בו שכאשר רבי (לא נשמע) היה חי היה הנר מתנענע ומאיר בכמה מאורות (לא נשמע), ראתה לאור שנחשך. מיד אמרה: "רבנן, רבנן, אבדה אבדה לי, ואני מבקשת ללכת לפשפש בגינה". אני לא יודעת אם להגיד לכם את הסוף, בכל אופן היא כאילו הולכת לגינה ורואה שם יונה והיא משביעה את היונה שתלך ותברר בעולם אם בנה חי, משביעה אותה בשם השליחות שהיונה עשתה כבר פעם לנוח, וכשהיונה חוזרת, לעת ערב חזרה היונה משליחותה והיתה מורטת את כנפיה וחופרת לה כוך. וכמובן, הדברים הם ברורים.

ההנשמה היא ניצוץ של אור שהתנתק משורשו האלוהי ושם במקורו היה נעוץ באילן, בעץ של אור, או בדמות בצורת אדם, בדמות של אור. בתוכו של האדם קיים אפוא מוקד של אור, אור של תוך. לעיתים האור הזה כמעט אינו נראה בשל עובייה של מעטפת העור, הגשמיות. אבל לעיתים האור הזה בולט עד כדי כך שהאור הפנימי זורק החוצה אור חיצוני שמקיף את האדם כאיכות הקורנת מפנימיותו וזו היא הילה. 

נספח

ספרא דרבי כרוספדאי

בוא וראה יום אחד הזדמנו למקומו של רבי כרוספדאי אני והחברים

והתקינה לנו אמו של רבי כרוספדאי מנורה [המתוקנת] בשבעה נרות

והוציאה את ספרו של רבי כרוספדאי

כאשר היו קוראים בספר זה היו יורדים כתות מלאכים להקים

כבני אדם המתקבצים לחופה בעינוגי חתן וכלה

והקדוש ברוך הוא היה יורד עם כל מחנותיו לשמוע מלים מאותו בפר

ואביו של ר' כרוספדאי היה מביאו הקב"ה

עימו לשמוע את דברי בנו רבי כרוספדאי

ולילה זה היה ליל שבועות וכך היה שמח הקב"ה בדברים אלה כיום שניתנה בו תורה בסיני

לילה אחד הזדמן לנו להיות אורחים בבית אמו של רבי כרוספדאי

והתקינה לנו פת ומנורה

והסתלק רבי כרוספדאי לעולמו [ואמו לא ידעה]

אמרה אמו חכמים רבנן והרי לא הייתם יושבים לסעודה זו בלא תורה מה השתנה זמן זה משאר זמנים

אמרתי לחברים נפתח בדברי תורה שלא תבוא תקלה לאותה ענייה על ידינו

שאם תדע שבנה מת תבוא תקלה על ידנו ותמות קודם זמנה, אפתח בתורה.

פתח ואמר: בראשית ברא אלקים - זו הנשמה בצאתה מבטן אמה נאמר בה

והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום כי יוצא [העובר] ועיניו סתומות

נפתחו עיניו, מיד: ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור

לאחר שהסתלק מן העולם נשמתו מה כתוב בה:

ויאמר אלקים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה

כיון שהסתלקה הנשמה מן הגוף נשארה היבשה

אמרה להם חכמים רבנן דברים אלה אינם אלא מאותו עולם

הלכה לאותו הנר שהיה לה סימן בו

שכאשר רבי כרוספדאי היה חי היה הנר מתנענע ומאיר בכמה מאורות מרוקמים

ראה לאור שנחשך

מיד אמרה רבנן רבנן אבדה אבדה לי

ואני מבקשת ללכת לפשפש בגינה

אמרו: ודאי נודע לה

הלכו לדרכם והיא הלכה לפרשת דרכים

ומצאה יונה נקבה אמרה לה יונה יונה

את שהיית שליחה נאמנה לקונך

[שכתוב:...]

בשבועה אשביעך באותה יונה

באותו שם קדוש

שתלכי בשליחותי ותודיעיני אם בני חי ומת מיד

לעת ערב חזרה משליחותה

[ככתוב ...]

והיתה מורטת כנפיה וחופרת לה כוך

מיד נתנה קולה ונאספה לבית עולמה

 

 

[1] בראשית רבה, כ יב.

[2] ר"א אבולעפיה, אור השכל, ירושלים תש"ס עמ' קמב.

[3] שערי הקבלה למקובלים הראשונים, בתוך ג' שלום, הקבלה בגירונה (הרצאות), ירושלים תשל"ו.

