חביבה פדיה

הכתב והקול יוצאים יחדיו מהתיבה

(פורסם בידיעות אחרונות, אוקטובר 2006)

חג הסוכות הוא חג ניסוך המים. הוא החג שעל פי המסורת הקדומה של חכמי המשנה בארץ ישראל נקבעת בו כמות ואיכות המים, העתידים למלא את מאגרי אותה שנה בים, במי התהום ובגשמי רקיע. בעולם שמאורגן סביב החקלאות, ואשר במרכזו מקדש הפועם כמו לב המים הם יסוד הפריון והקיום.

טקסי המים שליוו את חג הסוכות כללו הכנסת מים ממעין נובע מחוץ למקדש, מעין השילוח, אל מרכז הפולחן שבמקדש, אל המזבח. אחרי כן נערך הטקס המדוקדק של ניסוך המים על המזבח, שביטא תקוות וייחולים לברכת המים. המשנה מעידה ששאיבת המים והכנסתם אל העיר ואל המקדש עוצבה בצורה יפהפייה ומדהימה. הטקס הבליט כי אין מקור מים פנימי נובע במקדש, אלא יש שאיבה והבאה מבחוץ.

 לחג הסוכות אופי ייחודי. בדומה לפסח, זהו חג שאורכו שבוע והוא מוקף ביום טוב גם לפני וגם אחרי חול המועד. אולם בהבדל מפסח, חותמים אותו ונועלים אותו שני ימים, היום השביעי: 'הושענא רבה' והיום השמיני: 'שמיני עצרת'. הושענא רבה, יום ההושענא הגדול, מהווה את שיאו ותמציתו של הטקס המלווה את סוכות לכל אורכו: ניסוך המים. הניסוך נעשה על ידי הזלפת מים מתוך כלי מיוחד לכך, בעל שני נקבים, האחד עבור יין והאחד עבור מים. הנקבים הותאמו כך ששני הנוזלים השונים יזרמו בקצב אחיד אל פינות המזבח ויחלחלו אל השיתין. זו היתה התזת מים אל תוך המזבח, הסופג בדרך כלל דם קורבנות לשם כפרה, ועתה מונבעים במיצועו, דרכו ואל תוך האדמה מים, כדי לכוון להתפלל ולייחל אל ברכת שיפעת המים שתשוב ותעלה מן האדמה. בזמן הקפת המזבח היו קוראים את ההלל ומבליטים בקריאות מוזיקליות את המילה 'הושענא' המופיעה בו.

מילת 'הושענא' הפכה לאבן תשתית בליטורגיקה היהודית הקדומה, ואחר כך בפיוט באשכנז ובספרד. היא אף השפיעה על המוסיקה הנוצרית הקדומה בביזנטיון והתגלגלה אל המיסה הנוצ רית והופנמה בה. ביום השביעי של החג, שקיבל את שמו ממנה, נערכו שבע הקפות תוך כדי קישוט ארבע קרנות המזבח בערבות ארוכות, שנקטפו במקום מיוחד ליד ירושלים. כל זאת לשם הבלטת החיים האמורים לפרוץ מן המזבח המייצג את יסוד הכפרה ואת יסוד ההתחדשות גם יחד.

תכליתו הראשונה והגלויה של הטקס שנערך במקדש הייתה בקשת פריון ושפע, שאינם אפשריים כמובן ללא מים. כבר אצל חכמי המשנה הוא קיבל ממד סמלי, שהעמיק את הרובד הקמאי עליו הוא מיוסד, ויצר זיהוי בין המים לבין ההתגלות, בין המים לבין רוח הקודש. כך נוצרה גם מידה גבוהה של השלמה בין טבע לבין תרבות, בין המים לבין החוכמה. אחד המדרשים (בראשית רבה, פרשת ויצא) מבטא זאת: "והנה באר בשדה זו ציון / והנה שלושה עדרי צאן אלו שלושה רגלים / כי מן הבאר ההיא ישקו שמשם היו שואבים רוח הקודש".

הבלטה יתרה של הרצף בין מים לבין תורה באה לידי ביטוי ביום שאחרי הושענא רבה, יום 'שמיני עצרת' כשמו המקראי, או יום 'שמחת תורה' כפי שנקרא בפי חכמים. ביום זה ההקפות סביב המזבח, המקוות למים ומיוסדות על כמיהה לפריון ולשפע בחי ובצומח מומרות להקפות ולריקודים עם ספרי התורה וסביב התיבה בבית הכנסת. ההקפות העכשוויות מביעות את התקווה לפריון רוחני ולהתמלאות מנביעת מעין החוכמה.

ביסוד המים יש כפילות מטאפורית עמוקה ומפחידה. המים עשויים להביע זיכרון ועשויים להביע שיכחה. המים הטובים, המצמיחים, מטהרים ומאפשרים חיים. לעומתם המים הכאוטיים, המים הזדונים, מי הנשייה, הם המים של השיכחה. המים השחורים, הסוערים, האטומים, המטביעים והבולעים. לעומתם המים הלבנים, הזכים, המרווים, המשקפים ומלמדים. המים הלבנים של הזיכרון והמים השחורים של השיכחה.

"המים נקראו חיים" כך במדרש. המים נקראו תורה כך בנביאים: "והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי יי'" (עמוס ח, יא). שמחת תורה נבנה בהמשך וברצף להושענא רבה: הכמיהה לאושר ולשפע המבוססת על היות האדם יציר חומר שביר, הזקוק לברכת הבריאות, הפוריות והשפע לשם השתתת חיים טובים עם אהוביו, המשכה הוא בכמיהה להשביע ולהרוות גם את הצמא הרוחני, שהלוא בלעדי הנחמה הרוחנית מותר האדם מן הבהמה אין.

