הסכך והחלון: מהמדרש ועד לג'ון ג'קוב נילס ומרסדס סוסה
לאחר שחלפו הימים הנוראים מופיעים הימים השמחים הימים של "ושמחת בחגך". מהאדרת הפחד באה האדרת השמחה. נדלג עתה על כל הקשריו המרובדים של חג הסוכות [ אפשר לקרוא על כך במאמר אחר שלי באתר זה], נקרא את החודש הזה כיחידת זמן אחת שיש יחס פרשני ורומז בין כל אחד מאבריה.
החרדה נוגעת בשורש הקיום, בגזע המאיים לקרוס, במודעות לחידלון, בסכנה המתמדת של הגורליות. השמחה נוגעת בבטחון וביכולת הכלה של היקום של החיים בקבלה עצמית; תחושת הקבלה וההתקבלות מאפשרת לארח.
שורשי המדרש על הסוכה מעורו של לוויתן - קשורים בצירופים המטורפים של השפה. סוכות מלשון סיכות אולי, צלצלים הנעוצים בגופו של לוויתן - לפי הפסוק מאיוב - יצרו אסוציאציה לסוכות, מלשון לסוכך להגן.
אבל לשפה אין מעצורים.
נחזור רגע להתרת הנדרים. לכל נדרי.
סליחה אמיתית היא התרה.
ימי החרדה ובקשת הסליחה, הימים הנוראים, הם הימים שמתייחסים לימי העוון, ימי תוהו ובוהו מוחלט, האשם והנאשם, החוטא וחטאו, החטא ועונשו, אהבה ופגיעה, הם כלוויתן, כנחש זועף שזנבו בתוך ראשו. סמל אי ההיפרדות. ההיות כרוך בתחושת הפגיעה ומושתת עליו.
ימי השמחה הם הימים של רגעי האסיף, של הזורע בדמעה הבא ברינה עם יבול הסבל, עם הצער שהותמר לידע, ההפרדה של העור, ההפרדה של המצב הנחשי ה"אורבורו", היא מצב ההתרה.
בהתרה נוצרת ההחצנה, ההרחקה של הפגיעה, ניתן אז לעבד את החטא, את הסבל את הפגיעה מחדש בצורה בונה, לא זו אף זו לזכך אותם למדרגה של חומר צמחי, עדין, רוחני יותר, מואר.
מדוע ההחצנה - כי ישנם סוגי סליחות רבות לפי מדרגות הסיבוך של העוול והקורבן, לא כל התרה ותיקון הם המשך השמירה על הזיקה הראשונה שקשרה בין הנפגעים - פוגעים, לפעמים הם שחרור, לפעמים התרת הקשר; לא רק קשר העוון אלא הקשר המקורי. גם שחרור הוא צורה של החצנה.
לכן הסכך, העשוי מעורו של לוויתן, מבטא ומייצג את המחילה המושלמת: את ההישג העצמי של העור ההופך לאור. לכן הסוכה שמסוכך עליה עור הלוויתן - שקודם לכן ביטא את הכאוס עצמו את מצב האורובורו - היא המקבילה המדוייקת, במישור הכללי, לעיבוד הנכסף של כותנות העור לכותנות אור, במישור האישי.
זה אותו העור עצמו שבו היינו עטופים - ובשלו מלמלנו את המלים של התרת נדרים, במעמד כל נדרי ובמעמדות רבים אחרים - ועמלנו קשה בכל אורחותינו להתיר ושוב להתיר את הסיבוכים. זהו בעצם טבעו של הרצף הריטואלי בין יום הכיפורים לסוכות, בין ימי החרדה לימי השמחה.
ההתרה, ובעקבותיה הקבלה העצמית וקבלת הזולת בשמחה, היא המאפשרת לנו ליצור את מה שמסוכך על הסוכה. אבל הסכך לא יהיה עץ שתול - כפי שאולי היה מחפש אחריו כל נווד רגיל; הרי אנו נוודים בדרכים הסימבוליות בהן נצהיר על האמונה. כנגד חרדת הקיום, שהיא חרדת גזע העץ הסדוק, אנו מבטאים אמונה בנכונותנו לסוכך בחלקי צמרת, בענפים תלושים ללא גזע. כי הישיבה היא בצל האמונה: "צלא דמהימנותא".
היות שהסכך הוא ההחצנה של מה שהצלחנו להתיר, נוכל לבוא אל הסוכה שמחים - כשהחלון, הצוהר, השקיפות, הסכך המאוזן, הם פרי של מה שהשתחררנו ממנו.
כשהכאב כרוך בו, זנבו אחוז בראשו, אומרים דברי השיר: "פני הרעה בחלוני", אז הנאהב הנטוש מתחנן: "לך מחלוני". אבל צריך לשאוף שעם הימים הצער הנעוץ בחלון יהפוך לתמונה שמביטים בה ולומדים ממנה. העור יעובד לאור.
"אחת שאלתי אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. כי יצפנני בסכה ביום רעה יסתירני בסתר אוהלו"
השאלה האחת: לשבת צפון כשאלוהים מסוכך.
במישור הקולקטיבי התשובות לא פחות סבוכות: איך נצליח להחצין את קשר הדם שקושר שני לאומים מסוכסכים ולהפוך אותו למשהו מחוץ אלינו, שיש בכלל כלים להתייחס אליו ולא ככוויה שבוערת בתוכנו; אבל חייבים אנו, מכל קצוות הקשת הפוליטית להתאמץ ולהגיע לכך, באהבה ובאחווה היכן שהיא אפשרית; בהתרת הקשר הקורבני המשתף מתוך מודעות גם איפה שאין כל אהבה או קרבה .
בכלים שאולים מן החוץ
ג'ון גייקוב נילס 1892-1980John Jacob Niles
שהיה אספן של בלדות אמריקאיות כמו גם זמר ומלחין ואחד מגדולי המשפיעים על תחית מוסיקת הפולק באמריקה של שנות החמישים ששים, קליפ שלו והתיחסות משולבים גם בסרט: no direction home
הקטע הראשון הוא קטע אודיו ובו הוא נשמע מספר שכתב את השיר בהיותו בגיל 16 בשנת 1908 לאהובת לב שעזבה אותו.
ביצוע של ג'ון באז
מרסדס סוסה נולדה 1935 ארגנטינה
האשה הגדולה מהחיים זמרת מופלאה בעל קול אדמתי ענק קול הר געש, היא שרה שירי עם, בלדות עתיקות, שירי מחאה ושירי כאב על הגלות הכפויה מארצה. היא מביעה משאלה שאני קושרת אותה לתהלים ול"אחת שאלתי".