טראומות וזיכרון: יראת הרוממות, חרדת העונש וחידת הקיום - "ונתנה תוקף", "וטיהר ר' ישמעאל", מיינאי, לאונרד כהן ועד קוורטין ודב הלר
הסידור הספרדי והמחזור האשכנזי:
כבר שנים שאני לוקחת עימי תמיד שני סידורים לבית הכנסת בימים הנוראים: סידור עם הנוסח של של עדות ספרד והמזרח ומחזור עם הנוסח של עדות אשכנז. משלימה תוך כדי התפילה את מה שחסר לי מן הצד השני.
אם אני נמצאת בבית כנסת אשכנזי - חסרות לי הרשויות הנהדרות של משוררי ימי הביניים רשב"ג ריה"ל ואבן עזרא המשולבות לתוך השחרית בראש השנה וביום כיפור, וחסרים לי קטעי תפילה ופיוט שלפני תקיעת השופר: עוקד והנעקד, "ה' בקול תרועה ישמיע ישועה", הוידוי של רבנו נסים ועוד [...].
אם אני נמצאת בבית כנסת מזרחי - חסרים לי התפילה לשליח ציבור לפני המוסף של ראש השנה: "הנני העני ממעש", "ונתנה תוקף" המשולב לתוך מוסף ראש השנה, וטיהר ר' ישמעאל ביום כפור, הפיוטים של הקליר.
אפשר להזכיר עוד דברים, עוד ניגונים, אני מזכירה את הדברים הבולטים מאוד כי הרי כל התפילה יפה, ועצם הניגון המלווה אותה לכל אורכה הוא התשתית של חווית התפילה.
הסידורים והמחזורים האלה הם כמו מקום, כמו בית, כמו חבל ארץ גיאוגרפי ספוגים וצבורים מדמעות תחינות וניגונים של דורות, הם מבטאים פנומנולוגיה שונה לחלוטין של הרגש. של הרגש מהו נורא.
הימים הנוראים המשתקפים מהסידור הספרדי ספוגים ביראת הרוממות, בשגב. הימים הנוראים המשתקפים מהמחזור האשכנזי האף שגם הם מכילים פיוטי רוממות ושגב הם מוכפפים לחרדה עמוקה מהקיום, לא הייתי קוראת לזה רק יראת העונש, יש מעין קבלה מראש של הגורל האיום שהוא הרבה מעבר לעונש. ולכן השגב מצוי בכך שקבלת הנורא הוא קבלתו גם כשהוא כביכול חסר פשר.
הקבלה העמוקה הזאת של הנורא, חסר הפשר, כאשר אתה לא יכול לפרש אותו כעונש - היא ביסוד הנכונות לקידוש השם, יסוד הווית המרטיר. יסודותיה של אלה נטועים עוד בקידוש השם הקדום בארץ ישראל, שהיא כפי הנראה הקשר חיבורו של הפיוט "ונתנה תוקף" שנוסח שלו מן המאה העשירית שהתגלה בגניזה הקהירית מחייב לקרוא אחרת את היחוס המסורתי שלו לר' אמנון ממגנצא [מומלץ לקרוא על פיוט זה את מאמריהם של יוסף יהלום בהארץ, ואת מאמרו של אברהם פרנקל באתר הפיוט.
ונתנה תוקף
ונתנה תוקף קדושת היום - כי הוא נורא ואיום
נורא ואיום הוא היום. החיים והמוות הם שני פניו. כל הווית קידוש השם של יהודי אשכנז מבטאת את עצמה דרך ספרות המרכבה וההיכלות, ספרות של חווית אקסטאזה של עלייה למרומים שבחלק ממדוריה מודגש ההבט ההיסטורי והמרטירי. בחלקים אלה של ספרות זאת מצוי במרכז - סיפור מיתתם של עשרת הרוגי מלכות - אותם חכמים שמתו מיתת יסורים על קידוש השם בידי הרומיים. זהו החיבור בין אקסטאזה של עלייה לאקסטאזה של מוות.
התשתית העמוקה של ספרות המרכבה וההיכלות מונחת ביסוד הכינון של קידוש השם במרטירולוגיה האשכנזית.
ביזאנץ יהדות ונצרות יום הדין במחזור השנה ויום הדין של סוף ההיסטוריה
באורח דיאלקטי למדי המיקום הקדום של הפיוט עשוי להסביר את הצבע שחדר לתיאורי יום הדין הנוצרי בסוף ההיסטוריה. טקסטים של ספרות המרכבה ואקלימה חילחלו מאוד לדעתי למיסטיקה ולמוזיקה של הכנסיה הביזנטינית.
