חביבה פדיה

אין לתאר את התרגשותי למקרא הקטע הזה ואת הרישום העמוק שלו אצלי על מקום מוכר היטב. כיצד בכיתה הקטנה, פחות מעשרים תלמידים, אתה מסוגל לרקוד מרציפות, בהירות, נגינה מושלמת וקטעי קישור מוצלחים במיוחד, ואיך באירוע מעונב יותר המילים תמיד מתבלבלות, אז אתה מעשן לפני כן ועולה עוד יותר תשוש, לא רציף, מזייף. איך זה משוכפל בכל-כך הרבה מקומות, שהגדול, "החשוב", הממוסד, המאורגן לא מסוגל להכיל כלום - כיצד המרכז תמיד דוחה גם אם הוא מאורגן למשעי. ואיך זה שהקטן תמיד מקבל, מזמין אותך לפרוח, להתפרע ומוציא ממך את הטוב ביותר. איך בגדים יפים תמיד חונקים ואיך כפכפים תמיד מצילים. אוי [אנחה].