חביבה פדיה

דוד היקר, קראתי בעניין רב את רשימתך. ביקורת כלבבי: רחבה מבחינת מושאיה, מבוססת על ידע, אינה מתחמקת מהצגת עמדתו העקרונית של המחבר ומותירה את הקורא עם מחשבות ושאלות. בהקשר זה אבקש להרחיב מעט בסוגיית הפרטת הידע ומחירה. סוגיה זו הינה, כמובן, רחבה בהרבה מהדיון על 'זמן יהודי חדש' וראוי היה להקדיש לנושא מורכב זה דיון נפרד. היסטוריזציה של נושא זה עשויה ללמד כי "מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ." (קהלת, ט'). מעורבותו של ממון (פרטי) בכינון גופי ידע ואף בהקמת מוסדות מחקר ואוניברסיטאות הינה תופעה ידועה מזה עידן ועידנים. ובהקשר זה מתעוררות שאלות קריטיות על ידע-כוח, על פיתוח\מחיקה של תחומי ידע, מרכז –פריפריה ועוד. לדעתי, השאלה הקריטית אינה על קבלה\דחייה של מימון פרטי, אלא על מידת האוטונומיה בייצור הידע. זהו האתגר המשמעותי שניצב לפתחם של חוקרים – ובראשם ראשי המוסדות להשכלה גבוהה. להעדרה של אוטונומיה ושליטה של המוסדות והחוקרים בפיתוח הידע עלולות להיות השלכות שליליות ואף מזיקות. עם זאת, לא כל מימון פרטי המשול בעיני למדרון חלקלק, שברגע שבו מציב המוסד\החוקר כף רגלו בפסגתו סופו להגיע לקרקעיתו. ובכלל, ראוי לדון גם בשאלה האומנם דינו של מימון ציבורי אמור להיות שונה בכל הכרוך בטיפוח גופי ידע? לדעתי, הנקודה הקריטית הינה מקומו של החוקר ויכולתו לשמר אוטונומיה מחקרית. ישנם כלים המאפשרים לשמר את האוטונומיה של מוסדות מחקר וחוקרים, אך באלה יש לדון בנפרד. מתנצל, אם חרגתי בתגובתי ממושאה המרכזי של רשימתך, שממנה למדתי הרבה. יורם