הטקס הייצוגי והעשוי להפליא של הובלת המים ממעיינות התהום שליד הררי עיר המקדש אל המקדש פנימה, משמעותי לשם הבנת התקוות הנפלאות בנבואות הגאולה והנחמה של הנביאים זכריה ויחזקאל על פריצת המים לעתיד לבוא מן המקדש.

נביעתם-זרימתם הסוחפת של המים היא מכיוון ירושלים אל ים המלח, על פני מסלול נחל קדרון, נחל שפכי הדם, בדרך המדברה, שהיא היא גם מסלול הובלתו של השעיר המושלך לעזאזל לשם כפרה, ועד ים המוות ההופך לים החיים.

התנועה של ההבאה פנימה הופכת לתנועה של פריצה מן המוקד החוצה, תנועה מרפאת ומתקנת.

אין סוף לאופנים שבהם ניתן לדרוש מורכבות תנועה זו. אחד מהם הוא תנועת הזיכרון והשיכחה. שאיבת מי התהום עשויה לבטא גם את הירידה אל מעיינות הזיכרון שהם כמים החיים, החיוניים כל כך לשם הקיום הרוחני של הכלל. החזרה המחזורית של הטקס מדי שנה מבטאת את ההכרה שאין יחס אחיד ויציב בין זיכרון לשיכחה, אלא בכל רגע נתון ישנו מיפוי של הזיכרון את השיכחה ומיפוי של השיכחה את הזיכרון. השאיבה של המים מתוך מי התהום מבטאת את הנכונות להיכנס אל הזיכרון הגלום בתוך השיכחה, בנשייה החיובית המפרה, בחינת על מודע, בחינת תיבת זיכרון קמאי, החיוני להתחדשות החיים, לתחיית המתים של הנפש.

אין סוף גם לאופנים שבהם ניתן לדרוש את ההקשרים אליהם רלוונטיים הזיכרון והשיכחה. הרי זו סוגיה המקפת את כלל החיים האנושיים ועקרונית היא כמו החיים והמוות. הפעם אתייחס אליה מבחינת קולות התפילה, הפיוט ומוזיקת הקודש, העולים וגואים כמו קולות מים רבים. מי השיכחה הם מי המבול על פני כל הארץ. רק תיבה נישאת על פני מים רבים. נוח פותח את התיבה ומשלח את היונה לראות הקלו המים. תיבה היא מילה. תיבה היא גם המקום שלפניו עובר שליח הציבור. הכתב והקול. השירה הכתובה והשירה המזומרת, המוזיקה, יוצאות יחדיו מן התיבה. בשביל לצאת מן התיבה צריך לקרוע צוהר בתיבה שיהיה בה חלון פתוח, מקום לשלח מתוכו את היונה. התיבה המקום ממנו יוצאת המילה והמקום ממנו יוצאת המוזיקה, ואי אפשר להפריד ביניהן.

היונה המתחבטת ביער הגדול היא הבת הקטנה המצויה בעומק הבור ומבקשת לצאת. אחות קטנה, בפיוט הנפלא לראש השנה שחיבר במאה ה-13 ר' אברהם חזן. ר' אברהם חזן היה בעל התפילה בחוג המיסטיקאים של ר' משה בן נחמן (הרמב"ן). משנפטר, הספיד אותו הרמב"ן ואמר: "אוי אוי אמרה התיבה _ כי איבדה כלי חמדתה". לא רק התיבה בבית הכנסת איבדה את שליח הציבור, אלא תיבת התודעה של הכלל איבדה את בעל היכולת הסגולית של בעל קול עבורה. פתיחתה של התיבה מחדש עולה ובוקעת בכוחות משותפים ישנם בני הדור הצעיר העכשווי הרעבים להמיית השל המוזיקה והם מקישים על התיבה מבחוץ וישנם הכוחות החזקים של הזכרון הקורעים מבפנים צוהר בתיבה, מחוייבים לשליחותם: אחד מן הענקים האלה בדורנו היה ר' דוד בוזגלו שהקהיל קהילות לשירה ברחבי הארץ. אחד אחר הנחבא אל הכלים בתורת הסוד שלו היה סבי שאול, חכם שאול פתיה, שתלמודו ושירתו הועברו בחדרי חדרים ונטמנו בלב ממשיכיו עד שהנצו שוב בתחום הפרההסיה.    

לאחר תקופה של שיכחה ונשיה בזיכרון הקולקטיבי, שבה התיבה כבמה איבדה את שליח הציבור, שבה נוצר נתק בין הכתוב למושר, בין מה שהעין הציבורית מוכנה לקרוא לבין מה שהאוזן הציבורית מוכנה לשמוע, לאחר שהתיבה כמילה איבדה את מקור חיותה בתנועה, במוזיקה באה השאיבה בכוחות משותפים ממי התהום של הזיכרון של רוחניות יהודית המחלחלים מן השיתין, המגלגלים לתוכם בגילגולי מחילות נהמה והמייה של דורות, מכל הפזורות, בבקיעה חדשה לתוך התרבות וההוויה הישראלית. הפריצה של הקולות מן התיבה, תיבת הזיכרון, היא כמו אות אחת הנכתבת ומבארת ומזמרת את פריצת המים מן המקדש. בחזונם העתיקו החכמים את מקום פריצת המים מן המזבח אל ארון הקודש, אל מקום המילה והחוכמה. הושענא.