שכן באותנטיים שבין הנוסחים הקדומים שנמצוא בגניזה הקהירית מהווה "ונתנה תוקף" קטע סיום של "קרובה" [=קומפוזיציה מקיפה] לראש השנה אשר נכתבה בידי פייטן ארץ-ישראלי מן התקופה הביזנטית בשם יניי [=ינאי]. מעריכים שפעל לפני הכיבוש הערבי, אולי בעזה, כמו נג'ארה מאות רבות אחריו, הוא היה ב"אטרף" יצירתי וכתב כמעט כל שבוע יצירה שביצע בעצמו עבור בני הקהילה בשבת.
מה שאנו מוצאים במחזוריות השנה כל שנה אצל היהודים, בני המיעוט באירופה אנו מוצאים אצל הנצרות ההגמונית דחוק לאחרית הימים. המיעוט חרד יום יום כל עלה הנידף, הרוב יכול להכחיש את החרדה לזמן בלתי ריאלי ונגיש של יום דין אסכטולוגי ובינתיים להמשיך בעוולותיו, להמשיך להיות גורם הפחד למדוכא בידיו.
לספרים ולמלים הכתובות יש גורל משלהם
לספרים ולמלים הכתובות יש גורל משלהם. אין הקריאה בת הזמן כדין הקריאה בחלוף עשור או עשורים ולעיתים בחלוף מאות. ישנם דברים שמתפוגגים לחלוטין עם הזמן, על אף ההערצה וההכרה שאפפה אותם בזמנם. ישנם דברים שזוכים לקריאה חוזרת. ישנם דברים שרובצים כמכמנים מלאי יהלומים, "חלום שלא התפרש כאיגרת שלא נקראה".
רגע הקריאה הוא רגע כינון מחדש, לפעמים רגע של קאנוניזציה, לפעמים רגע הקריאה מחדש שקול לרגע הכתיבה, זוהי כתיבה מחדש בתודעה ההיסטורית.
כמו שהקריאה של [לחצו להלן] לאונרד כהן היא כתיבה. הקריאה של לאונרד כהן מסנתזת בו זמנית זכרונותיו כילד ממוסיקת התפילה שהיה עד לה בבית הכנסת, ושהטון הרצאטיטיבי-ליטורגי שלה הוא יסוד במוסיקה הוידויית מונולוגית חילונית שלו, ואת הביקור בארץ ביום כיפור, ומציעה משהו אחר נוסף שונה. נפתח מרחב שלישי.
כך מנהיגי הקהילות באשכנז משבחרו את התפילה הזאת העתיקה הזאת מחדש, ומשכוננו דרכה את ספור ר' אמנון ממגנצא - הם בראו מחדש את הזכרון הקולקטיבי בנכונות קידוש השם שלו.
בעיתוי היסטורי זה, המלים: "מי באש מי במים" - קיבלו משמעות אחרת בזמן מסעי הצלב כאשר יהודים נרדפו עד הנהר שלתוכו קפצו או הועלו בתוך בכתי כנסת באש.
ברמה של זכרון טראומתי, זהו חורבן הנעוץ בתוך חורבן. הפיוט מכין את יכולת ההכלה של הקורבניות חסרת הפשר. כמו כל יצירה גדולה הוא זוכר לאחור וזוכר קדימה. כמו שכתבתי על אחותי קטנה של אבא קובנר, פואמה מופלאה שבה הטראומה מנכיחה ומציפה את כל הריטואלים יחד, את כל מחזור הזמן היהודי, בלול וטרוף בזעקת שבר נוראי של רסיסים מבולבלים, כך גם ההבנייה של הזכרון הטראומתי של העבר הופכת להיות הכלי המכיל של הטראומה הבאה.
עד כמה רחוק הלך הדיאלוג הבין דתי בניתוב הטראומות והאסונות לימי חג ומועד? כל כך הרבה עדויות מתקופת השואה מציינות את יום האיסוף לרכבות אל מחנות ההשמדה בשמחת תורה, כיפורים, סוכות, ליל הסדר וכו'. האם מקריות - או האם אלו הם המקרים שנצרבו בזכרון יותר מאיסוף בכל יום רגיל אחר? האם דומה או לא דומה לניתוב המלחמה ב-1973 ליום כיפור?