[4]  תיקוני זוהר תקונא תמניא וחמשין דף צב עמוד ב: 'תלת קליפין עלייהו אתמר  ויעש י"י אלקי"ם לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם בקדמיתא כתנות אור ולבתר דחאבו כתנות עור מעור דאיהו משכא דחוייא ולשבעין שנין אתפשט ההוא חוייא מניה דתלת גוונין דלבושין דשכינתא אינון תלת ווי"ן דויסע ויבא ויט בזמנא דמתעברין כתנות עור דחוייא נהרין תלת גוונין דנהורא דשכינתא ומיד וראיתיה לזכור ברית עולם ואינון תלת ווי"ן אינון תלת גגין דאת ב חד לשמיא וחד לארעא וחד לימא ומהאי ב' תליין שבעין גוונין ואינון שבעין ותרין דעלייהו אתמר הנה י"י רוכב על  עב קל ובא מצרים על ע"ב בשבעין ותרין גוונין נהירין ומיד ונעו אלילי מצרים מפניו ואינון תלת גוונין רמיזין בה' ה' תלת גגין דילה אינון לבושין נהירין דברתא דמלכא דאיהי י' בת עין ואיהי חמש  אלפין שנין דבריאת עלמא ואיהי ה' זעירא דאברהם דדרגיה חס"ד דסליק לשבעין ותרין ה' י' מן  אלקי"ם ה' י' מן יו"ד ק"א וא"ו ק"א (נ"א יו"ד ק"י וא"ו ק"י) ה' לבושא דכסי על י'.

[5] תיקוני זהר, תיקון חמישים ושמונה, צב ע"ב.

[6] ח' פדיה, הרמב"ן, תל-אביב תשס"ג, עמ' 405-402

[7] ר' יהודה אלבוטני, סולם העליה, ירושלים תשמ"ט.

[8] זהר, חלק א, נ ע"ב.

[9] "וחוזר המלאך ומניח הרוח בתוך מעי אמו, ומזמן שם שני מלאכים ושומרים אותו שלא יפול, ומניחים לו נר דלוק על ראשו, ומביט ורואה מתחילת העולם ועד סופו" (סדר יצירת הולד, בתוך ילינק, בית המדרש, חלק א, עמ' 153).

[10] שבחי הבעש"ט, מהד' רובינשטיין, סימן ק, עמ' 213-212.

[11] שבחי האר"י (מהד' בניהו), סימן כט, עמ' 188-187.

[12] תיקוני זהר, תיקון שבעים, קלו ע"ב.

 

 

 

[1] בראשית רבה, כ יב.

[2] ר"א אבולעפיה, אור השכל, ירושלים תש"ס עמ' קמב.

[3] שערי הקבלה למקובלים הראשונים, בתוך ג' שלום, הקבלה בגירונה (הרצאות), ירושלים תשל"ו.

[4] תיקוני זוהר תקונא תמניא וחמשין דף צב עמוד ב: 'תלת קליפין עלייהו אתמר ויעש י"י אלקי"ם לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם בקדמיתא כתנות אור ולבתר דחאבו כתנות עור מעור דאיהו משכא דחוייא ולשבעין שנין אתפשט ההוא חוייא מניה דתלת גוונין דלבושין דשכינתא אינון תלת ווי"ן דויסע ויבא ויט בזמנא דמתעברין כתנות עור דחוייא נהרין תלת גוונין דנהורא דשכינתא ומיד וראיתיה לזכור ברית עולם ואינון תלת ווי"ן אינון תלת גגין דאת בחד לשמיא וחד לארעא וחד לימא ומהאי ב' תליין שבעין גוונין ואינון שבעין ותרין דעלייהו אתמר הנה י"י רוכב על  עב קל ובא מצרים על ע"ב בשבעין ותרין גוונין נהירין ומיד ונעו אלילי מצרים מפניו ואינון תלת גוונין רמיזין בה' ה' תלת גגין דילה אינון לבושין נהירין דברתא דמלכא דאיהי י' בת עין ואיהי חמש  אלפין שנין דבריאת עלמא ואיהי ה' זעירא דאברהם דדרגיה חס"ד דסליק לשבעין ותרין ה' י' מן  אלקי"ם ה' י' מן יו"ד ק"א וא"ו ק"א (נ"א יו"ד ק"י וא"ו ק"י) ה' לבושא דכסי על י'.

[5] תיקוני זהר, תיקון חמישים ושמונה, צב ע"ב.

[6] ח' פדיה, הרמב"ן, תל-אביב תשס"ג, עמ' 405-402

[7] ר' יהודה אלבוטני, סולם העליה, ירושלים תשמ"ט.

[8] זהר, חלק א, נ ע"ב.

[9] "וחוזר המלאך ומניח הרוח בתוך מעי אמו, ומזמן שם שני מלאכים ושומרים אותו שלא יפול, ומניחים לו נר דלוק על ראשו, ומביט ורואה מתחילת העולם ועד סופו" (סדר יצירת הולד, בתוך ילינק, בית המדרש, חלק א, עמ' 153).

[10] שבחי הבעש"ט, מהד' רובינשטיין, סימן ק, עמ' 213-212.

[11] שבחי האר"י (מהד' בניהו), סימן כט, עמ' 188-187.

[12] תיקוני זהר, תיקון שבעים, קלו ע"ב.