הטראומה של ההווה מפנה לטראומה של העבר ומוכנה עכשו להיות מוכלת בתוכה [המקרה של חברי קיבוץ בית השיטה]. ראו גם בדיון שלי על אחותי קטנה לאבא קובנר.
הפנייה אחת אביא כאן ל"ונתנה תוקף", לחץ כאן לביצועו של אשר היינוביץ, ישנם ביצועים אין ספור. [לא מצאתי באתר הפיוט את הנוסח המועדף עלי.] ישנו ביצוע מיוחד מאוד בהקלטה של ר' דויד בוזגלו שידידי מאיר בוזגלו הביא לי לשמוע בטובו אך איני יכולה להפנות אליו.
יום הכיפורים ותשעה באב
בסידור של עדות המזרח מדרש ואלה אזכרה מופיע בקובץ הקינות לתשעה באב, יום של פורענות וחורבן הוא היום שסופג את הקינה על קידוש השם; במחזור הימים הנוראים של אשכנז היום הנורא - בשגב הכפול של קדושה שפניה כפולות הן חיים ומוות, כמו שמתבטא היטב בהפנמה של נתנה תוקף והטור הכפול של מי באש מי במים - כלומר יום הכיפורים הוא היום שלתוכו הופנמה הקינה האולטימטיבית על מוות שהוא לא עונש על המיידי, שהוא למעלה מהשגתו של ההווה הקצר.
כמו בכל הפרקטיקות של יורדי מרכבה שהיו קשורות במניפולציות להחרגת הנפש מן הגוף המיועדות לחווית טרנס ועלייה לשמים, ר' ישמעאל מטהר את עצמו, מזכיר את השם המפורש במורא ובחרדה של יראת קודש [=בסילודים], ושואל מאת "האיש לבוש הבדים" [ המוזכר לראשונה בחזונו של דניאל וכאן אפשר לקרוא לו שר ההיסטוריה ואפשר לקרוא לו חנוך או מטטרון].
והוא אמר לו [נאם לו, נם לו]: "קבלו עליכם צדיקים וידידים כי שמעתי מאחרוי הפרגוד כי בזאת אתם נלכדים".
הרגע הנורא של הדרישה לקבלת הדין, המרטיר מקבל את זה שהוא נלכד, קבלת הדרישה להקריב, הנכונות להיות קורבן.
אולי ברגע כזה היפנה אחר, אלישע בן אבויה, את עורפו מתוך הינהון [!] לבת הקול ששמע אף הוא מאחרוי הפרגוד, לאחר שלא יכול היה לקבל את הקיום כאופן של שכר ועונש, ואילו המרטיר מקבל את האסון כצורה של השגבת החידה: "אמת כי לא יצדק לפניך כל חי".
וטיהר ר' ישמעאל
וזה מביא אותנו לאופן בו בודדה המסורת האשכנזית את הקטע "וטיהר ר' ישמעאל" לשיר בפני עצמו מפניני המסורת המוזיקאלית של יהודי מזרח אירופה מתוך המדרש ואלה אזכרה.
וטִהֵר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עַצְמוֹ וְהִזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּסִלּוּדִים
וְשָׁאַל מֵאֵת לְבוּשׁ הַבַּדִּים
וְנָם לוֹ קַבְּלוּ עֲלֵיכֶם צַדִּיקִים וִידִידִים
כִּי שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד כִּי בְזֹאת אַתֶּם נִלְכָּדִים
רַד וְהִגִּיד לַחֲבֵרָיו מַאֲמַר אֵל
וְצִוָּה בְּלִיַּעַל לְהָרְגָם בְּכֹחַ וְלָאֵל
וּשְׁנַיִם הוֹצִיאוּ תְּחִלָּה שֶׁהֵם גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כֹּהֵן גָּדוֹל וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל
וטיהר ר' ישמעאל - הביצוע האולטימטיבי בעיני הוא של החזן זבולון קוורטין [1874-1952]. לחצו כאן לקישור אודיו.
קוורטין כתב חיבור אוטוביוגרפי. הייתי רוצה בעיני דמיוני לחבור לסבב מסעות אחד שלו בחצרות אדמורים בפולין שלפני מלחמת העולם ולהבין את משמעות המשך השיר אחרי השואה.
וטיהר ר' ישמעאל - בביצוע היפה של החזן דב הלר, מחסידי קרלין סטולין, הולך הרבה בעקבות הביצוע של קוורטין.